‏הצגת רשומות עם תוויות בחילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בחילה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

היום משכנות עוני – מחר גני שפת ים

"עיריית תל-אביב-יפו החליטה לקדם תכנית-אב לעיר תוך שימוש בשיטות התכנון האסטרטגי, המשלבות את המושגים העכשוויים של התכנון והניהול העירוני הכוללני עם עקרונות הניהול האסטרטגי מעולם העסקים. תהליך הניהול העירוני האסטרטגי הוא תהליך מתמשך ומחזורי של יישום, ניתור, והערה של הפרוגראמות, הפעולות והפרוייקטים העיוניים" (תכנית אב אסטרטגית לתל אביב, דו"ח מס' 1, תכנית פעולה, עיריית תל-אביב-יפו, מינהל ההנדסה, 2001. ובמלים אחרות: רון ל. האברד הגיע לתל-אביב)
=
-
לפני מספר חודשים פורסמה ב"הארץ" כתבה מלבבת של נעם דביר על נחום זולוטוב, האדריכל שתכנן את הסופרמרקט הראשון בישראל, ברחוב בן-יהודה בתל-אביב שנפתח בשנת 1958. זולוטוב, באותה העת אדריכל צעיר, לא הכיר את עקרונות התכנון של סופרמרקט והוא נסע להשתלם בשווייץ, שם לטענתו נפתחו לו העיניים למראה הפלא בפעולה.
-
הסופרמרקט פועל במקום גם היום, ובכתבה מסופר על סיור שזולוטוב ערך שם עם בת זוגו.

"בדרך החוצה משופרסל בן-יהודה פוגשים בני הזוג זולוטוב את יצחק מקפה 'פרסטו', השוכן בבניין הצמוד. פעם זה היה מקום מפגש ידוע, אבל עם ירידת קרנו של רחוב בן-יהודה ונדידת הקונים, תחילה לרחוב דיזנגוף ואחר כך לקניונים, גם הקפה איבד אט אט את לקוחותיו. יצחק נזכר בהפגנות הסוערות שליוו את פתיחת הסופרמרקט. 'בן-יהודה זה לא מה שהיה, מת מה שהיה', הוא אומר. 'כל המכולות שהיו כאן מסביב סגרו. האמת, לי זה דווקא עשה טוב לעסקים, כי העובדים היו באים לשבת אצלי בסוף היום'.
-
לזולוטוב אין רגשות אשמה. 'זה ממש לא על המצפון שלי', הוא אומר. 'הטילו עלי משימה ארכיטקטונית. לא אני מחליט אם צריך סופרמרקט או לא. זה היה חידוש, אבל זה לא היה משהו חריג בעולם. אני ראיתי את היתרון הגדול לצרכן. יש כאלה שאומרים שזה לא פגע בחנוונים כי הם נצמדו בעצמם לסופרמרקט. יש כאלה שגם הלכו לעבוד שם'".
לעורכי דין לא היו סולחים בקלות על אמירות כאלה.
-
=
-
לצערי איני זוכר מי הגדיר חיבה לארכיונים כנקרופיליה. בכל אופן נתקלתי בהשוואה הזו כבר לאחר שעמדתי על דעתי כחובב ארכיונים, ובפרט ארכיוני עיתונות. ההנאה הגדולה מהשיטוט בארכיון, כך נדמה, נובעת מהמימד האירוני שהוא חלק בלתי נפרד מקריאת מסמכים מהעבר.
-
עיר עם קונספציה, ספרו המצויין של נתי מרום, מלווה את ההיסטוריה התכנונית של תל-אביב, שהתחילה בבניית עיר "יש מאין" על קרקע בתולית והמשיכה לאחר מכן בהתמודדות עם הקיים על מורכבותו הרבה, ובראשה הפער בין ה"צפון" ל"דרום".
-
פטריק גדס, מתכנן הערים הסקוטי, זכה להיות מחברה של תכנית האב הראשונה לעיר תל-אביב. בתכנונו את העיר, גדס שם דגש בין היתר על הגינון העירוני. מרום מספר:

"הגינון היה כמעט אובססיה אישית של גדס, שהתחיל את חייו המקצועיים כבוטנאי. הוא ייחס לו משמעות תרבותית עמוקה וחזר וציין אותו במקומות רבים בדו"ח יותר מעשרה עמודים מוקדשים לענייני גינון מנטיעת עצים וצמחים מטפסים לאורך הרחובות והשדרות ועד גידול תולעי משי, מחינוכם של הילדים לחקלאות בגינות בתי הספר ועד לנטיעתו של גן בוטני אוניברסיטאי ב'סנטרל פארק' של תל-אביב תחת הכותרת המניפסטים 'האידיאל הגנני בביטויו המעשי בתל אביב כעיר גנים', התפייט גדס וכתב כי תל אביב לא תהיה עוד 'עיר גנים' אחת מני רבות בעולם, אלא 'עיר גן פרי', 'עיר שקד', 'עיר הדרים', עיר גפן ותאנה', 'עיר תפוז'. את הפרדסים שייעקרו לצורך הפיתוח העירוני של תל אביב יחליפו עצי התפוז שיינטעו בתוך גינות העיר. בזכות גני הפרי שלה תהיה תל אביב לעיר שלום, שהרי 'מדעי החברה מאששים היום [..] את הקישור המעשי' בין תרבות עצי הפרי (ובמיוחד זו של עצי הזית) לשלום".
=
-
תהיות מסוג אחר מתעוררות כאשר מרום מספר על המשבר הדמוגרפי אליו נקלה תל אביב בשנות הששים:

"הסיבה העיקרית לשינוי במגמת גידול האוכלוסייה היית מאזן הגירה שלילי, תוצאה של תהליכי פרווּר מואצים. מרבית התושבים שעזו את תל אביב עברו אל הערים הסמוכות לה במטרופולין: בין 1962 ל-1966 איבדה תל אביב כמעט 50,000 תושבים ליישובי המחוז הסמוכים, מתוכם כמעט 25,000 תושבים לחולון ולבת ים וכ-15,000 תושבים לרמת גן ולגבעתיים. אם במחצית הראשונה של שנות ה-50 צמחו 'ערי הלוויין' סביב תל אביב בעיקר כתוצאה מהשתקעות עולים חדשים, הרי שמראשית שנות ה-60 הפכו כבר לפרוורים לכל דבר ומשכו אליהן תושבים מתל אביב שביקשו לשפר את תנאי מגוריהם. בעוד תל אביב מאבדת מאוכלוסייתה, ערי המטרופולין סביבה צמחו בקצב מהיר, לעתים מסחרר: בת ים, לדוגמה, שילשה באותה תקופה את מספר תושביה (מ-31,000 ב-1961 לכמעט 100,000 ב-1972); בחולון באותה תקופה הוכפלה האוכלוסייה (מ-49,000 ב-1961 ל-98,000 ב-1972)".
גם העובדה שעד ממש לא מזמן הירקון כונה "אלעוג'ה" ונתיבי איילון היו "ואדי אל-מצרארה" מזכירות שכל מה שמובן מאליו היום לא היה כזה אתמול וכנראה גם לא יהיה מחר.

יום ראשון, 20 ביוני 2010

מיניותה המתפרצת של המורה לתנ"ך

תכננתי לכתוב פוסט ארוך ומייגע על פרשת פסק הדין בעמנואל, אבל פשוט לא היו לי הכוחות לכתוב אותו. לכן אסתפק בציון עניין אחר שמאוד שימח אותי בסוף השבוע. במוסף הארץ התפרסמה כתבה על חינוך מיני בישראל – על תכנית הלימודים המצוייה, התכנית הרצוייה, ועל התכנית שמיושמת, אם מיושמת, בבתי ספר כאלה ואחרים.

הפסיכולוגית טלי טרגר מציינת כי על מנת שהתלמיד יבטח במורה שלו שמדברת איתו על ענייני מין, עליו להשתכנע שגם המורה היא ייצור מיני. ועכשיו כולכם (תהא זהותכם אשר תהא, ותהא העדפתכם אשר תהא) נקראים לחשוב על המורה שלכם לתנ"ך בכיתה ט' ולהשתדל לא לשלוח יד לאזור החלציים.

הכתב דורון חלוץ התלווה לשיעור בחינוך מיני בבית ספר בראשון לציון. במסגרת השיעור חולקו לתלמידים היגדים שונים בנושא, כאשר היה על התלמידים לציין אם ההיגדים הללו הם נכונים אם לאו, וכאשר אותם היגדים שימשו בסיס לשיחה בכיתה. מטבע הדברים התכנים באותו שיעור הם תכנים הטרוסקסואליים.

רצה הגורל ואת ההיגד התשיעי בדף העבודה של השביעיסטים הראשל"צים נדרש להקריא נער מחומצן, שנוקט לשון זכר לכל אורך הדרך: "זכותךָ לסרב לקיים יחסי מין עם בן זוג ואם כן, זכותךָ לדרוש מין בטוח". אורנה ממהרת לקלקל את החגיגה הלא-צפויה: "אנחנו נעשה את זה בלשון נקבה, 'זכותֵךְ'", היא אומרת, "גם אם זה נכון גם לבנים". בהפסקה, בחדרה, היא טורחת להסביר: 'חשוב לנו, המבוגרים, לחזק דווקא את הבנות בגיל הזה שאומרות 'לא מתאים לי'. ההחלטה לקיים יחסי מין זה רק כי הן חשות קירבה, ולא כי הבחור רוצה".

ש: מה יחשוב התלמיד הגיי כשכל הזמן מדברים בכיתה על בן ובת?

"ביום האיידס מדברים על הומואים ולסביות".

יום שישי, 4 בספטמבר 2009

פינת הצרחנות

לא מסובך במיוחד להיכנס במנחם בן. ואולם החתול שבפנים אינו נרתע ממלאכות פשוטות. במאמר שפרסם היום הוא שם עצמו, כך נראה, הממונה על הגנת הצרכן. בביקורת קצרה על תכנית הטלוויזיה "מחוברות" הוא מתריע:
"הנה דוגמה להבל, שאף אחד לא מוחה עליו: ליאת בר-און (אחת המשתתפות בתכנית) אומרת לחבר שלה ש'בנים אוהבים אצל בנות תחת של בן, לא תחת של בת', והחבר מאשר. אבל מה פתאום? מדובר בהטעיית הציבור ובסוג של הדחה סמויה לטעם הומוסקסואלי. כי מי שאוהב נשים באמת אוהב מאוד תחת נשי, בתנאי שהנושאת שלו היא אישה, כמובן, ולא גבר חס וחלילה".
=
יש משהו מסקרן ברומאן החדש של רון לשם. נתקלתי באיש לראשונה בצבא כאשר הוא נתן הרצאה בנושא עליו היה אמון. הוא מרצה מחונן. ב"אם יש גן עדן" הוא הראה, לדעתי, כישורי תחקיר מרשימים, הן ביחס לחיי החיילים בלבנון בסוף שנות התשעים והן ביחס לעשרות הכינויים להומואים שלוקטו יחדיו (ניתן למצוא כאן). ואולי עכשיו הוא יראה כישורים ספרותיים. אולי.

היום ב"מעריב" מדווח (מפי כרמית ספיר-ויץ) על הספר החדש. לא אטריד אתכם בניסיון לסמן את המשפטים שמקורם ביחצ"ן. זו לא הסיבה להבאת הדברים:
"חגיגות רון לשם בעיצומן: לאחר השקת 'אם יש גן עדן' בברזיל ובקוריאה, חזר לשם לארץ לרגל צאת ספרו השני 'מגילת זכויות הירח' (זמורה ביתן). בשלב זה אפשר לשכוח ממסע הופעות: לשם לא יערוך ראיונות בכלי התקשורת ויפנה את הבמה לספר עצמו. עיקר פעילותו תתמקד במפגשי קוראים אישיים ובהרצאות על הספר בקרב מוכרי ספרים: כבר בשבוע הבא ירצה לשם בכנס של 80 מנהלי החנויות של רשת צומת ספרים ורשת סטימצקי. הוצאת זמורה ביתן תשיק לכבוד הספר החדש אתר אינטרנט. באתר תינתן לקוראים הזדמנות לנהל שיח בנושא הספר, יועלו בו טקסטים על תהליך יצירת הספר, חומרים בלעדיים שלשם יכתוב לאתר, קטעי וידאו רלוונטיים, תמונות ועוד".