מראיינת: מה הכי מעצבן אותך?
יפתח: טיפשות
מראיינת: אני מזהירה אותך שבמסגרת הצבאית תיתקל פה ושם בתופעה הזו.
=
באחת מנסיעותיי שמתי לב, בהגיעי לבית השריון, ששכחתי בבית את טפסי התחקיר הביטחוני שהיה עלי להגיש, ולכן לא היה מנוס מלחזור ולהתייצב שם במועד אחר. השכחה הזו למעשה פינתה לי בוקר בתל-אביב, דבר שלא התנסיתי בו לעתים קרובות מדי קודם לכן. יצאתי מבית השיריון והלכתי ברגל עד לרחבת מוזיאון תל-אביב, שם התיישבתי על ספסל וקראתי את מר ורטיגו של פול אוסטר. את הספר שאלתי מידידה, משום שמאוד חיבבתי את כריכתו היפה, ובה ציור של קית' הירינג. כריכה של ספר היא סיבה טובה מאוד לבחור ספר לקריאה, אבל גם על כך, אולי, בפעם אחרת.
-
הקריאה בספר לא נעמה לי. חשתי רגשנות יתר, ומאוד לא אהבתי את היסוד הפנטסטי בספר - גיבור הספר לומד לעוף. כמו אז, גם היום, אני מאוד לא אוהב ספרות עם רכיבים לא ריאליסטיים. חריגה לכך חיבתי לספרות לטינית ולספרים של מאיר שלו, שאכן מאוד מושפע מהכתיבה של גבריאל גרסיה מארקס. (יצויין ששלו הגזים עם הפנטזיה ב
יונה ונער והוא נקרא בזאת לסדר). אני מניח שמאחר שהחיים באמריקה הלטינית (או בעמק יזרעאל) הם כל כך הזויים* כשלעצמם, הרי שאין בתוספות הלא-ריאליסטיות כדי להפריע יותר מדי.-
*הגיעה העת לומר יפה שלום למילה "הזוי" ולחזור אליה רק במקרים, הנדירים עד מאוד, בהם השימוש בה יהיה מוצדק. מספר הפעמים ביום שאני שומע את המילה "הזוי" מסב לי את התחושה שאנחנו חיים במוזיאון בו רנה מגריט הוא ראש הממשלה, ואסילי קנדינסקי הוא שר החוץ מטעם מפלגת ישראל ביתנו, וחואן מירו וסלבדור דאלי הם שרים בכירים מטעם מפלגת 'ש"ס - ספרדים שומרי מסורת'. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר כבר איבחנו בספרם המצויין ללא מלים שהמילה "הזוי" משמשת בראש ובראשונה כדי לתאר את המציאות הישראלית כפי שהיא.
בתמונה: שר החוץ ואסילי קנדינסקי מגדיר את הרעיון שאיראן תעשיר אורניום בצנטריפוגות כ"הזוי"
אם אחזור לנושא, ואם אדייק, הקריאה במר ורטיגו הסבה לי סבל של ממש. בעודי יושב על הספסל בכיכר המוזיאון הגעתי, בערך בעמוד 120, למותה של אחת הדמויות, וחשבתי שמדובר באירוע משמח דיו כדי להפסק בו את קריאת הספר. מאז לא חזרתי לאוסטר. בשנה האחרונה מחכה לי על המדף "המצאת הבדידות" שלו, ומתישהו אאזור אומץ לבדוק אותו.
-
עם הפסקת הקריאה בספר נכנסתי לבית המשפט הסמוך. לא המשפטים עניינו אותי, חלילה, אלא דווקא עבודת העיתונאים שרציתי להיות כמותם. הלכתי לקפיטריה האיומה וחיפשתי את העיתונאים בפעולה. והם אכן היו בפעולה. הם כולם התגודדו ברחבה הסמוכה לקפיטריה, הריצו צחוקים ועישנו את עצמם למוות. זה היה מעט מאכזב.
-
לאחר השהייה בבית המשפט הלכתי לאבן גבירול וישבתי בבית קפה. קראתי עיתון שהציע המקום. השעה הייתה שעת צהרים ובאחד השולחנות הסמוכים ישב גבר שנראה שיצא באמצע יום העבודה כדי לאכול ארוחת צהרים. תוך כדי אכילה הוא קרא ב
-
=
-
מאחר שבשנים האחרונות ביתי לא סיפק לי די שקט, פיתחתי לעצמי הרגל של קריאת ספרים מחוצה לו, בעיקר בבתי קפה. אני מניח שמבחינת חלק מן המלצרים בבתי הקפה אותם אני פוקד, אני נחשב כאיש מעט תמהוני. ואולם אני חש עם עצמי די בסדר כשאני מבצע הסתגרות עם ספרי במרחב הציבורי.
-
=
-
מניסיוני, הן בתור צופה והן בתור נצפה, אני יודע שיש משהו מסקרן במראה של אנשים שקוראים ספרים בפרהסיה. צופים רבים ינסו להתעניין איזה ספר הנצפה קורא. לעתים מזומנות הם יעשו תנועות שונות ומשונות כדי להגיע לזווית שממנה ניתן איכשהו לראות את הכריכה שבדרך כלל מתחבאת קרוב לשולחן. ישנם גם כאלה שיפנו וישאלו באיזה ספר מדובר, מה הוא מספר, ואם כדאי לקרוא אותו. חלק ניכר מהשואלים הללו יהיו במובהק אנשים שלא נוהגים לקרוא ספרים.
-
קריאת ספרים נחשבת למכובדת, למעשה תרבותי גבוה, וזאת אף על פי שישנם ספרים שהקריאה בהם היא מעשה נחות להפליא. מי שנצפה קורא בפרהסיה נחשב, כנראה, לאיש שיחה נעים יותר, ולכן כאמור אנשים חשים חופשיים לפתוח עמו בשיחה. ההסתברות שיפנו אליכם בבית קפה וישאלו אתכם איזה ספר אתם קוראים באותה העת היא גבוהה משמעותית מההסתברות שיפנו וישאלו מה אתם עושים לכם עם המחשב הנייד (התשובה: עסוקים בלהתחמק מהתזה שלכם, דהיינו – גולשים בפייסבוק).
-
=
-
לפני מספר ימים קראתי לי בבית קפה, וכאמור הרגשתי עם זה בסדר גמור. ובמהלך הקריאה צדה עיני אשה, שישבה אף היא ליד שולחן, וקראה בספר משלה. המראה שלה מילא אותי עצבות ורחמים עבורה. היה זה יום שישי והשעה הייתה לפנות ערב. היא נראתה לי בודדה.
-
ניסיתי ביני לביני להבין מדוע אני מרגיש טוב בשביל עצמי ורע בשבילה. אני מניח שזה נבע ממצבור של נתונים שהמראה סיפק לי. היא נראתה בת 50, ממוצא רוסי (וכך גם האותיות הקיריליות בספרה נראו ממוצא רוסי), עבת בשר, לבושה בבגדים לא אופנתיים במיוחד, ומרכיבה משקפיים גדולים. אבל הנתונים גם הצטברו עם סטראוטיפים או עם אקסיומות תרבותיות שאני סובל מהן.
-
כנראה הנחתי שככל שהיו לאותה אשה בן-זוג וילדים, אז היא הייתה מבלה את אותו יום שישי אחר הצהרים בטיגון שניצלים עבורם. עוד הנחתי שאם היא מבלה באותו הזמן בבית קפה, אזי לא מחכים לה פיות רעבים בבית. באופן פרדוקסלי לבי יצא אליה על כך שהיא מבלה את שעת בין הערבים בקריאת ספר ולא במלאכת הבישול.
-
בשלב הזה, פחות או יותר, לבי התחיל לצאת אל עצמי, וניסיתי להבין עד מתי עוד אוכל להרשות לעצמי לשבת כך ולקרוא, ומתי אנשים יתחילו לרחם עלי, בצדק או שלא בצדק. גם ניסיתי להבין מה יש ביכולתי לעשות כדי לחדול להיות קורבן של דעות קדומות שמקומן אינם עמנו. אבד לי הריכוז, ולא חזרתי לקרוא עוד באותו היום.
פוסט יפה מאוד, אם כי היית יכול לוותר על קובן אחד או שניים לטובת "חוכמת הפייגלע" והאחרון של גוטפרוינד.
השבמחקאישית, אני העברתי שנים בקנאה באנשים שהרהיבו עוז להיכנס לבית קפה ולשבת בו לבדם, עם עיתון או עם ספר. נראה היה לי שיש צורך במידה בלתי מבוטלת של ביטחון עצמי ושל חוסר אכפתיות ביחס למה יחשבו אנשים אחרים כדי לעשות כן. אני, לדעתי, הגעתי ליכולת לעשות זאת כשהייתי כבר קרוב ליום הולדתי ה-25.
עוד פעם הסמולנים האלה שיושבים בבתי קפה כול היום וקוראים ספרים משעממים ולא מעניינים רק כדי להגיד שהם קראו ספרים איכותיים שאף אחד לא מבין. ואני גם לא מבין למה דווקא אתה חושב שהרלן קובן שהוא סופר מאד מצוין הוא לא סופר טוב. אולי זה ביגלל שלא הבנת את הסופים המתוחכמים של הספרים שלו שבאמת לא כול אחד יכול להבין וליפעמים צריך ליקרוא את הספר כמה פעמים כדי להבין אותו כי הוא מאד חכם כמו שאני עשיתי כי זה באמת לא קל להבין, וכדאי שגם אתה תעשה את זה כדי שתבין באמת את הספרים שלו.
השבמחק(בהתעלמות מופגנת מהתגובה האחרונה) הצלחת לקרוע אותי מצחוק בהערת השוליים על אובדנה הטראגי של עוד מילה במילון העברי, ולשבור את לבי המשתקף בשבריה של מראה מנופצת בסוף הפוסט. סחתיין.
השבמחקיופי של פוסט. ורטיגו גרם לי לאותה מסקנה, הספר הראשון והאחרון של אוסטר שקראתי.
השבמחקהתייחסות לפוסט מחייבת יותר זמן, מזה שאני מקדיש בהפסקה בין שיעורים באוניברסיטה, אבל אני חייב התייחסות לאוסטר - אני משייך את אוסטר לאותה קטגוריה של 'חתול לבן חתול שחור' - זה סרט מחורבן. אוהבים אותו כי הוא זר. באותה מידה הסיפורים של אוסטר הם סתם נישה של כוסיות שרוצות להתהדר במה שנראה להן כספרות טובה.
השבמחקכרגיל, פוסט מעניין, משעשע ורהוט למשעי. למרות האמור, אני מוכרחה לציין שהוא העלה בי יותר תרעומת מאשר רחמים כלפי האליטיסט המבריק, התוהה מתי יהפוך למעורר רחמים גם בסטנדרטים קירליים. אין לי כוונה לפתח פה נזיפה, אני רק מציינת את התחושות שהפוסט העלה בי. מלבד זאת דע ש"אליטיסט" ו-"מבריק" נאמרו ללא נימה נסתרת - אתה באמת מצויין :)
השבמחקאני דווקא חיבבתי את "מר ורטיגו" כשקראתי אותו (בערך באותה תקופה כמוך, אני משערת). נכון שבדיעבד חיבבתי פחות את המניפולציות הרגשיות, אבל דווקא האלמנט הפנטסטי שנרקם בדקדוק בתוך מציאות הגיונית מצא חן בעיני. כל הספרים של פול אוסטר מצטיינים ביצירת עולם ספק פנטסטי שכזה (אם כי הפנטזיה הולכת ונהיית פחות ופחות מורגשת), וכמובן ביצירת תחושת דיכאון עצומה ועם זאת עמומה. אני עדיין נהנית מהספרים שלו במינונים מדודים (לא יותר מספר, אחת לשנתיים).
בנוגע לנשים רוסיות עבות בשר וסטריאוטיפים - נראה שלקרוא פחות מאיר שלו עשוי לסייע בתחום זה..
ואגב - אף מילה על בחירת השולחן המצויינת של הגברת?!
אאוץ' פוקס. אאוץ'.
השבמחקאאוץ' פוקס. אאוץ'.
השבמחקמה יש? כרגע קראתי לך כוסית, לא?
השבמחקמקסים, מקסים, מקסים.
השבמחקאגב, גם אני לא אוהבת את אוסטר. אף פעם לא הבנתי על מה המהומה (בשנותיי כטינאייג'רית - זה היה מאוד אופנתי).
השבמחקועוד משהו: גם אני לא אוהבת, בלשון המעטה, ספרות עם רכיבים לא ריאליסטיים. מקרה יוצא דופן: האמן ומרגריטה.
השבמחק