קל וחומר

צלמיו המיומנים של החתול שבפנים איתרו את המזוזה הבאה על משקוף דלתה של דירה צנועה בעיר האורות מודיעין:

דש

ככל שהיהדות יכולה לגלות סובלנות כלפי מופעים שכאלה, נראה כי יש ביכולתה גם להתיר נישואין חד-מיניים.

אברם, תביא לי את הכדורים ללחץ דם

שרי אריסון היא אשת השנה של מגזין "ליידי גלובס". לרגל קבלת התואר הנכבד אריסון התראיינה לעיתון.

גד

הריאיון ניתן מספר שבועות לאחר השקת ספרה "לידה" (יש כאן קישור למי שיודע לתקשר) בו התוודתה בעניין "המסרים מלמעלה" שהיא מקבלת. עם שוך הסערה שנוצרה, ריאיון זה הוא הזדמנות עבור אריסון לחזור ולדון בעניינים באופן מבוקר יותר.

דש

המינוח בו בוחרת אריסון לדבר על הפומבי שנתנה לפנימיותה הוא מאוד מעניין:

"אנשים אומרים לי, 'למה יצאת בספר עם הסיפור של התיקשורים, איך את חיה עם הביקורת'. יצאתי, כי זה גדול ממני. ה-being שלי דחף אותי".

אריסון לא רואה את החשיפה שלה כעניין אישי בלבד. היא רואה באותה חשיפה שירות שהיא נותנת להמונים שהם בדיוק כמוה.

"אם זה עושה משהו בשביל מישהו - טוב. ואם מישהו חושב שזה שטויות - אז אני מכבדת את זה".

וגם:

"אני רואה את האדם הפשוט ברחוב שאומר לי 'את לא יודעת מה עשית לי'. הרבה אנשים באים אליי ואומרים לי ששיניתי להם את החיים, שאני נותנת להם כוח".

=
גד
בקובץ הסיפורים היפה "גלגול בפארק אווניו", מספר נתן אנגלנדר, בסיפור שהקובץ נושא את שמו (תרגום: יערית טאובר בן-יעקב), את סיפורו של צ'רלס נורטון לוגר:

גד

"היום היהודי מתחיל בשלוות הערב, כך שבואו לא יזעזע את המערכת. ובשעה זו ממש, עת נראו שלושה כוכבים בשמי מנהטן ויום חדש ירד, הבין צ'רלס נורטון לוגר שהוא נושא בקרבו נשמה יהודית".

גד

צ'רלס ממהר לצאת עם הגילוי בפני נהג המונית שהסיע אותו באותה שעה:

גד

"'עד כמה שזה מוזר, מסתבר שאני יהודי. יהודי אצלך במונית'.
'מצדי אין בעיה. המונה מתקתק אותו דבר לכל הדתות', הנהג הצביע על הצג הדיגיטלי. צ'רלס חשב על זה. חוויה חיובית, או – לפחות – לא מזיקה. כן, לא מזיקה. אחרי הכל, למה ציפה?"

דש
למחרת היום צ'רלס ממהר להתייעץ עם רב שהוא מוצא במדריך הטלפונים. השניים נפגשים וצ'רלס מספר לו על אודות דבר הגילוי. הרב מייעץ לו:

גד

"אתה חייב לספר לאשתך מיד. הכשרות יכולה לחכות. התפילין יכולות לחכות. אבל יש דבר אחד שהנשמה היהודית הענוגה אינה סובלת – את הקרבת הגאווה היהודית".

גד

צ'רלס חוזר לביתו ומכין ארוחת ערב. בת זוגו, סו, חוזרת הביתה מטיפול שורש אצל רופא שיניים, ובידה מיכל גלידה בידה שקנתה. היא רואה את בקבוק היין שפתח וממהרת להסיק שמדובר ב"ניסיון עלוב להעלות נושא לשיחה":

כג

"'כולי אוזן', היא אמרה.
'אני יהודי'. קלי-קלות. אחרי הכל, זו לא הייתה הפעם הראשונה.
'יש שורת מחץ?' היא שאלה, 'או שהיא צריכה לבוא ממני?'
הוא שתק.
'אוקיי, בוא ננסה את זה שוב. אני אשתף פעולה. בוא, תן לי את השורה שלך'.
'אתמול במונית. פתאום ידעתי. הבנתי, הרגשתי על באמת. ו-' הוא הביט בפניה המעוותים, המשותקים מסם ההרדמה. הבעיה סוריאליסטית בתמורה לבשורה סוריאליסטית. 'וזה לא ציער אותי בכלל. חוץ מהפחד לספר לך. מכל שאר הבחינות אני בעצם מרגיש די טוב בקשר לזה. שונה. אבל כאילו שהדברים, הדברים הגדולים, סוף סוף הסתדרו'.
'דבר ראשון, בוא נבהיר משהו', היא עשתה פרצוף איום. צ'רלס חשב שאולי היא מנסה לנשוך את שפתה - או להזעיף פנים. 'אוקיי?'
'חופשי'.
'מה שאתה באמת מנסה לומר לי הוא: מותק, יש לי התמוטטות עצבים וזאת הדרך הכי טובה לספר לך. נכון?' היא טבלה כפית בגלידה ושלתה אותה מלאה וגדושה. 'אם זאת לא התמוטטות עצבים אני רוצה לדעת אם אתה מרגיש בלתי שפוי מבחינה קלינית'.
'לא ציפיתי שזה יילך חלק', אמר צ'רלס.
'אתה מעמיד פנים שידעת שאני אגיב רע', סו דיברה מהר והזילה ריר. צ'רלס השתדל להתעלם. 'אבל בעצם, באופטימיות הבלתי נלאית שלך, חשבת שאני אחייך ואגיד לך שתהיה יהודי. זה מה שחשבת, צ'רלס'".

=

דש

שנה טובה.