זבל שלא ברא השטן

"תן לי 600 מילה לחג", ציווה עלי העורך האכזר, "ותוסיף ברכת חג שמח לקוראי הבלוג ולכל בית ישראל". זה לא שלא ניסיתי להתווכח. בהתחלה ניסיתי לטעון בטון תקיף שעבור הכסף שמשלמים לי פה אני לא מוכן לכתוב לפי הזמנה. כשזה לא עזר ,ניסיתי לעורר אצלו רחמים והזכרתי לו שאני בתקופת יובש לא קצרה ושבנוסף לכל הצרות הוא גם פסל לי אך לאחרונה, זה אחר זה, ארבעה פוסטים שהיו מוכנים לפרסום. התסכול בהקשר הזה הוא גדול מאוד, בהתחשב בכך שהעורך האכזר, שעובד גם עם יוסי גיספן, לא מגלה בררנות כה רבה בעניינו. כשרחמיו לא נכמרו ניסיתי את הנתיב השלישי, זה העסקי, וטענתי בפניו שבכלל לא משתלם לו שאפרסם חומר חדש. נתתי לדוגמא את חשבון הטוויטר שלי, שמספר העוקבים אחריו החל לעלות דרמטית דווקא כשהפסקתי לצייץ כמעט לחלוטין. ובכן, כישוריי הרטורים לא הועילו, ונשלחתי הביתה (טוב, נו, לבית הקפה) לכתוב פוסט של 600 מלים לפסח.

כישלוני בהתמודדות עם העורך האכזר גרם לי להבין שעלי לכתוב פוסט, אבל עדיין נותרה השאלה על מה אכתוב. הרי על הגפילטע פיש, הדג הארור שכה מזוהה עם החג, כבר כתבתי בשנה שעברה. כך גם כבר כתבתי על החצילים, הפלפלים והקישואים בהם אתעלל לכבוד החג. לפיכך נדמה לי שלא יהיה טעם בכתיבה על יתר המנות שאכין לארוחת הסדר. הן לא מגלות סיפור מעניין במיוחד, או אינן ראויות לצילום. הרי בסופו של דבר פשטידת תפוחי אדמה זה לא דבר פוטוגני. גם לא מרק עוף, מה גם שאבשל אותו בלי לטעום את התוצאה. ועל הפירה לא אפרט ולו משום שאין בכוונתי לגלות להוריי על כמויות החמאה שיוטבעו בתוכו, ואין בכוונתי לדבר על עוגת השוקולד שאכין לקינוח, שכן למורת רוחם של אחייניי אשתמש עבורה בשוקולד מריר 60%. מצפוני הקולינרי אינו מאפשר אחרת.

מאחר שאת ההגדה אנחנו לא קוראים גם אין הרבה הווי משפחתי שניתן לספר עליו. הרי לא אספר על אחותי שלעולם תאמר בתחילת הארוחה – בעירוב של שעשוע ומבוכה – את בדיחתה, "קראנו את ההגדה ממש מהר השנה", ולא אספר על כך שהיא לעולם תעריך בסוף הארוחה שבבתים אחרים "המסכנים עוד לא התחילו לאכול". [יש לה גם הערות מקבילות ביום כיפור, אבל על כך לא אכתוב בפעם אחרת]. גם לא אספר על התחרות הקבועה בין אחותי לבין אמי מי תנזוף ראשונה באבי על כמות המזון המוגזמת בה הוא יאביס את עצמו, תוך שהוא מלכלך את החולצה הלבנה החגיגית והלא-מגוהצת שהוא יקפיד ללבוש, אף על פי שיתר בני הבית ילבשו בגדי חולין. ולא אספר על גיסי שבמקביל ימשיך להציע לאבי לקחת עוד מנה שהוא לא אכל (או דווקא כן), כאשר אבי בתגובה יאמר במבוכה, "אה... בסדר", בטון שעשוי לגרום למאזין תמים לחשוב שהוא עושה למישהו טובה. וגם אין לי מה לספר על שטיפת הכלים שבסוף הארוחה, שאתנדב לבצע לבדי, ולו משום שבשלב הזה כבר לא אוכל לשאת את דברי ההבל (וההבל) שייצאו מפי אביו של גיסי.

מצד שני, יהיה זה לא ראוי לכתוב פוסט לחג שיעסוק בענייני דיומא, כמו עוד דייט כושל שהיה לי בשבוע שעבר.

יפתח: היי, אני מצטער על האיחור. לא חשבתי שיהיה כל כך קשה למצוא כאן חנייה.

דייט כושל: מה, הרייקי לא עזר?

יפתח: סליחה?

דייט כושל: עשיתי לך רייקי-חנייה.

הואיל והדברים ברורים ונהירים, יהיה זה מיותר לכתוב שראוי היה אילו הפתיח האמור היה גם הסגיר לפגישה, ואולם בכל זאת התיישבנו בבית הקפה, או אז התנצלתי בפני הדייט הכושל ששכחתי את הארנק בבית ולפיכך הוא ייאלץ לשלם עלי. לא אספר על השעה שחלפה לה לאחר מכן, במהלכה הוא כסס את ציפורניו ואני תהיתי אם זה יהיה מנומס לומר לו ש"זה לא יקרה" מיד אחרי שהוא ישלם על הקפה שלי (התשובה: זה מנומס).

בעניין אחר, לא יהיה זה ראוי לכתוב לכבוד החג על המלצר החמוד שמתרוצץ בבית הקפה בו נכתבות שורות אלה, ולפיכך לא אכתוב על כך שהייתי שמח לבער עמו חמץ, אף על פי שכנראה הוא בכלל אוכל קטניות.

אז על מה אכתוב לכבוד החג? אכתוב על השיר "רגעי קסם" מתוך הדיסק החדש של אהוד בנאי. בשיר, אם אני מבין נכון, יעקב, אביו של אהוד, מספר לאמו של אהוד את סיפור אהבתם. בנאי, כמו בנאי, יודע למצוא את הניצוץ שבבנאלי.

"לאט לאט חסכנו כסף לדירה בבית משותף מול הפרדס של גבעתיים,

את רשמת את הילדים לספריה, היינו משפחה קטנה עם משקפיים".

דמעות רבות היו זולגות מעיני למשמע השיר הזה, אלמלא הייתי כזה גבר.

חג שמח לקוראי הבלוג ולכל בית ישראל.

אלוף עצלות ואלוף שום

לחגים היהודיים ישנו קשר עמוק לחקלאות ולעונות השנה. כך גם למעשה המאכלים המסורתיים של כל חג וחג הם אינם אלא מאכלים המבוססים על רכיבי המזון המצויים באותה העונה. כך, בראש השנה אנו אמנם אוכלים רימונים כדי שנהיה מלאים מצוות כרימון, אבל במקרה זו גם העונה שבה עץ הרימון נותן פירותיו. כך בפורים אנו אוכלים אוזני המן מלאות בפרג, שנמצא בשיא טריותו, וכך גם בשבועות אנו אוכלים מוצרי חלב שמצוי בשפע באותה העונה, לאחר שהפרות והעזים המליטו את צאצאיהן.
-
ובפסח יש שום. שום טרי, סגול, שמפיץ בכל הבית ריח טוב באמת, לא הריח המוכר מהשום היבש. ישנם כאלה שקונים בפסח שום למשך יתר ימות השנה. את ערימות השום שקונים ניתן לקלוע בצמות או לקחת לקורס מקרמה למתקדמים, ואז לתלות בבית עד לשימוש. זה גם טעים, זה יפה וגם מגרש שדים מהבית.
-

-
שום בדרך כלל לא הולך לבדו. אחד מחבריו הטובים הוא הפלפל המתוק. חבר טוב אחר הוא החציל, אבל על החציל, נזר הבריאה, נדבר בפעם אחרת.
-

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

בספרו היפה סיפור על אהבה וחושך (אותו כבר הזכרתי כאן וכאן) עמוס עוז מספר על בישוליה של אמו.

"לכבוד שבת וחג הייתה אמא מקדימה וקונה כבר באמצע השבוע קרפיון. כל היום היה הקרפיון השבוי שוחה בעקשנות הלוך ושוב בתוך האמבטיה, מדופן אל דופן אל דופן, בלי לאות היה מגשש סביב-סביב אחר איזה מעבר תת-ימי סודי מן האמבטיה אל הים הפתוח. אני הייתי מאכיל אותו בפירורי לחם. אבא לימד אותי כי בשפת סתרים, רק של שנינו, הדג נקרא נוּן. עד מהרה התיידדתי עם נוני: כבר מרחוק הוא היה מזהה את צעדי ונוהר לקראתי עד קצה האמבטיה ומשרבב אל מחוץ למים פה שהזכיר לי דברים שהכי טוב לא לחשוב עליהם.
...
פעם אחת, כשהושארתי לבדי בבית, החלטתי להעשיר את חייו של הקרפיון המשועמם הזה באיים, במְצָרים, בשוניות ובשרטונות שהיו עשויים מכלי מטבח שונים שהטבעתי במי האמבטיה. סבלני ועיקש כמו רב החובל אחאב רדפתי שעה ארוכה, בעזרת תרווד, אחר מובי דיק שלי, שהצליח להתפתל ולחמוק מפני שוב ושוב אל תוך מחבואי-המצולות שאני עצמי פיזרתי למענו בקרקעית הים. לרגע אחד נגעתי פתאום בקשקשיו החותכים, הקרים, ונרעדתי מרוב גועל ופחד ומפני עוד גילוי מצמרר: עד אותו בוקר כל מה שחי, אפרוח ילד, חתול, כל מה שחי היה תמיד רך וחמים; רק מה שמת הצטנן והפך להיות קר וקשה. והנה הסתירה הזאת שבקרפיון, קר וקשה אבל חי, לח, חלקלק ושמנוני כולו, סחוסי-קַשקָשִי, זימי, מתעוות ומפרפר לו בכוח, קשוי וצונן בין אצבעותיי, הסתירה הזאת עוררה בי פתאום דקירת בעתה עד שמיהרתי לשחרר את שללי ולנער ולרחוץ ולסבן ולשפשף שלוש פעמים את אצבעותיי".

=
-
אמו של עמוס עוז לא הייתה, כנראה, יוצאת דופן בקרב בנות גילה (מהעדה הרלבנטית), בכך שבישלה גפילטע פיש לקראת כל ערב שבת. ובכל זאת, כאשר קראתי את קטע זה בספרו של עוז, הדבר הזה היכה אותי בתדהמה מסויימת. המלאכה הזו – של המתת הדג, קישקושו, ניקויו, חיתוכו, הפרדת הבשר מעורו, הוצאת העצמות מבשרו, טחינת בשרו, ואז שיחזורו של הדג באמצעות מילוי העור בתערובת, והכנת הקציצות מיתרת העיסה – היא מלאכת פרך. ביצוע הפרוייקט הזה פעם או פעמיים בשנה – פסח וראש השנה – הוא אתגר לא פשוט בכלל. אז כל שבוע? הרי זו עבדות לשמה. ואכן נדמה כי לא יהיה שוויון בין המינים כל עוד הגבר יבקש מאשתו א-שטיקלע גפילטע.
-
=
-
באופן מצער מצאתי את עצמי מתנדב להכין לארוחת הסדר המשפחתית את הגפילטע פיש, אף על פי שמדובר במאכל שאיני מעז לקרבו לפי.
-
במשך שנים רבים אמי התעקשה להכין גפילטע פיש לכבוד פסח, אף על פי שלא היו לו יותר מדי קליינטים. היא הייתה אוכלת חתיכה אחת ומסתפקת בה, בגלל הכולסטרול; אבי היה אוכל שתי חתיכות והיו מונעים ממנו לקחת עוד, בגלל הכולסטרול; וכל שאר מנות הדג היו מונחות לפתחו של גיסי, שכנראה לא אהב את המתכון של אמי, שכן הוא נהג להטביע את הדג בהררי חזרת שממסכת את הטעם המקורי.
-
ובכל זאת אמי נהגה להכין את הדג, אף על פי שהדבר כפה סטרס מטורף עליה ועל בני משפחתה, אך ורק כדי "להרגיש פולניה" ולהיזכר באמה. ואכן היא הייתה נזכרת באמה, והציר בו התבשלו הדגים תמיד כלל גם דמעות שהוזלו על העולם והאנשים שהיו ואינם.
-
והשנה התנדבתי להכין את הדג בעצמי, בפיקוחה הצמוד של אמי ובהתאם למתכון שלה שכולל הררי גזר שמשנה את הצבע מאפור לא-אטרקטיבי לכתמתם לא-אטרקטיבי. בשנה שעברה לא התנדבתי לבשל את הגפילטע פיש אלא פשוט אולצתי, בדרכים פולניות להפליא, לעשות כן. אפשר להניח שגם ההתנדבות השנה מקורה בזרמים תת קרקעיים מכיוון מזרח. כמובן שאת רוב העבודה הטלתי על השויחט, או איך שקוראים לבחור שטובח בדגים. אני קיבלתי ממנו את כלי עם הדג נקי וטחון. וכלי נוסף עם הראש, שאמור לספק את הג'לטין לכל האירוע הנורא הזה.

=
-
את המאהב, ספרו היפה של א.ב. יהושע, הזכרתי כבר כאן. נעים, ילד ערבי שעובד במוסך של אדם - המְסַפֵּר העיקרי בספר, נשלח על ידי אדם למשימות מיוחדות שנועדו לסייע במציאת המאהב שאבד למשפחתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ערב שישי אחד הידפק נעים על דלתו של אדם, רטוב לחלוטין מהגשם שירד בחוץ. אדם ובני משפחתו הכניסו את נעים לביתם, שלחו אותו להתקלח וללבוש בגדים יבשים, והושיבו אותו לאכול עמם ארוחת ערב. נעים מספר בזרם תודעה חסר פיסוק:

"וסוף סוף ישבנו לאכול. מהבוקר לא טעמתי כלום והייתי חלש מהרעב וגם אולי התבלבלתי קצת בשירים בגלל זה. והשולחן היה עם מפה לבנה ושני נרות דולקים ובקבוק יין. לא ידעתי שהם דתיים אבל הם לא התפללו כלום רק התחילו מיד לאכול. ישבתי ליד הילדה נזהר מאוד לא לגעת בה והאשה הביאה את האוכל בהתחלה מין קציצות אפורות כאלו מתוקות שעושות בחילה. האשה הזאת לא יודעת כנראה לבשל שמה סוכר במקום מלח אבל אף אחד לא הרגיש או שלא היה לו נעים להגיד לה".

=
-

הדגים החלו להתבשל ובמהירה הבית התמלא בריח פיגולים. אין הכוונה לריח הנורא שגפילטע פיש מדיף בדרך כלל, אלא בריח אחר, שמעיד על כך שהדג שנקנה היה לא טוב. לאחר שהדגים הצטננו ירדתי עם הסיר לחצר הבית, והגשתי אותם לחתולים.

אולי רק אתה היודע מה קרה כאן ומתי

היום מלאו 40 שנה למותו של נתן אלתרמן. רציתי לכתוב לכבוד היום הזה פוסט מפורט, אבל מלאכת הכנת הגפילטע פיש גזלה את זמני.
-
=
-
לכן רק אציין שמאוד מעניין כיצד זה בחורף אחד, בשנת 1970, נפטרו יקירתי לאה גולדברג (15.1.1970), ש"י עגנון (17.2.1970), וכאמור – אלתרמן (28.3.1970).
-
=
-
המחשבה על החורף הזה, של 1970, הזכירה לי את האירועים שהתרחשו מספר חודשים לאחר מכן, "בתחילת קיץ 1970", סיפורו היפה של א.ב. יהושע, העוסק במורה הוותיק שמספר שוב ושוב, בווריאציות שונות וסותרות, על הרגע בו נודע על מותו של בנו. אבל זה באמת עניין אחר.
-
=
-
לא נותר למחר, אלא להאזין, כמדי ערב חג, לשיר של בתו של אלתרמן, תרצה אתר.

-