מתהום הנשייה של ימיי השטודנטיאליים:
יפתח: אתמול היה בסמינר רפראט של מישהו שדיבר על הזכות לפרטיות של סלבס ועל זכות הציבור לדעת. הוא הזכיר את שרה נתניהו וציין שכשהוא רוצה להרגיז את אשתו הוא קורא לה שרה
-
רועי: ואת זה הוא אמר כי כציבור, זכותכם לדעת איך הוא מרגיז את אשתו?
-
יפתח: הוא בחור נחמד כזה, אני מניח שהוא לא עורך דין טוב
-
רועי: יש בחורים נחמדים שהם עורכי דין טובים. חשין למשל
-
יפתח: היו לו כל מיני ניסוחים שבסופם הוא אמר 'ואני בכוונה מנסח את זה בציניות'. אני חושב שבגיל 6 היו לי אמירות יותר ציניות מאלה. ולא טרחתי להתנצל על זה
-
רועי: כן, אבל זה לא מפתיע אותי שאתה יותר ציני מהאדם הממוצע. גם לא אם 'אתה', לעניין זה, הוא 'אתה בגיל 6'
-
יפתח: לא הבנתי. אתה לא רוצה להיפגש איתי היום?
-
רועי: מה הקשר?
-
יפתח: אולי אני ציני מדי עבורך
-
רועי: אני אדם ממוצע? אתה רוצה קפה של עלית שאני אגיש לך?
ביום שישי האחרון הלכתי ברחוב אבן גבירול. בצומת עם שדרות שאול המלך, בגדה הצפונית, נער מיוזע ביקש לתת לי פלאייר המודיע על מבצע של סניף "קפה קפה" הסמוך. סירבתי בנימוס. לאחר חציית הכביש לגדה הדרומית נערה מיוזעת ביקשה לתת לי פלאייר המודיע על מבצע על ה"קפה" של מקדונלדס. גם הפעם סירבתי בנימוס.
מסתבר שהנוער לא עוקב אחרי הבלוג.
=
ביום שבת, בדרך להפגנה נגד עובדי הילדים הזרים, נכנסתי ל"קפה היטלר" בשדרות רוטשילד כדי להשתין (בשירותים, בשירותים). ראיתי את ד"ר בעז נוימן יושב במקום. אז אני יכול להבין מדוע ד"ר להיסטוריה גרמנית של המאה ה-20 יימשך למקום בשם "קפה היטלר". ובכל זאת מאכזב שגם באקדמיה לא עוקבים אחרי הבלוג.
=
אין לי, נכון לעכשיו, עמדה מגובשת לגבי מדיניות ההגירה הראויה למדינת לישראל. אבל יש לי כמה כיווני חשיבה שמלווים אותי ביחס לסוגייה. אחד מהם קובע שמרגע שהמדינה החליטה שהיא זקוקה לסיועם של אזרחי מדינות זרות והיא הזמינה אותם לגבולותיה, ההגינות מחייבת שהיא תנהג בהם כמי שזקוקה להם ולא כמי שעושה להם טובה בהזמנתם הנה.
התפיסה האינסטרומנטלית הזו, לפיה ברגע שמהגר העבודה נכנס לארץ הוא מסומן כ"כבן אדם עם ייעוד ספציפי", באופן האוסר עליו להתחתן(!), להביא ילדים(!) או לעשות עוד מעשים השמורים לבני אדם "לא מסומנים" היא תפיסה בלתי נסבלת.
=
וכדאי להזכיר כמה דברים בסיסים שעמד עליהם פרופ' אריאל רובינשטיין בספרו (המאכזב) אגדות הכלכלה:
לפי חוקי המשחק הכלכלי של השוק החופשי, עודפים מזדמנים של ביקוש והיצע משפיעים על המחירים, לרבות על מחיר העבודה. ייבוא עובדים זרים בענף מסויים משפיע על היצע העבודה ומוריד את שכר העבודה של אלו העובדים או אלה שהיו יכולים לעבוד בענף. תנועת העובדים הזרים אינה נקבעת רק על ידי כוחות השוק .... קביעת מכסות הכניסה של עובדים זרים נותרה, גם במדינות הנוהגות בליברליות כלכלית, בידי מתכנן המשחק הכלכלי. כדי להיות עקבי עם עקרונות השוק החופשי הוא צריך לקבוע מדיניות ייבוא עובדים בענף מסויים שתהיה תלוייה במידת הקריטיות של המחסור בעובדים בתחום ותתעלם ממעמדם של המועסקים בו.
והנה, במשך שנים שרר בארץ 'מחסור' באחיות מוסכמות, במתכנתים ואפילו בפרופסורים לכלכלה, כמו בעובדים חקלאים, בעובדי סיעוד ובפועלי בניין. במונחים כלכליים מקובלים, הערך המוסף למשק של עובד בקבוצת המקצועות הראשונה, היה גבוה מהערך המוסף של עובד בקבוצה השנייה. בכל המקצועות הללו יש 'ים' של עובדים זרים שהיו 'מתים' לבוא ולעבוד אצלנו תמורת שכר נמוך משכר העובדים המקומיים. אבל לא ראינו בשדה התעופה רכבת אווירית של אחיות מוסמכות ומתכנתים, שלא לדבר על פרופסורים לכלכלה, וכן ראינו שם מטוסים עמוסים בפועלים תאילנדים, עובדי סיעוד פיליפינים ועובדי בניין רומנים. במשך שנים מתירה המדינה כניסת עובדים זרים בענפים שעובדיהם המקומיים אינם מאוגדים והם חסרי כוח פוליטי, ונמנעת מלעשות זאת בענפים שבהם מועסקים החזקים, למרות ששם תרומתם של העובדים הזרים למשק הייתה יכולה להיות גדולה יותר.
אז כאשר מתמזל מזלם של עורכי דין, חשבונאים, פרופסורים לכלכלה או מתכנתים והביקוש לבעלי המקצוע אלה עולה על ההיצע, הרי זה תקין ומבורך ששכרם יעלה, בבחינת 'חופש הביטוי של כוחות השוק'. ואילו כאשר נדמה שמתמזל מזלה של מי שיכולה לעבוד רק עבודה סיעודית, ועודף הביקוש מאיים להיטיב עמה, מופעלים לחצים להגמיש את חוקי המשחק ולהתיר ייבוא עובדים זרים, מה שמונע מכוחות השוק לעשות את שלהם. ... כדי להבין איך זה קורה לא צריך ללמוד כלכלה, אלא להיזכר בילדים החזקים ששינו את חוקי המשחק כאשר אלה לא מצאו חן בעיניהם".
יפתח: היום ראיתי גבר שמכל המקומות בעולם הוא החליט לעשות ג'וגינג דווקא באבן-גבירול
++
א': זה מוזר
++++
יפתח: הוא לבש ספידו
++
א': הוא לבש עוד משהו?
++
יפתח: אם זה נחשב, אז הוא נעל נעלי ספורט
++
א': אני חושב שאני מכיר אותו
++
יפתח: יופי
++
א': ואם זה מי שאני מכיר – אז הוא הומו
++
יפתח: ואם זה לא מי שאתה מכיר?
=
++
ביושבנו בבית הקפה בדיזינגוף למדנו תוך זמן קצר ששיעור האנשים המוזרים שעוברים ברחוב הזה עולה משמעותית על שיעור האנשים המוזרים שהולכים באבן-גבירול. אם ברחוב אבן-גבירול אנחנו מקבלים את האחר, הרי שברחוב דיזינגוף האחר מקבל אותנו.
++
=
++
הזמנו אספרסו לקינוח ארוחת הבוקר.
++
לפני:
קוראים מיומנים בקפה יידעו לראות בקרקעית הספל את העתיד, אשר טומן בחובו עוד כמה ספלי קפה באותו היום.
++
=
++
רועי ואני מלאים הערכה לג'ימי, הכלב של הוריו. ג'ימי הוא כלב תרבותי להפליא, וההבדל בינו לבין בני ציפר נעוץ בכך שג'ימי לא ממהר לנבוח שהוא כזה. מדובר בכלב שנוהג להעביר את שעות הפנאי שלו בקריאת כל כתבי תומאס מאן בשפת המקור. אכן, ג'ימי הרוויח ביושר את הערכתנו כלפיו.
++
נזכרתי בג'ימי משום שבחנות הספרים המשומשים בפרישמן פגשתי כלב אחר שהספרות תופסת – כך נראה – נדבך משמעותי בחייו.
+
=
++
ואם בְּכַלְבֵּי-סֶפֶר עסקינן, בימים אלה יוצא מחדש גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע. הספר עוקב אחר ביקורו של יהודה קמינקא בישראל, ביקור שתכליתו גירושים פורמליים מאשתו. כל פרק בספר מתאר יום מימי הביקור מפיה של דמות אחרת במשפחת קמינקא. הפרק האחרון בספר מתואר מפיו של הורציוס, הכלב של המשפחה. ללא ספק מדובר בדמות האינטליגנטית במשפחת קמינקא.
"יום גשמים כבדים ואפורים, ומתוך הערפל אֵלַי יוצאים שני כלבים חצי-אינטלקטואלים, כבדים ואפורים, ממשקי הסביבה, לתוך המלונה קופצים ומכשכשים בזנב, אותי מזמינים לתת הרצאה בחוג האזורי של כלבי הגליל המערבי. 'כבר כמה שנים אתה כאן ולא תרמת כלום לאזור חוץ מכמה נביחות קורעות לב בלילות. השעה הגיעה למשהו חיובי יותר'.
...
על מה אני אדבר?
++
על בעיית כלבים עוזבי-קיבוצים, או על שינויים בריח של מדינת ישראל, או אפילו חידוש על בלק של עגנון.
++
לא, בשום פנים. הנושאים הקרתניים האלה נמאסו. את עצמי אם אני מטריח, אז רק בשביל הצהרה כללית. מניפסט על מצב הספרות. נקרא לזה, בין נביחה לנשיכה".
=
++
אמנם, כאמור, שתיתי את הקפה בדיזינגוף, אבל היה עלי להגיע לאבן-גבירול, לקנות לחם במאפייה של הבראסרי. תמיד המראה של אנשים שעומדים שם בתור, רעבים ללחם, קורע את לבי.
++
=
++
מספר ימים קודם לכן עמדתי שם בתור למעלה מעשר דקות. כשהגיע תורי הבחור מאחוריי התלונן עלי בפני זה שמאחוריו: "רבע שעה הוא כאן והוא לא פותח את הפה שלו". מסתבר שהוא רצה שאנעים את זמנו בדיבורים. מה שהוא לא ידע הוא שאם הייתי פוצה את פי, הרי שהדבר הראשון שהייתי מעלה לדיון היה העובדה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם כפכפי אצבע בהתחשב ברמת השׂיעור בכף רגלו.
++
=
++
בדרך לבראסרי חלפתי על פני הסניף הסמוך של ארומה. ראיתי אשה נכנסת למקום עם כלבה הקטן. מיד שלפתי את הנייד וביקשתי לצלם את האשה והכלב, כדי שאוכל לְגַבּוֹת בתמונות את התלונה שלי לצער בעלי חיים על ההתעללות החמורה בכלב חסר הישע.
+
מה רבה הייתה שמחתי כאשר תוך זמן קצר הכלב הראה, כמו הורציוס, שהוא יודע טוב יותר מבעליו מה טוב ומה לא, והוא ברח מהמקום המשוקץ אליו הובל.
+
=
++
הערה לסדר: מאחר שבארומה לא באמת מוכרים קפה, לא באמת צריכים להיות קוראים בקפה כדי לראות את המוות שמסתתר בכוֹס.
+
=
++
ולסיום, כלל אצבע לחיים: ברגע שאתם מביטים בעציצים המונחים בפתחן של חנויות פרחים, ומה שאתם רואים זה ישבן – כנראה יש לכם בעיה.
+
סוף סוף יום חופש.
גד
05:55 המערכת נדלקת על גלי צה"ל. משודרת הפינה של אבשלום קור. הולך לעשות פיפי וחוזר לישון.
גד
06:50 מתעורר ומתלבש. בוחר בחולצה המשובצת המגניבה-מדי-עבור-העבודה-אבל-החנונית-מדי-עבור-ימים-שאינם-ימי-עבודה.
גד
07:15 עולה על האוטובוס. נרדם לצלילי טל ואביעד.
גד
07:45 מתעורר. התכנית של טל ואביעד יצאה להפסקת פרסומות. מעביר לתכנית של שי ודרור. הם משוחחים עם אמיר בן-סירה שמספר על שני הומואים עם קיש שהסכימו לעזור לו להתניע את הרכב שהמצבר שלו שבק חיים. להפתעתו הם לא הציעו לו לחבר את התנינים של הכבלים לפטמות.
גד
08:00 מתייצב ב"אילן'ס". באופן מפתיע פוגש שם את רועי. המפגש הזה מונע ממנו לקרוא את הספר שהוא תיכנן, והוא דוחה עבורי את מועד הוצאת הספר שלי מהתיק. מזמין אספרסו כפול וכוס מים בלי קרח. רועי תוהה מדוע זה אני טורח להדגיש שאני רוצה את המים בלי קרח, והרי אקבל את המים עם קרח, כמו תמיד. התוצאה המיידית היא שאיני מקבל כוס מים בכלל. אחרי זמן מה המלצרית נזכרת להביא לי כוס, ובאופן מפתיע המים בלי קרח. השיחה עוסקת בזוטות מהעבודה. מי שלא עורך דין לא יבין את זה.
גד 
08:45 רועי הולך לעבודה. עובר לדלפק שמשקיף על הרחוב ושולף מהתיק את הספר. קורא. מביט לעבר האיש שיושב ליד וקורא את עמודי החדשות של "הארץ". שם לב לכותרת מעניינת על ברנאר אנרי לוי. האיש הולך ובטרם יש בידי ליטול העיתון כדי לקרוא הידיעה מגיע איש רע אחר שחומס את העיתון.
גד
10:20 משלם והולך לכיוון דרום.
גד
10:40 מגיע לסניף היחסית-חדש של "רביבה וסיליה" ברחוב הארבעה. מתיישב. מופתע מהעובדה שאין בנמצא את עיתון "הארץ" כדי לקרוא הכתבה על ברנאר אנרי לוי. מסביב לשני השולחנות הסמוכים יושבות נשים, חלקן הרות וחלקן עם תינוקות. עולה מהר מהשיחה באחד השולחנות שמדובר בעורכות דין. שונא עורכי דין. מזמין ארוחת בוקר ובינתים קורא. מקבל את ארוחת הבוקר שכוללת חלבה. לא אכלתי חלבה מאז הצבא. מחליט לטעום. לחלבה יש טעם כמו בצבא. הלחם טעים. כך גם עוגת השמרים עם הריקוטה והצימוקים. שותה קפוצ'ינו כפול. מגיע בחור בלונדיני עם רמז להתחלת התקרחות ועם רמז לנטייה להשמנה. מסתבר שהוא עובד המקום והוא תופס מקומו ליד מכונת הקפה. קורא ובוהה בבחור החמוד שליד מכונת הקפה. מדי פעם מביט החוצה ונדהם מהעובדה שהבחור השחרחר שיושב שם (שלא יודע להחזיק סיגריה ומדבר בעניין רב עם חבר שלו) מעז להראות את עצמו ברבים אחרי שעולל לגבותיו את אשר עולל.
גד
13:00 משלם, לוקח גם לחם לארוחת ערב והולך לכיוון דרום מערב. חושב שהפסל "אביב" בשדרות רוטשילד הוא מכוער.
גד
13:15 מגיע ל"גינזבורג". אין שם נפש חיה. מחליט להרגיע עם הקפה, מה גם שב"גינזבורג" אין קפה, אז מזמין תה. מנגו ופסיפלורה. קורא. מגיע איש חמוד חבוש כיפה שחורה עם ילדתו בת הארבע. הילדה מאוד חמודה והיא אוחזת בפיה מוצץ עצום מימדים. היא סוחטת בקלות תשומת לב ואף חיוך, אבל אז עוברות מחשבות לפיהן חיוך לעבר ילדה קטנה עשוי להעיד על המחייך כפדופיל (וזה מעיד, כמובן, על היעדר הפרופורציות שאחז במדינה. הרי ידוע שילדות קטנות – וילדים קטנים - אמורות להיות מודאגות מחיוך של גבר זר משמעותית פחות משהן אמורות להיות מודאגות מחיוך של אביהן או דודן). חוזר לקרוא. מגיע המשורר והסופר מירון ח. איזקסון (כיף. תמיד פוגשים סלברטיז ב"גינזבורג"). מוצא את עמודי החדשות של "הארץ" וסוף סוף קורא את הכתבה על ברנאר אנרי לוי. קצת מתאכזב.
גד
15:15 משלם והולך לכיוון צפון מזרח.
גד
15:30 מבקר ב"מוזיקה נטו". מברר אם הגיע הדיסק שהוזמן. לא הגיע. מופתע ושמח מיציאת דיסק הופעה חדש של עמיר לב עם גבע אלון וברי סחרוף. קונה. מחליף חיוכים וכמה מלים עם הבחור שליד הקופה. הוא מאחל לי "תיהנה עם עמיר לב החמוד". תוהה אם זו המילה המתאימה כדי לתאר את עמיר לב.
גד
15:40 עולה על האוטובוס. מתלבט אם להעיר את האשה הישנה כדי שתפנה לי את המושב שלידה מהתיק והמעיל שלה, או להתיישב במושב אחר ופחות נוח. מעיר את האשה. היא כבר לא מסוגלת לחזור לישון. ישן.
גד
16:15 מגיע ל"אספרסו בר" בפרובינציה. קורא עד שאלעד יגיע. הוא מגיע ואנחנו מתיישבים בחוץ. מזמין קפוצ'ינו כפול. תוהים איזו פעילות התנדבותית ניתן לבצע כדי שנרגיש טוב עצמנו, ואם אפשר אז שזה יהיה בלי לזוז מהמחשב.
גד
18:30 מגיע הביתה. בודק מיילים. רואה שרועי, באדיבותו, החליט לשלוח לי קישור לכתבה על ברנאר אנרי לוי. מבצע מטלות שדורש הבית.
גד
19:30 מכין ארוחת ערב ואוכל אותה כמו ילד טוב. מחמיא לעצמי על הקישואים שבישלתי. הם הולכים מצויין עם גבינת פטה ועם הלחם של רביבה וסיליה.
גד
20:00 קורא.
גד
20:45 נכנע לחולשות וצופה ב"פרקליטים". שונא עורכי דין.
גד
21:30 מקלחת, במהלכה חושב על ענייני העבודה שמחכים למחרת. שונא עורכי דין.
גד
22:00 כותב יומן זה.
(חזרתי. או כך יש לקוות).
גד
=
גד
הגיע הזמן לדלל במעט את הספריה, ולהוציא ממנה ספרים שלא אהבתי, ספרים שלא צלחתי ולא אנסה שנית, ספרים שלא ניסיתי לקרוא אבל כבר לעולם לא אנסה, או ספרים שכבר קראתי והיו חביבים בדרכם אבל לא ארצה לחזור אליהם.
גד
את הספרים הללו אני מציע לקהל קוראות הבלוג, בכפוף לתקנון המבצע שיפורט להלן, כאשר העיקרון הוא: ספר תמורת קפוצ'ינו.
גד
וזו רשימת הספרים:
קפקא על חוף – הארוקי מורקאמי (*)
גד
משאלה אחת ימינה – אשכול נבו (*)
גד
בשבילה גיבורים עפים – אמיר גוטפרוינד (*)
גד
פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות – מרישה פסל
גד
לונאר פארק - ברט איסטון אליס
גד
זמן חמאס – שאול משאל ואברהם סלע
גד
תורת הקוונטים – יואב בן-דב
גד
חזבאללה בין איראן ללבנון – שמעון שפירא (**)
גד
במאים ואנשי קולנוע על קולנוע – איתן גרין (עורך)
גד
שורשי הרומנטיקה – ישעיהו ברלין
גד
תחושת המציאות – ישעיהו ברלין
גד
טעותו של רוסו – ז'אק ז'וליאר
גד
רוח איש – אסא כשר (**)
גד
שפת הגוף – שי טובלי
גד
מקרה של אזעקת אמת – צבי טריגר
גד
יתומים – סמי ברדוגו
גד
הארורים – אנטוניו לובו אנטונש
גד
אמא ומשמעות החיים – ארווין יאלום
גד
דור X – דאגלאס קופלנד
גד
ואז הגענו לסוף – ג'ושוע פריס
גד
סינמה נייר – אברהם הפנר
גד
חוף לבייבו – מיכאל ויטקובסקי (*)
גד
תאונות – יעל הדיה
גד
המרפסת – אבשלום קווה
גד
המרוקאים: הנגטיב של האשכנזים – איתן כהן
גד
מה אתן עושות פרצוף? באמת חשבתן שאני אוותר על ספרים של גרוסמן, סאראמאגו או יהושע?
גד
ובכל זאת אולי תמצאו כאן משהו שמסקרן אתכן, וכאמור המחיר הוא סמלי במיוחד: קפוצ'ינו.
גד
תקנון המבצע:
גד
תיבת הצעות: ככל שאתן מעוניינות באיזה מן הספרים, אנא שלחו לי מייל בעניין (הכתובת למעלה משמאל). כמובן ניתן לבקש יותר מספר אחד.
גד
מצב הספרים: מצבם של הספרים טוב ממצבו של בעל הבלוג.
גד
ספרים שעלותם שונה: עלותם של ספרים המסומנים ב-כוכבית אחת (*) היא קפוצ'ינו קטן וקרואסון לפי בחירתי. מדוע ספרים אלה עולים יותר? אחת משתי סיבות: או שמדובר בספר אטרקטיבי מספיק כדי לדרוש עבורו תמורה גבוהה יותר (דוגמת "קפקא על החוף" של מורקאמי, שמאוד לא אהבתי, אבל אני מכיר בכך שמדובר בספר של סופר אמיתי, כאשר חילוקי הדעות שלי עמו הם סגנוניים) או שמדובר בספר כל-כך לא טוב בעיני, עד שאני חושב שמי שבאמת רוצה לקרוא אותו צריכה לשלם יותר (דוגמת "משאלה אחת שמאלה" או "בשבילה גיבורים עפים"). עלותם של ספרים המסומנים בשתי כוכביות (**) היא אספרסו קצר בלבד.
גד
כללי תחרות: מה יקרה אם מספר המעוניינות בספר פלוני יעלה על אחת? הכלל הוא שהראשונה בזמן היא הראשונה בזכות, אלא אם השנייה בזמן היא בחור רווק בעל פוטנציאל.
גד
ועדה מפקחת: תיבת ההצעות תיבדק ותיבחן על ידי עורך-דין מוסמך שמניח את מלוא יוקרתו המקצועית על טוהר ההליך.
גד
התמורה: כאמור, כנגד כל ספר אבקש קפוצ'ינו קטן. יובהר כי המזמינה שני ספרים לא תהיה רשאית להציע בתמורה קפוצ'ינו כפול, אלא יהיה עליה לספק שני ספלי קפוצ'ינו קטן. לא ברור לי לחלוטין מדוע זה כך, אבל קפוצ'ינו קטן לעולם יהיה יותר טעים מקפוצ'ינו כפול. העובדה שאני שותה לעתים מזומנות קפוצ'ינו כפול, מטעמי קמצנות או גרגרנות, אינה משנה את מצב הדברים.
גד
קפוצ'ינו קטן: למען מניעה של כל אי-הבנה (מצדכן) או שברון לב (מצדי) יודגש כי קפוצ'ינו קטן הוא אך ורק כזה שנמכר בבית קפה שנשים שמבינות בקפה מאשרות כי אכן מדובר בבית קפה שמוכר קפה ראוי לשמו.
גד
נשים שמבינות בקפה: רועי, אני, ומי שקיבלה אישור מרועי או ממני בדבר היותה מבינה בקפה.
גד
בית קפה שנשים שמבינות בקפה מאשרות כי אכן מדובר בבית קפה שמוכר קפה ראוי לשמו: אילן'ס, Sicaffe, Arcaffe, Tazza D'Oro, וכן בתי קפה פרטיים המוכרים תערובת Bristot (דוגמא הבראסרי) או תערובת Mauro (דוגמת אורנה ואלה, הבנדיקט, אידלסון 10 ורביבה וסיליה). הרשימה אינה סגורה ואני פתוח לנסות מקומות חדשים, ובלבד שאלה מקומות שלא הוגדרו על ידי נשים שמבינות בקפה כמקומות שאין בהם קפה.
גד
מקומות שאין בהם קפה: לכל הירושלמיות או חובבות הרשתות הירושלמיות ארומה וקפה היטלר (יש שמכנות אותה "קפה הלל"): הקפה שלכן מחורבן, ולמעשה זה לא קפה. לגבי רשת קקאו: אני לא בטוח אם מקורה של הרשת הוא בבית הקפה בסינמטק הירושלמי (היפה כשלעצמו) בעל אותו השם, ואני לא יודע מה מצב הקפה בסינמטק הירושלמי בשנים האחרונות. בכל אופן הסניפים התל-אביבים של רשת קקאו מציעים קפה ירושלמי לעילא ולעילא, דהיינו: קפה מחורבן. לכל החיפאיות או חובבות רשת גרֶג: אמנם אתן לא ירושלמיות, אבל הקפה שלכן גם כן די מחורבן. בנוסף: בתי קפה פרטיים המוכרים תערובת Danesi, תערובת Illy, או תערובת Lavazza הם מקומות שבהם יש להזמין מים מינרליים. ואולי תתפלאו לשמוע, אבל מקדונלד'ס לא באמת מוכרים קפה, והארומה שם באוויר היא של פרה מתה.
גד
קפה מחורבן: כידוע, בדרום מזרח אסיה יש יונק דמוי חתול בשם לואק, שאוהב לאכול את פירות שיח הקפה. הלואק אינו יודע לעכל את פולי הקפה המצויים בתוך הפירות, וכך הפולים נפלטים עם צואתו בשלמותם. ישנן נשים, טרם זכיתי לשוחח עימן, שאוספות את צואת הלואק ובוררות ממנה את הפולים, מהם מופקת תערובת קפה לשתייה. מאחר שהלואק הוא חיה מפונקת ובררנית במיוחד, הוא אוכל אך ורק את הפירות הטובים ביותר בכל שיח ושיח, מה שמבטיח – מסתבר – שגם הפולים יהיו טובים במיוחד. יש הטוענות שאותה תערובת של קפה מחורבן היא טעימה באופן היוצא מן הכלל. לפני שנים מספר שאלתי מלצרית באילן'ס בעניין התערובת. המלצרית קראה מיד למנהלת הסניף שהתיישבה ליד שולחני עם ספר הזמנות והציגה את עצמה. מסתבר שהתערובת אינה זמינה בסניף, אבל היא הציעה לייבא עבורי תערובת בעלות של 150 דולר ל-100 גרם. היה קצת לא נעים להסביר לה שבעצם לא בא לי. בכל אופן, "קפה מחורבן" בפוסט זה משמעו "חרא של קפה" ולא "קפה המופק מקקי של חתולים".
גד
הבהרה: המעוניינת בספר יוצאת ידי חובתה באספקת הקפוצ'ינו. היא אינה מחוייבת לשבת איתי ולקשקש. כמובן זה עשוי להיות נחמד אם שני הצדדים יהיו מעוניינים בכך. כלומר, אין מדובר בניסיון לקבל תשומת לב. וליתר דיוק: אין מדובר בניסיון לקבל תשומת לב גדולה יותר מזו שמבוקש לקבל כדבר שבשגרה בבלוג הזה (ובעצם בכל בלוג).
גד
לשון הפנייה: פנייה זו מנוסחת בלשון נקבה, אולם היא מיועדת גם לסטרייטים שבינכן.
"1. (א) י"ב בחשוון, יום הירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, יהיה יום זיכרון ממלכתי; יום זה יצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.
(ב) חל י"ב בחשוון ביום ששי או בשבת, יקויים יום הזיכרון ביום חמישי שלפניו".
"1. בחוק יום הזיכרון ליצחק רבין, התשנ"ז-1977, בסעיף 1(ב), המילים 'או בשבת' – יימחקו."
"על פי כללי הלוח העברי לעולם יחול יום י"ב בחשוון יום אחד בשבוע לפני היום הראשון של ראש השנה. זאת בשל הכלל הקבוע בלוח שחודש תשרי הוא תמיד מלא (30 יום). כלל נוסף בלוח העברי קובע היום הראשון של ראש השנה לא יחול לעולם בימי ראשון, רביעי ושישי (לא אד"ו רא"ש).
מצירוף שני הכללים דלעיל עולה שיום י"ב בחשוון לא יחול לעולם בימים: שבת, שלישי וחמישי. אי לכך, וצע למחוק מהוראת החוק העוסקת בימים שבהם יחול יום הזיכרון את האפשרות שאיננה קיימת כאמור, שיום י"ב בחשוון יחול ביום השבת".
"במילואים, אגב, למדתי שלשכבת הקצף המוזהב החום שמעל לקפה הטורקי יש חלק של כבוד במשקה ושמו 'קאימאק'. באותם מילואים גם הייתי עד לפחות לאלף ויכוחים בין 'טורקו' לעמיתים יוצאי תימן, על השאלה החשובה כמה פעמים צריך לתת לפניו הרותחים של הקפה הטורקי לעלות (בלי לגלוש) לפני שייחשב מוכן להגשה (מרבית הגרסאות נעות בין פעמיים למקסימום שלוש). ועוד עולה שאלת המפתח: האם צריך או לא צריך לשפוך לתוכו אחר כך שלוש טיפות מים קרים כדי שהגרגרים ישקעו. אבל כולם הסכימו שיש לטחון את הקפה קודם".
=
כג
אנחנו מפסידים משהו כתוצאה מהחרם? לא בטוח. דק מדווח:
"מארק טוויין, שביקר במזרח התיכון בסוף המאה ה-19, כתב בלהט רב את רשמיו הלא ממש חיוביים מהקפה טורקי, שגרגיריו הטחונים יורדים בגרון 'ומייבשים את החך כמו נייר זכוכית'".
=
גד
דק מתייחס באופן ישיר לסוגייה העומדת על הפרק:
"מכיוון שהקפה הוא משקה שמאז ומעולם רחשו סביבו עניינים של תודעה פוליטית, אנחנו מבקשים לחזור ולהתריע בפני המזמין ברחבי עולם הקפה: תוארו (של הקפה התורכי) לא מוטל בספק, אם כי יש הטוענים ששיטת ההכנה שלו אלימה מדי (מבחינת הקפה). מכל מקום יש רק בעיה קטנה עם ה'טורקי'. התואר הזה לא מתקבל באותה אהדה בכל מקום: יש ערבים המתייחסים אליו כאל 'קפה ערבי' ולא יאהבו כינוי אחר. בין בעלי הגאווה המיוחדת, ובצדק, תמצאו גם את הבדואים, שלא יראו בכך משום כניסת אורחים נאותה אם תבקש קפה 'טורקי'.
...
היווני נתון בעמדה קצת פחות נוחה, כי אין לו הצדקה מלאה לכנות קפה בכינוי 'יווני' למרות שלוחמי ונציה הקימו מאחז בפמגוסטה שבקפריסין כדי להבטיח אספקת קפה לרפובליקה. זו (פמגוסטה, לא ונציה) נמצאת היום בחלק היווני של קפריסין, אבל זה בכל זאת נימוק מאולץ לקרוא לקפה 'יווני'. אבל עצם הניסיון לכנות משהו ביוון 'טורקי' עלול להתפרש כפגיעה בגאווה הלאומית, ולא מומלץ להסתכסך על כך. אולי אפשר לבקש קפה 'טוב', ובעל הבית יתגאה להגיש את הקפה הטוב (המצויין) שלו. תנו לו להגיד שזה קפה יווני, אלא אם כן אתם טורקים, אבל אז מה אתם עושים ביוון? והחוששים במיוחד פן יעשו את הדבר הלא נכון – שיזמינו תה".
=
כג
עוד לפני שאילן'ס יצאו עם פרסומם, ערן וולקובסקי ב"הארץ" ייחס לראש הממשלה אקט צרכני-תרבותי דומה:
ואכן, כשם שלטורקים יצאו מוניטין של מומחים לקפה, כך לאיטלקים יצאו מוניטין טובים לא פחות. האיטלקים טוענים שהמציאו את מכונת הקפה. ייאמר כי גם הצרפתים טוענים לכך, והחתול שבפנים, כידוע, נמנה על אלה האחרונים.
גד
אז למי הגיע הקפה קודם? למיכאל דק אין ספק: לתורכים. כיצד הגיע הקפה לאיטליה? דק מספר שלאט לאט הקפה התחיל לקנות לו אחיזה בבירות שונות באירופה.
"לאוזנו של אפיפיור אחד, קלמנט השמיני, גונבה השמועה כי המשקה החדש הוא משקה כופרים ומעשה ידיו של השטן עצמו. ראש הכנסייה הקתולית, ובתפקידו זה גם ממלא מקומו של ישו, ביקש להביא אליו מתמצית השטן הזו כדי להוציא פסק הלכת נוצרים. בעודו טועם מן המשקה השתכנע כי אין בידו של השטן להיות הרוקח וכי חבל להשאיר את ההנאה מן המשקה לכופרים בלבד. קלמנט השמיני הורה לבטל כל איסור דתי שהוצא כנגד שתייתו של הקפה והכריז שהקפה הוא משקה קתולי לכל דבר".
"First we take Manhattan, then we take Berlin".
"נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו: הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור.
'בסדר, אני יודע שננצח', הוא קורא בקוצר רוח, 'אבל זה לא מספיק!' הוא הולם באגרופו בשולחן: 'צריך להישפך דם!'
הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. 'ברור, חמוד, ברור שיישפך', היא הומה בקולה המרגיע, 'המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו'".
"אהבת האם זו הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה, אין אלה אלא תנחומים". כך טוען רומן גארי בספרו היפה "הבטחה עם שחר", שמתאר את הקשר בינו לבין אמו.
=
כתב "הארץ" יותם פלדמן פרסם השבוע בעיתון כתבה ארוכה על חייה של אמו, שרה חינסקי, על מחלתה שהביאה למותה, ועל הקשר ביניהם (כאן נמצא חלקה הראשון של הכתבה וכאן חלקה השני).
בכתבה היפה הזו מצטיירת חינסקי כאשה חכמה, רגישה ומצחיקה. בכתבה משולבים פרקים מיומנה וממאמריה שמגלים כי היא ניחנה בעברית לא שגרתית, עשירה, מורכבת, אסוציאטיבית, כזו שתחבירה מעדיף את הפסיק המורכב על פני הנקודה התכליתית, וכזו שדומה גם לעברית של בן-זוגה לשעבר, אביגדור פלדמן, כאשר עולה התהייה כיצד נשמעו בבית הזה השיחות במהלך ארוחת הערב, ובאופן קונקרטי עולה השאלה איזה מטען אינטלקטואלי ותרבותי אדם נדרש לשאת עמו על מנת להבין משפט שאומר האחד לאחר כשהוא מבקש לקבל לידיו את המלח.
=
חינסקי מספרת לבנה על אירוע מיום הולדתו הרביעי:
"זה התחיל כשעשוע תמים, כשהיה לך יום הולדת ארבע. התחלת לשאול 'בן כמה אני אהיה בשנה הבאה', וכשענינו המשכת, 'ובשנה הבאה, ובזאת שאחריה', והמשכת והמשכת עד לגיל 20 בערך, ואז השעשוע קיבל תפנית בלתי צפויה. בבת אחת בלי שמישהו אמר משהו או שהמשחק השתנה פרצת בבכי נורא שאי אפשר היה לעצור אותו, ולא הייתי צריכה לשאול מה הסיבה. זה היה רגע איום של תובנה. אדם שחווה ברגע אחד את הסופיות של החיים שלו. אני זוכרת שאי אפשר היה לנחם אותך כי זו הייתה חוויה מטלטלת כל כך, ידיעת המוות פשוט כיסתה את כולך ומילאה אותך בצער עמוק ובייאוש".
=
ובעניין אחר לחלוטין, פלדמן שואל את אמו איזו סביבה פוליטית היא מצאה כנערה בתל-אביב, אליה היגרה, כהגדרתה, מפתח-תקווה. היא משיבה:
"האוונגרד הפוליטי המקומי, כשהייתי בצבא, היו כולם אנשים מאוד מבוגרים, מעין 'סלון קומוניסטי', ככה קראו להם. ביטוי מדהים. זה ביטוי שאומר שאתה בעצם מדבר הרבה ולא שום דבר אחר. מה שהיה מרכזי אצלם זה שהם ייצרו את ההביטוס השמאלני של שתיית הקפה. הבועה התל-אביבית היא הביטוס נורא עתיק. מפריע לי שאנשים עדיין מאמינים בהביטוס הזה.
ש: זה השתנה?
אנשים לא יכולים לשנות את הרפרטואר החברתי של השמאל שותה הקפה. אני אישית חושבת ששום דבר לא השתנה".
=
ולסיום,
רשומות
כל התגובות
