להיות ברפובליקת בננות

גינדי הפקיעו לנו את השמים עם אלומות האור האימתניות שכוונו אל על, במסגרת מסע קידום המכירות של פרוייקט הבנייה שלהם בשוק הסיטונאי. הסלוגן "זה קורה פעם במאה שנה" גרר תהיות האמנם מדובר בפרוייקט בנייה כל כך ייחודי, או דווקא בקמפיין פרסומי ייחודי, של פעם במאה שנה.
-
ההשתלטות על שמיה של תל-אביב (ועל השתלטות דומה כתב אליאב) הזכירה לי שאנחנו פחות מיוחדים משרובנו חושבים. בעז נוימן בספרו להיות ברפובליקת ויימאר מדווח על אפיקי הפרסום החדשניים של גרמניה ההיא, שגורמים למבצע הנוכחי של גיל טייכמן להחוויר :

"שיטה אחרת של פרסום באוויר מתחילת שנות השלושים התבססה על כתיבת הטקסט הפרסומי באמצעות זרקורים שכוונו לגובה רב. ב-10 במרס 1932 השתמשו בשיטת פרסום זו במסע הבחירות לבחירתו המחודשת של פאול הינדנבורג לנשיאות הרייך. אורו של זרקור כתב על רקע השמים: 'בחר הינדנבורג'. ארנסט יונגר, הסופר וההוגה בן התקופה, כתב שפרסומת זו מוכיחה מדוע חשוב כל כך לדעת קרוא וכתוב".

לבד בחושך

על כריכת רב המכר לבד בברלין מאת הנס פאלאדה מובא ציטוט מן הניו-יורק טיימס לפיו פרסומו של הספר בשפה האנגלית בשנת 2009, 62 שנים לאחר צאתו לאור בגרמניה, הוא "האירוע הספרותי של השנה".
-
"אירוע" הוא בדרך כלל מסיבה שמתרחשת בשעות הערב במקום מבודד באזור השרון או באזור רמלה. המסיבה דורשת היערכות רבת שעות לפני כן: ביום של "אירוע" אוכלים סלט בצהרים, כדי שיהיה מספיק מקום בבטן לאוכל ולאלכוהול שיוצעו בערב. השאיפה, כמובן, היא לצרוך אלכוהול שעלותו לא תפחת מעלות ה"אירוע" עבורך, כפי שבאה לידי ביטוי בצ'ק שאתה מפקיד בתחילת המסיבה.
-
על "לבד בברלין" לא שילמתי בצ'ק כי אם במזומן, כאשר יש להניח שעלות הספר עבורי הייתה נמוכה מעלות השנאפס שזרם כמים במהלך קריאתו. הבעיה היא שהשנאפס לא נערה לגרוני.
-
קשה לי להסביר מדוע קניתי ומדוע קראתי את "לבד בברלין", המתרכז בחייהם העלובים של מספר אנשים בברלין בתקופת המלחמה (כלומר, מעבר לחיבה לנאצים). קנייתו הייתה חפוזה מבלי שנערך תחקיר מקדים. לו היה נערך תחקיר כזה, ולו הייתי מתבשר בזמן אמת שאברי גלעד המליץ בחום על הספר בתכניתו בגלי צה"ל, יתכן שרשימה זו לא הייתה נכתבת.
-
הפיוז קפץ לי לראשונה בעמוד השני של הספר, כאשר פרסיקה, חבר המפלגה הנאצית, הזמין את הדוורית, שעברה על סף דלתו, לחוג עמו את הידיעה על כניעת צרפת: "כנסי, בחורה, תשתי איתי שנאפס!"
-
לא ישכנעו איתי שהשימוש בצורה "כנסי" הקלוקלת, במקום ב"היכנסי" התקנית או ב"תיכנסי" הטבעית, הוא שימוש מכוון שנועד להעביר שפת דיבור (מה גם שאני לא בטוח שנאצים בשנות הארבעים של המאה העשרים דיברו גרמנית שנשמעת כמו עברית של טוקבקיסטים בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת). מדובר בשגיאה בעברית של המתרגמת ושל עורכת התרגום (שבאופן בלתי שגרתי מצויין שמה. עורכים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים). יוער בדרך אגב שהקריאה "כנסו כנסו" יכולה להיות נכונה והגיונית רק באולם בית המשפט, כאשר השופטת מבקשת להחדיר מוטיבציה בכונסי הכנסים שמינתה בתיק זה אחר.
-
מובן שהסופר לא אשם בשגיאה (המינורית. מודה) שנפלה בתרגום העברי. אבל הסופר כן אשם בכך שהוא יצר ספר אילוסטרטיבי נטול כל נשמה, אמירה או סגנון. אני לא מזלזל ביכולת לכתוב (ב-24 ימים!) ספר זורם של 670(!) עמודים. אבל היכולת הזו לא (בהכרח) מניבה ספרות טובה. ספר שצריך לציין בפניי בכל פעם מחדש שחיוכו של חוקר גסטפו לעבר נחקריו הוא "חיוך מרושע" לא יכול להיות "האירוע הספרותי של השנה". ואם בכל זאת מדובר באירוע של השנה אזי מדובר באירוע מוחי.
-
בצדה האחורי של כריכת הספר מובא ציטוט של פרימו לוי שטוען כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים". אניח שאין מדובר בביקורת של מחבר הטבלה המחזורית הנפלא, אלא בחוות דעתו של פרימו לוי מחולון לון לון.
-

לא הייתי טורח לכתוב את הדברים הללו אלמלא הספר היה רוכש מוניטין של ספר "איכותי" ו"חשוב" (אפילו אברי גלעד אמר). הוא לא. מי שרוצה לקרוא ספרים מצוינים של גרמנים על התקופה הרלבנטית, מוזמן לקרוא את היומנים של ויקטור קלמפרר (אותם הזכרתי כאן) ואת אישה בברלין, יומן של "אלמונית" מבברלין המובסת, שמתלוננת כי "פושעים והרפתקנים הנהיגו אותנו, ואנחנו הלכנו אחריהם כמו צאן לטבח".

כאן בגרמניה זה משחק אחר

(ושוב פוסט ארוך מן המומלץ, שתחילתו ביסודות בדיני עונשין, המשכו בתהייה על הפער בין שימוש בביטויים לבין משמעותם המקורית, וסופו בסקס ברלינאי עם אלמנטים סאדו-מזוכיסטיים. אכן, מחלקת הכתיבה בבלוג אינה בוחלת בעיסוק בנושאים פרובוקטיביים, ומחלקת הפרומו לא נותרת מאחור).
כג
=

"היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין"
(אני שוכב לי על הגב מלים: יענקלה רוטבליט; לחן: גדעון אלרן)

=
כג
רוב העבירות בספר החוקים (ועל כך שאין דבר כזה באמת "ספר החוקים", כפי שכבר הבטחתי כאן, אכתוב בהזדמנות) הן עבירות הדורשות מה שקרוי "יסוד נפשי", ובשפת העם "כוונה פלילית" (לא ארד לדקויות המשפטיות, אולם אציין שכוונה היא רק סוג מסויים של יסוד נפשי). משמעות הדבר היא שמי שמבצע מעשה אסור ("היסוד העובדתי") מבלי שהתקיים בו היסוד הנפשי – לא עבר את העבירה.
כג
המקרים הקשים בהקשר זה מתנקזים לעבירת האונס, אז יש להיכנס לתוך נבכי נפשו של הנאשם ולבחון (בין היתר) האמנם הוא היה מודע לכך שהגברת לא נתנה הסכמתה לקבל את מתת האל שהוא מחזיק בין הרגלים. הבעיה במקרים האלה היא כפולה: ראשית, במישור הראייתי, ישנו הקושי הטבעי בהוכחת המתרחש אצל אדם פנימה. שנית, במישור המהותי, ישנם גברים שלתומם אכן לא מעלים על דעתם שהגברת לא מעוניינת, ואז לכאורה הם לא מתאפיינים בכוונה פלילית, וכפועל יוצא הם אינם אנסים. בפועל, על מנת להתמודד עם הבעיה השנייה, ולמורת רוחו של המרצה שלי לדיני עונשין, בתי המשפט מעט התרחקו ממה שבאמת קורה בראשו של הנאשם והם החלו לבדוק מה היה קורה בראשו של האדם הסביר באותן נסיבות (פסק הדין המשמעותי בעניין זה הוא ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח' הידוע כפרשת האונס בשמרת).
כג
=
כג
"עקרון המזיגה" קובע כי על מנת להרשיע נאשם בדין לא די בהוכחת היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, אלא יש להוכיח ששני יסודות אלה התקיימו בד בבד. ככל שהיסודות הללו לא התקיימו במקביל – לא בוצעה עבירה. למשל, אם נורא רציתי להרוג חבר לעבודה, כי הוא ממש עיצבן אותי ביום מסויים, ואחרי חודש, לגמרי במקרה, דרסתי אותו למוות אף על פי שלא התכוונתי – היסוד העובדתי והיסוד הנפשי התקיימו, אך לא בד בבד, ולכן לא ניתן להרשיע אותי בהריגה.
כג
ישנם רבים שעוסקים במשפט הפלילי ואוהבים לתפוס אותו כתחום אנאליטי בעל היגיון פנימי מוחלט. כאשר בתי המשפט סוטים מן הניתוח האנאליטי, בדרך כלל כי שיקולים אחרים (כמו הבטן שלהם) מנחים אותם לעשות כן, האנאליטיקאים מתמלאים קצף רב. עקרון המזיגה הוא דוגמא לְעיקרון שבתי המשפט אינם מקפידים עליו, או לכל הפחות הם נותנים לו פרשנות רחבה, באופן שמכעיס את אותם אנאליטיקאים, דוגמת אותו מרצה (מצויין) לדיני עונשין, שניתן להגדירו כאנליטיקאי אנאלי למדי.
כג
בפסק הדין בע"פ 334/74 אחמד עיד אסעד ג'מאמעה נ' מדינת ישראל סופר על נאשם, שהתפתח דין ודברים בינו לבין ארוסתו, שהייתה במקרה גם בת-דודתו (ועל כך ש"הכי טוב בת-דודה" ראו את דבריו של רומפלשטילצכן כאן). כדי לשים קץ לויכוח הנאשם היכה בארוסתו עם מקל והביא לאובדן הכרתה. הנאשם סבר שארוסתו מתה ולכן השליך לבאר את מה שחשב לגווייתה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הארוסה הושלכה לבאר בעודה בחיים, והיא מתה מטביעה במי הבאר.
כג
בא כוחו של הנאשם טען שאין להרשיע את מרשו ברצח שכן לא התקיים בעניינו עקרון המזיגה: המעשה שהביא למות הארוסה לא היה, מסתבר, ההכאה במקל אלא ההשלכה לבאר. ואולם הנאשם, עת השליך את ארוסתו לבאר, כלל לא רצה להביא למותה. הוא בסך הכל רצה להיפטר מגופתה.
כג
השופט משה לנדוי קבע כי "הטענה חריפה, אך אין לקבלה", והוא נימק זאת באחד המשפטים היפים שיש בנמצא בפסקי דין שנתן בית המשפט העליון, אף על פי שמבחינות מסויימות המשפט הזה לא אומר אלא "תעזוב אותי, באמאש'ך":

"מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה - כוונה להרוג הייתה שם מכל מקום, וסידרת הפעולות של המערער, שהייתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה".

=
כג
לעתים מזומנות אנו עושים שימוש בביטויים בהקשרים שאינם רלבנטיים למקורות של אותם ביטויים. אנו עושים כן ללא מחשבה יתירה וכנראה כך צריך לעשות. העיקר, כנראה, שבן שיחנו יבין את כוונתנו. אבל מה לעשות שיש אנשים טרחנים בעולם?
כג
מעשה בבחור שמטעמים שלא יפורטו ייקרא להלן "הפסיכופת", אשר מצא לנכון, משום מה, לספר לי על העדפתו במיטה. הוא אמר, "בעיקרון אני פאסיבי".
כג
יש להניח שכאשר הפסיכופת השתמש בביטוי "בעיקרון" הוא התכוון לומר "על פי רוב". בווריאציה על עקרון המזיגה יש להזכיר שהעובדה שאנו נוהגים לעשות מעשה כזה או אחר, אין משמעה שאנו עושים כן הודות לעיקרון קדוש שגיבשנו לעצמנו. פעולותינו אינן משקפות אך ורק עקרונות, אלא גם (ובעיקר) העדפות, קיבעונות או סתם הרגלים.
כג
בכל אופן המחשבה על כך שאדם בעל העדפה ברורה במיטה יגדיר את עצמו כ"איש עקרונות" שיעשעה אותי. שיתפתי במחשבה זו את הפסיכופת, אולם משום מה הוא סירב להשתעשע.
כג
=
גד
קשה לקטלג את ישראלים, ברלין ספרה היפה של פניה עוז-זלצברגר, פרי שהייה של שנת שבתון בעיר שהיא –

"עיר רוצחי היהודים (ש)אירחה כאן פעם את ראשוני היהודים החילונים. את ראשוני הסופרים העבריים של הזמן החדש. שהיא המציאה כאן את המודל להתעוררות הלאומית היהודית. שהיא הייתה התבנית של כל התועים והמיטלטלים בין יהדות למודרנה. שהיא העמידה עריסה לציונות העירונית, המטרופוליטנית. שהיא, ברלין, הייתה עיר-שיח של ירושלים ועיר-אם של תל-אביב".

זה ספר מסע, כהגדרתה, של עוז-זלצברגר, בו היא מספרת על מפגשיה עם ישראלים בברלין, על מפגשיה עם גרמנים בברלין, ועל טיוליה באתרי העיר הגדולה, הרצופים אסוציאציות ספרותיות והיסטוריות.
כג
עם כל הצניעות המתחייבת, אומר שבמהלך ריפרוף בספר לקראת כתיבת הפוסט הבנתי שהוא היווה עבורי השראה לא-מודעת לסגנון הכתיבה בבלוג הזה, או לפחות ליומרות שלו. וגם בברלין, ואצל עוז-זלצברגר, תאמינו או לא, יש הומואים. ויש לא סתם הומואים: ישנם אנשי עקרונות.

"הארוטיקה הישראלית-גרמנית הנצה עם בואם של ראשוני המתנדבים הגרמנים לקיבוצים שהסכימו לקבל אותם, בשנות הששים והשבעים. היו בין הצעירים המצפוניים ואוהבי השמש ההם דמויות סטריאוטיפיות עד להביך, עד להכאיב, עד להקסים. בהירי שיער, קלי שיזוף, דהרו אותם הלמוטים וסאבינות על הטרקטורים שהפקידו בידיהם מרכזי ענפים שמוטי לסתות. והם עצמם, היו שהתאהבו אהבת בוסר גדולה בקיבוץ או במי מאנשיו, ממש באותו להט עצמו בו התאהבו בני דורם במהפכני ניקרגואה ובאנשי גרילה כורדים, בלוחמי הפ.ק.ק.
גד
אבל עכשיו התהפכה הקערה על פיה, וישראלים הם הבאים למינכן ולברלין גם כדי להתאהב, גם כתיירי מין. במודע ובמכוון. זה חלק מסיפורִי.
גד
למחרת ליל הסילבסטר של שנת אלפיים, בבית הקפה בָּריו, לא רחוק מ'המשולש הורוד' של הרחובות מוץ ומרטין לותר, בוהים בליינים עייפים לתוך כוסותיהם. באווירו של המילניום החדש מיתמר ריחה הישן של מריחואנה מגולגלת בנייר שקצהו הוצת. בחוץ עוד מתגלגלים שרידי הזיקוקים הפיראטיים שהאירו את ליל אמש המעורפל והנלהב, מכאן ועד מתחם הרייכסטאג ובואכה אנדרטת הניצחון. אורחינו לשבוע הם בני הזוג הירושלמים מ' ו-ח', מאוהבים וליברלים מתוך הסכמה. כך שבמהלך הלילות הקודמים הם גילו בהנאה גדול, כל אחד לחוד, את נפלאות הסאונה אפולו ואת בר המועדון שוינֶה ואת חדר החושך האגדי של טומ'ס בר. אנחנו שותים בירה ברלינאית חיוורת, ברלינר וייסֶה, ואנחנו נכנסים קצת לפרטים. 'מה אתה אוהב לעשות שם בחושך', אני שואלת את מ', שאף צד מצדדיה של אהבת גברים לא זר לו. 'כאן בגרמניה?' עונה מ' לי ואיזה זיק מרצד בעינו. 'כאן בגרמניה זה משחק אחר. כאן אני רק טופ. ולא רק שאני רק טופ, אני גם כל כך נהנה להכות בהם ולהשפיל אותם ולזיין אותם. כל כך נהנה, את הבנים הבלונדינים האלה'.
גד
'אתה מספר להם שאתה ישראלי?'
גד
'לא תמיד מדברים, הוא אומר לי בחיוך. אבל לאחד או שניים כן. סיפרתי שאני ישראלי. לפעמים זה מדליק גם אותם'".

אנסמבל האומה שהודברה

באחד השיעורים בקורס "מבוא לנאציזם" באוניברסיטת תל-אביב, אותו העביר ד"ר בעז נוימן שניחן בכריזמה נוירוטית מקסימה למדי, טען המרצה כי התשעה בנובמבר הוא תאריך מיתולוגי בהיסטוריה גרמנית, תאריך שרבים מהאירועים המשמעותיים בתולדותיה התרכזו בו.
גד
ואכן, עיון בלוח השנה מגלה כי ביום זה התמוטט הרייך השני וקמה רפובליקת ווימאר (1918), וביום זה התבצע ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה (1923). בימי הרייך השלישי הוגדר יום זה כ"יום אבל על חללי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ויקטור קלמפרר, ביומניו שכנראה עוד נדון בהם בעתיד, מספר שביום זה נקראו האזרחים לתלות דגלים מחוץ לבתיהם. קלמפרר מדווח בסיפוק, בשנת 1934, שרוב הציבור בשכונתו לא נענה לקריאה ולא טרח לתלות דגלים.
גד
בשבעה בנובמבר 1938 התנקש הרשל גרינשפן בעובד שגרירות גרמניה בצרפת ארנסט פום ראט, שמת בתשעה בנובמבר. מותו של פום ראט היה התירוץ לליל הבדולח שאירע בלילה שבין התשעה לעשרה בחודש.
גד
ובתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, לאחר החלטת הפוליטבירו המזרח-גרמנית שאיפשרה מעבר של תושבי מזרח ברלין למערבה.
דג
ד"ר נוימן ניסה להשוות את התאריך הזה לתאריך הישראלי של 4 ביוני, ערב מלחמת ששת הימים ב-1967 והיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה באופן מעניין בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב). אחד התלמידים בקהל ביקש להוסיף את הניצחון 5:0 של נבחרת ישראל על נבחרת אוסטריה. נוימן הודה שהאירוע המיתולוגי הזה דילג מעליו. המשחק, אגב, נערך דווקא ב-6 ביוני 1999.
גד
=
גד
מולכו, ספרו היפה של א. ב. יהושע, שמתאפיין בניחוח אייטיז נעים (וזה מבלי שיוזכרו בו בוי ג'ורג', כריות בכתפים, "על הברזלים" או "שושלת"), מתאר שנה בחייו של מולכו לאחר מות אשתו האהובה. מולכו, ספרדי ירושלמי, מבקר פעמיים במהלך אותה שנה בברלין, עיר מוצאה של האשה המנוחה, והעיר שסירבה לחזור אליה בחייה.
גד
דרור משעני מדבר על התפעמותו של מולכו מן האירופי, ובעיקר הגרמני, באשר הוא "תרבותי". כשהוא נוחת בברלין לראשונה הוא מגלה כי "הרחובות נראו תרבותיים ושקטים למדי בהתחשב בשעת הצהרים המאוחרת".
דג
את ביקורו הראשון בברלין עורך מולכו עם היועצת המשפטית ממשרדו, אלמנה אף היא, בניסיון מוקדם מדי ליצור זוגיות חדשה. ואולם התכניות מעט משתבשות. מולכו מרדים את היועצת עם כדור חזק מדי נגד כאב שנתקפה בו, והוא מבלה ברחובות העיר המערבית בגפו.

"הוא עבר ליד בניין שנראה לו עזוב, נעצר מול קיר בטון שחסם את הדרך בין שני בתים ועליו ציור דהוי, ואז הבחין בתַיִל חלוד מבצבץ מתוך ערימת שלג, וכמו זיכרון עמום ישן עלה בו, כאילו כבר היה במקום הזה, והוא ניסה להציץ אל מאחורי קיר הבטון אבל לא היה יכול לעבור, הוא פנה שמאלה וחיפש מעבר, אבל שם שוב ניצב קיר גבוה מקומת אדם ועליו כתובות גדולות בכתב מרושל, ורק עתה הוא הבין שהוא נוגע בחומת ברלין, לא שיער שהיא כל כך נמוכה ואפורה. הוא נרתע לאחור, אבל שב וניסה להציץ ולראות מה מאחוריה, נראו שם כמה בתים נטושים, ומעין אגם או בריכה קפואה, וזיכרון ירושלים המחולקת של ימי נעוריו הגיח בו בעוצמה ובעונג, והוא החל פוסע מעט לאורך החומה, קצת חושש שמישהו ישתלח פתאום ויחטוף אותו".

בביקורו השני בברלין, מולכו מתלווה לעולה מברית המועצות שלא נקלטה כראוי בישראל ולפיכך היא מבקשת לחזור למכורתה. הם טסים למערב ברלין ועוברים למזרחה. העולה פונה לנציגות הסובייטית בעיר כדי לבקש להסדיר את חזרתה, ומולכו, שנותר לבדו, מטייל ברחובות העיר המזרחית:

"שער ברנדנבורג המפורסם אינו רחוק כלל ובעצם הוא תכליתו של הבולובאר. ולא עברה שעה קלה וכבר היה לידו, מתבונן מקרוב גם בחומה וגם במגדלי השמירה שאותם ראה בחורף שעבר מן העבר המערבי, ומצאו אז חן בעיניו. גם עכשיו לא שינה מיחסו אליהם, ובניין הרייכסאג השחור המזדקר מהעבר האחר נראה לו מצטרף יפה לאנסמבל האומה שהודברה. החתך הזה, שבו נקרע העם הגרמני לשניים, נעם לו מאוד. צלקת מכוערת ונשמרת בקפדנות שתזכיר גם בעוד מאה שנה לתיירים כמוהו את אשר יבקשו לשכוח".

(c) Claire Louise

=
גד
מולכו הוא לא הראשון ולא האחרון שרואה את ברלין ונזכר בירושלים. במוסף "הארץ" האחרון, חוזר תום שגב עשרים שנים לאחור, לנפילת החומה שהיה עד לה:

"הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".

ומה עשו המזרח-גרמנים המאושרים עם נפילת החומה? שגב מספר:

"שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא".

תירגע, חבר (ספיישל 4 בנובמבר)

חוק גודווין קובע כי ככל שוויכוח מתארך כך גובר הסיכוי שמי מן הצדדים לו יגייס לטובת עמדתו טיעון שקשור לנאצים. האיש שיעשה כן הוא המפסיד בוויכוח. אכן, השוואה לגרמניה הנאצית היא לרוב מעשה לא אינטליגנטי, חסר הצדקה עניינית וחסר טעם טוב.
כג

=

גד
הפער הקיים בין התאריך העברי שבו מצויין רצח רבין (י"א מרחשון) לבין התאריך הגרגוריאני (4 בנובמבר) מביא להתפרסות של דיונים, אירועים ואזכרות על פני מספר ימים, וזאת כאשר ספק אם יש בכל אלה כדי ליצור אפילו יום זיכרון ראוי אחד. השנה אפילו קיבלנו בונוס, באדיבות מזג האוויר, כאשר העצרת השנתית לזכרו של רבין נדחתה ליום שבת הקרוב, 7 בנובמבר.

גד
=

גד
רצח רבין היה רצח פוליטי. המתנקש פעל מטעמים פוליטיים, הקורבן היה איש פוליטי, האקלים של הרצח היה פוליטי, וההשלכות של הרצח, אם היו, היו פוליטיות.
גד

=

גד
ובלשונה הכללית יותר של ויסלבה שימבורסקה, הפולניה והסיגריה (תרגום: אלון אולארצ'יק ורפי וייכרט):

"אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים.

תרצה או לא תרצה,
לגֵנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי".

=

דש
אי אפשר להתעלם מההיבט הפוליטי של רצח רבין. כמובן זה לא אומר שהעובדה שרבין נרצח אמורה להביא אותנו למסקנות פוליטיות שטחיות. הרצח הזה לא אמור לחייב אותנו ללכת בדרכו של רבין (לא חושב שממש הייתה כזו), לא אמור לחייב אותנו לקדש את מורשת רבין (בטוח שאין כזו) והוא אפילו לא אמור לגרום לנו לחשוב שרבין היה ראש ממשלה טוב (באופן אישי אני סבור שהוא היה לא רע). אני כן חושב שהרצח הזה אמור לגרום לנו לחשוב, בעיקר מחשבות פוליטיות. יש להניח שכל אחד יגיע למסקנה אחרת. נראה לי בסדר. למעשה מה שמפחיד הוא אם זה לא יהיה כך.

גד
=

דש
כבר כתבתי כאן על פרידה מברלין, ספרו היפה של כריסטיאן אישרווד, שמתאר את חוויותיו בברלין בסוף תקופת רפובליקת ויימאר בגרמניה. על סף עזיבתו הוא מספר:

"מיום ליום נעשים העיתונים דומים יותר ויותר לגיליונות של עיתוני בית ספר. אין בהם אלא כללים חדשים, עונשים חדשים ורשימות של אנשים ש'רותקו'. הבוקר המציא גֵרינג שלושה סוגים חדשים של בגידה במולדת.
ערב ערב אני יושב בבית הקפה הגדול והריק למחצה של האמנים ליד כנסיית הזיכרון, שהיהודים והאינטלקטואלים מן השמאל מרכינים בו יחד את ראשיהם מעל שולחנות השיש ומדברים בקול נמוך ומפוחד. רבים מהם יודעים בוודאות שייאסרו – אם לא היום, מחר או בשבוע הבא. לכן הם נוהגים במתינות ובנימוס זה בזה, מגביהים את כובעיהם ושואלים לשלום משפחות עמיתיהם. מריבות ספרותיות ידועות לשמצה שנמשכו שנים אחדות נשכחות ואינן.
כמעט מדי ערב נכנסים אנשי ס.א. לבית הקפה. לפעמים הם רק אוספים כסף; כולם חייבים לתת משהו. לפעמים הם באים לעצור מישהו. ערב אחד רץ סופר יהודי שהיה במקום לתא הטלפון להתקשר למשטרה. הנאצים גררו אותו החוצה ולקחו אותו איתם. איש לא נקף אצבע. עד שעזבו את המקום שררה בו דממת מוות.
...
קומוניסט צעיר שאני מכיר נעצר בידי אנשי ס.א., נלקח למטֶה נאצי והוכה קשות. כעבור שלושה או ארבעה ימים שוחרר וחזר לביתו. למחרת בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. הקומוניסט צלע לעברה ופתח אותה, זרועו הפגועה נתונה במתלה – והנה עומד לו נאצי עם קופת התרמה. למראהו יצא הקומוניסט מכליו. 'לא מספיק שהרבצתם לי?' צעק. 'אתם עוד מעיזים לבוא ולבקש ממני כסף?'
אבל הנאצי רק חייך. 'תירגע, חבר. בלי מריבות פוליטיות! אנחנו חיים ברייך השלישי, זוכר? כולנו אחים! אתה מוכרח לנסות להיפטר מהשנאה הפוליטית המטופשת שמקננת בך!'

מקס, יקירי

"מקס יקירי, הנה משאלתי האחרונה: כל מה שיימצא בעזבוני (בארון הספרים, בארון הבגדים, בשולחן הכתיבה בין בבית בין במשרד, או שנתגלגל למקום אחר ותמצא אותו) בצורת יומנים, כתבי יד, מכתבים – שלי ושל אחרים – ציורים וכן הלאה, יש לשרוף בלי לקרוא ובלי להותיר שריד; וכך גם כל דבר כתוב או מצוייר המצוי אולי בידך או בידי אחרים, אשר מהם תבקש בשמי להחזירם. מי שיסרב להחזיר לך מכתב, צריך לפחות להתחייב לשרוף אותו בעצמו.
שלך,
פרנץ קפקא"
(פתק של פרנץ קפקא למקס ברוד. מצוטט באחרית הדבר שכתב מקס ברוד לרומאן "המשפט" (בתרגום אברהם כרמל))

רעיון לתסריט: מקס ברוד מוצא את הפתק שכתב חברו הטוב בשולחן הכתיבה של פרנץ קפקא זמן קצר לאחר שזה מת משחפת. לאחר העיון בפתק הוא ממשיך לפשפש בערימת הניירות הלא מסודרת, ופתאום הוא נבהל למראה ג'וק שנחבא בין הכתבים. לאחר שברוד אוסף את החומרים מדירתו של קפקא וממשרדו, הוא מחליט להיערך למסע בעקבות מכריו של קפקא, שתכליתו היא איסוף כל אותם כתבים המיועדים לשריפה.

טוב, זה בעצם לא רעיון לתסריט: בעיקר משום שבכך מתמצה הרעיון. איני יודע מה אמור להיות בהמשך. איני יודע אילו אנשים ברוד אמור לפגוש. איני יודע אם פליצה באואר ומילנה יסנסקה, אהובותיו של קפקא, אמורות לשתף איתו פעולה. איני יודע אם מכריו של קפקא היו אנשים שמחים בחלקם או אנשים מרי נפש. איני יודע אם העולם בו ברוד היה אמור לשוטט בו – פראג ברלין ותל-אביב של שנת 1924 – הוא עולם קפקאי.

גם איני יודע מה אמורה להיות תוצאת המסע של ברוד. איני יודע אם בסוף המסע עליו להחליט לשרוף את כתבי היד או לפרסם. והרי מובן שהחלטתו של מקס ברוד האמיתי אינה אמורה לחייב את הדמות הקולנועית מקס ברוד. ויכול להיות שברוד כלל לא יגיע לשום תוצאה או מסקנה בעניין גורל הכתבים. הסקת מסקנות או לימוד מוסר השכל מסיפור הם חסדים שקפקא לא טרח להעניק לקוראיו. אז למה שאני אעניק?

אותיות פורחות באויר

בלוג הוא בעצם יומן. לפיכך נראה אך הגיוני להתחיל את הבלוג הזה בפוסט על יומנים שנשרפים ואותיות שפורחות באוויר.

התהליכים שעברו על אביתר בנאי מאז הוציא את הדיסק הראשון ויוצא הדופן שלו הם גלויים למדי. בקרב אוהביו, עוד מאותו הדיסק, ישנו תסכול מסירובו של בנאי לשיר חלק משיריו הראשונים שנראים לו בוטים, לא הולמים, או סתם לא רלבנטיים עבורו.

בלי קשר לחזרה בתשובה, נראה שהתנכרות של אמן לחלק מיצירתו בעבר אמורה להיתפס כטבעית והגיונית. אנשים משתנים, וכך גם יוצרים. כך, למשל, נראה שרוב מכריע של אוהביה היו מעדיפים שחווה אלברשטיין לא תשיר על הצל של החברה הישראלית בשנות ה-2000, אלא תמשיך לשיר את שירי ארץ אהבתה. במקביל, גם אם היוצר לא משתנה, הרי שקהלו משתנה, ועל כך יעיד דודו טופז. אנשים משתנים, וזה כואב. קשה לעמוד מול חבר ותיק ולהבין שלא נותר ביניכם דבר.

ובכל זאת, בנאי לא רק משתנה. בנאי מתנכר ליצירתו ממש ושואף להשמידה. באמצע הלילה, ללא הכנה מוקדמת, הוא מתעורר והלב מלא. הוא חושב אם צריך להיגמר כדי מחר להתחיל במקום אחר. הלבטים לא נמשכים זמן רב, שכן בשורה הבאה כבר מגיעה השעה ומושלך גפרור בכוונה. התוצאה המיידית היא יומנים נשרפים, ואותיות שפורחות באוויר.

שריפת טקסטים היא מעשה שמהפך קרביים אצל רבים מאיתנו. הוא מזכיר לנו את היינריך היינה, שהזהיר במחזה "אלמנסור" כי "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". הרקע למחזה, כפי שמסביר עמוס איילון בספרו "רקוויאם גרמני", היה אירוע בשנת 1817 בו שרפו סטודנטים גרמנים כל מיני "ספרים חתרניים" על פי הדוגמה של לותר וזאת לציון חגיגות יום השנה לניצחון על נפוליאון בקרב לייפציג.

מהיינריך היינה אנחנו ממהרים לחשוב על יוזף גבלס שחשב ב-10 במאי 1933 שיהיה זה בילוי לילי נחמד לשרוף ספרים אסורים, כאשר האירוע המרכזי נערך בכיכר האופרה בברלין.

אבל שריפת ספרים התחילה לפני היינה והיא ממשיכה גם אחרי גבלס. כך, בארצות הברית נוהגים לשרוף ספרים שעוסקים באבולוציה, ספרים ש"מזיקים לאלוהים" כפי שהוגדר ב"פמילי גאיי". וגם אור-יהודה סבורה שמקומה בעולם מכובד לא פחות מזה של ברלין.

כאמור, יש בשריפת ספרים כדי להפך את הקרביים. כולם מבינים – השורפים, האוהדים והמזועזעים – שיש במעשה הזה יותר מפעולת חמצון מוגברת של נייר, דיו ודבק.

יהיה זה מוגזם לנסות לפענח כאן את היסודות העמוקים של המעשה. אפשר, עם זאת, להניח שכל המעורבים מבינים שתרבותם של בני אדם, אשר ספרים מהווים נדבך משמעותי בה, היא חלק בלתי נפרד מזהותם של המחזיקים בה. בני אדם ללא הספרים היקרים להם הם לא אותם בני אדם. לפיכך, כאשר אדם שורף ספרים, הוא מצהיר כי הוא מעוניין למחוק את זהות האנשים שאותם ספרים יקרים ללבם, אם לא חמור מכך.

בספרו היפה של חיים באר "לפני המקום", הגיבור – בן-דמותו של הסופר אשר אף נושא את שמו – מספר על הרומאן החדש שהוא מתכנן לכתוב, רומאן שגיבוריו יהיו ספרים:

"אני כותב על הספר כעל יישות שברירית ופגיעה עד כאב המתגלמת בניירות מודפסים וכרוכים יחדיו, ישות שאותיותיה עלולות לפרוח בכל רגע כלהקת ציפורים נודדות".

אולם, הגיבור חיים באר מוסיף ואומר:

"דווקא בשעה שהרוח מצמצמת עצמה בין הדפים ונכבלת מרצונה אל השיטין היא נחלצת מאחיזתם של בני האדם, ואין מי שיוכל לשלוט בה, לא אויבי ושנואי נפשו של הכותב, גם לא אוהביו ודורשי טובתו ואפילו לא הוא עצמו, אם יבקש לחזור בו מדבריו".

וזה מחזיר לאביתר בנאי, שלפחות חלק מיומניו כבר יצאו משליטתו, וטוב שכך. אבל עדיין השיר מבטא אמירה מתריסה של בנאי מודל 2009 כלפי מוקירי בנאי מודל 1997. הוא כאילו אומר: התרגשתם סתם משירים שלא ראויים לכך.

ואולי יש מקום לאופטימיות. הגיבור חיים באר אומר כי גם לאחר הכלייה –

"וכשם שבשעת המיתה פורחת הנשמה מן הבשר העולה למרומים לשוב ולהידבק באל אלוהי הרוחות, האל שישוב וישכנה במועד שיבחר בגוף אחר, כך נוטשות המלים והאותיות את הלוחות הנשברים ואת הגווילים והניירות הנשרפים, פורחות באוויר וחוזרות אל מקורן, אל חיקו של האלוהים, שעוד קודם שנברא העולם שעשעו שם אותו בבדידותו, והוא ישלח וישיב אותן במועד שיבחר אל עטיהם ואל מחשביהם של סופרים וחכמים".

.