‏הצגת רשומות עם תוויות הטוב בממשלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הטוב בממשלים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

המדינה ואני

כפי שד"ר האוס מורנו, כולם משקרים. כולם משקרים לכולם, וכך גם לקוחות משקרים לעורכי דינם. לא שלקוחות ממהרים למסור מידע מוטעה ממש, אף על פי שגם דברים כאלה קורים, אבל לעתים מזומנות הם נמנעים מלמסור מידע חיוני שעשוי להשפיע על הבנת התיק או על אופן ניהולו.

ניתן למצוא מספר סיבות לכך שאנשים נמנעים מלמסור את כל המידע הנחוץ לעורך דינם. ישנם אנשים שפשוט לא חושבים שמידע כזה או אחר הוא רלבנטי. לקוחות פרנואידים, למשל, טוענים שעושים להם עוול ורודפים אחריהם סתם כך, תוך שהם לא מצליחים לקשר בין אותה רדיפה לבין המעשים הלא יפים שבגינם רודפים אחריהם. מנגד, ישנם לקוחות שמודעים היטב לרלבנטיות של המידע שהם מסתירים. הם מסתירים את המידע משום שהם סבורים שהוא מזיק לטיעון שלהם (הם צודקים) ומשום שהם סבורים שאם הם לא יגלו את המידע לעורך דינם הוא לא יתגלה לאף אחד (הם טועים. בדרך כלל המידע מצוי אצל היריב). ישנם גם לקוחות שמודעים למידע אבל הם נבוכים לספר אותו לעורך דינם. המסקנה היא שכולם משקרים בראש ובראשונה משום שהם אידיוטים.

=

זכיתי ואני עוסק כעורך דין בעיקר בייצוג אזרחים בסכסוכיהם משפטיים עם המדינה: אנשים שלא נתנו להם מסיבות שונות רישיון לעסוק ברפואה, פסיכולוגיה או רוקחות, אנשים שלא מרוצים מתכנית המתאר שמשרד הפנים קבע לאזור מגוריהם, גופים שלא מקבלים מהמדינה את התקציב לו הם ראויים לטענתם, וכיוצא באלה אנשים שיש להם בעיות עם המדינה על גופיה השונים (מי שזקוק ומעוניין מוזמן לפנות אלי לייעוץ בתשלום). לא ערכתי סטטיסטיקה מסודרת, אבל ניתן להעריך שבסכסוכים משפטיים שכאלה עם המדינה, ישנם סיכויים מכובדים של למעלה מ-90% שהאזרח יפסיד. והדבר לא נובע (רק) מכישוריי המוגבלים כעורך דין.

=

כאשר אני נפגש עם לקוח חדש, הוא מספר לי את סיפורו. בפגישה זו הוא מציג את הגרסה שלו בצורה הבומבסטית ביותר, וכאמור, הוא עושה כן תוך השמטת מידע חיוני שעשוי להציג את התיק באור שונה מזה שהלקוח מבקש להציגו.

ב-50% מן הפגישות הללו, אף על פי שמבחינת הלקוח הוא מציג את התיק בצורה האוהדת ביותר עבורו, אני משתכנע בו במקום שהצדק אינו מצוי עם הלקוח שלי.


20% מן הפגישות הללו מסתיימות בתחושה שעשו עוול ללקוח, אבל התחושה הזו עוברת תוך זמן קצר למקרא המסמכים הרלבנטיים שהלקוח מעביר.

20% נוספים מן הפגישות מסיבות תחושה שלקוח צודק, והתחושה הזו נמשכת לאורך תקופה, עד אשר מתקבלת עמדת המדינה, שכוללת מידע מפליל שהלקוח נמנע מלמסור לי.


תחושת הצדק נשארת עם הלקוח רק באותם 10% עלובים, אם לא למטה מזה, מן התיקים.

=

כשציינתי בפני רופאת השיניים שלי שבמאבקים שכאלה עם המדינה ישנם סיכויים של 90% להפסיד, היא התפתתה לומר שאם כך תחום העיסוק שלי מתאפיין בדון-קישוטיות. הסברתי לה שהרושם הוא מוטעה: מאבקיו של דון קישוט ניחנו בחזות נאצלת. ואמנם, גם אם בדומה לדון קישוט סיכויי מאבקיי הם נמוכים, אין מדובר במאבקים נאצלים: לא רק שלקוחותיי צפויים להפסיד למדינה בבתי המשפט ב-90% מן התיקים, הם גם ראויים להפסיד לה.

=

למדינה יש שם רע: היא גדולה, היא חזקה, היא אטומה, היא רומסת את הפרט, מתעללת בו, מוליכה אותו מפה לשם ובחזרה, וכיוצא באלה טענות שיש לכולם כנגדה. נורא קל לשנוא את המדינה. ואני אוהב אותה.

במהלך מאבקיי במדינה אני פוגש עובדי מדינה חכמים, רציניים, מקצוענים, מסורים, שקולים ונכונים לסייע. אנשים אלה יודעים לשקול שיקולים רחבים ולראות את התמונה המלאה של הדברים. לאור העובדה שברוב מכריע של המקרים המדינה על גופיה השונים, ועל עובדיה המצויינים, עושה את העבודה שלה כמו שצריך, אין זה מפתיע שבתי המשפט הודפים את הטענות של לקוחותיי כנגדה.

=

אם זה לא היה ברור, לא דיברתי כאן על הדרג הפוליטי, אלא על הדרג המקצועי. גם לא דיברתי כאן על אנשי האוצר שאמנם הם אנשים מהמוכשרים שניתן למצוא, אבל הם מתועבים אידיאולוגית.

=

חוק הוד"לים, שעבר לפני מספר ימים, הוא זה שגרם לי לצאת מהארון ולהתוודות על אהבתי למדינה. ראש הממשלה הגדיר את החוק הזה כסופרטאנקר אשר יעקוף את הבירוקרטיה. אבל, כפי שכבר ניתן להבין, בירוקרטיה בעיני היא לא מילה גסה. או יותר נכון, בירוקרטיה היא מילה גסה שמאפיינת מעשים שאינם בהכרח גסים.

כך, למשל, העובדה שלוקח שנים רבות כדי לקדם תכנית מתאר שתאפשר בניית שכונת מגורים לא מרשימה אותי: תכנון שכונה זה עסק מסובך. בתכנון שכונה יש אלמנטים אדריכליים, אלמנטים כלכליים, ואלמנטים סביבתיים. כאשר בונים בנייני מגורים צריך גם לבנות מוסדות ציבור - כמו בתי ספר ומרפאות - שיספקו לתושבים שירותים, וכן יש לכך היבטים רבים נוספים. בהתחשב בכל אלה, ובהתחשב בכך שבניינים צפויים לעמוד לאחר בנייתם לאורך תקופה של מאה שנה או יותר, קשה לראות בפרק זמן של חמש שנים לקבלת תכנית כפרק זמן שערורייתי. אכן יש גם סחבת בתחום הזה, אבל היא נובעת בין היתר מן העובדה שאין מספיק תקנים לעובדי ציבור שיטפלו בתכניות.

לא אתיימר לומר כאן מה דעתי על חוק הוד"לים. יש מישהו שעובד על הסימפוניה שלו בנושא. אבל ברצוני לומר שהמוטיבציה של החוק היא פסולה. היא נובעת מן העובדה המצערת שבראש הממשלה עומד איש ששונא את המדינה. זאת עוד סיבה, אגב, למה צריך לאהוב אותה.

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

ליצנציה נוירוטיקה

ישנם עניינים ראשונים במעלה מבחינתו של החתול שבפנים, והוא נדהם כל פעם מחדש כאשר הוא מגלה שהם אינם כאלה מבחינתם של אחרים. לפני שבועות מספר הוא נועד עם חבר, לצורך הדיון נקרא לו רועי, בבית קפה שלצורך הדיון נקרא לו אילן'ס.
כג
באותה ועידה רועי שכנע את החתול שבפנים לחרוג ממנהגי השתייה הרגילים שלו בעת התכנסם באותו מקום (אספרסו), ולהזמין אספרסו קון-פאנה. ב"ארקפה", אגב, קוראים לאותו משקה בשם אחר: פנונה. הכוונה היא, כהגדרת התפריט של ארקפה (שמצוטט כמעט במדוייק במערכון המצויין והזכור לטוב של ארץ נהדרת
), ל"אספרסו לונגו מעוטר בפס שמנת". באמת צריך להסביר למה אני סבור שזה משקה של הומואים?
גד
בעודם לוגמים מן הקפה ומנהלים את ועידתם בהתאם לסדר היום שנקבע מראש, צדה עינו של החתול שבפנים את שידת העץ המשמשת את צוות בית הקפה לטחינה ולאריזה של תערובות קפה עבור הקהל הרחב. על משטח העבודה בשידה, העשוי מזכוכית, היו פזורים כתריסר פולי קפה שכנראה חמקו להם במהלך עבודה רשלנית של מי מן המלצרים.
גד
אין צורך להרחיב במלים, והרי כל בר דעת מבין כי לא היה מנוס מכך שהחתול שבפנים יקטע את רועי באמצע דבריו, יקום מן השולחן ויפנה אל אותה שידה, וזאת כדי לאסוף פולי הקפה הסוררים ולהשליכם לפח. אכן,
סדר צריך להיות.
גד
מה רבה הייתה פליאתו של החתול שבפנים כאשר רועי, במספר הזדמנויות מאוחרות יותר, הלין על אותו אירוע ותבע את עלבונו על הפסקת דבריו שנעשתה קודש לשם השבת הסדר על כנו*.
כג
*בחכמה שלאחר מעשה מובן כי הצדק היה עם החתול שבפנים. הרי ברור שרועי כלל לא זוכר מה הוא אמר באותו הרגע. אולם הוא זוכר גם זוכר את פולי הקפה המחוצפים.
גד
=
גד
כבר הוזכר כאן
בעבר נושא המועד בו נערך יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין, אולם הפעם ישנו צורך להביא את החוק כלשונו. סעיף 1 לחוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע כדלקמן:
"1. (א) י"ב בחשוון, יום הירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, יהיה יום זיכרון ממלכתי; יום זה יצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.
(ב) חל י"ב בחשוון ביום ששי או בשבת, יקויים יום הזיכרון ביום חמישי שלפניו".
כלומר, המחוקק קבע כי יום הזיכרון ליצחק רבין ייערך באותו תאריך עברי בו נרצח, אולם במקרה שבו התאריך חל בסוף השבוע – יום הזיכרון יוקדם ליום חמישי. הוראות דומות חלות גם בחוקים המסדירים את אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לכאורה, בעין בלתי מזויינת, הדברים הגיוניים ואף מתבקשים.
גד
=
גד
לפני חודשים מספר הגיש חבר הכנסת זבולון אורלב ("הבית היהודי") את "הצעת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין (תיקון – ביטול אפשרות לקיומו של יום הזיכרון ביום השבת), התשס"ט–2009". וזו לשון הצעת החוק:

"1. בחוק יום הזיכרון ליצחק רבין, התשנ"ז-1977, בסעיף 1(ב), המילים 'או בשבת' – יימחקו."

מה? זבולון אורלב, דווקא הוא, סבור שיש לערוך את הטקסים הממלכתיים של יום הזיכרון ליצחק רבין בשבת? ובכן, יש הסבר, והוא צורף להצעת החוק:

"על פי כללי הלוח העברי לעולם יחול יום י"ב בחשוון יום אחד בשבוע לפני היום הראשון של ראש השנה. זאת בשל הכלל הקבוע בלוח שחודש תשרי הוא תמיד מלא (30 יום). כלל נוסף בלוח העברי קובע היום הראשון של ראש השנה לא יחול לעולם בימי ראשון, רביעי ושישי (לא אד"ו רא"ש).
מצירוף שני הכללים דלעיל עולה שיום י"ב בחשוון לא יחול לעולם בימים: שבת, שלישי וחמישי. אי לכך, וצע למחוק מהוראת החוק העוסקת בימים שבהם יחול יום הזיכרון את האפשרות שאיננה קיימת כאמור, שיום י"ב בחשוון יחול ביום השבת".

כלומר, זה לא שזבולון אורלב סבור שיש לערוך את יום הזיכרון ליצחק רבין ביום שבת, הוא פשוט יגע ומצא שממילא לוח השנה אינו מאפשר שיום זה ייערך בשבת. ואם זהו מצב הדברים, הרי המחוקק, השחית מילותיו לשווא, ולא ניתן להניח לדבר נורא שכזה.
גד
בהצעת החוק של ח"כ אורלב מצויין שאין זו הפעם הראשונה שהיא מוצעת: בכנסת הקודמת הוצעו הצעות דומות על ידו ועל ידי ח"כ לשעבר שאול יהלום, אולם הן לא הבשילו לכדי חוקים.
דש
=
דש
פנייתו של החתול שבפנים לח"כ זבולון אורלב, אשר בירכה אותו על הצעת החוק ואשר ניסתה לברר את עמדתו בעניין פולי קפה הפזורים להם סתם כך בפינות של בתי קפה, טרם נענתה.

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

נקרופיליה חקיקתית

"זיכרון ומוות. מוות וזיכרון. שני דברים שקשורים זה בזה בצורה אינטראקטיבית. דוגמה? דוגמה: מכירים יום הזיכרון לחללי צה"ל? מכירים. עכשיו, אם לא היה זיכרון בעולם, מה היה נשאר מהיום הזה? 'יום לחללי צה"ל', זה מה שהיה נשאר ותודו שזה די דבילי. חללי צה"ל, מה משנה להם עוד יום פחות או יותר? יש להם את הנצח, הרי (גד שלונסקי, ויש מצד שני:)
מצד שני, אם לא היה מוות, או-אה. היה נשאר יום הזיכרון ל-". ואנשים היו עומדים דום בצפירה, וכל אחד היה זוכר משהו אחר, פרטי, שלא קשור במוות. ודבר כזה אסור שיהיה. אז דיברתי עם שרת החינוך, והסכמנו שלפחות את שני הדברים האלה – זיכרון ומוות – הליכוד לא יבטל (גד שלונסקי)"
(מתוך "
חייו ומותו של השער האחורי" מאת עוזי וייל)



עיון בספר החוקים (ועל כך שאין באמת דבר כזה "ספר החוקים" – בהזדמנות אחרת) מגלה שבעשור האחרון, או מעט מעבר לכך, הכנסת מרבה לזכור.


=


בשנת 1997 התקבל בכנסת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין. החוק קבע כי מדי שנה ביום י"ב מרחשון יצויין יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח. קביעת יום הזיכרון לרצח רבין לפי התאריך העברי אינה מובנת מאליה: אמנם רוב הימים הרשמיים הקבועים במדינת ישראל אכן מצויינים לפי תאריכם העברי (החריג הוא כ"ט בנובמבר), אולם נראה שעבור רוב האזרחים התאריך 4.11.1995 אומר הרבה יותר מ-י"ב במרחשון התשנ"ו. יצויין אגב כי התאריך העברי של אותו יום שבת נורא היה י"א במרחשון, אולם ראש הממשלה נרצח לאחר שקיעת החמה

.
בסמוך התקבל חוק המרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין. סעיף 1 לחוק קובע כי "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של יצחק רבין". יתכן שזו הייתה הפעם הראשונה שנטבע הביטוי הסתום "מורשת רבין" שעד כה טרם נמצאה לו משמעות.


אפשר לתהות מה היה הצורך בחוק זה, לאור קיומו של חוק הנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה משנת 1986. אבל אפשר להבין: רבין ראש ממשלה מיוחד שמת בנסיבות מיוחדות. גם המצבה שנבנתה עבורו נבדלת מהמצבות של יתר גדולי האומה הקבורים בהר הרצל.


אבל אם כך, כיצד ניתן להסביר את חוק להנצחת זכרו של מנחם בגין שהתקבל שנה לאחר מכן? ומהי מטרתו של חוק זה? סעיף 1 לחוק מסביר זאת: "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של מנחם בגין".


בשנת 2005 התקבל חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי. ומה מטרתו? סעיף 1 לחוק בא לעזר: "מטרתו של חוק זה להנציח את זכרו של רחבעם זאבי ולהנחיל לדורות את פועלו ומורשתו". השוואה מדוקדקת מגלה כי עדיף להיות ראש ממשלה או לפחות לא גזען מוצהר: אם אתה גזען אז אמנם פועלך ומורשתך יונצחו לדורות, אבל לא יוקם לשם כך מרכז ממלכתי.


=

בשנת 2007 התקבל חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות לוב. בשביל מה צריך את החוק הזה לאחר שהתקבל בשנת 2002 חוק המועצה להנצחת מורשת יהדות ספרד והמזרח? יש תשובה בדברי ההסבר לחוק:

"קהילת יהדות לוב היא קהילה עם מורשת עתיקת יומין, אשר שמרה במשך אלפי שנים על צביונה, תפארתה ומסורותיה. הנצחת מורשתה של קהילת יהדות לוב היא צורך חינוכי, היסטורי ולאומי".


באותו היום התקבל גם חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות בוכרה. הטעמים שהביאו את הכנסת לחוקק את חוק זה שונים בתכלית:

"קהילת יהדות בוכרה היא קהילה עם מורשת עתיקת יומין, אשר שמרה במשך אלפי שנים על צביונה, תפארתה ומסורותיה. הנצחת מורשתה של קהילת יהדות בוכרה היא צורך חינוכי, היסטורי ולאומי".


עוד באותה שנה התקבל גם חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל.


שנה לאחר מכן, בשנת 2008, התקבל חוק להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. סעיף 1 לחוק קובע כי "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח את מורשת ההתיישבות בגוש קטין וצפון השומרון, ובאמצעותו יונחלו ערכים לאומיים וחינוכיים".

=


עיון באתר הכנסת מגלה כי ישנן הצעות חוק רבות שהוגשו בעשור האחרון וטרם הבשילו: הצעת חוק המרכז להנצחת זכרו של משה שרת, הצעת חוק המרכז להנצחת זכרו של זלמן שזר, הצעת חוק להנצחת זכרו ומורשתו של הצדיק המקובל הרב ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי) זצוק"ל, הצעת חוק להנצחת זכרו של אלי כהן, הצעת חוק להנצחת זכרה של מניה שוחט, הצעת חוק להנצחת זכרה של רחל ינאית בן צבי, הצעת חוק המרכז להנצחת מורשת יהדות תוניס: רבניה ומשורריה, הצעת חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות גיאורגיה (גרוזיה), ועוד ועוד.


=


ועכשיו שאלה: אם אין חוק להנצחת זכרו של פלוני אלמוני, כיצד יידעו חברי הכנסת החרוצים להציע הצעת חוק לשם הנצחת האיש?

יום שבת, 5 בספטמבר 2009

עוקב בדאגה

החתול שבפנים מתכבד להביע דאגתו לנוכח תסמיני ההיפר-אקטיביות הניכרים בתלמיד גדעון סער (דוגמאות אקראיות ניתן למצוא כאן כאן כאן וכאן), וכן להמליץ לילד להתחיל ליטול ריטלין.