יום שלישי, 30 במרץ 2010

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

בספרו היפה סיפור על אהבה וחושך (אותו כבר הזכרתי כאן וכאן) עמוס עוז מספר על בישוליה של אמו.

"לכבוד שבת וחג הייתה אמא מקדימה וקונה כבר באמצע השבוע קרפיון. כל היום היה הקרפיון השבוי שוחה בעקשנות הלוך ושוב בתוך האמבטיה, מדופן אל דופן אל דופן, בלי לאות היה מגשש סביב-סביב אחר איזה מעבר תת-ימי סודי מן האמבטיה אל הים הפתוח. אני הייתי מאכיל אותו בפירורי לחם. אבא לימד אותי כי בשפת סתרים, רק של שנינו, הדג נקרא נוּן. עד מהרה התיידדתי עם נוני: כבר מרחוק הוא היה מזהה את צעדי ונוהר לקראתי עד קצה האמבטיה ומשרבב אל מחוץ למים פה שהזכיר לי דברים שהכי טוב לא לחשוב עליהם.
...
פעם אחת, כשהושארתי לבדי בבית, החלטתי להעשיר את חייו של הקרפיון המשועמם הזה באיים, במְצָרים, בשוניות ובשרטונות שהיו עשויים מכלי מטבח שונים שהטבעתי במי האמבטיה. סבלני ועיקש כמו רב החובל אחאב רדפתי שעה ארוכה, בעזרת תרווד, אחר מובי דיק שלי, שהצליח להתפתל ולחמוק מפני שוב ושוב אל תוך מחבואי-המצולות שאני עצמי פיזרתי למענו בקרקעית הים. לרגע אחד נגעתי פתאום בקשקשיו החותכים, הקרים, ונרעדתי מרוב גועל ופחד ומפני עוד גילוי מצמרר: עד אותו בוקר כל מה שחי, אפרוח ילד, חתול, כל מה שחי היה תמיד רך וחמים; רק מה שמת הצטנן והפך להיות קר וקשה. והנה הסתירה הזאת שבקרפיון, קר וקשה אבל חי, לח, חלקלק ושמנוני כולו, סחוסי-קַשקָשִי, זימי, מתעוות ומפרפר לו בכוח, קשוי וצונן בין אצבעותיי, הסתירה הזאת עוררה בי פתאום דקירת בעתה עד שמיהרתי לשחרר את שללי ולנער ולרחוץ ולסבן ולשפשף שלוש פעמים את אצבעותיי".

=
-
אמו של עמוס עוז לא הייתה, כנראה, יוצאת דופן בקרב בנות גילה (מהעדה הרלבנטית), בכך שבישלה גפילטע פיש לקראת כל ערב שבת. ובכל זאת, כאשר קראתי את קטע זה בספרו של עוז, הדבר הזה היכה אותי בתדהמה מסויימת. המלאכה הזו – של המתת הדג, קישקושו, ניקויו, חיתוכו, הפרדת הבשר מעורו, הוצאת העצמות מבשרו, טחינת בשרו, ואז שיחזורו של הדג באמצעות מילוי העור בתערובת, והכנת הקציצות מיתרת העיסה – היא מלאכת פרך. ביצוע הפרוייקט הזה פעם או פעמיים בשנה – פסח וראש השנה – הוא אתגר לא פשוט בכלל. אז כל שבוע? הרי זו עבדות לשמה. ואכן נדמה כי לא יהיה שוויון בין המינים כל עוד הגבר יבקש מאשתו א-שטיקלע גפילטע.
-
=
-
באופן מצער מצאתי את עצמי מתנדב להכין לארוחת הסדר המשפחתית את הגפילטע פיש, אף על פי שמדובר במאכל שאיני מעז לקרבו לפי.
-
במשך שנים רבים אמי התעקשה להכין גפילטע פיש לכבוד פסח, אף על פי שלא היו לו יותר מדי קליינטים. היא הייתה אוכלת חתיכה אחת ומסתפקת בה, בגלל הכולסטרול; אבי היה אוכל שתי חתיכות והיו מונעים ממנו לקחת עוד, בגלל הכולסטרול; וכל שאר מנות הדג היו מונחות לפתחו של גיסי, שכנראה לא אהב את המתכון של אמי, שכן הוא נהג להטביע את הדג בהררי חזרת שממסכת את הטעם המקורי.
-
ובכל זאת אמי נהגה להכין את הדג, אף על פי שהדבר כפה סטרס מטורף עליה ועל בני משפחתה, אך ורק כדי "להרגיש פולניה" ולהיזכר באמה. ואכן היא הייתה נזכרת באמה, והציר בו התבשלו הדגים תמיד כלל גם דמעות שהוזלו על העולם והאנשים שהיו ואינם.
-
והשנה התנדבתי להכין את הדג בעצמי, בפיקוחה הצמוד של אמי ובהתאם למתכון שלה שכולל הררי גזר שמשנה את הצבע מאפור לא-אטרקטיבי לכתמתם לא-אטרקטיבי. בשנה שעברה לא התנדבתי לבשל את הגפילטע פיש אלא פשוט אולצתי, בדרכים פולניות להפליא, לעשות כן. אפשר להניח שגם ההתנדבות השנה מקורה בזרמים תת קרקעיים מכיוון מזרח. כמובן שאת רוב העבודה הטלתי על השויחט, או איך שקוראים לבחור שטובח בדגים. אני קיבלתי ממנו את כלי עם הדג נקי וטחון. וכלי נוסף עם הראש, שאמור לספק את הג'לטין לכל האירוע הנורא הזה.






=
-
את
המאהב, ספרו היפה של א.ב. יהושע, הזכרתי כבר כאן. נעים, ילד ערבי שעובד במוסך של אדם - המְסַפֵּר העיקרי בספר, נשלח על ידי אדם למשימות מיוחדות שנועדו לסייע במציאת המאהב שאבד למשפחתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ערב שישי אחד הידפק נעים על דלתו של אדם, רטוב לחלוטין מהגשם שירד בחוץ. אדם ובני משפחתו הכניסו את נעים לביתם, שלחו אותו להתקלח וללבוש בגדים יבשים, והושיבו אותו לאכול עמם ארוחת ערב. נעים מספר בזרם תודעה חסר פיסוק:

"וסוף סוף ישבנו לאכול. מהבוקר לא טעמתי כלום והייתי חלש מהרעב וגם אולי התבלבלתי קצת בשירים בגלל זה. והשולחן היה עם מפה לבנה ושני נרות דולקים ובקבוק יין. לא ידעתי שהם דתיים אבל הם לא התפללו כלום רק התחילו מיד לאכול. ישבתי ליד הילדה נזהר מאוד לא לגעת בה והאשה הביאה את האוכל בהתחלה מין קציצות אפורות כאלו מתוקות שעושות בחילה. האשה הזאת לא יודעת כנראה לבשל שמה סוכר במקום מלח אבל אף אחד לא הרגיש או שלא היה לו נעים להגיד לה".

=
-
הדגים החלו להתבשל ובמהירה הבית התמלא בריח פיגולים. אין הכוונה לריח הנורא שגפילטע פיש מדיף בדרך כלל, אלא בריח אחר, שמעיד על כך שהדג שנקנה היה לא טוב. לאחר שהדגים הצטננו ירדתי עם הסיר לחצר הבית, והגשתי אותם לחתולים.

יום ראשון, 28 במרץ 2010

אולי רק אתה היודע מה קרה כאן ומתי

היום מלאו 40 שנה למותו של נתן אלתרמן. רציתי לכתוב לכבוד היום הזה פוסט מפורט, אבל מלאכת הכנת הגפילטע פיש גזלה את זמני.
-
=
-
לכן רק אציין שמאוד מעניין כיצד זה בחורף אחד, בשנת 1970, נפטרו יקירתי לאה גולדברג (15.1.1970), ש"י עגנון (17.2.1970), וכאמור – אלתרמן (28.3.1970).
-
=
-
המחשבה על החורף הזה, של 1970, הזכירה לי את האירועים שהתרחשו מספר חודשים לאחר מכן, "בתחילת קיץ 1970", סיפורו היפה של א.ב. יהושע, העוסק במורה הוותיק שמספר שוב ושוב, בווריאציות שונות וסותרות, על הרגע בו נודע על מותו של בנו. אבל זה באמת עניין אחר.
-
=
-
לא נותר למחר, אלא להאזין, כמדי ערב חג, לשיר של בתו של אלתרמן, תרצה אתר.

-


יום שני, 22 במרץ 2010

קיווי עסיסי

יפתח: אני מעוניין לדון בעניינם של נחום וסי היימן
-
רועי: אני לא חושב שהם זוג
-
יפתח. אני מניח שנחום קרא לבתו "סי" משום שכמלחין זה שם התו האהוב עליו
-
רועי: אוקיי
-
יפתח: כלומר, זה נראה לי יותר הגיוני מהאפשרות שהוא קרא לבת שלו "סי" משום שזה שם הוויטמין האהוב עליו
-
רועי: אוקיי
-
יפתח: טוב, פשוט רציתי להגיד שיש לבת מזל שהתו האהוב על אביה הוא לא "פה". "פה" זה שם של נותנת
-
רועי: גם יש לה מזל שהוא לא אוהב את "סול דיאז"
-
יפתח: "סול דיאז" זה שם של נותנת ממוצא לטיני
-
רועי: ו"רה במול"?
-
יפתח: אחת שבולעת
-
רועי: הנה לך כינוי נחמד לטוקבקים.
-
=
-
ובעניין אחר, אם כי מוזיקלי לא פחות, ניסיתי את כוחי באבסטרקט.

בתמונה: זוג הומואים מנסים להחליף פנצ'ר בעזרת מפתח סול
-
=
-
רועי: יצירות אבסטרקט הולכות לאיבוד עלי
-
יפתח: כלומר?
-
רועי: כלומר לא הבנתי את יצירת האבסטרקט. הבנתי הומואים, ורוד ומפתח סול. לא הבנתי למה מרובע ולמה פנצ'ר
-
יפתח: ובמה רצית שהם יחליפו גלגל? עם מפתח שבדי? את השבדי הם שומרים לאחר כך
-
רועי: טוב, עכשיו אתה לא רציני. ואת אותה הבדיחה אפשר לספר גם על מפתח צינורות
-
יפתח: כן, אבל זה יהיה הומופובי.

יום שני, 15 במרץ 2010

המצאת הבדידות

במהלך התיכון נסעתי תשע פעמים לבית השריון בתל-אביב כדי לעבור מיונים וראיונות לתפקידים שונים ומשונים בצבא ההגנה לישראל.

מראיינת: מה הכי מעצבן אותך?

יפתח: טיפשות

מראיינת: אני מזהירה אותך שבמסגרת הצבאית תיתקל פה ושם בתופעה הזו.

לרוב מכריע של התפקידים, מסתבר, לא נמצאתי מתאים, אולם על כך אולי בפעם אחרת.

=

באחת מנסיעותיי שמתי לב, בהגיעי לבית השריון, ששכחתי בבית את טפסי התחקיר הביטחוני שהיה עלי להגיש, ולכן לא היה מנוס מלחזור ולהתייצב שם במועד אחר. השכחה הזו למעשה פינתה לי בוקר בתל-אביב, דבר שלא התנסיתי בו לעתים קרובות מדי קודם לכן. יצאתי מבית השיריון והלכתי ברגל עד לרחבת מוזיאון תל-אביב, שם התיישבתי על ספסל וקראתי את
מר ורטיגו של פול אוסטר. את הספר שאלתי מידידה, משום שמאוד חיבבתי את כריכתו היפה, ובה ציור של קית' הירינג. כריכה של ספר היא סיבה טובה מאוד לבחור ספר לקריאה, אבל גם על כך, אולי, בפעם אחרת.
-

הקריאה בספר לא נעמה לי. חשתי רגשנות יתר, ומאוד לא אהבתי את היסוד הפנטסטי בספר - גיבור הספר לומד לעוף. כמו אז, גם היום, אני מאוד לא אוהב ספרות עם רכיבים לא ריאליסטיים. חריגה לכך חיבתי לספרות לטינית ולספרים של מאיר שלו, שאכן מאוד מושפע מהכתיבה של גבריאל גרסיה מארקס. (יצויין ששלו הגזים עם הפנטזיה ביונה ונער והוא נקרא בזאת לסדר). אני מניח שמאחר שהחיים באמריקה הלטינית (או בעמק יזרעאל) הם כל כך הזויים* כשלעצמם, הרי שאין בתוספות הלא-ריאליסטיות כדי להפריע יותר מדי.
-
*הגיעה העת לומר יפה שלום למילה "הזוי" ולחזור אליה רק במקרים, הנדירים עד מאוד, בהם השימוש בה יהיה מוצדק. מספר הפעמים ביום שאני שומע את המילה "הזוי" מסב לי את התחושה שאנחנו חיים במוזיאון בו רנה מגריט הוא ראש הממשלה, ואסילי קנדינסקי הוא שר החוץ מטעם מפלגת ישראל ביתנו, וחואן מירו וסלבדור דאלי הם שרים בכירים מטעם מפלגת 'ש"ס - ספרדים שומרי מסורת'. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר כבר איבחנו בספרם המצויין
ללא מלים שהמילה "הזוי" משמשת בראש ובראשונה כדי לתאר את המציאות הישראלית כפי שהיא.

בתמונה: שר החוץ ואסילי קנדינסקי מגדיר את הרעיון שאיראן תעשיר אורניום בצנטריפוגות כ"הזוי"


אם אחזור לנושא, ואם אדייק, הקריאה במר ורטיגו הסבה לי סבל של ממש. בעודי יושב על הספסל בכיכר המוזיאון הגעתי, בערך בעמוד 120, למותה של אחת הדמויות, וחשבתי שמדובר באירוע משמח דיו כדי להפסק בו את קריאת הספר. מאז לא חזרתי לאוסטר. בשנה האחרונה מחכה לי על המדף "המצאת הבדידות" שלו, ומתישהו אאזור אומץ לבדוק אותו.
-
עם הפסקת הקריאה בספר נכנסתי לבית המשפט הסמוך. לא המשפטים עניינו אותי, חלילה, אלא דווקא עבודת העיתונאים שרציתי להיות כמותם. הלכתי לקפיטריה האיומה וחיפשתי את העיתונאים בפעולה. והם אכן היו בפעולה. הם כולם התגודדו ברחבה הסמוכה לקפיטריה, הריצו צחוקים ועישנו את עצמם למוות. זה היה מעט מאכזב.
-
לאחר השהייה בבית המשפט הלכתי לאבן גבירול וישבתי בבית קפה. קראתי עיתון שהציע המקום. השעה הייתה שעת צהרים ובאחד השולחנות הסמוכים ישב גבר שנראה שיצא באמצע יום העבודה כדי לאכול ארוחת צהרים. תוך כדי אכילה הוא קרא במחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז יקירי. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי בן-אדם יושב בבית קפה וקורא ספר.
-
=
-
מאחר שבשנים האחרונות ביתי לא סיפק לי די שקט, פיתחתי לעצמי הרגל של קריאת ספרים מחוצה לו, בעיקר בבתי קפה. אני מניח שמבחינת חלק מן המלצרים בבתי הקפה אותם אני פוקד, אני נחשב כאיש מעט תמהוני. ואולם אני חש עם עצמי די בסדר כשאני מבצע הסתגרות עם ספרי במרחב הציבורי.
-
=
-
מניסיוני, הן בתור צופה והן בתור נצפה, אני יודע שיש משהו מסקרן במראה של אנשים שקוראים ספרים בפרהסיה. צופים רבים ינסו להתעניין איזה ספר הנצפה קורא. לעתים מזומנות הם יעשו תנועות שונות ומשונות כדי להגיע לזווית שממנה ניתן איכשהו לראות את הכריכה שבדרך כלל מתחבאת קרוב לשולחן. ישנם גם כאלה שיפנו וישאלו באיזה ספר מדובר, מה הוא מספר, ואם כדאי לקרוא אותו. חלק ניכר מהשואלים הללו יהיו במובהק אנשים שלא נוהגים לקרוא ספרים.
-
קריאת ספרים נחשבת למכובדת, למעשה תרבותי גבוה, וזאת אף על פי ש
ישנם ספרים שהקריאה בהם היא מעשה נחות להפליא. מי שנצפה קורא בפרהסיה נחשב, כנראה, לאיש שיחה נעים יותר, ולכן כאמור אנשים חשים חופשיים לפתוח עמו בשיחה. ההסתברות שיפנו אליכם בבית קפה וישאלו אתכם איזה ספר אתם קוראים באותה העת היא גבוהה משמעותית מההסתברות שיפנו וישאלו מה אתם עושים לכם עם המחשב הנייד (התשובה: עסוקים בלהתחמק מהתזה שלכם, דהיינו – גולשים בפייסבוק).
-
=
-
לפני מספר ימים קראתי לי בבית קפה, וכאמור הרגשתי עם זה בסדר גמור. ובמהלך הקריאה צדה עיני אשה, שישבה אף היא ליד שולחן, וקראה בספר משלה. המראה שלה מילא אותי עצבות ורחמים עבורה. היה זה יום שישי והשעה הייתה לפנות ערב. היא נראתה לי בודדה.
-


ניסיתי ביני לביני להבין מדוע אני מרגיש טוב בשביל עצמי ורע בשבילה. אני מניח שזה נבע ממצבור של נתונים שהמראה סיפק לי. היא נראתה בת 50, ממוצא רוסי (וכך גם האותיות הקיריליות בספרה נראו ממוצא רוסי), עבת בשר, לבושה בבגדים לא אופנתיים במיוחד, ומרכיבה משקפיים גדולים. אבל הנתונים גם הצטברו עם סטראוטיפים או עם אקסיומות תרבותיות שאני סובל מהן.
-
כנראה הנחתי שככל שהיו לאותה אשה בן-זוג וילדים, אז היא הייתה מבלה את אותו יום שישי אחר הצהרים בטיגון שניצלים עבורם. עוד הנחתי שאם היא מבלה באותו הזמן בבית קפה, אזי לא מחכים לה פיות רעבים בבית. באופן פרדוקסלי לבי יצא אליה על כך שהיא מבלה את שעת בין הערבים בקריאת ספר ולא במלאכת הבישול.
-
בשלב הזה, פחות או יותר, לבי התחיל לצאת אל עצמי, וניסיתי להבין עד מתי עוד אוכל להרשות לעצמי לשבת כך ולקרוא, ומתי אנשים יתחילו לרחם עלי, בצדק או שלא בצדק. גם ניסיתי להבין מה יש ביכולתי לעשות כדי לחדול להיות קורבן של דעות קדומות שמקומן אינם עמנו. אבד לי הריכוז, ולא חזרתי לקרוא עוד באותו היום.

יום ראשון, 7 במרץ 2010

ארומה. אנשים מתים מזה

יום שישי זה יום קצר. הצטיידתי בטלפון הנייד עם המצלמה המצ'וקמקת (וסליחה מראש על איכות הצילום. זה לא אני – זו המצלמה) ויצאתי לעשות סידורים.
++
=
++
נפגשתי עם רועי. לשם שינוי לא ישבנו בבית קפה באבן-גבירול אלא בדיזינגוף.
++
ביושבנו בבית הקפה באבן גבירול אנחנו נוהגים בין היתר להשקיף אל הרחוב ולצפות באנשים המוזרים שעוברים ושבים. אנחנו קוראים לזה "לקבל את האחר".
++
=
++
לפני מספר חודשים בלט לטובה גבר בן 40 שחלף בסערה ברחוב. דיווחתי על המקרה של אותו אובייקט לחברי א' הפסיכולוג.

יפתח: היום ראיתי גבר שמכל המקומות בעולם הוא החליט לעשות ג'וגינג דווקא באבן-גבירול
++
א': זה מוזר
++++
יפתח: הוא לבש ספידו
++
א': הוא לבש עוד משהו?
++
יפתח: אם זה נחשב, אז הוא נעל נעלי ספורט
++
א': אני חושב שאני מכיר אותו
++
יפתח: יופי
++
א': ואם זה מי שאני מכיר – אז הוא הומו
++
יפתח: ואם זה לא מי שאתה מכיר?

=
++
ביושבנו בבית הקפה בדיזינגוף למדנו תוך זמן קצר ששיעור האנשים המוזרים שעוברים ברחוב הזה עולה משמעותית על שיעור האנשים המוזרים שהולכים באבן-גבירול. אם ברחוב אבן-גבירול אנחנו מקבלים את האחר, הרי שברחוב דיזינגוף האחר מקבל אותנו.
++
=
++
הזמנו אספרסו לקינוח ארוחת הבוקר.
++
לפני:


אחרי:


קוראים מיומנים בקפה יידעו לראות בקרקעית הספל את העתיד, אשר טומן בחובו עוד כמה ספלי קפה באותו היום.
++
=
++
רועי ואני מלאים הערכה לג'ימי, הכלב של הוריו. ג'ימי הוא כלב תרבותי להפליא, וההבדל בינו לבין בני ציפר נעוץ בכך שג'ימי לא ממהר לנבוח שהוא כזה. מדובר בכלב שנוהג להעביר את שעות הפנאי שלו בקריאת כל כתבי תומאס מאן בשפת המקור. אכן, ג'ימי הרוויח ביושר את הערכתנו כלפיו.
++
נזכרתי בג'ימי משום שבחנות הספרים המשומשים בפרישמן פגשתי כלב אחר שהספרות תופסת – כך נראה – נדבך משמעותי בחייו.
+

=
++
ואם בְּכַלְבֵּי-סֶפֶר עסקינן, בימים אלה יוצא מחדש גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע. הספר עוקב אחר ביקורו של יהודה קמינקא בישראל, ביקור שתכליתו גירושים פורמליים מאשתו. כל פרק בספר מתאר יום מימי הביקור מפיה של דמות אחרת במשפחת קמינקא. הפרק האחרון בספר מתואר מפיו של הורציוס, הכלב של המשפחה. ללא ספק מדובר בדמות האינטליגנטית במשפחת קמינקא.

"יום גשמים כבדים ואפורים, ומתוך הערפל אֵלַי יוצאים שני כלבים חצי-אינטלקטואלים, כבדים ואפורים, ממשקי הסביבה, לתוך המלונה קופצים ומכשכשים בזנב, אותי מזמינים לתת הרצאה בחוג האזורי של כלבי הגליל המערבי. 'כבר כמה שנים אתה כאן ולא תרמת כלום לאזור חוץ מכמה נביחות קורעות לב בלילות. השעה הגיעה למשהו חיובי יותר'.
...
על מה אני אדבר?
++
על בעיית כלבים עוזבי-קיבוצים, או על שינויים בריח של מדינת ישראל, או אפילו חידוש על בלק של עגנון.
++
לא, בשום פנים. הנושאים הקרתניים האלה נמאסו. את עצמי אם אני מטריח, אז רק בשביל הצהרה כללית. מניפסט על מצב הספרות. נקרא לזה, בין נביחה לנשיכה".

=
++
אמנם, כאמור, שתיתי את הקפה בדיזינגוף, אבל היה עלי להגיע לאבן-גבירול, לקנות לחם במאפייה של הבראסרי. תמיד המראה של אנשים שעומדים שם בתור, רעבים ללחם, קורע את לבי.
++
=
++
מספר ימים קודם לכן עמדתי שם בתור למעלה מעשר דקות. כשהגיע תורי הבחור מאחוריי התלונן עלי בפני זה שמאחוריו: "רבע שעה הוא כאן והוא לא פותח את הפה שלו". מסתבר שהוא רצה שאנעים את זמנו בדיבורים. מה שהוא לא ידע הוא שאם הייתי פוצה את פי, הרי שהדבר הראשון שהייתי מעלה לדיון היה העובדה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם כפכפי אצבע בהתחשב ברמת השׂיעור בכף רגלו.
++
=
++
בדרך לבראסרי חלפתי על פני הסניף הסמוך של ארומה. ראיתי אשה נכנסת למקום עם כלבה הקטן. מיד שלפתי את הנייד וביקשתי לצלם את האשה והכלב, כדי שאוכל לְגַבּוֹת בתמונות את התלונה שלי לצער בעלי חיים על ההתעללות החמורה בכלב חסר הישע.
+


מה רבה הייתה שמחתי כאשר תוך זמן קצר הכלב הראה, כמו הורציוס, שהוא יודע טוב יותר מבעליו מה טוב ומה לא, והוא ברח מהמקום המשוקץ אליו הובל.
+




=
++
הערה לסדר: מאחר שבארומה לא באמת מוכרים קפה, לא באמת צריכים להיות קוראים בקפה כדי לראות את המוות שמסתתר בכוֹס.
+


=
++
ולסיום, כלל אצבע לחיים: ברגע שאתם מביטים בעציצים המונחים בפתחן של חנויות פרחים, ומה שאתם רואים זה ישבן – כנראה יש לכם בעיה.
+

יום שלישי, 2 במרץ 2010

I wish to register a complaint

תלונה שהתקבלה בלשכתי המקוונת, כמו במספר לשכות מקוונות נוספות שאיני מכיר את כתובתן:

שלום רב,
גד
לא יודע אם אתם מודעים לזה אבל אני עוסק בעבודה שדורשת פרצי חשיבה וריכוז, כשלאחריהם ישנה מלאכה ארוכה ודי מונוטונית. ניסיתי להפיג את המונוטוניות הזו במגוון רב של דרכים, כמו - נניח - לקרוא המון בלוגים, אבל זה נהיה מאוד משעמם די מהר כי רובם משעממים. ניפיתי בלוג לאחר בלוג ובסופו של דבר נשארתי עם חמישה בלוגים ב-RSS שלי. לא יותר ולא פחות. ככה אני שורד את השעות, הימים והשבועות של חיי בעבודה.
דש
ואולם - כל חמשת הבלוגרים שאת כתביהם אני קורא משום מה כמעט ולא כותבים יותר לאחרונה. מה שמקשה עלי מאוד את עבודתי. אי לכך החלטתי לשלוח מכתב תלונה זה לחמשתכם עם האולטימטום הבא: פרסמו בבלוגים שלכם או הסתכנו בכך שאני אהיה פחות מאושר!
גד
שלכם בחיבה,
גד
קורא

=

ובינתים, עשו לעצמכם טובה ותעיינו בבלוג של שלומי יוסף (להתעלם מהפוסט האחרון שלו. הוא לא מייצג).