בחורים טובים

מתהום הנשייה של ימיי השטודנטיאליים:

-

יפתח: אתמול היה בסמינר רפראט של מישהו שדיבר על הזכות לפרטיות של סלבס ועל זכות הציבור לדעת. הוא הזכיר את שרה נתניהו וציין שכשהוא רוצה להרגיז את אשתו הוא קורא לה שרה

-

רועי: ואת זה הוא אמר כי כציבור, זכותכם לדעת איך הוא מרגיז את אשתו?

-

יפתח: הוא בחור נחמד כזה, אני מניח שהוא לא עורך דין טוב

-

רועי: יש בחורים נחמדים שהם עורכי דין טובים. חשין למשל

-

יפתח: היו לו כל מיני ניסוחים שבסופם הוא אמר 'ואני בכוונה מנסח את זה בציניות'. אני חושב שבגיל 6 היו לי אמירות יותר ציניות מאלה. ולא טרחתי להתנצל על זה

-

רועי: כן, אבל זה לא מפתיע אותי שאתה יותר ציני מהאדם הממוצע. גם לא אם 'אתה', לעניין זה, הוא 'אתה בגיל 6'

-

יפתח: לא הבנתי. אתה לא רוצה להיפגש איתי היום?

-

רועי: מה הקשר?

-

יפתח: אולי אני ציני מדי עבורך

-

רועי: אני אדם ממוצע? אתה רוצה קפה של עלית שאני אגיש לך?

נטליה גינצבורג לעניים

אבי, כמוני, הוא אדם נוח להתרגז. הוא מודע לכך, ולטענתו הדבר נובע מהעובדה שבעורקיו זורם דם לטיני. אבי נולד בעיירה קטנה בדרום צרפת. את השאלה אם צרפתים הם לטיניים נשים בצד, וזה משום שגם אם כן, הרי שאבי אינו בעל דם צרפתי. אמו ברחה מגרמניה לצרפת בשנת 1937, ושם היא פגשה את אביו, יליד ורשה שנסע ללמוד הנדסת חשמל בצרפת ונשאר לעבוד בה. במלחמת העולם השנייה האב (שהוא סבי) לחם(?) בצבא הצרפתי ומאוחר יותר נטל חלק בפעילות הרזיסטנס. ועם כל הגאווה הלאומית הזו סבי, דוד שמו, היה פולני בן פולנים.

בתמונה: אבי התינוק בזרועות הוריו בצרפת המשוחררת של תחילת 1945

בתמונה: סבי, ז'אק (אבי, מוחזק בידי סבי), מארי-רוז ושארל. סבי מתהדר באף שלי

=
-

כלל לא ברור מה מקור שם משפחתנו. מסתבר שהשם הוא כשמו של הר בנורבגיה אשר אפילו מוזכר במחזה "פר גינט" של איבסן. בכל אופן סקנדינביים אנחנו לא.

-

בתמונה: פול קליי מצייר הר אחר ("ניסֶן") במקום אחר (שוויץ)

-
לפני מספר ימים קיבלתי העתקי מכתבים שהסבא רבא שלי, משה, אביו של דוד, שלח מוורשה לבנו השני, יעקב, שהיגר לארץ ישראל. למשה הייתה חנות צעיפים שפירנסה אותו יפה ואף איפשרה לו לסייע כלכלית לבני משפחה ולחברים. במהלך שנות השלושים אירע משבר כלכלי שהביא להתרוששותו. משה אמנם לא יצא מפולין אלא לגיחה של מספר שנים לרוסיה, שם הכיר ונשא לאשה את מרים, אולם הוא שלט בשפות רבות: אנגלית, גרמנית, עברית, ערבית, פולנית, צרפתית ורוסית. הוא נהרג בהפצצות הראשונות של הגרמנים על ורשה בספטמבר 1939. מכתביו מראים שפולנית אפשר לדבר בכל שפה.

-

=

-
מכתב ממשה לבנו יעקב בארץ ישראל בשפה העברית:

17.11.37

ילדי היקרים יעקב, הלה וכרמי שלום ואושר לכם.
-
קיבלתי את מכתבך, והידיעה, כי נולד לכם בן זכר. שמח שימחתני לאין קץ, והנני נותן לכם את ברכתי כי הבן הנולד יביא לכם הצלחה מרובה, ותזכרו לגדלו ולחנכו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. בימיו ובימינו ייוושע עמנו וישכון לבטח בארצו על אף כל שונאינו-מְנַדֵּינוּ הרוצים לכלותנו ולעקור אותנו מן הארץ פה בארץ הדמים, ושם, ועינינו תחזינה נקמת דמנו השפוך כמים על לא חמס ולא חטא בידנו. פריסת שלום קיבלתי על ידי הגברת גינצבורג, והיא גם תמסור לך ממני דרישת שלום.
-
אנוכי עוד לא נרפאתי מן חבורה-מכה אשר זה כארבעה חודשים תענה אותי בייסורים נוראים אשר אי אפשר לפרטם. כשתי פעמים עשו לי ניתוח בראש, אך הפצע אינו חפץ להיגלד, ואין בידי הרופאים להביא ארוכה (=הבראה) למכה. והיום אמר לי הרופא שכפי הנראה צריך לעשות לי ניתוח שלישי. לשמע הדבר הזה תסמר שערת בשרי, וכבר נמאסו עלי החיים והיו לטורח. חיו בשלום וכולו בטובה. אביכם אוהבכם בכל נימי לבבו. עשו עימדי חסד וכתבו אלי פעם בכל חודש. נחום ואשתו ובנו דורשים בשלומכם. נחום איננו בביתו כי הלך למסעיו.

=

-

תרגום מכתב ברוסית ממשה בוורשה לבנו יעקב בארץ ישראל, שנה מאוחר יותר:

3.10.38

בני היקר יאשה,
-
קיבלתי את מכתבך ואת הכסף. תודה על שניהם. אחרי שדוד לא שלח לי כבר מזה חמישה חודשים, אתה מבין עד כמה עזר לי שהכסף הגיע עכשיו. לא מזמן קיבלתי מכתב מדוד. יכול להיות שגם אצלו העסקים לא כל-כך טובים, או שיש סיבה אחרת. יתכן שזה שניהם. עד עכשיו הוא עשה הרבה בעבורי, אבל עכשיו – ברגע הכי קריטי בחיי – הוא נטש אותי. אני חושב שלא אחיה עוד זמן רב.
-
מה המצב אצלך, יאשה? יש לך ילד נפלא. הלב מתמלא שמחה להסתכל עליו. לא יכולתי להספיק להתפעל מהפנים שלו. אני מתאר לעצמי שאתה מרגיש מאושר איתו. שיגדל לשמחה, ויגדל עם בריאות טובה. מהחדשות שמגיעות על מה שקורה אצלכם אני פשוט לא מבין איך אפשר לחיות שם. זה סיוט שלם. אצלנו לא יותר טוב. ביום החג הם עשו פוגרום רשמי. הרבה יהודים נהרגו ואת רכושם גנבו. לעיתונים אסור היה להזכיר זאת אפילו במילה אחת. יש שמועות שבעוד זמן מה הממשלה תחוקק חוק חדש. עתיד נורא מחכה לנו.
-
הגד בבקשה מה יהיה איתנו. כל יום חדש הצרות נופלות על ראשינו ואין סוף לסבלנו. פעם ראשונה אני מבקש ממך (... חסר ...) הציע לך לנסוע ל (...) חבל שלא ידעתי על כך כלום. אבל שום דבר לא היה עוזר, כי אתה התנגדת ונטית אל ארץ אוכלת יושיב. בכלל התנגדותכם טעיתם טעות שלא ניתן לתקנה. עם כשרונותיכם יכולת אתה ודוד לחבק עולמות, אבל תמיד הייתם עומדים על דעתכם בעקשנות שאין כמוה, ולא הייתם משגיחים אלא בזו הדעה שהגיתם בה, ומצאתם על פי טעות טובה מכולם, ואין כל איומים יכולים היו להבעיתכם כדי להזניחה. מה שסאשה עשה הוא בלי ראש, כמו התאבדות. אבל למה לו לזרות מלח על הפצעים. מ(השם חסר) אין חדשות כבר מזמן. מאז שנסע לא שמעתי ממנו אף מילה. דוד כותב שסשה הודיע לו שקיבל משרה ב-800 פרנקים בחודש.
-
לבקשתי לרשום לי תרופה למחלה שאני סובל ממנה (יעקה היה רופא), אתה קראת למחלה בשמה. האם לנשמה שלי נעשה יותר קל עם זה? אצל מוניה (עמנואל) הבריאות השתפרה קצת. אני מאחל לכם כל טוב, ואני מתחנן אליך מאוד לכתוב יותר. אוהב אתכם בכל מאודי. אבא"

=

-

תרגום חלקי של מכתב ברוסית ממשה בוורשה לבנו יעקב בארץ ישראל, חודש לאחר מכן:

13.11.38

יאשה היקר והחמוד,
-
קיבלתי עכשיו את הגלוייה השנייה שלך, אחרי שנסעתי לקליש לשמונה ימים. לצערי הייתי בלווייה של בן-אחי. לבי חולה, חונק אותי, ואני חי בקושי. נסיעה לברלין זה דבר בלתי אפשרי (...) בוא אלינו ונוכל להתראות בדנציג, אבל בלי המשפחה. יש לי מום לב מולד. אני בטוח שלא אחיה עוד הרבה זמן. היה בריא. אוהב אותך מאוד.

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

בספרו היפה סיפור על אהבה וחושך (אותו כבר הזכרתי כאן וכאן) עמוס עוז מספר על בישוליה של אמו.

"לכבוד שבת וחג הייתה אמא מקדימה וקונה כבר באמצע השבוע קרפיון. כל היום היה הקרפיון השבוי שוחה בעקשנות הלוך ושוב בתוך האמבטיה, מדופן אל דופן אל דופן, בלי לאות היה מגשש סביב-סביב אחר איזה מעבר תת-ימי סודי מן האמבטיה אל הים הפתוח. אני הייתי מאכיל אותו בפירורי לחם. אבא לימד אותי כי בשפת סתרים, רק של שנינו, הדג נקרא נוּן. עד מהרה התיידדתי עם נוני: כבר מרחוק הוא היה מזהה את צעדי ונוהר לקראתי עד קצה האמבטיה ומשרבב אל מחוץ למים פה שהזכיר לי דברים שהכי טוב לא לחשוב עליהם.
...
פעם אחת, כשהושארתי לבדי בבית, החלטתי להעשיר את חייו של הקרפיון המשועמם הזה באיים, במְצָרים, בשוניות ובשרטונות שהיו עשויים מכלי מטבח שונים שהטבעתי במי האמבטיה. סבלני ועיקש כמו רב החובל אחאב רדפתי שעה ארוכה, בעזרת תרווד, אחר מובי דיק שלי, שהצליח להתפתל ולחמוק מפני שוב ושוב אל תוך מחבואי-המצולות שאני עצמי פיזרתי למענו בקרקעית הים. לרגע אחד נגעתי פתאום בקשקשיו החותכים, הקרים, ונרעדתי מרוב גועל ופחד ומפני עוד גילוי מצמרר: עד אותו בוקר כל מה שחי, אפרוח ילד, חתול, כל מה שחי היה תמיד רך וחמים; רק מה שמת הצטנן והפך להיות קר וקשה. והנה הסתירה הזאת שבקרפיון, קר וקשה אבל חי, לח, חלקלק ושמנוני כולו, סחוסי-קַשקָשִי, זימי, מתעוות ומפרפר לו בכוח, קשוי וצונן בין אצבעותיי, הסתירה הזאת עוררה בי פתאום דקירת בעתה עד שמיהרתי לשחרר את שללי ולנער ולרחוץ ולסבן ולשפשף שלוש פעמים את אצבעותיי".

=
-
אמו של עמוס עוז לא הייתה, כנראה, יוצאת דופן בקרב בנות גילה (מהעדה הרלבנטית), בכך שבישלה גפילטע פיש לקראת כל ערב שבת. ובכל זאת, כאשר קראתי את קטע זה בספרו של עוז, הדבר הזה היכה אותי בתדהמה מסויימת. המלאכה הזו – של המתת הדג, קישקושו, ניקויו, חיתוכו, הפרדת הבשר מעורו, הוצאת העצמות מבשרו, טחינת בשרו, ואז שיחזורו של הדג באמצעות מילוי העור בתערובת, והכנת הקציצות מיתרת העיסה – היא מלאכת פרך. ביצוע הפרוייקט הזה פעם או פעמיים בשנה – פסח וראש השנה – הוא אתגר לא פשוט בכלל. אז כל שבוע? הרי זו עבדות לשמה. ואכן נדמה כי לא יהיה שוויון בין המינים כל עוד הגבר יבקש מאשתו א-שטיקלע גפילטע.
-
=
-
באופן מצער מצאתי את עצמי מתנדב להכין לארוחת הסדר המשפחתית את הגפילטע פיש, אף על פי שמדובר במאכל שאיני מעז לקרבו לפי.
-
במשך שנים רבים אמי התעקשה להכין גפילטע פיש לכבוד פסח, אף על פי שלא היו לו יותר מדי קליינטים. היא הייתה אוכלת חתיכה אחת ומסתפקת בה, בגלל הכולסטרול; אבי היה אוכל שתי חתיכות והיו מונעים ממנו לקחת עוד, בגלל הכולסטרול; וכל שאר מנות הדג היו מונחות לפתחו של גיסי, שכנראה לא אהב את המתכון של אמי, שכן הוא נהג להטביע את הדג בהררי חזרת שממסכת את הטעם המקורי.
-
ובכל זאת אמי נהגה להכין את הדג, אף על פי שהדבר כפה סטרס מטורף עליה ועל בני משפחתה, אך ורק כדי "להרגיש פולניה" ולהיזכר באמה. ואכן היא הייתה נזכרת באמה, והציר בו התבשלו הדגים תמיד כלל גם דמעות שהוזלו על העולם והאנשים שהיו ואינם.
-
והשנה התנדבתי להכין את הדג בעצמי, בפיקוחה הצמוד של אמי ובהתאם למתכון שלה שכולל הררי גזר שמשנה את הצבע מאפור לא-אטרקטיבי לכתמתם לא-אטרקטיבי. בשנה שעברה לא התנדבתי לבשל את הגפילטע פיש אלא פשוט אולצתי, בדרכים פולניות להפליא, לעשות כן. אפשר להניח שגם ההתנדבות השנה מקורה בזרמים תת קרקעיים מכיוון מזרח. כמובן שאת רוב העבודה הטלתי על השויחט, או איך שקוראים לבחור שטובח בדגים. אני קיבלתי ממנו את כלי עם הדג נקי וטחון. וכלי נוסף עם הראש, שאמור לספק את הג'לטין לכל האירוע הנורא הזה.

=
-
את המאהב, ספרו היפה של א.ב. יהושע, הזכרתי כבר כאן. נעים, ילד ערבי שעובד במוסך של אדם - המְסַפֵּר העיקרי בספר, נשלח על ידי אדם למשימות מיוחדות שנועדו לסייע במציאת המאהב שאבד למשפחתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ערב שישי אחד הידפק נעים על דלתו של אדם, רטוב לחלוטין מהגשם שירד בחוץ. אדם ובני משפחתו הכניסו את נעים לביתם, שלחו אותו להתקלח וללבוש בגדים יבשים, והושיבו אותו לאכול עמם ארוחת ערב. נעים מספר בזרם תודעה חסר פיסוק:

"וסוף סוף ישבנו לאכול. מהבוקר לא טעמתי כלום והייתי חלש מהרעב וגם אולי התבלבלתי קצת בשירים בגלל זה. והשולחן היה עם מפה לבנה ושני נרות דולקים ובקבוק יין. לא ידעתי שהם דתיים אבל הם לא התפללו כלום רק התחילו מיד לאכול. ישבתי ליד הילדה נזהר מאוד לא לגעת בה והאשה הביאה את האוכל בהתחלה מין קציצות אפורות כאלו מתוקות שעושות בחילה. האשה הזאת לא יודעת כנראה לבשל שמה סוכר במקום מלח אבל אף אחד לא הרגיש או שלא היה לו נעים להגיד לה".

=
-

הדגים החלו להתבשל ובמהירה הבית התמלא בריח פיגולים. אין הכוונה לריח הנורא שגפילטע פיש מדיף בדרך כלל, אלא בריח אחר, שמעיד על כך שהדג שנקנה היה לא טוב. לאחר שהדגים הצטננו ירדתי עם הסיר לחצר הבית, והגשתי אותם לחתולים.

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק ב')

(פוסט המשך על המלצות ספרים, גם בו לניטשה תהיה הופעת אורח קצרה. כמו כן יוזכרו בו סופרים רבים אחרים שאת ספריהם לא קראתי מעולם. יש להניח שיהיה מתישהו פוסט שלישי).
כג
=
כג
בתחילת סרטו "הרומן שלי עם אנני" (annie Hall) מספר אלבי סינגר, בן דמותו של וודי אלן, את הבדיחה הידועה המיוחסת לגראוצ'ו מארקס לפיה הוא אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו. אלבי אומר שזה למעשה המוטו בחייו בכל הנוגע ליחסיו עם נשים. הוא מספר על כך שהוא הגיע לגיל 40 והוא מצוי במשבר. זה לא שהוא מוטרד מגילו, הוא דווקא מניח שהוא יתבגר יפה. המשבר של אלבי נובע מכך שהוא נפרד מאנני (דיאן קיטון), והוא עדיין משחזר בראשו פיסות מיחסיהם המשותפים, מתוך ניסיון להבין מה מקור הכישלון. במהלך הסרט מוצגות על המרקע אותן פיסות מחיי הזוגיות שלהם.
כג
שמה של בת הזוג, כשמו של הסרט באנגלית, annie hall, נגזר מן המושג anhedonia, כלומר חוסר היכולת ליהנות (ובעברית: פולניוּת).
כג
אם דמותה של דיאן קיטון ב"מנהטן" (הסרט העוקב ל"רומן שלי עם אנני"), הייתה דמות חכמה ואינטלקטואלית, שנתנה קונטרה לדמותו של אייזק (בגילומו של אלן), הרי שאנני הול היא דמות שנופלת משמעותית מחוכמתו וידענותו של אלבי. אלבי מבקר בדירתה של אנני והוא מבחין בספר שירים של סילביה פלאת'.

Alvy: "Sylvia Plath! Interesting poetess whose tragic suicide was misinterpreted as romantic by the college-girl mentality"

Annie: "oh, yeah, right. I don't know, I mean: some of her poems seem neat"

עולה התחושה שלמעשה אלבי לא מצליח לראות את אנני כבת-אדם וכבת-זוג שווה. כאשר היא מבטלת את התור שלה לפסיכולוג, הוא חש את זה כאקט פוגעני כלפיו.
כג
אחת הבעיות ביחסים בין השניים, כך נדמה, היא שאלבי מנסה לעצב את אנני בתור הגרסה הנשית שלו. כשהשניים מטיילים בחנות ספרים, הוא בוחר שני ספרים, "The Denial of Death", ו-"Death and Western Thought" ומסביר לאנני, "אני אקנה לך את הספרים האלה, אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם, במקום הספר הזה על החתול". אנני מעט נרתעת משמות הספרים ומעירה, "זה נראה כמו חומר ממש רציני". אלבי מסביר: "זה משום שאני אובססיבי לגבי המוות, נראה לי. זה נורא משמעותי עבורי". או אז אלבי נוגע בכתפה של אנני ומוסיף להסביר, "השקפת העולם שלי על החיים היא מאוד פסימית. את צריכה לדעת את זה אם נהיה ביחד".
כג
=
כג
איזכורים קצרים ל"הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי כבר הבאתי כאן וכאן (תרגום: ש.מ. עוגן). הספר עוקב אחר מחצית חייו הראשונה של גארי, בצלה של אמו, והוא מספר גם על מספר מערכות יחסים קצרות שהיו לגארי עם נשים, דוגמת אדֵל, "נערת המעדניה":

"בבוקר נאה אחד נעצרה לפתחו של מלון מרמון מונית ומתוכה יצאה נערת המעדניה שלי. היא ניגשה ישר אל אמי והקימה שערורייה עצומה – ים של דמעות, התייפחויות, איומים רצופי חיתוך-ורידים ובליעות רעל. הדבר החניף לאמי מאוד. לכך ציפתה ממני. הייתי לאיש העולם. היא לא איבדה אף רגע. עוד באותו יום ידעו על כך בעלי הדוכנים של שוק ביפה, ובכל מקום קיבלו את פניי מבטים מלאים הערכה. השקפתה של 'הקורבן שלי' הייתה פשוטה בתכלית: מחובתי לשאת אותה. היא הביאה לכך את הנימוק המוזר ביותר שנשמע אי פעם: 'הוא הכריח אותי לקרוא את פרוסט, דוסטוייבסקי וטולסטוי' הכריזה אותה נערה אומללה כשעל פניה נסוכה הבעה שהייתה מרככת אף את הלב הקשה ביותר. מה ייהא עלי אתה? מי ירצה לשאתני?"
גד
עלי לציין שאמי נפגעה קשות על ידי גילוי זה של כוונותיי. היא התבוננה בי בחומרה. כנראה הרחקתי לכת. אני עצמי נמצאתי במבוכה. האמת היא שאילצתי את אדל לבלוע את פרוסט כרך אחר כרך בזה אחר זה, דבר שנתפרש לה כהצעת נישואין. יסלח לי אלוהים! אפילו אנסתי אותה ללמוד בעל פה קטעים שלמים מתוך 'כה אמר זרטוסטרה'. אמנם לא הכנסתי אותה להיריון, אבל לא אוכל להכחיש את העובדה, ומוטב שאודה בכך – הכרחתי אותה לקרוא את פלובר, גובינו ו-יסלח לי אלוהים, את לוטרמון, כך שלא יכולתי לנער חצני מכל הענין".

אמו של גארי ניסתה להרגיע את המעורבים באמצעות תה ומרקחת תותים מעשה ידיה. לאחר שהאם שוחחה עם אדל היא חזרה ושוחחה עם בנה:

"'האם אתה מאוהב בה באמת ובתמים?'
גד
'לא. אני אוהב אותה בכל ליבי אבל לא באמת ובתמים'
גד
'אז מדוע הבטחת לה הבטחות?'
גד
'לא הבטחתי לה דבר'
גד
'כמה כרכים יש לפרוסט?'
גד
'אמא, הקשיבי...'
גד
היא נענעה ראשה. 'לא נהגת בה יפה'".