(ושוב פוסט ארוך מן המומלץ, שתחילתו ביסודות בדיני עונשין, המשכו בתהייה על הפער בין שימוש בביטויים לבין משמעותם המקורית, וסופו בסקס ברלינאי עם אלמנטים סאדו-מזוכיסטיים. אכן, מחלקת הכתיבה בבלוג אינה בוחלת בעיסוק בנושאים פרובוקטיביים, ומחלקת הפרומו לא נותרת מאחור).
כג
=
="היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין"
(אני שוכב לי על הגב מלים: יענקלה רוטבליט; לחן: גדעון אלרן)
כג
רוב העבירות בספר החוקים (ועל כך שאין דבר כזה באמת "ספר החוקים", כפי שכבר הבטחתי כאן, אכתוב בהזדמנות) הן עבירות הדורשות מה שקרוי "יסוד נפשי", ובשפת העם "כוונה פלילית" (לא ארד לדקויות המשפטיות, אולם אציין שכוונה היא רק סוג מסויים של יסוד נפשי). משמעות הדבר היא שמי שמבצע מעשה אסור ("היסוד העובדתי") מבלי שהתקיים בו היסוד הנפשי – לא עבר את העבירה.
כג
המקרים הקשים בהקשר זה מתנקזים לעבירת האונס, אז יש להיכנס לתוך נבכי נפשו של הנאשם ולבחון (בין היתר) האמנם הוא היה מודע לכך שהגברת לא נתנה הסכמתה לקבל את מתת האל שהוא מחזיק בין הרגלים. הבעיה במקרים האלה היא כפולה: ראשית, במישור הראייתי, ישנו הקושי הטבעי בהוכחת המתרחש אצל אדם פנימה. שנית, במישור המהותי, ישנם גברים שלתומם אכן לא מעלים על דעתם שהגברת לא מעוניינת, ואז לכאורה הם לא מתאפיינים בכוונה פלילית, וכפועל יוצא הם אינם אנסים. בפועל, על מנת להתמודד עם הבעיה השנייה, ולמורת רוחו של המרצה שלי לדיני עונשין, בתי המשפט מעט התרחקו ממה שבאמת קורה בראשו של הנאשם והם החלו לבדוק מה היה קורה בראשו של האדם הסביר באותן נסיבות (פסק הדין המשמעותי בעניין זה הוא ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח' הידוע כפרשת האונס בשמרת).
כג
=
כג
"עקרון המזיגה" קובע כי על מנת להרשיע נאשם בדין לא די בהוכחת היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, אלא יש להוכיח ששני יסודות אלה התקיימו בד בבד. ככל שהיסודות הללו לא התקיימו במקביל – לא בוצעה עבירה. למשל, אם נורא רציתי להרוג חבר לעבודה, כי הוא ממש עיצבן אותי ביום מסויים, ואחרי חודש, לגמרי במקרה, דרסתי אותו למוות אף על פי שלא התכוונתי – היסוד העובדתי והיסוד הנפשי התקיימו, אך לא בד בבד, ולכן לא ניתן להרשיע אותי בהריגה.
כג
ישנם רבים שעוסקים במשפט הפלילי ואוהבים לתפוס אותו כתחום אנאליטי בעל היגיון פנימי מוחלט. כאשר בתי המשפט סוטים מן הניתוח האנאליטי, בדרך כלל כי שיקולים אחרים (כמו הבטן שלהם) מנחים אותם לעשות כן, האנאליטיקאים מתמלאים קצף רב. עקרון המזיגה הוא דוגמא לְעיקרון שבתי המשפט אינם מקפידים עליו, או לכל הפחות הם נותנים לו פרשנות רחבה, באופן שמכעיס את אותם אנאליטיקאים, דוגמת אותו מרצה (מצויין) לדיני עונשין, שניתן להגדירו כאנליטיקאי אנאלי למדי.
כג
בפסק הדין בע"פ 334/74 אחמד עיד אסעד ג'מאמעה נ' מדינת ישראל סופר על נאשם, שהתפתח דין ודברים בינו לבין ארוסתו, שהייתה במקרה גם בת-דודתו (ועל כך ש"הכי טוב בת-דודה" ראו את דבריו של רומפלשטילצכן כאן). כדי לשים קץ לויכוח הנאשם היכה בארוסתו עם מקל והביא לאובדן הכרתה. הנאשם סבר שארוסתו מתה ולכן השליך לבאר את מה שחשב לגווייתה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הארוסה הושלכה לבאר בעודה בחיים, והיא מתה מטביעה במי הבאר.
כג
בא כוחו של הנאשם טען שאין להרשיע את מרשו ברצח שכן לא התקיים בעניינו עקרון המזיגה: המעשה שהביא למות הארוסה לא היה, מסתבר, ההכאה במקל אלא ההשלכה לבאר. ואולם הנאשם, עת השליך את ארוסתו לבאר, כלל לא רצה להביא למותה. הוא בסך הכל רצה להיפטר מגופתה.
כג
השופט משה לנדוי קבע כי "הטענה חריפה, אך אין לקבלה", והוא נימק זאת באחד המשפטים היפים שיש בנמצא בפסקי דין שנתן בית המשפט העליון, אף על פי שמבחינות מסויימות המשפט הזה לא אומר אלא "תעזוב אותי, באמאש'ך":
"מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה - כוונה להרוג הייתה שם מכל מקום, וסידרת הפעולות של המערער, שהייתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה".
=
כג
לעתים מזומנות אנו עושים שימוש בביטויים בהקשרים שאינם רלבנטיים למקורות של אותם ביטויים. אנו עושים כן ללא מחשבה יתירה וכנראה כך צריך לעשות. העיקר, כנראה, שבן שיחנו יבין את כוונתנו. אבל מה לעשות שיש אנשים טרחנים בעולם?
כג
מעשה בבחור שמטעמים שלא יפורטו ייקרא להלן "הפסיכופת", אשר מצא לנכון, משום מה, לספר לי על העדפתו במיטה. הוא אמר, "בעיקרון אני פאסיבי".
כג
יש להניח שכאשר הפסיכופת השתמש בביטוי "בעיקרון" הוא התכוון לומר "על פי רוב". בווריאציה על עקרון המזיגה יש להזכיר שהעובדה שאנו נוהגים לעשות מעשה כזה או אחר, אין משמעה שאנו עושים כן הודות לעיקרון קדוש שגיבשנו לעצמנו. פעולותינו אינן משקפות אך ורק עקרונות, אלא גם (ובעיקר) העדפות, קיבעונות או סתם הרגלים.
כג
בכל אופן המחשבה על כך שאדם בעל העדפה ברורה במיטה יגדיר את עצמו כ"איש עקרונות" שיעשעה אותי. שיתפתי במחשבה זו את הפסיכופת, אולם משום מה הוא סירב להשתעשע.
כג
=
גד
קשה לקטלג את ישראלים, ברלין ספרה היפה של פניה עוז-זלצברגר, פרי שהייה של שנת שבתון בעיר שהיא –
"עיר רוצחי היהודים (ש)אירחה כאן פעם את ראשוני היהודים החילונים. את ראשוני הסופרים העבריים של הזמן החדש. שהיא המציאה כאן את המודל להתעוררות הלאומית היהודית. שהיא הייתה התבנית של כל התועים והמיטלטלים בין יהדות למודרנה. שהיא העמידה עריסה לציונות העירונית, המטרופוליטנית. שהיא, ברלין, הייתה עיר-שיח של ירושלים ועיר-אם של תל-אביב".
זה ספר מסע, כהגדרתה, של עוז-זלצברגר, בו היא מספרת על מפגשיה עם ישראלים בברלין, על מפגשיה עם גרמנים בברלין, ועל טיוליה באתרי העיר הגדולה, הרצופים אסוציאציות ספרותיות והיסטוריות.
כג 
עם כל הצניעות המתחייבת, אומר שבמהלך ריפרוף בספר לקראת כתיבת הפוסט הבנתי שהוא היווה עבורי השראה לא-מודעת לסגנון הכתיבה בבלוג הזה, או לפחות ליומרות שלו. וגם בברלין, ואצל עוז-זלצברגר, תאמינו או לא, יש הומואים. ויש לא סתם הומואים: ישנם אנשי עקרונות.
"הארוטיקה הישראלית-גרמנית הנצה עם בואם של ראשוני המתנדבים הגרמנים לקיבוצים שהסכימו לקבל אותם, בשנות הששים והשבעים. היו בין הצעירים המצפוניים ואוהבי השמש ההם דמויות סטריאוטיפיות עד להביך, עד להכאיב, עד להקסים. בהירי שיער, קלי שיזוף, דהרו אותם הלמוטים וסאבינות על הטרקטורים שהפקידו בידיהם מרכזי ענפים שמוטי לסתות. והם עצמם, היו שהתאהבו אהבת בוסר גדולה בקיבוץ או במי מאנשיו, ממש באותו להט עצמו בו התאהבו בני דורם במהפכני ניקרגואה ובאנשי גרילה כורדים, בלוחמי הפ.ק.ק.
גד
אבל עכשיו התהפכה הקערה על פיה, וישראלים הם הבאים למינכן ולברלין גם כדי להתאהב, גם כתיירי מין. במודע ובמכוון. זה חלק מסיפורִי.
גד
למחרת ליל הסילבסטר של שנת אלפיים, בבית הקפה בָּריו, לא רחוק מ'המשולש הורוד' של הרחובות מוץ ומרטין לותר, בוהים בליינים עייפים לתוך כוסותיהם. באווירו של המילניום החדש מיתמר ריחה הישן של מריחואנה מגולגלת בנייר שקצהו הוצת. בחוץ עוד מתגלגלים שרידי הזיקוקים הפיראטיים שהאירו את ליל אמש המעורפל והנלהב, מכאן ועד מתחם הרייכסטאג ובואכה אנדרטת הניצחון. אורחינו לשבוע הם בני הזוג הירושלמים מ' ו-ח', מאוהבים וליברלים מתוך הסכמה. כך שבמהלך הלילות הקודמים הם גילו בהנאה גדול, כל אחד לחוד, את נפלאות הסאונה אפולו ואת בר המועדון שוינֶה ואת חדר החושך האגדי של טומ'ס בר. אנחנו שותים בירה ברלינאית חיוורת, ברלינר וייסֶה, ואנחנו נכנסים קצת לפרטים. 'מה אתה אוהב לעשות שם בחושך', אני שואלת את מ', שאף צד מצדדיה של אהבת גברים לא זר לו. 'כאן בגרמניה?' עונה מ' לי ואיזה זיק מרצד בעינו. 'כאן בגרמניה זה משחק אחר. כאן אני רק טופ. ולא רק שאני רק טופ, אני גם כל כך נהנה להכות בהם ולהשפיל אותם ולזיין אותם. כל כך נהנה, את הבנים הבלונדינים האלה'.
גד
'אתה מספר להם שאתה ישראלי?'
גד
'לא תמיד מדברים, הוא אומר לי בחיוך. אבל לאחד או שניים כן. סיפרתי שאני ישראלי. לפעמים זה מדליק גם אותם'".
רשומות
