‏הצגת רשומות עם תוויות רומן גארי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רומן גארי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 בינואר 2010

והחתול בעקבותיי

מיכאל שלי, ספרו היפה של עמוס עוז, מספר על זוגיותם המוזרה של חנה ומיכאל גונן בירושלים של שנות החמישים, החל מהיכרותם, המשך בחתונתם וכלה ברגע שחנה מרגישה כי היא אינה יכולה עוד. לא נראה שמדובר בספויילר יוצא דופן, שכן פסקת הפתיחה היפה של הספר כבר מלמדת על כך:

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

חנה גונן, כך נראה, הגיעה לגיל 30 והיא אינה מרוצה מחייה. היא חוזרת בזמן עשור שנים לבניין טרה-סאנטה באוניברסיטה העברית בירושלים כדי לספר את סיפור היכרותה עם מיכאל.

"מיכאל גונן שמו.
גד
הוא תלמיד השנה השלישית בחוג לגיאולוגיה. הוא נולד ומתגורר בחולון. 'קר בירושלים שֶלָך'.
גד
'ירושלים שלי? מנין נודע לך שאני ירושלמית?'
גד
הו, הוא מבקש סליחה אם טעה הפעם, אבל אין הוא סבור שטעה. הוא למד להבחין בירושלמים ובירושלמיות במבט ראשון. אמר, והביט בפעם הראשונה אל תוך עינַי. עיניו היו אפורות. אני ראיתי בהן גץ של צחוק, אך לא גץ עליז. אמרתי לו כי אכן הצליח הפעם בניחושו. באמת ירושלמית אני.
גד
'ניחוש? הו, לא'.
גד
הוא מעמיד פני נעלב וקצות שפתיו מצטחקות: לא, לא היה זה ניחוש. הוא ראה בי שאני ירושלמית. ראה? האם זאת מלמדים בחוג לגיאולוגיה? לא, כמובן שלא. זאת למד דווקא מן החתולים. מן החתולים?! כן. הוא אוהב להסתכל בחתולים. לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני אדם".

(c) Domenico Salvagnin

=
= גד
על "הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי, כבר חזרתי ונידנדתי
כאן כאן וכאן, ואף אחד לא אמר שזו הפעם האחרונה.
גד
חבלים, ספרו היפה של חיים באר, הוא ספר שצירו סב במידה רבה סביב יחסיו של הסופר עם אמו, וזאת בדומה לספרו של רומן גארי. באר מספר כי בשלהי ההפוגה האחרונה במחלתה של אמו, היא קראה את "הבטחה עם שחר" שמצאה בספרייתו*.

*על הספריה המרשימה של חיים באר הוא כתב בספרו היפה לפני המקום אותו הזכרתי כאן. בנוסף אפשר למצוא כאן ראיון שנערך עם באר ב"הארץ" על ספרו זה, כאשר משולבות בראיון תמונותיו של באר עם נעלי ניו-באלאנס על רקע הספריה.

"עכשיו נופפה בספרו של רומן גארי כבמניפה והכריזה כי הספרים היקרים ביותר ללבה הם אלה שמתוארות בהם הדמויות מתוך יושר, אבל לא פחות מכך מתוך אהבה. האיזון הראוי בין הדרישות הסותרות הללו, סבוך מאוד אף שלכאורה הדבר נראה פשוט למדי, ולמי שרוצה לפענח את סוד הקשרים המורכבים בין בני-האדם ולהבין לעומקם את הכוחות הדוחפים אנשים זה לזרועותיו של זה ואחר-כך מפרידים ביניהם, חייב ללמד את עצמו להתבונן בהם מתוך אומץ-לב וללא פניות, ובעיקר צריך הוא להיזהר שלא להגזים ביושר ולא להיסחף באהבה".

אמו של באר סברה שגארי לא בהכרח הצטיין במשימתו:

"אם תקרא את רומן גארי בלי להיכנע לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה שלו, תבין עד כמה האהבה היא עניין משתק ומסרס, ועד כמה האם והבן נעשים כאן, ברומאן החביב והדביק, אולי אפילו בעל כורחם, כלי שרת זה בידי זה".

כפי שניתן להבין, החתול שבפנים נכנע בעונג רב לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה של רומן גארי.
גד
=
גד
גארי הילד ואמו התגוררו בווילנה והתפרנסו בקושי רב ממכירת כובעים שהאם טענה שהם כובעי מעצבים מצרפת. בין אמו לבין שכניה היו עימותים רבים ולאחר אחד מהם גארי שאל את נפשו למות. הוא הצטנף במחבואו הקבוע – מחסן עצים בחצר בניין מגוריהם. מחסן העצים היה מסוכן עד מאוד – חומת העצים נטתה לנפול ודי היה בתזוזה של בול עץ אחד כדי להביא למפולת גדולה ומאיימת. גארי, שחש מצוקה בעקבות העימות, החל לתור אחר בול העץ המתאים שישים קץ להשפלותיו.

"ואז נזכרתי שהייתה עוגת פרג בכיסי, שגנבתי אותו בוקר מהחנות, בזמן שהאופה היה עסוק עם לקוחותיו. אכלתי את העוגה. ושוב העמדתי את עצמי במצב הכן, נאנחתי והתכוונתי לדחיפה.
גד
חתול הצילני.
גד
פתאום ראיתיו לפני, בין בולי העץ, הבטנו זה בזה בתמיהה במשך רגע קט. זה היה חתול מרוט, בגון תפוז, אוזניו נפולות, ולפרצופו המשופם ביטוי של חוכמה; רק חתול עשיר בניסיון חיים מסוגל להבעה כזאת.
גד
הוא הביט בי בעניין, ואחר כך, ללא היסוס, פתח וליקק את פניי.
גד
לא היו לי כל אשליות לגבי כוונותיו. עוד היו פירורים רבים של עוגה על לחיי, ועל סנטרי, שנדבקו על ידי דמעותיי. כל ליטופיו היו מכוונים. אך לא היה אכפת לי. תחושת לשונו המחוספסת על פני גרמה לי לחיוך של עונג – גם הפעם, כתמיד, לא חיפשתי את הסיבה לאהבה שזכיתי בה מן ההפקר. העיקר שהיו שם פנים ידידותיות ולשון חמה ששוטטה על פניי והביעה עדינות וחמלה.
גד
כשגמר החתול ללטפני הוטבה הרגשתי. משמע, יש עוד בעולם אפשרויות ויחסי רעות שאין לזלזל בהם. החתול השתפשף על פניי ונהם. ניסיתי לחכות את ניהומו ובילינו זמן מה בניהומים הדדיים. חיפשתי עוד כמה פירורים בכיסי והגשתי לו אותם. הוא גילה עניין בהם, וניצב מול אפי, כשזנבו ישר. ולאחר מכן נשך את אוזני. הקיצור, החיים שוב היו ראויים. כעבור חמש דקות יצאתי ממחבואי והלכתי לדירה, ידי בכיסי, מנגינה על שפתי, והחתול בעקבותיי.
גד
מאז הנני חושב שתמיד כדאי להחזיק כמה פירורי עוגה בכיס, אם רוצים באהבה שאינה תלוייה בדבר".

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק ב')

(פוסט המשך על המלצות ספרים, גם בו לניטשה תהיה הופעת אורח קצרה. כמו כן יוזכרו בו סופרים רבים אחרים שאת ספריהם לא קראתי מעולם. יש להניח שיהיה מתישהו פוסט שלישי).
כג
=
כג
בתחילת סרטו "הרומן שלי עם אנני" (annie Hall) מספר אלבי סינגר, בן דמותו של וודי אלן, את הבדיחה הידועה המיוחסת לגראוצ'ו מארקס לפיה
הוא אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו. אלבי אומר שזה למעשה המוטו בחייו בכל הנוגע ליחסיו עם נשים. הוא מספר על כך שהוא הגיע לגיל 40 והוא מצוי במשבר. זה לא שהוא מוטרד מגילו, הוא דווקא מניח שהוא יתבגר יפה. המשבר של אלבי נובע מכך שהוא נפרד מאנני (דיאן קיטון), והוא עדיין משחזר בראשו פיסות מיחסיהם המשותפים, מתוך ניסיון להבין מה מקור הכישלון. במהלך הסרט מוצגות על המרקע אותן פיסות מחיי הזוגיות שלהם.
כג
שמה של בת הזוג, כשמו של הסרט באנגלית, annie hall, נגזר מן המושג anhedonia, כלומר חוסר היכולת ליהנות (ובעברית: פולניוּת).
כג
אם
דמותה של דיאן קיטון ב"מנהטן" (הסרט העוקב ל"רומן שלי עם אנני"), הייתה דמות חכמה ואינטלקטואלית, שנתנה קונטרה לדמותו של אייזק (בגילומו של אלן), הרי שאנני הול היא דמות שנופלת משמעותית מחוכמתו וידענותו של אלבי. אלבי מבקר בדירתה של אנני והוא מבחין בספר שירים של סילביה פלאת'.

Alvy: "Sylvia Plath! Interesting poetess whose tragic suicide was misinterpreted as romantic by the college-girl mentality"


Annie: "oh, yeah, right. I don't know, I mean: some of her poems seem neat"

עולה התחושה שלמעשה אלבי לא מצליח לראות את אנני כבת-אדם וכבת-זוג שווה. כאשר היא מבטלת את התור שלה לפסיכולוג, הוא חש את זה כאקט פוגעני כלפיו.
כג
אחת הבעיות ביחסים בין השניים, כך נדמה, היא שאלבי מנסה לעצב את אנני בתור הגרסה הנשית שלו. כשהשניים מטיילים בחנות ספרים, הוא בוחר שני ספרים, "The Denial of Death", ו-"Death and Western Thought" ומסביר לאנני, "אני אקנה לך את הספרים האלה, אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם, במקום הספר הזה על החתול". אנני מעט נרתעת משמות הספרים ומעירה, "זה נראה כמו חומר ממש רציני". אלבי מסביר: "זה משום שאני אובססיבי לגבי המוות, נראה לי. זה נורא משמעותי עבורי". או אז אלבי נוגע בכתפה של אנני ומוסיף להסביר, "השקפת העולם שלי על החיים היא מאוד פסימית. את צריכה לדעת את זה אם נהיה ביחד".
כג
=
כג
איזכורים קצרים ל"הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי כבר הבאתי כאן וכאן (תרגום: ש.מ. עוגן). הספר עוקב אחר מחצית חייו הראשונה של גארי, בצלה של אמו, והוא מספר גם על מספר מערכות יחסים קצרות שהיו לגארי עם נשים, דוגמת אדֵל, "נערת המעדניה":

"בבוקר נאה אחד נעצרה לפתחו של מלון מרמון מונית ומתוכה יצאה נערת המעדניה שלי. היא ניגשה ישר אל אמי והקימה שערורייה עצומה – ים של דמעות, התייפחויות, איומים רצופי חיתוך-ורידים ובליעות רעל. הדבר החניף לאמי מאוד. לכך ציפתה ממני. הייתי לאיש העולם. היא לא איבדה אף רגע. עוד באותו יום ידעו על כך בעלי הדוכנים של שוק ביפה, ובכל מקום קיבלו את פניי מבטים מלאים הערכה. השקפתה של 'הקורבן שלי' הייתה פשוטה בתכלית: מחובתי לשאת אותה. היא הביאה לכך את הנימוק המוזר ביותר שנשמע אי פעם: 'הוא הכריח אותי לקרוא את פרוסט, דוסטוייבסקי וטולסטוי' הכריזה אותה נערה אומללה כשעל פניה נסוכה הבעה שהייתה מרככת אף את הלב הקשה ביותר. מה ייהא עלי אתה? מי ירצה לשאתני?"
גד
עלי לציין שאמי נפגעה קשות על ידי גילוי זה של כוונותיי. היא התבוננה בי בחומרה. כנראה הרחקתי לכת. אני עצמי נמצאתי במבוכה. האמת היא שאילצתי את אדל לבלוע את פרוסט כרך אחר כרך בזה אחר זה, דבר שנתפרש לה כהצעת נישואין. יסלח לי אלוהים! אפילו אנסתי אותה ללמוד בעל פה קטעים שלמים מתוך 'כה אמר זרטוסטרה'. אמנם לא הכנסתי אותה להיריון, אבל לא אוכל להכחיש את העובדה, ומוטב שאודה בכך – הכרחתי אותה לקרוא את פלובר, גובינו ו-יסלח לי אלוהים, את לוטרמון, כך שלא יכולתי לנער חצני מכל הענין".

אמו של גארי ניסתה להרגיע את המעורבים באמצעות תה ומרקחת תותים מעשה ידיה. לאחר שהאם שוחחה עם אדל היא חזרה ושוחחה עם בנה:

"'האם אתה מאוהב בה באמת ובתמים?'
גד
'לא. אני אוהב אותה בכל ליבי אבל לא באמת ובתמים'
גד
'אז מדוע הבטחת לה הבטחות?'
גד
'לא הבטחתי לה דבר'
גד
'כמה כרכים יש לפרוסט?'
גד
'אמא, הקשיבי...'
גד
היא נענעה ראשה. 'לא נהגת בה יפה'".

יום שבת, 21 בנובמבר 2009

מיעוט של אדוני בבקשה!

"אני חושב שריימונד דומאנק הוא המאמן הגרוע ביותר מאז לואי ה-16"
(אריק קנטונה, צרפתי לשעבר)
דש
כפי שכולם כבר יודעים, נבחרתנו הלאומית
השלימה את המשימה, באופן מעט מביך, והיא צפוייה ליטול חלק במונדיאל בדרום אפריקה. אם טענתי שהנבחרת מתקשה כיום במשחק הראש שלה, אז מסתבר שעם הידיים אין לה כל בעיה.
דש
=
דש
ולאור ההישג המרשים, נמשיך ונהגה ב
עפיפונים, ספרו היפה של רומן גארי.
דש
אמברואז פלרי, דודו של המספר לוֹדוֹ, בילה את מיטב זמנו במחיצת העפיפונים שבנה. הוא ביקש להרביץ בלוֹדוׁאת אהבת העפיפונים בהגיעו לגיל 7.

"'יש להחזיק בהם חזק', הסביר לי, 'כי הם מושכים ולפעמים נתלשים מהיד, נוסקים למרום, יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים ונעלמים לעד, או מוחזרים לנו שבורים ורצוצים'.
'אבל אם אחזיק בהם חזק מדי – האם לא אתעופף גם אני איתם?'
הוא חייך, וחיוכו הוסיף חביבות לשפמו הגדול.
'זה עלול לקרות', אמר. 'ואתה היזהר שלא תעוף'".

=
דש
מהם עפיפונים? עפיפונים הם צבעוניים, מסמלים חופש, מעט ילדותיים. ובשעת הצורך הם גם אמצעי תקשורת.
דש
הימים הם ימי הכיבוש הצרפתי בצרפת. הדוד פלרי בנה כל עפיפון בצורה שונה וכינה אותו בשם. חלק מהעפיפונים היו בדמויות של אנשים מפורסמים. היה "עפיפון ויקטור הוגו" והיה "עפיפון ז'אן ז'אק רוסו" והיה גם "עפיפון שארל דה-גול' ומסיבות כאלה ואחרות גם "עפיפון מרשל פטן", מנהיג ממשלת הבובות שגרמניה מינתה עבור דרום צרפת:

"לעולם לא אדע אם תיכנן אמברואז פלרי את הפרשה, או שלא הייתה אלא צירוף מקרים מצער. דומה היה כי הוא מתקשה קצת להזניק את העפיפון, שמידותיו הלמו את גודל השעה ההיסטורית יותר משהלמו את כוח הנשיאה של זרמי האוויר העולים, ורב-טוראי גרמני שמֵח לעזור נחפז לסייע לו – ואולי דודי הוא שביקש את עזרתו. סוף סוף הצליח המרשל פטן להמריא אל על, אך כשפרש זרועותיו המכונפות שלושים מטרים מעל לראשינו ראינו רב-טוראי גרמני מחזיק בקצה החוט, וכך גם צולם. איש לא נתן דעתו על כך בעת החגיגה, ורק לפני פרסום התצלום בעיתונות מצאה בו הצנזורה כוונת זדון. התצלום לא ראה אור, אך נמצא תצלום אחר, שאיש אינו יודע מי צילמוֹ, אשר עד תום הכיבוש לא חדלו להדפיסו על כרוזי מחתרת: מרשל פטן מפואר המרחף באוויר ובקצה החוט מחזיק בחוזקה רב-טוראי גרמני צוהל".

=
דש
אחת הדמויות המרכזיות ב
שער האחורי של עוזי וייל, הייתה פרופ' קרל גוסטב, איש שהמבטא הייקי שלו הוא כה חזק, עד שניתן לשמוע אותו במהלך הקריאה מן הדף:
"פעם כשהייתי עוד שטודנט בברלין, הייתי אוהב ביום ראשון ללכת בפארק גדול בשרלוטנבורג, ולהעיף עפיפונים בשמיים. שעפיפון זה כמו הנפש של האדם, שתמיד רוצה להיות בשמים. וכמו הנפש של האדם, שיש לה חוטים מניילון, וצורה של פרצוף של אדון היטלר. והייתי מעיף חזק ברוח, ויום אחד אני מעיף ומעיף, ולא מתרומם. אז אני רץ מאתיים שלוש-מאות מטר, ולא מתרומם העפיפון. רק נסחב על הארץ, בום בום, ונתקל באנשים ובאבנים ומתקמט. ואחר כך גם צועק, העפיפון: אוך אוך אוך.
דש
ואז אני בודק ורואה שפרופסור קרל (זה אני, אבל לא הייתי אז פרופסור), הוא עשה טעות קטן. שזה לא עפיפון בכלל, זה אדון היטלר בעצמו. שהוא בא לפארק בשביל ללחוץ ידיים לבחירות, ובטעות הוא התחבר לחוט הניילון שלי.
דש
ואז הוא ניקה את הבגדים שלו וירק את כל דשא שנכנס לו בפה ממה שסחבתי אותו שלוש מאות מטר קשור בחוט, ואמר: אדון יגיד לי מיד מאיזה מיעוט הוא, ואני יעשה לכם צרות גדול! ואמרתי לו, אדון היטלר, לא צריך מתרגז. תיקח דוגמא ממני שסחבתי אותך שלוש מאות מטר ולא התרומם באוויר בכלל, והיה מאוד כבד – והנה אני לא מתרגז בכלל.
דש
אז הוא אמר לי: לא אותו דבר לסחוב ולהיות נסחב! מיעוט של אדוני בבקשה!
דש
אז אני להגיד לו: שמי פרופ' קרל גוסטב, ואני כושי. וגם זאתי לו שיר קטן של ג'אז. וכמעט היה מצליח, והיה נחסך הרבה בעיה לעם יהודי, אבל מזל רע שבאותו יום הלך אדון היטלר לחנות תקליטים של מוזיקה כושי, וביקש לקנות תקליט עם שיר ששרתי לו כל כך יפה. ושר למוכר את השיר, והמוכר אמר: ממתי א-יידשע מאמע נחשב כושי?"

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

היכונו לבואה של נבחרת הטריקולד

היום נבחרתנו הלאומית תעלה לכר הדשא בקרוק פארק בדבלין לחלקו הראשון של הקרב מול אירלנד על הכרטיס למונדיאל הבא עלינו לטובה. החתול שבפנים מתוח מן האפשרות שתישנה החרפה שהמיטה עלינו נבחרת מזרח-תיכונית פרימיטיבית לפני 16 שנה ומנעה מאיתנו לנסוע לטורניר בארצות הברית. לא שאנחנו כל כך אוהבים את האמריקאים, אבל זה כבר סיפור אחר.
גד
=
גד
יש להודות כי אנחנו לא כל כך מרשימים מאז המונדיאל הקודם ב-2006, אז הגענו לגמר והפסדנו לנבחרת איומה שהגיע לה לנצח אפילו פחות משהגיע לנו. הבעיה העיקרית, כמו ש
רועי אומר, היא ירידת היכולת המשמעותית במשחק הראש שלנו.







=
דש
כידוע, צרפתים לעולם ערוכים לקרב. אבל הצרפתים הם גם אלה שבוחרים את השדה בו הקרב ייערך.
גד
עפיפונים, ספרו היפה של רומן גארי, מתרחש ברובו בכפר קטן בחבל נורמנדי בתקופת הכיבוש הנאצי.
גד
גארי, אף שגוּדל מקטנותו כצרפתי (כפי שניתן ללמוד מ"הבטחה עם שחר" היפה, שנזקקתי לו כאן ושיש להניח שאזקק לו בעתיד) הוא יהודי יליד ליטא, ובמהלך המלחמה, בשרתו כטייס, הוא שהה בצפון אפריקה ובאנגליה. נראה שיש בביוגרפיה של גארי כדי לאפשר לו להתבונן בריחוק קל, ובעיקר בהומור, בצרפתים.
גד
=
גד
אחת הדמויות החביבות ב'עפיפונים', היא דמותו של מארסלן דוּפּרה, השף של המסעדה המקומית 'קְלוֹ ז'ולי'. דופרה עורר מחלוקת בכפר משום שהוא ניאות לבשל עבור הכובש הגרמני. הוא מצדו טען, שהוא שומר על הגחלת. בספר מתואר עימות בין מאזיֶה, נוטריון הכפר, לבין דופרה:


"'בוש והיכלם, דופרה. שעה שצרפת כולה אוכלת לפת שבדית, אתה מגיש לגרמנים כמהין וכבד אווז מפוטם. אתה יודע איך מכנים בסביבה את תפריט 'קלו ז'ולי' שלך? תפריט הקלון'.
...
'אני מחרבן עליך, מאזיֶה, אם אתם מטומטמים כל-כך שאינכם מבינים מה אני מנסה לעשות, צרפת אכן אבודה'.
'מה בדיוק אתה מנסה לעשות, מנוול שכמוך?'
איש לא שמע מעודו לשון כזאת בפי נוטריון.
'אני שומר על הגחלת', רטן דופרה.
'איזו גחלת? הגחלת של כתיתת סן-ז'ק בעירית? או של מרק סרטנים במִזְהַב ירקות? או של פוטית בקציפה של כרישה ושל מולית אדומה מטוגנת בפרחי קורנית? מיטב הנוער הצרפתי מתים מות גיבורים או נמקים במחנות שבויים, ואתה ... מקצפת של סולית בחמאה עם עשבי תיבול! סלט של זנבות סרטני נהר! ביום חמישי שעבר כיבדת את הכובש בכריכה של בשר סרטנים ותימוס של עגל, בנקניק של פירות הים בכמהין ואגוזי-בָּטנה, במקצפת כבדים מוזהבים באוכמניות...'
הוא הוציא ממחטה מכיסו והספיג את שפתיו. דומני כי ריר נזל מפיו".

=
גד
אבל אי אפשר לזלזל בגאוותו המקומית של השף. יום אחד הוא סיפר בזעזוע, ועם דמעות בעיניים, על מפגש לא נעים שהיה לו עם קצין גרמני:

"אתה יודע מה אמר לפני כמה ימים אחד האדונים האלה? הוא קם מהשולחן והכריז באוזני בחיוך: 'הֶר דופרה, הצבא הגרמני והמטבח הצרפתי, יחד נבנה את אירופה! אירופה שֶכּוֹחה יהיה גרמניה וניחוֹחהּ – צרפת! אתם תתנו לאירופה של העתיד מה שהיא מצפה לו מצרפת, ואנו נעשה את צרפת כולה לקלו ז'ולי גדולה אחת!' ועוד אמר: 'אתה יודע מה עשה הצבא הגרמני כשהגיע לקו מז'ינו? הוא עבר אותו! ואתה יודע מה הוא עשה כשהגיע אל קלו ז'ולי? הוא נעצר! חה, חה, חה! והוא צחק".

=
גד
בחלוף תקופה הגרמנים עצרו את דופרה לחקירה מעצר שנמשך שבוע. כששוחרר הצהיר דופרה, "איני מרכין ראשי לפניהם, זהו", וסירב לפרט. אמברואז פלֶרי, דודו של לודו המספר, העריך שדופרה נעצר משום שהגרמנים ניסו לחלץ ממנו מידע קולינארי יקר מפז:

הפריצים רצו לדעת איך עושים ארנבון-חוָה בחומץ פטל, חזה עוף קתדרלת-שארטר, בקיצור את כל התפריט מאלף עד תו, מבינים? אבל מארסלן (דופרה) הממזר סירב לדבר. עינו אותו עינויים קשים, אמבטיה וכל השאר, אבל הוא לא נשבר".

יום שבת, 5 בספטמבר 2009

אנה, קרנינה את המלח

"אהבת האם זו הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה, אין אלה אלא תנחומים". כך טוען רומן גארי בספרו היפה "הבטחה עם שחר", שמתאר את הקשר בינו לבין אמו.

=

כתב "הארץ" יותם פלדמן פרסם השבוע בעיתון כתבה ארוכה
על חייה של אמו, שרה חינסקי, על מחלתה שהביאה למותה, ועל הקשר ביניהם (כאן נמצא חלקה הראשון של הכתבה וכאן חלקה השני).


בכתבה היפה הזו מצטיירת חינסקי כאשה חכמה, רגישה ומצחיקה. בכתבה משולבים פרקים מיומנה וממאמריה שמגלים כי היא ניחנה בעברית לא שגרתית, עשירה, מורכבת, אסוציאטיבית, כזו שתחבירה מעדיף את הפסיק המורכב על פני הנקודה התכליתית, וכזו שדומה גם לעברית של בן-זוגה לשעבר, אביגדור פלדמן, כאשר עולה התהייה כיצד נשמעו בבית הזה השיחות במהלך ארוחת הערב, ובאופן קונקרטי עולה השאלה איזה מטען אינטלקטואלי ותרבותי אדם נדרש לשאת עמו על מנת להבין משפט שאומר האחד לאחר כשהוא מבקש לקבל לידיו את המלח.



=

חינסקי מספרת לבנה על אירוע מיום הולדתו הרביעי:


"זה התחיל כשעשוע תמים, כשהיה לך יום הולדת ארבע. התחלת לשאול 'בן כמה אני אהיה בשנה הבאה', וכשענינו המשכת, 'ובשנה הבאה, ובזאת שאחריה', והמשכת והמשכת עד לגיל 20 בערך, ואז השעשוע קיבל תפנית בלתי צפויה. בבת אחת בלי שמישהו אמר משהו או שהמשחק השתנה פרצת בבכי נורא שאי אפשר היה לעצור אותו, ולא הייתי צריכה לשאול מה הסיבה. זה היה רגע איום של תובנה. אדם שחווה ברגע אחד את הסופיות של החיים שלו. אני זוכרת שאי אפשר היה לנחם אותך כי זו הייתה חוויה מטלטלת כל כך, ידיעת המוות פשוט כיסתה את כולך ומילאה אותך בצער עמוק ובייאוש".



=

ובעניין אחר לחלוטין, פלדמן שואל את אמו איזו סביבה פוליטית היא מצאה כנערה בתל-אביב, אליה היגרה, כהגדרתה, מפתח-תקווה. היא משיבה:


"האוונגרד הפוליטי המקומי, כשהייתי בצבא, היו כולם אנשים מאוד מבוגרים, מעין 'סלון קומוניסטי', ככה קראו להם. ביטוי מדהים. זה ביטוי שאומר שאתה בעצם מדבר הרבה ולא שום דבר אחר. מה שהיה מרכזי אצלם זה שהם ייצרו את ההביטוס השמאלני של שתיית הקפה. הבועה התל-אביבית היא הביטוס נורא עתיק. מפריע לי שאנשים עדיין מאמינים בהביטוס הזה.
ש: זה השתנה?
אנשים לא יכולים לשנות את הרפרטואר החברתי של השמאל שותה הקפה. אני אישית חושבת ששום דבר לא השתנה".



=


ולסיום, כאן תוכלו למצוא את השיר "כל מי שאת" שכתב אריאל הורוביץ לאמו, נעמי שמר, על ההתמודדות עם ימיה האחרונים.