יום שישי, 31 בדצמבר 2010

בעיות אישיות

(בסניפי "ארקפה" השונים יש אטרקציה חדשה: נוסף לתפריט סלט קפרזה. האטרקציה אינה בסלט עצמו (לא טעמתי אותו, אולי הוא ראוי כשלעצמו). האטרקציה היא בהאזנה ללקוחות השונים שמנסים לשווא להגות את שם הסלט).

=

השבוע הבוס ערך סבב ראיונות לקראת קבלת עורכי דין חדשים למשרד. הוא שיתף אותי ברשמיו בסיום רצף הריאיונות. בפרט הוא דיבר על מועמד שהוא ישמח להעסיק. הוא לא ישמח להעסיק אותו בשל קורות חייו המרשימים (אין לו כאלה), והוא לא ישמח להעסיק אותו בשל כישוריו האישיותיים יוצאי הדופן כפי שבאו לידי ביטוי בריאיון (אין לו כאלה). "לבי יצא אליו", כך הסביר הבוס את העדיפות שהוא נתן למועמד זה, "הוא מקריית מלאכי".

=

יתומים מאב, ועם שליטה מוגבלת בעברית, נשלחו אבי בן ה-13 ואחותו הבכירה על ידי אמם – שלא הייתה מסוגלת לכלכלם – לכפר הנוער בן-שמן. בכפר הנוער למד אבי לשלוט בשפה העברית בעיקר באמצעות קריאת עיתוני ספורט. יש להניח שהיום זה לא היה יכול לקרות.

תוך זמן קצר התחבר אבי עם ישראל, שהפך לחברו הטוב ביותר. דרך ישראל, שהיה ותיק ממנו בכפר הנוער בזמן קצר, הוא זכה להכיר את שמואל, היחיד שהחזיק בפטיפון, שהקדיש את מיטב זמנו הפנוי להאזנה לתקליטים של אלביס פרסלי. הוא גם זכה להכיר את משה. ובשבילכם: משה קצב.

יותר משישראל היה חבר של משה, הוא היה מעריץ שלו. הוא סבר שמשה הוא יפה וחכם ומוכשר ושהוא נועד לגדולות. הערצתו של ישראל למשה נמשכה גם בשנות בגרותם. ישראל הצטרף ל"ליכוד" בעקבות משה, ובשיאו הוא מונה להיות חבר מרכז הליכוד הנמנה על מחנה קצב.

ישראל הקים במהלך השנים עמותה של יוצאי כפר הנוער והוא עורך כנסים לבוגרי בן שמן מדי שנה או שנתיים. המקום הזה העמיד בוגרים שזכו לעשות דבר או שניים בחייהם, דוגמת שמעון פרס או שולמית אלוני. אבל מבחינתו של ישראל אורח הכבוד של אותם כנסים – שהראשון שבהם נערך בכפר הנוער עצמו והעוקבים אחריו בחצר ביתו הצנועה בשוהם – היה משה קצב.

במהלך השנים הוריי נפגשו מעת לעת עם ישראל ובת-זוגו הכנועה ובמפגשים אלה הוא היה נוהג להתפאר בקשריו עם חבר הכנסת ולימים השר. כאשר נחוגה מסיבת בר המצווה שלי השניים הוזמנו, והמתנה שקיבלתי הייתה ספרו של מנחם מיכלסון "משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה".

המתנה המפוקפקת, שאודה ואתוודה שמעולם לא עיינתי בה, שכבה בין הספרים בבית במשך שנים ארוכות, בעיקר בשל השקפה אידיוטית שחונכתי עליה לפיה ספרים יש לכבד. לקח לי זמן רב להבין שלא כל ספר יש לכבד. איני זוכר, באופן מוזר, כיצד הספר מצא את דרכו מחוץ לספרייתי. יתכן שהוא הושלך לזבל, ויתכן שהוא הושב לישראל, שממילא החתים את העותק שקיבלתי בחותמת הנושאת את שמו.

לאחר שהשקיעו את מרצם בגידולי ובטיפוחי, הוריי בחרו להתגרש. ישראל ובת-זוגו ניתקו את הקשר עמם לאחר שהודיעו להם על דבר הגירושין. בחירתם של הוריי מאוד הכעיסה את בני הזוג, שכן גירושין, כך מסתבר, הם דבר שלא ייעשה במקומותינו.

בתחילת שנות השבעים, בימים מוצלחים יותר בחיי הזוגיות שלהם, הוריי התגורו לזמן קצר בקריית מלאכי. הוריי גרו במהלך חייהם במקומות רבים, שונים ומשונים, ובהם צפת וערד, אולם ללא ספק קריית מלאכי מוגדרת על ידם כמקום הנורא ביותר בו הם דרכו. בזמן שהותם במקום הם הוזמנו למסיבה בה השתתפו כל המי-ומי של קריית מלאכי, ובהם משה, שאבי הכיר מן הלימודים. אבי הלך להטיל את מימיו בשירותים, וכשאמי נותרה לבדה, עם כוס משקה ביד, ניגש אליה משה והציע לה לרקוד עמו. אמי אמרה "לא", וכך איבדה את סיכוייה לחיים טובים יותר.


יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

איך שיר מחורבן יכול לגזול זמן שנועד לצפייה ב"רוק 30"

לאחר שעברו להם הפקקים של חנוכה, הפקקים של הסערה, והפקקים של הימים שאחרי חנוכה והסערה, נתקלתי בדרכי הביתה במפגע חדש מסוג שיתוף הפעולה בין עידן רייכל לבין אביב גפן. בשירם החדש הם מכריזים כי "לכל אחד יש זכות לחלום".


=

כל פרח משפטים יידע לומר לכם שבישראל זכות האדם המוגנת ביותר היא הזכות לחופש הביטוי. בית המשפט העליון בעשרים וחמש השנים האחרונות, במיוחד בפסיקתו של השופט ברק, הפך את הזכות לחופש הביטוי לזכות הנשגבת ביותר, כאשר יקשה לחשוב על מצבים בהם היא תיפגע.

אין ספק שמדובר בזכות חשובה, הן למהלך חייו של כל אדם והן למהלך חייה של חברה. אבל האמנם היא כל כך חשובה? למה בית המשפט העליון הישראלי כל כך מגן עליה? האמנם באמת חשוב לנו כחברה לתת דרור ללשונם של גזענים שונים ומשונים מפה ומשם?

סיבה אפשרית היא שעלויות השמירה על הזכות לחופש הביטוי הן מאוד נמוכות. בניגוד לטענות חסרות שחר, מערכת בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשה, מאוד נזהרת – במידה רבה של צדק - מפסיקות שמטילות נטל כלכלי משמעותי על המדינה. אשר על כן כאשר מדובר בזכויות אדם כמו הזכות לבריאות או הזכות לחינוך, שהקפדה עליהן עשוייה לעלות כסף רב, בית המשפט נזהר – במוצהר – מלהגן עליהן. לעומת זאת, למה שלא ניתן לאנשים לקרוא להרג בעלי דירות שישכירו נכסיהם לערבים? הרי גם נצא ליברלים וגם לא יעלה לנו כסף.

=

אז כאמור רייכל את גפן לא מעניקים לנו את הזכות לחופש הביטוי. הם מעניקים לנו את הזכות לחלום. הו, הנדיבות!

=

אייל נווה, מתאר יפה בספרו האתוס הליברלי בחברה האמריקנית את הצמיחה הכלכלית הפרועה של סוף המאה התשע-עשרה בארצות הברית, התקופה בה הופיע הכוח החדש של ה"ביג ביזנס". לא עוד אנשים יחידים שפועלים בשוק תחרותי, אלא תאגידים ששואפים לקנות מונופולין. נווה, כהיסטוריון ששם דגש על הרעיונות המלווים את האירועים, מספר:

"התעצמות הכוח מצאה לעצמה צידוק על בסיס אתוס חדש. אנשי העסקים הגדולים החליפו את האתוס השיוויוני-הומניסטי באתוס המצדיק אי-שיוויון, שונות, והיררכיה על בסיס מדעי. זהו 'הדרוויניזם החברתי', שעשה שימוש בתיאוריות הביולוגיות של דרווין כדי להצדיק את הריבוד החברתי הלא-שיוויוני. את עקרון הברירה הטבעית – 'הישארותם של המתאימים' – תרגמה קהיליית העסקים ל'נצחונם של העשירים'. בשם חוק הטבע הזה היא תבעה שלא להתערב פוליטית או חוקתית בכוחות השוק, שכן על התערבות שכזו תשנה את הסדר הטבעי, תפגע בו ותביא לתוצאות הרסניות".

תורת הדרוויניזם החברתי עשוייה להיות נעימה לאוזנו של מי שהצליח בחייו. אבל מה בנוגע להמונים שלא שפר עליהם גורלם, לפחות לא באופן יחסי? לאנשים כאלה לא נעים לשמוע שחוקי הטבע לא מעניקים להם כל סיכוי. ובעצם זה אולי גם מסוכן להשמיע באוזניהם דברים שכאלה, משום שהם עוד עשויים להפר את סדרי המשטר. אז מה עושים? בשביל זה יש את החלום האמריקני.

"כדי לשכנע את הציבור הרחב השתמשו אילי ההון באידיאולוגיית ההצלחה הקלאסית. בשורת ההצלחה התגבשה כבר במאות ה-17 וה-18 וצמחה משורשים דתיים-פרוטסטנטיים, שקשרו הצלחה ארצית עם גאולה. במאה ה-19 השתמשו בה פוליטיקאים רבים ... בבואם להראות עד כמה דמוקרטית ופתוחה היא החברה האמריקנית, המאפשרת לכל אזרחיה לרדוף אחרי האושר. ועתה, בסוף המאה ה-19, השקיעו דוברי העסקים גדולים משאבים ניכרים בהפצתם של סיפורי הצלחה אישיים, שהוכיחו כי כל מיליונר החל את דרכו כנער עני – וחרוץ".

=

גם רייגן, שהנהיג מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שביקשה להסיר את הפיקוח שהוקם במשך שנים בעמל רב, הבטיח לבוחריו את הזכות לחלום, וליתר דיוק הוא דיבר על חלומות הרואיים. הוא הוסיף וטען כי אלה הטוענים שבימינו אין גיבורים פשוט אינם יודעים היכן לחפש אותם.

=

והמסקנה, ילדים, היא שלא משנה אם מדובר בפוליטיקאי אמריקני או בזמר ישראלי – אם כל מה שהוא מציע לכם זה את הזכות לחלום אז למעשה הוא לא מציע לכם דבר.

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

קר לי וכואב הגרון

לקחתי את הרכב לטיפול אצל הרופא במלאת לו 15,000 ק"מ נוספים על הכביש. שעה לאחר שהשארתי את הרכב לבד התקשר עלי אחד הרופאים וטען שמצב הצמיגים האחוריים של הרכב אינו בטיחותי ושהוא מציע להחליפם. נעתרתי להצעת הרופא, ופתחתי בהתייעצות עם א' הפסיכולוג כדי לברר כמה פראייר יצאתי.
-
=
-

א' הפסיכולוג: בני כמה הצמיגים?
-
יפתח: אני לא ידע. אני מנחש שהם על הכביש לא מעט זמן
-
א' הפסיכולוג: הם בכלל אמורים להחליף צמיגים במוסך? זה לא אמור להיות פאנצ'ר מאכער או משהו?
-
יפתח: מסתבר שכן
-
א' הפסיכולוג: טוב, מוסכניקים הם סוג של אלוהים, לא נראה לי שיש לך יותר מדי ברירות. אתה בודק אוויר בגלגלים מדי פעם?
-
יפתח: ברור שלא
-
א' הפסיכולוג: לדעתי אגב החלפת גלגלים לא אמור להיות מאוד יקר
-
יפתח: 1000 שקל לשני גלגלים
-
א' הפסיכולוג: זה נשמע לי יקר מדי. אני הייתי אומר לו תודה על העדכון והולך לקנות באוטו דיפו או משהו. אבל זה רק כי אני ישראלי ולא רוצה לצאת פראייר
-
יפתח: לאחרונה הייתי באוטו דיפו, אז אני יודע ששם לא יהיה זול יותר. וגם הבאתי קופון. תודה שאתה מעולם לא הבאת קופון למוסך
-
א' הפסיכולוג: תכננתי ללכת בשבוע הבא עם קופון. כמה שאנחנו הומואים. אגב הומואים, לבדוק אוויר בגלגלים זה לא כמו להחליף פאנצ'ר - לא צריך לעצור נהג מונית ערבי בשביל שיעשה את זה בשבילך עבור 200 שקל בדרך חזרה מפסטיבל הקולנוע בירושלים
-
יפתח: אין לי בעיה להחליף פאנצ'ר
-
א' הפסיכולוג: יופי, אז אדע לקרוא לך בפעם הבאה
-
יפתח: אחרי שנהג המונית הערבי מחליף לך את הפאנ'צר - והוא צריך להתרחץ כי הוא נורא התלכלך - הנימוס מחייב לרחוץ יחד איתו?
-
א' הפסיכולוג: הדבר היחיד שאתה צריך לרחוץ מעצמך זה את הבושה
-
יפתח: זה נשמע לי יותר מדי קונקרטי מכדי שתמציא את זה. מי הגאון?
-
א' הפסיכולוג: ר' ואני, לפני כ-9 שנים. עבר כנראה מספיק זמן כדי שאוכל לצחוק על זה. אני מתנחם בכך שתרמנו לצמצום הפערים החברתיים בישראל
-
יפתח: מה היית עושה עכשיו אם זה היה קורה לך עם א' הפיזיותרפיסטית?
-
א' הפסיכולוג: הייתי קורא לך כמובן
-
יפתח: ומה להערכתך ר' היה עושה אם זה היה קורה לו עכשיו עם בחיר לבו?
-
א' הפסיכולוג: אולי הוא שמר את מספר הטלפון של נהג המונית.

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

בלי נאמנות

אני תמיד אמביוולנטי ביחס לתיאוריות קונספירציה. מצד אחד אני מאוד מחבב תיאוריות כאלה: מאוד נחמד לגלות שיש חוט מקשר בין אירועים ואנשים שנראים לכאורה לא קשורים. תיאוריות קונספירציה יוצרות סדר, ואדם שחובב סדר, יתמסר אליהן בקלות.

מצד שני אני נוטה לא להאמין לתיאוריות קונספירציה: הסיבה לכך היא שהן מעניקות קרדיט גדול מדי למין האנושי. הסבירות שעומד איזה אדם גאון שהצליח לרקום שרשרת אירועים מוצלחת מבלי שהוא עצמו ייחשף נראית לי נמוכה פלאים מהסבירות שאנשים נהגו בטיפשות, בעצלות, ברשעות או בקלות דעת באופן שיצר צירוף מקרים כזה או אחר.

אני לא מאמין בקונספירציות, אבל אני מאמין במוטיבציות. פעמים רבות יש לאדם את המוטיבציה לעשות מעשה, או להימנע מלעשות מעשה, מבלי שהוא כלל מודע לה.

=

שביתת פרקליטי המדינה נמשכת כחודש ימים ועושה רושם שהממשלה לא ממש מתרשמת מהעניין.

משא ומתן שכזה מתנהל בדרך כלל בין נציגות העובדים לבין משרד האוצר. השר הממונה, כך מצופה, נמצא בתווך וישנה ציפייה שהוא יהיה גורם מפשר.

במקרה של שביתת הפרקליטים, נראה שלא רק ששר המשפטים יעקב נאמן לא משמש כגורם מפשר – הוא מתפקד כפרקליטו של האוצר, תוך מתן תחושה שהוא קיצוני מלקוחותיו. נאמן לא מוכן לנסות לפשר(!) בין הצדדים, כל עוד השביתה לא תיפסק.

אז בקונספירציות אני לא מאמין, אבל במוטיבציות דווקא כן. נאמן הוא מבעליו של משרד עורכי הדין הגדול בישראל. בעבר המשרד נשא את שם שלושת שותפיו המייסדים: הרצוג, פוקס ונאמן. כיום הוא מכנה עצמו "HFN". לאחרונה נערכה כתבת תדמית דוחה ב"דה מארקר" עם מנהלי המשרד:

"מאחורי דלתות עץ כבדות נפרסות שלוש קומות של עורכי דין. חדרי העבודה הם קוביות פונקציונליות קטנות. אפילו בכירי השותפים בפירמת HFN אינם זוכים לשטח גדול. יוצא דופן הוא חדרו של היחיד מבין שלושת מייסדי הפירמה שעודו בין החיים, שר המשפטים יעקב נאמן. החדר ספון עץ ומכיל ספרייה עמוסה והוא שמור לשר, אם ירצה לחזור לפרקטיקה.

-

חדר קטן אחר שאינו מאויש שייך לעו"ד יצחק (בוז'י) הרצוג, בנו של המייסד המנוח ונשיא המדינה לשעבר חיים הרצוג. חדרו של בוז'י משמש כרגע מחסן למחשבים ישנים וריהוט".

[אני מניח שבהתאם לכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים החלים על שרים, העביר נאמן לנאמנות – אלא מה – את חלקו בשותפות, ועדיין, כפי שניתן לראות, יש חדר ויש כיסא, שמחכים רק לו]

-

יש להניח שנאמן, כאיש שבא מן המגזר הפרטי, לא מעוניין בפרקליטות חזקה, וזה מבלי שאפילו אעלה על דעתי את האפשרות שהוא דואג לאינטרסים של לקוחותיו בעלי ההון במאבקיהם המשפטיים עם המדינה:

-

ראשית, ככל שמדובר במאבק על עורכי דין שכירים איכותיים, הוא מעוניין שתנאי ההעסקה בפרקליטות לא יהיו גבוהים, כדי שהאנשים הטובים יילכו דווקא לשוק הפרטי, ובפרט ל-HFN.

-

שנית, יכול להיות שנאמן לא חושב שהמדינה צריכה פרקליטות בכלל. הגישו נגד המדינה תביעה? שתשכור את שירותיו של משרד גדול ואיכותי שבמקרה הוא מכיר. אולי אפילו יעשו למדינה מחיר.

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

פאשיזם כפי שהסברתי לחתולתי

תנועת "אם תרצו", שלא אשתף אתכם בדעתי עליה משום שהיא מאיימת בתביעות דיבה על מי שמי שעושה כן, ביקשה שנציגיה יישאו דברים ב"מצעד זכויות האדם" שנערך ביום שישי בתל-אביב בארגונה של האגודה לזכויות האזרח. תנועת "אם תרצו" ביקשה להעביר את המסר לפיו "גם ליהודי יש זכויות". מנכ"ל התנועה הסביר ל"הארץ":

"החלטנו לשים קץ לניצול הציני של שיח זכויות אדם על מנת לנגח את ישראל ואת הציונות
...
ביום שישי נבהיר כי גם למילואימניקים, לתושבי שדרות, לחקלאי הנגב והגליל, לחיילי צה"ל, למתיישבים, לחרדים ולתושבי דרום תל אביב, אשדוד ושכונת התקווה יש זכויות אדם
...
זה לא בסדר ששיח זכויות האדם מופקע לצרכים של תעמולה אנטי ישראלית. לא תמיד מאבק למען זכויות האדם הוא נגד המדינה, לפעמים צריך להתייצב לצד המדינה".

=
-
האמת היא שביני וביני אני תוהה מהו ערכו של שיח זכויות האדם, כאשר ממילא זכויות האדם הן אינן מוחלטות, ותמיד יש לאזן בינן לבין זכויות אדם אחרות ובין כל אלה לבין אינטרסים חברתיים, וכאשר אותן זכויות קורסות ללא יותר מאינטרסים שלעתים מכבדים ולעתים לא. שלא לדבר על זה שבפועל שיח זכויות האדם בארץ משרת דווקא את השכבות המבוססות בחברה (ואני יודע את זה כי מכך פרנסתי). לא ארחיב על התהיות הללו הן מחמת השעמום והן משום שיש אנשים שיידעו לעשות זאת טוב ממני.
-
=
-
ובכל זאת בא לי להעיר שמנכ"ל "אם תרצו" גילה בדבריו אי-הבנה עמוקה ביותר של מושג זכויות האדם. זו לא ביקורת על ערכיו של מר ארז תדמור, זו ביקורת על תבונתו: "זכות אדם" (במובנה ה"שלילי") במהותה היא ההיתר שיש לאדם לעשות מעשה שהמדינה או החברה הייתה מעדיפה שלא ייעשה. כך, למשל, חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי באה לידי ביטוי כאשר גדעון לוי מפרסם את כתבותיו המעצבנות. והרי, בשביל לדבר בשבחי המדינה אף אדם לא צריך זכויות אדם. כפי שטען המרצה (הלא-נחמד) שלי לתורת המשפט, לא צריך חופש ביטוי בסוריה כדי להפגין ברחובות דמשק בעד הנשיא אסד.
-
=
-
לזכויות (כפי שהחנונים המשפטיים שביניכם אמורים לדעת) יש להתייחס ברצינות. ועל רקע זה אני נרתע מדיבור על זכויות כאשר הדבר לא מחוייב או כאשר הוא מופיע ללא מחשבה יסודית. בהקשר הזה הביטוי "זכויות בעלי חיים" הוא מאוד מוקשה בעיני. איני יודע אם לבעלי חיים יש זכויות. אני נוטה לחשוב שלא. ואני בטוח שאלו שמדברים על "זכויות בעלי חיים" לא חשבו על כך עד הסוף. ומה זה אומר בעצם אם לבעלי חיים יש זכויות? זה אומר שאסור לאכול אותן? זה אומר שישנה על כל אדם חובה מוסרית להאכיל חתולי רחוב? זה אומר שחייבים להאכיל את חתולי הרחוב רק באוכל צמחוני? זה אומר שצריך להגן על ציפורי השיר מפני חתולי הרחוב שמאיימים עליהן? וכיצד נוכל להקל על חייהם של הג'וקים?
-
=
-
בכל אופן, הגעתי, בעוונותיי, למצב בחיים בו אני משתמש בארוחותיי במלח אטלנטי גבישי שאני גורס במטחנה ידנית. מספר שעות לפני המצעד רכשתי מלח שכזה. גם רכשתי לחמניות לשבת, ספרים לכל המשפחה, ותרופות להוריי המתפוררים. כל אלה, יחד עם בקבוק מים, מטריה ובגדים חמים שנועדו להתמודד עם הסערה שהתעכבה, מילאו את תיקי להתפקע. בגבורה רבה צעדתי עם תיקי הכבד מנשוא ברחובות תל-אביב, תחת השמש הקופחת, ובליווי ריח לא נעים מצד גורמים כאלה ואחרים במצעד שכנראה נשללה מהם הזכות החוקתית למקלחת.
-
=
-
בטרם המצעד יצא לדרך שוחחתי עם חבר, כאשר לפתע הופיעה מכרה שלו, שכמאמר וינסנט וגה ב"ספרות זולה", She was the one with all the shit in her face. השניים שוחחו על רמת הנוכחות נציגי תנועת "אנונימוס" בהפגנה. החלטתי להתערב בשיחה. למה? כי אני פוץ.

יפתח: מה הקשר לבעלי חיים? זה מצעד של זכויות אדם
-
בחורה: זה מצעד של זכויות אדם וזכויות בעלי חיים
-
יפתח: לא, קוראים לזה "מצעד זכויות האדם"
-
בחורה: ובגלל זה המצעד הזה גרוע. זאת הבעיה עם המדינה הזאת: הפאשיזם.

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

בסופו הקשה של שבוע קשה

בביקורתו על זה שמחכה, ספרו החמוד של יותם טולוב*, עוסק אריק גלסנר בספרים שמסופרים מפרספקטיבה של ילדים. גלסנר מתייחס בהקשר זה ליצירתו של דויד גרוסמן, שנוכחותו מורגשת בספרו של טולוב.
-
*הייתי כותב "עו"ד יותם טולוב", אבל אין סיבה להטיל בבן אדם עלבונות אך ורק בשל היותו עורך דין.

"אבל הבעיה בה"א הידיעה של 'זה שמחכה' (שאינה נעדרת גם מיצירתו של גרוסמן), היא תחושת אי הנוחות שמעוררת יצירה שנכתבת מנקודת מבט של ילד. בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאולי ניתן לתמצת ב:'איזה מתוק!') וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל של הגיבור".

כנראה קל להפעיל עלי מניפולציות שכאלה, משום שבכל זאת לא מעט מן הספרים אהובים עלי הם ספרים המתלווים לילדים, בין אם באמצעות סיפור הדברים בגוף ראשון, ובין אם בדרך של מספר כל יודע שמדווח מנבכי נפשו הרכה של הגיבור.
-
מה שיפה בילדים הוא הפליאה שלהם מן העולם. רובנו מאבדים את אותה פליאה בהתבגרותנו.
-
=
-
בסיפורה של יהודית קציר "מגדלורים של יבשה" (שהופיע ב
קובץ בעל אותו השם) ישנו ילד בשם עופר שצפה בסרט "במבי", בו כידוע נספית אמו של במבי בשרפה ביער. לאחר שהסתיים הסרט, ראובן, אביו של עופר, בא לאסוף אותו מבית הקולנוע, והוא ראה אותו יושב על המדרכה ממרר בבכי: "אבא אבא אל תמות".
-
[יש לקחת נשימה. קציר בסיפור הזה, בעקבות יעקב שבתאי, ממעטת להשתמש במשפטים באורך תקני עם נקודה בסופם:]

"ובסוסיתא בדרך הביתה אמר עופר פתאום, אתה יודע אבא, אני חושב שהרבה יותר עצוב לא להיוולד בכלל מאשר למות, וראובן חייך בתוכו ושאל, למה, ועופר אמר, כי לא כולם נולדים אבל כולם מתים, אז יש לנו מזל שדווקא אנחנו נולדנו, ואנחנו צריכים להיות שמחים, נכון? וראובן אמר, בטח, זה כיף לחיות, ועופר אמר, אבל בכל זאת כל האנשים בעולם הם גיבורים, וגם ילדים כמוני, בגלל שהם ממשיכים לעבוד וללכת לבית ספר ולשחק ולחיות את החיים שלהם כאילו שהם לא ימותו, אפילו שבלב הם יודעים שכן, ואולי בלילה לפני השינה כל האנשים פוחדים אבל הם לא מדברים על זה עם אף אחד, אפילו ראש הממשלה, וראובן הציץ בעופר, ששתק רגע ואחר אמר, אבל אנשים זקנים, כמוך למשל, הם גיבורים אפילו יותר, כי הם יודעים שנשאר להם פחות זמן, וראובן צחק ופרע את תלתליו הבהירים של בנו ואמר, אני זקן? אני לא זקן בכלל, אני בן שלושים וארבע".


יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

כשיש היצע נמוך של פוסטים בבלוג, כל פוסט שווה הרבה יותר כסף

יפתח: היי

רועי: היי-היי ואין היי

יפתח: אפרופו היי היי ואין היי - לא ידעתי שזו ביטוי תנכ"י. זה נודע לי כשלפני כחודש וחצי פנה אלי אחד באטרף, ובהודעתו הראשונה הוא כתב "שלום, אני דוס"

רועי: אז אמרת לו "דוס-דוס, ואין דוס" והוא שאל מאיפה אתה מכיר את הפסוק הזה בשיר השירים?

יפתח: איכשהו אני אמרתי בתגובה "שלום שלום ואין שלום". הוא טען בביטחון שזה ישעיהו שאמר את זה. הוא הסביר שמקור בטחונו הוא בהיותו דוס. מחקר תקשורתי קצר גילה שאכן מדובר בביטוי תנכ"י, אבל של ירמיהו. כשהערתי לו בעניין הוא אמר בתגובה שמאוד קל להשיג סטוצים במתחם ירמיהו

רועי: אוקיי

יפתח: האמת היא שזה סיפור ממש טוב, ואני לא יודע למה לא ביקשת עד עכשיו שאספר אותו

רועי: חיכיתי שזה יבוא ממך, ממש כמו היציאה שלך מהארון

יפתח: סבלנות של בדואי יש לך. וגם סובלנות של בדואי

רועי: כן. ביום שתתחיל לצאת עם מישהו, אני אצטרך להרוג את שניכם.

יום שני, 25 באוקטובר 2010

להיות ברפובליקת בננות

גינדי הפקיעו לנו את השמים עם אלומות האור האימתניות שכוונו אל על, במסגרת מסע קידום המכירות של פרוייקט הבנייה שלהם בשוק הסיטונאי. הסלוגן "זה קורה פעם במאה שנה" גרר תהיות האמנם מדובר בפרוייקט בנייה כל כך ייחודי, או דווקא בקמפיין פרסומי ייחודי, של פעם במאה שנה.
-
ההשתלטות על שמיה של תל-אביב (ועל השתלטות דומה כתב
אליאב) הזכירה לי שאנחנו פחות מיוחדים משרובנו חושבים. בעז נוימן בספרו להיות ברפובליקת ויימאר מדווח על אפיקי הפרסום החדשניים של גרמניה ההיא, שגורמים למבצע הנוכחי של גיל טייכמן להחוויר :
"שיטה אחרת של פרסום באוויר מתחילת שנות השלושים התבססה על כתיבת הטקסט הפרסומי באמצעות זרקורים שכוונו לגובה רב. ב-10 במרס 1932 השתמשו בשיטת פרסום זו במסע הבחירות לבחירתו המחודשת של פאול הינדנבורג לנשיאות הרייך. אורו של זרקור כתב על רקע השמים: 'בחר הינדנבורג'. ארנסט יונגר, הסופר וההוגה בן התקופה, כתב שפרסומת זו מוכיחה מדוע חשוב כל כך לדעת קרוא וכתוב".

יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

בחורים טובים

מתהום הנשייה של ימיי השטודנטיאליים:

-

יפתח: אתמול היה בסמינר רפראט של מישהו שדיבר על הזכות לפרטיות של סלבס ועל זכות הציבור לדעת. הוא הזכיר את שרה נתניהו וציין שכשהוא רוצה להרגיז את אשתו הוא קורא לה שרה

-

רועי: ואת זה הוא אמר כי כציבור, זכותכם לדעת איך הוא מרגיז את אשתו?

-

יפתח: הוא בחור נחמד כזה, אני מניח שהוא לא עורך דין טוב

-

רועי: יש בחורים נחמדים שהם עורכי דין טובים. חשין למשל

-

יפתח: היו לו כל מיני ניסוחים שבסופם הוא אמר 'ואני בכוונה מנסח את זה בציניות'. אני חושב שבגיל 6 היו לי אמירות יותר ציניות מאלה. ולא טרחתי להתנצל על זה

-

רועי: כן, אבל זה לא מפתיע אותי שאתה יותר ציני מהאדם הממוצע. גם לא אם 'אתה', לעניין זה, הוא 'אתה בגיל 6'

-

יפתח: לא הבנתי. אתה לא רוצה להיפגש איתי היום?

-

רועי: מה הקשר?

-

יפתח: אולי אני ציני מדי עבורך

-

רועי: אני אדם ממוצע? אתה רוצה קפה של עלית שאני אגיש לך?

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

על מקצוע עריכת הדין (א')

יש לא מעט בדיחות על עורכי דין, איני זוכר אף אחת מהן, אבל רובן מניחות את ההנחה שעורכי דין הם ייצורים עם קווי דמיון מסויימים לבני אדם. אני אישית לא הייתי ממהר להניח הנחות שכאלה.
-
בשנים האחרונות מדובר על ההצפה בשוק עריכת הדין. התפיסה הנוהגת כיום בישראל, למרבה הצער, היא שאין לקבוע מכסות למספר התלמידים למשפטים. ישנם מקומות בהם זה שונה.
-
=
-
בספרו המצויין האימאם הנעלם מספר פואד עג'מי* את סיפורו של מוסא אל-צדר, מנהיג שיעי בלבנון, אחד הראשונים בלבנון במאה העשרים שערך את החיבור הקטלני שבין דת לפוליטיקה.
-
*"עג'מי" פירושו בערבית "פרסי" או "עילג". מובן שיש קשר בין שתי המשמעויות, אולם איני יודע איזו משמעות גררה את רעותה.
-
כיאה למנהיג דתי שזכה למעמד מיוחד בחייו, מותו של אל-צדר אפוף מסתורין. באביב ובקיץ 1978 יצא אל-צדר למסע בין מנהיגי העולם הערבי, במטרה להציג את עמדותיו ביחס ללבנון השסועה ממלחמת האזרחים. בין היתר נסע אל-צדר ללוב, להיפגש עם הקולונל קד'אפי. עג'מי מדווח:
"קד'אפי וכהן הדת נפגשו רק עם אחת, ב-1975, כאשר מוסא אל-צדר נסע ללוב כדי להשתתף בוועידה כלשהי. הקולונל הלובי ואיש הדת השיעי היו אנשים בעלי מזג שונה בתכלית. הפגישה, כפי שנמסר ממקורות שיעיים, נסתיימה באי-הסכמה. קד'אפי, שאינו ידוע בעידונו ובחוכמתו, שם קץ לפגישה כשהסתרח על כורסתו והעמיד פנים כמו ששקע בתרדמה".
לאחר פגישה זו, כאמור, חזר אל-צדר ללוב רק בשנת 1978. אל-צדר עסק בטריפולי בגיוס כספים, וקד'אפי לא מיהר לקבלו לפגישה. אל-צדר נראה ברבים בפעם האחרונה בצהרי היום 31.8.1978, כאשר יצא ממלונו וסיפר שהוא בדרך לפגישה עם שליט לוב. לאחר מכן אף אחד לא ראה ולא יצר קשר עם אל-צדר.
-
מספר ימים לאחר היעלמו, בתגובה לפנייה רשמית של ממשלת לבנון, הודיעה לוב כי אל-צדר ומלוויו יצאו מלוב לרומא בטיסת "אלאיטליה" 881 ביום 31.8.1978. הלבנונים פנו לממשלת איטליה כדי שזו תבדוק את העניין: "פִקְחוּ עין וְנַסוּ לאתרו. הוא גבר גבה-קומה, חובש מצנפת ולובש גלימה ארוכה. מושך מאוד את לבן של הנשים". עקבותיו של אל-צדר אבדו.
-
=
-
אל-צדר ביקש להכניס גאווה בציבור השיעים בלבנון, לאחר שסבלו מדיכוי במשך שנים רבות. השיעים בלבנון גם סבלו מהנהגה מושחתת שלעתים רבות העדיפה את האינטרסים שלה, ואת הכיבודים שקיבלה, על פני טובת הציבור שהתיימרה לדבר בשמו.
-
עג'מי מתאר בין היתר את אחמד בֵּיי, ממנהיגי השיעים בלבנון בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.
"אחמד ביי שנא איכרים בעלי שאיפות. מספרים שפעם אחת חירף וגידף צעיר רגיש על שהלה הביע באוזניו את משאלתו ללמוד משפטים. הצעיר, שהיה תלמיד טוב, אך סיים את לימודיו התיכוניים. אביו הוא שהביאו אל הביי; הנער היה בן איכרים שעבר בהצלחה את הבחינות הרשמיות ונחשב לצעיר מבטיח. האב ביקש את ברכתו של הביי להמשך חינוכו. בבוא היום, חשב ודאי האב, יתבקש הביי להתערב לטובת הצעיר אם הלה ירצה לקבל משרה ממשלתית מצודדת. זה היה חלומם הישן של השיעים: כפריים שיזכו במשרה ממשלתית וייהנו מחנפנותם ומציותם של אנשים שמזלם לא שיחק להם כמזלו. אולם אחמד ביי, שהאמין בלב שלם כי הקרקע והאנשים שעיבדוה שייכים לו, לא היה נוטה חסד באותו יום. 'לא', אמר, 'בני כאמל ביי כבר לומד משפטים'. הצעיר נצטווה לבחור לו תחום אחר ללימודים".

יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

לו יכולתי עכשיו רק לישון

קשה לחשוב על מכשירים מתועבים יותר מאלה המוצבים בבתי שימוש ציבוריים, אשר אמורים (לפי בדיחה ששמעתי ואיני זוכר למי לתת את הקרדיט) לייבש את הידיים הרטובות באמצעות רעש.
-
תמיד כאשר אני מוצא עצמי ניצב מול מכשיר שכזה אני בטוח שמעלי מותקנת מצלמה נסתרת שמפעילים אנשים שהחליטו להריץ צחוקים על חשבוני ולבדוק אחרי כמה שניות מחרישות אזנים אאבד את שלוותי.
-
לאחרונה צצו להם מכשירי ייבוש ידיים מן הדור החדש. בניגוד לקודמיהם הם לא מסתכלים על הידיים למעלה כי אם מלמטה. חלקו העליון של המכשיר נראה כמו לוע שמזמין את ידי המשתמש לתוכו. בתוך הלוע ישנם פתחים מהם יוצא אוויר חם אשר אמור – כך לפי השמועה – לייבש את הידיים הרחוצות, ובלבד שאלה נעו למעלה ולמטה.


באופן לא לגמרי מפתיע, המכשירים מן הדור החדש אינם משיגים תוצאות טובות יותר מאלה של הדור הקודם. ובכל זאת יש במכשירים אלה יתרון. המכשירים הללו מתחילים לפעול עם תחיבת הידיים לתוך המכשיר. או אז מופעל מסך קטן וצבעוני, ובו חמש שנתות, שצבען הירוק דולק בתחילת הפעולה. אט אט כבות השנתות, אחת אחרי השנייה, עד שכבות כולן.


כשכבים האורות הירוקים המכשיר מסמן למשתמש, "הגיע הזמן לנגב את הידיים במכנסיים".
-
=
-
בדומה לאביגדור ליברמן גם אני סבור שכל אזרח מאזרחי המדינה מחוייב לגלות נאמנות למדינה. נאמנות זו אמורה לבוא לידי ביטוי, בעיני, בהישמעות לחוקי המדינה. ליברמן עצמו הפר את חובת הנאמנות הזו
בעבר, והוא חשוד בהפרת אמונים נוספת.
-
אני בלבטים לגבי חוק הצהרת הנאמנות עליו הצביעה הממשלה השבוע. מחד אני סבור שהוא איום, ומאידך איני סבור שהוא נורא. המשמעות האופרטיבית של החוק היא שולית בעיני. עיקר הבעיה היא בהצהרת הכוונות. בימים האחרונות היו תגובות נרגשות לאותה הצעת חוק. כאמור, אני לא בטוח שזו התחלת הסוף. עם זאת, בכל פעם שאני שומע על עוד רעיון מתועב שקורם עור וגידים, אני חוזר ונזכר בצפרדע שאמנם תדע לקפוץ מסיר מים רותחים לו תושלך אליו לתוכו, אולם היא לא תדע לעשות כן אם ישליכו אותה לסיר עם מים פושרים שיתחממו לאטם. בסיר אין שנתות ירוקות.
-


בילדותי נהגתי לבלבל בין "בוקר יום ראשון" היווני בביצוע יהודה פוליקר (נוסח עברי: יעקב גלעד) לבין רונה של סמיר שוקרי. קל להסביר את הבלבול. בעוד שב"בוקר יום ראשון" ישנה השורה "שש וחצי, שבע, שמונה", ב"רונה" ישנה השורה "(ה)שעון מראה שלוש / מתי, מתי כבר שמונה". בגילי הרך תהיתי האמנם אבדו כבר הנושאים לשירים, שיש צורך לכתוב על חילופי השעות. את "רונה" אני עדיין לא אוהב. בחלוף הזמן הבנתי ש"בוקר יום ראשון" הוא מהשירים היפים שזכיתי לשמוע. אולי זה קשור לכך שבגיל ההתבגרות התחלתי להשתמש בשעון מעורר וגיליתי את פונקציית ה-Snooze.
-
אני מניח ש"בוקר יום ראשון" נכתב על ההפיכה הצבאית ביוון בשנת 1967. מבחינות מסויימות נראה שהוא מספר סיפור של צפרדע שהוסחה דעתה וגילתה שמאוחר מדי.
אלה שחלמו איתי על חופש ושירים
זאת שאהבה אותי, כולם עכשיו זרים
כל אחד החליט לברוח גם הציפורים
ועלי השמיים שחורים.
-
סביב ביתי חומה סוגרת כבר כמה שעות
צליל שרשראות מתכת מנבא רעות
כאן הזמן עצר מלכת שוב באות דמעות
לו יכולתי עכשיו לא לראות.
ואולי מחר יהיה טוב יותר. או לפחות בתי השימוש הציבוריים יציעו נייר ניגוב ממוחזר.



יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

הצרפתי, הגמל, ההומו והביזאר (והנאצי גם)

אנשים הם יצורים מוזרים. כאשר מספר אנשים יושבים ביחד ואחד מהם מתלונן בקול רם שיש ריח רע בחדר, כל היתר, באופן אוטומטי ולא חכם במיוחד, במקום לאטום את האף או להימנע מן הריח המדווח, ייקחו שאכטה גדולה מהאוויר ויחטפו את הסירחון במלוא עוצמתו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלהם, אותם אנשים מקבלים בו במקום.
-
=
-
הירושלמי הכבד והמכובד מכנה את עצמו "פסטיבל הקולנוע". החיפאי הצעיר והים-תיכוני מכנה את עצמו "פסטיבל הסרטים". וחבריי ואני מקפידים על מסורת של למעלה מעשור במסגרתה אנו מתארחים באותן ערים רחוקות, עורכים צפייה מרתונית בסרטים המוקרנים, וסופגים בין לבין אווירת פסטיבל מהנה (עם תנועות
הידיים האופייניות).
-


הרכבת התכנייה לפסטיבלים היא מלאכה קשה שאמורה לספק לנו לא רק את הסרטים הטובים ביותר שיש בנמצא, אלא עליה גם לתת לנו פנורמה רחבה על החיים מסביב לעולם. כך, כמו שבבית המשפט העליון יש את הכיסא השמור לשופט הדתי ואת הכיסא השמור לשופט הספרדי, כך גם בפסטיבלי הסרטים ישנן משבצות שיש למלא, ובלעדיהן הפסטיבל אינו פסטיבל.
-
המשבצת הראשונה היא משבצת של הסרט הצרפתי; המשבצת השנייה היא משבצת הגמל: צריך למצוא סרט עם גמל, או לפחות עם חיה שתתפקד כמעין-גמל; המשבצת השלישית היא משבצת ההומואים. מה שמעניין במשבצת הזו היא שלא תמיד אנחנו יודעים מראש שסרט כזה או אחר יהיה קווירי, אולם לעולם יימצא איזה סרט, שיבוא מאחור ויפתיע אותנו. המשבצת הרביעית היא משבצת הביזאר. יכול שסרט אחד ייפול על יותר ממשבצת אחת.
-
לא נוסדה עם השנים משבצת נאצית רשמית, אולם ברור שנאצים יתקבלו בשמחה (פסטיבל ירושלים מקיים מדי שנה את "תחרות החוויה היהודית". באופן לא מפתיע במיוחד, סרטי התחרות הללו ייפלו כמעט לעולם על המשבצת הנאצית הבלתי-רשמית).
-
משבצת מסוג אחר היא זו של הסרט שניתן לישון במהלכו. בכל זאת, צפייה בארבעה או חמישה סרטים היא משימה מעייפת וצריך לתכנן גם המנוחה מהם. עם זאת תכנונים לחוד ומעשים לחוד, ולא ניתן לצפות בראש באיזה סרט מי מאיתנו יירדם. השאיפה, כמובן, היא להירדם בסרט לא טוב. הבעיה היא שישנם סרטים כל כך גרועים עד שאפילו לא ניתן לישון במהלכם.
-
וכך, השנה יצרתי משבצת חדשה, והיא המשבצת של הסרט ממנו אני יוצא באמצע. אם בשנה שעברה זה היה עשוי להיחשב כמעשה חד פעמי, אזי השנה כבר יצרתי נוהג של ממש.
-
חבריי, משום מה, נשארו לצפות בסרט, וזאת אף על פי שעל פי עדותם שלהם המצב רק החמיר לאחר צאתי. את השעה הפנוייה שנוצרה לי ביליתי בחנות הספרים הסמוכה לאודיטוריום, שם ליהטטתי בין קריאה בספרים לבין התבוננות בלקוחות החנות. מאוד מעניין להתבונן באנשים בחנות ספרים.
-
אחת מהלקוחות שהסתובבו בחנות הייתה בחורה צעירה, שאימצה לחיקה את
אלה תולדות, ספרה היפה של אלזה מורנטה. לקוחה אחרת ראתה את הספר בידה של הצעירה והיא קראה בהתלהבות, "איזה ספר מדהים! אבל מה, רק עכשיו את מגיעה אליו?!". הצעירה אישרה שהיא הגיעה אליו רק עכשיו בעקבות המלצה.
-
מאחר שהאירוע היה ממש לידי, חשתי החירות להתערב ולאשר שהספר נפלא, אבל הזהרתי את הצעירה שעל גבי כריכתו האחורית של הספר יש ספוילר מטורף ולכן מוטב לה להימנע מלעיין בדבר העורך הכתוב שם בטרם תקרא את הספר (ולמאמר של מנחם פרי בשבחי הספוילר לחצו
כאן).
-
הצעירה המשיכה לענייניה ואני לענייני. מספר דקות לאחר מכן ראיתי אותה עומדת בתור ליד הקופה, תוך שהיא מעיינת בטקסט שעל הכריכה האחורית של הספר, אותו טקסט שהזהרתי מפניו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלה היא קיבלה בו במקום.

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

לבד בחושך

על כריכת רב המכר לבד בברלין מאת הנס פאלאדה מובא ציטוט מן הניו-יורק טיימס לפיו פרסומו של הספר בשפה האנגלית בשנת 2009, 62 שנים לאחר צאתו לאור בגרמניה, הוא "האירוע הספרותי של השנה".
-
"אירוע" הוא בדרך כלל מסיבה שמתרחשת בשעות הערב במקום מבודד באזור השרון או באזור רמלה. המסיבה דורשת היערכות רבת שעות לפני כן: ביום של "אירוע" אוכלים סלט בצהרים, כדי שיהיה מספיק מקום בבטן לאוכל ולאלכוהול שיוצעו בערב. השאיפה, כמובן, היא לצרוך אלכוהול שעלותו לא תפחת מעלות ה"אירוע" עבורך, כפי שבאה לידי ביטוי בצ'ק שאתה מפקיד בתחילת המסיבה.
-
על "לבד בברלין" לא שילמתי בצ'ק כי אם במזומן, כאשר יש להניח שעלות הספר עבורי הייתה נמוכה מעלות השנאפס שזרם כמים במהלך קריאתו. הבעיה היא שהשנאפס לא נערה לגרוני.
-
קשה לי להסביר מדוע קניתי ומדוע קראתי את "לבד בברלין", המתרכז בחייהם העלובים של מספר אנשים בברלין בתקופת המלחמה (כלומר, מעבר לחיבה לנאצים). קנייתו הייתה חפוזה מבלי שנערך תחקיר מקדים. לו היה נערך תחקיר כזה, ולו הייתי מתבשר בזמן אמת שאברי גלעד המליץ בחום על הספר בתכניתו בגלי צה"ל, יתכן שרשימה זו לא הייתה נכתבת.
-
הפיוז קפץ לי לראשונה בעמוד השני של הספר, כאשר פרסיקה, חבר המפלגה הנאצית, הזמין את הדוורית, שעברה על סף דלתו, לחוג עמו את הידיעה על כניעת צרפת: "כנסי, בחורה, תשתי איתי שנאפס!"
-
לא ישכנעו איתי שהשימוש בצורה "כנסי" הקלוקלת, במקום ב"היכנסי" התקנית או ב"תיכנסי" הטבעית, הוא שימוש מכוון שנועד להעביר שפת דיבור (מה גם שאני לא בטוח שנאצים בשנות הארבעים של המאה העשרים דיברו גרמנית שנשמעת כמו עברית של טוקבקיסטים בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת). מדובר בשגיאה בעברית של המתרגמת ושל עורכת התרגום (שבאופן בלתי שגרתי מצויין שמה. עורכים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים). יוער בדרך אגב שהקריאה "כנסו כנסו" יכולה להיות נכונה והגיונית רק באולם בית המשפט, כאשר השופטת מבקשת להחדיר מוטיבציה בכונסי הכנסים שמינתה בתיק זה אחר.
-
מובן שהסופר לא אשם בשגיאה (המינורית. מודה) שנפלה בתרגום העברי. אבל הסופר כן אשם בכך שהוא יצר ספר אילוסטרטיבי נטול כל נשמה, אמירה או סגנון. אני לא מזלזל ביכולת לכתוב (ב-24 ימים!) ספר זורם של 670(!) עמודים. אבל היכולת הזו לא (בהכרח) מניבה ספרות טובה. ספר שצריך לציין בפניי בכל פעם מחדש שחיוכו של חוקר גסטפו לעבר נחקריו הוא "חיוך מרושע" לא יכול להיות "האירוע הספרותי של השנה". ואם בכל זאת מדובר באירוע של השנה אזי מדובר באירוע מוחי.
-
בצדה האחורי של כריכת הספר מובא ציטוט של פרימו לוי שטוען כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים". אניח שאין מדובר בביקורת של מחבר הטבלה המחזורית הנפלא, אלא בחוות דעתו של פרימו לוי מחולון לון לון.
-
לא הייתי טורח לכתוב את הדברים הללו אלמלא הספר היה רוכש מוניטין של ספר "איכותי" ו"חשוב" (אפילו אברי גלעד אמר). הוא לא. מי שרוצה לקרוא ספרים מצוינים של גרמנים על התקופה הרלבנטית, מוזמן לקרוא את היומנים של ויקטור קלמפרר (אותם הזכרתי כאן) ואת אישה בברלין, יומן של "אלמונית" מבברלין המובסת, שמתלוננת כי "פושעים והרפתקנים הנהיגו אותנו, ואנחנו הלכנו אחריהם כמו צאן לטבח".

יום שני, 27 בספטמבר 2010

גנטיקה א'

את אבי ניתן למצוא כמעט תמיד כשספרון באמתחתו. או אולי הספרון בכלל מצוי בצקלונו. רועי טען לא מזמן בפניי שבעוד שבן-אדם נורמלי הולך עם צקלון, אני, בתור פייגלע, הולך עם אמתחת. בכל אופן אני לא בטוח מה זה אומר על אבי, שאוהב מאוד את להקת אבבא ורכש במהלך השנים את כל אלבומיה.
-
לפני מספר ימים הסתובבתי עם אבי במרכז תל-אביב בנסיבות שאינן חשובות לענייננו. הצעתי לו לערוך היכרות עם חנות הספרים הצרפתיים היפה בכיכר מסריק.
-
אבי קורא ספרים כמעט אך ורק בשפה הצרפתית, וספרים שכאלה הם משאב די נדיר במקום מגוריו ובסמוך לו. בצר לו אבי נוהג לקרוא, ולחזור ולקרוא, באופן שיטתי את כל הספרים המצויים בביתו. כאשר הוא חש תחושת מיצוי הוא ממלא מזוודה בספרים הללו ושולח אותה לאחותו באילת. היא, מצדה, פורקת את המזוודה וממלאה אותה מחדש בספרים שהיו בביתה, למען אבי יוכל ליהנות מהם גם כן. חצי שנה לאחר מכן המזוודה תעשה את אותו המסלול, פחות או יותר עם אותם הספרים. וחוזר חלילה.
-
העובדה שגדלתי בבית בו היו בנמצא כל ספרי "אסטריקס" בשפת המקור (ואם זה לא ברור, אבי קנה את הספרים הללו לעצמו, לא לילדיו) לא סייעה לי ללמוד ולו מילה אחת בצרפתית. לפיכך מעולם לא ידעתי מה אבי קורא ולאיזה עולמות הוא מפליג עמם. מכריכות הספרים הבנתי שמדובר בספרים שלא יעניינו אותי, כאלה שמשלבים מדע בידיוני ונשים חשופות חזה.
-
בכל אופן, אבי שמח על האפשרות לבקר בחנות. הביקור, לפחות עבורי, היה כרוך בעוגמת נפש.

יפתח: לקחתי את אבא שלי לחנות הספרים הצרפתיים בכיכר מסריק. הוא מיד עט על מדף הספרים של דניאל סטיל
-
רועי: איזה פרענק
-
יפתח: כמה שאני התביישתי
-
רועי: אתה צריך להתבייש? בחנות צריכים להתבייש. איזו מין חנות צרפתית מציעה ספרים של דניאל סטיל?

יום שבת, 18 בספטמבר 2010

צמחונות ב'

שתי הערות על המצב:
1. ישנו אוכל שטעמו הטוב עומד בניגוד מוחלט למראהו הנורא.
2. אם בביצים שבישלתם נוצר קרום אפרפר בין החלמון לחלבון – תדעו שכשלתם, ואולי מוטב שתצומו.
=

=
-
בפונטנלה, ספרו המצחיק של מאיר שלו, מספר מיכאל על משפחתו בכפר, ובין היתר הוא מרחיב על ענייני צמחונות שהיכו באמו.

"לא ברור לי אם הצמחונות הטריפה אותה או שהטירוף צימחֵן אותה, או שמדובר במִתאם פשוט, מהסוג החביב על רחל (דודתו של מיכאל), שלפיו, כמו צמדי תכונות אחרים - כישרון טכני וצליעה, למשל, או מוח-של-ציפור וקול רם – גם השיגעון וגם הצמחונות אוהבים ללכת יד ביד, וכשהם מוצאים את עצמם מקננים באותו אדם עצמו, מיד הם נופלים זה בזרועות זה ולשמחתם אין די".

אמו של מיכאל לא הייתה הצמחונית היחידה בכפר.

"בכפר חי אז יהודי אחד ושמו נתן פריישטט, שהיה פציפיסט, צמחוני, נגר וקומוניסט, ולפי הגדרתו שלו, 'צמחוני מטעמי פציפיזם וקומוניסט מטעמי בריאות'. כנגר, שימח פריישטט את ילדי הכפר בצעצועי עץ נחמדים. כקומוניסט, סיפר להם סיפורים חינוכיים-מבדחים על ילדותו של סטלין, וכצמחוני, כתב בעלון הכפר טור קבוע ושמו: 'שור אבוס וארוחת ירק'. אני זוכר מעט מן הכתוב בגזירי העלון הזה, שנכרכו ונשמרו בביתנו: 'חמש ארוחות קטנות ביום עדיפות משלוש גדולות', כתב פריישטט, 'וטובות מהֵנה שלוש ארוחות קטנות'.
-
כל ערב סיפר פריישטט סיפורים ארוכים לאשתו, ותמיד פתח אותם במלים: את זוכרת, יהודית...' ובימים נשא נאומים ארוכים באוזני כל מי שלמזלו הרע נקרה על דרכו, ותמיד פתח אותם ב'שמע נא...'. באסיפת הכפר דרש להוציא את התרנגולות מסוללות ההטלה אל החופש היחסי של החצרות ולהחתים כל רפתן על התחייבות ש'בשום תנאי' לא יוציא חולבת לשחיטה.
-
הוא עצמו לא החזיק בהמות, זולתי חמור קפריסאי ענקי, 'עוג' שמו. 'עוג הוא חמור מיוחד במינו', סיפרה לי רחל, 'הן בתור חמור, והן מתוך ההזדהות שחש כלפי בעליו – היה צמחוני גם הוא, ואם תחשוב על זה טוב טוב, מיכאל, תראה שזה אותו הדבר'. ופריישטט היה גאה מאוד ב'עוג' שלו, ציין שמעולם לא נכלא ולא הוצלף, ונקשר רק בימים שהיה מיוחם, וגם זאת על פי בקשתו שלו".

יום שני, 13 בספטמבר 2010

גם העצים התחילו לחרבן על העיר

והפעם פוסט שרובו ככולו תפיסת טרמפ על מי ששר את זה קודם, ועוד שר את זה טוב יותר משהייתי יכול לבקש. כבר הזכרתי (כאן) את אדם וסופי, ספרו היפה של יניב איצקוביץ'. הקוראים בספר מלווים את גיבוריו אשר חווים את תל אביב דרך הרגלים ומנהלים הליכות ארוכות ברחובותיה.
-
הרחובות מציבים איומים ומלכודות. מנחם הזקן חש בתור השליט של שדרות בן-גוריון ("שיטת הממשל שלו: דיקטטורה"). "בסך הכל הוא תופס את עצמו כריבון ראוי, אם כי לעתים נדמה לו שהוא נוקט עם נתיניו יד רכה מדי". עם זאת, קיימות בשדרה תופעות קשות המאתגרות את שלטונו של מנחם בשדרה.

"אבל הכל מתגמד לנוכח בעלי החיים, צבאות האוייב האכזר, המתרבה, השורץ בכל פינה. הכלבים מרימים רגליים על כל עצי עירו ועמודיה, להספיגם בקילוחי שתן, מחרבנים על כל מדרכה שטרם חוּללה, חופרים בערוגות הפרחים, בוטשים בשיחים, שותים מהברזיות, משאירים טביעות בוץ, משתוללים נובחים ומייללים. אבל הללו, בגלל טיפשותם ותמימותם, עוד נסבלים לעומת חתולי העיר חסרי העכבות. כמו גיס חמישי מסתובבים לו אלה בין הרגליים, שורטים את הגזעים הופכים את פחי האשפה, גוררים עיתונים מטונפים אל הספסלים, מעירים את הישֵנים בזעקות מרות, פרים-ורבים בנהמות מצמררות, מתכרבלים על מכסי המנוע, צופים מגדרות אבן, ממתינים ליום פקודה שבו ישתלטו כליל על העיר".


בתמונה: שמשת מכונית נטושה שחתולים (ויונים) נתנו בה סימנים
=
-
נושא הפיקוסים בתל-אביב, שנותנים בנדיבותם צל לעוברים ולשבים, אבל במחיר של זיהום המדרכה והרכבים החונים, עלה לאחרונה פעמיים בשיחות ארוחת הצהרים של מקום עבודתי. הפיקוסים הם איום נוסף המתואר ב"אדם וסופי". סופי, כמו כל הדמויות, משוטטת ברחובות.

"היא צועדת בשדרה, במעלה הנהר הסגול של פירות הפיקוסים, סוליות נעליה נדבקות ללפתן השזיפים שרוקח החום המתמתח של מאי. היא שומעת שאנשים מקללים את העצים, ומחייכת לעצמה".

סופי, צלמת במקצועה, מחייכת לעצמה משום שהיא נזכרת בתמונה הראשונה שהיא מכרה, של אנשים בשדרה אשר "נראו כמרחפים בחלל ארגמני, שטים בנהר סגול של ממטרי הפיקוס".
"כל השבילים היו מכוסים בפירות הסגולים של הפיקוסים, והיא נזכרה באביה שמתלונן על העצים, שפעם היו משירים רק פירות ירוקים ויבשים שלא הייתה לו שום בעיה לנקות אותם. אלה היו מין בונקלעך, שהילדים היו זורקים אחד על השני. אבל עכשיו, התלונן, זה כאילו שגם העצים התחילו לחרבן על העיר.
-
היא מכרה את התמונה למדור טיולים של עיתון מרכזי שהמליץ על שיטוט יומי בשדרות של העיר תל-אביב. נכתב שם שהופעת הפירות הסגולים היא פלא ביולוגי, שלא לומר דתי, ממש יש מאין, שהרי בעבר היו פירות הפיקוסים בצורת כדוריות קטנות וירוקות, שכלל לא נמעכו תחת סוליות הנעלים. כעבור ימים אחדים פירסם המדור מכתב ששלח בוטנאי בעל שם. הוא טען שהפיקוסים החלו להצמיח את הפירות הסגולים עקב הפרייה של צרעה מזן נדיר, שגודלה לא יותר ממילימטר והיא נפוצה רק באוסטרליה. במשך אותו חודש התפרסמו עוד תגובות של זואולוגים, בוטנאים וקלימטולוגים, אשר ניסו להסביר כיצד הגיעו הצרעות מן היבשת הרחוקה לישראל.
-
כולם הסכימו שהצרעות לא מסוגלות למסע הארוך מאוסטרליה בכוחות עצמן. לפי גרסה אחת נקלעו הצרעות לתא-מטען של אונייה. גרסה אחרת טענה שזואולוג רשלן הביא אותן, לצרכי מחקר, בצנצנת זכוכית שוודאי נפתחה בטעות. אבל הגדיל לעשות הכתב שהכתיר את הגעתן בכותרת: 'הצרעות הציוניות עושות עלייה'".
-
(ולמי שרוצה להרחיב ידיעותיו,
הנה הכתבה מ"הארץ" שיש להניח כי נתנה השראה לדברים).

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

על הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית

החציל
הוא פשוט ועדין,
וריחו
כמו ריחו של הלב.
-
החציל,
כשכשוך הפלגים,
כמו שיר ילדים.
כמשק הרוחות
בפרדס מלבלב.
החציל, החציל.




-
האמת היא שהחציל הוא לא ממש פשוט ועדין, והרי לו הוא היה כזה הוא לא היה מסוגל לעבור את שבעת מדורי הגיהנום שמעבירים אותו בטרם הוא ינוח בשלווה בטחינה או בשמן זית.
-
כשאמי מריחה את ריחו של החציל הנקלה באש הפתוחה היא פולטת באופן אינסטינקטיבי, "יש כאן ריח של מעברה". אם זה לא ברור, אז מדובר לדעתה בריח טוב. יש להניח שבילדותה בפולניה אמי לא נתקלה בחצילים, אבל במעברה הייתה לה ההזדמנות לפגוש ריחות וטעמים מכל העולם כולו.
-
ב"שרליה" מספרת חוה אלברשטיין את סיפורו של מחנה העולים "שער העלייה". בין היתר אלברשטיין מזכירה את החיפוש הכואב אחר קרובים שאבדו, תוך שהיא מציינת ש"מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר; אינו מקשיב לתכנית אין בו כוח יותר".
-
נזכרתי בזה משום שיואב גלנט, הרמטכ"ל הבא, שובר מסורת ארוכה של רמטכ"לים שנשאו שם משפחה עברי ובדרך כלל מעוברת.
-

-
שנה טובה.

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010

שמאלנים. הם בשום מקום

יוסי שריד התראיין לפני מספר ימים ל"הארץ" לרגל צאת ספרו החדש, והוא סיפר שבעוד כחודשיים ימלאו לו 70, שזה לטענתו גיל בלתי מתקבל על הדעת.

"התחלתי מאוד צעיר את הכל, בכל מקום הייתי הכי צעיר והייתי ילד הפלא [...] בהדרגה נכנסתי לחדרים והייתי מסתכל על סביבותיי ורואה שאני כבר לא בין הכי צעירים. אחר כך אתה כבר בכלל לא בין הצעירים, ובסוף אתה מגיע למצב שאתה נכנס לחדר ואם שמעון פרס לא נמצא, אז אתה הכי זקן".

=

אחד הקורסים המיותרים ביותר שלקחתי במסגרת הלימודים באוניברסיטה היה הקורס "זכויות אדם בישראל – השפעת הפוליטיקה על החקיקה והמשפט בהיעדר חוקה" של שולמית אלוני. הקורס, עם שמו הקליט והקולע, לא הצליח ממש לחדש או לעניין, וזאת למרות הזכויות הרבות הרשומות לטובת המרצה. למרבה הצער במהלך רוב השיעורים בהם נכחתי חישבתי את קצי לאחור וחיכיתי למשפט הסיום הקבוע של גב' אלוני, "טוב, ילדים, צאו לשחק בחצר".

החלקים היותר נחמדים בקורס היו אלה שהתייחסו לרכילות פוליטית בת 40 שנה, ובמלים אחרות: לכלוכים על שמעון פרס ועל גולדה מאיר. בין גולדה מאיר לשולמית אלוני היו יחסים לא טובים במיוחד, כאשר אלוני טוענת שברקע הדברים עמדה קנאתה של גולדה ברגליה היפות.

והנה באחד מן השיעורים אלוני דווקא מצאה לנכון להחמיא לגולדה. לצערי עברו מספר שנים מאז השיעור הרלבנטי, והזמנים והשמות נשכחו ממני, אבל רוח הדברים היא כדלקמן: נערכה ישיבת ממשלה אשר דנה באנס סדרתי שהטיל אימתו על נשות הארץ. אחד השרים, חובש כיפה אם זה משנה, הציע להטיל עוצר בשעות הערב על נשות ישראל למען לא ייארע להן כל רע. גולדה מיהרה להגיב ושאלה את השר: למה צריך להטיל עוצר על הנשים דווקא? הרי האנס הוא גבר; שיוטל עוצר על גברי ישראל. עוצר, בסופו של דבר, לא הוטל על אף אחד. אולי ביישובים ערבים.

=

בפסיקתו המיתולוגית בפרשת Brown v. Board of Education קבע בית המשפט העליון האמריקאי כי "Separate educational facilities are inherently unequal", ובכך הוא ביקש לשים קץ למדיניות ההפרדה בין לבנים ושחורים בארצות הברית, מדיניות שהונהגה לאחר מלחמת האזרחים ושאושרה בפסיקת אותו בית המשפט בסוף המאה ה-19.

הפסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי אכן הולידה אינסטינקט – בריא למדי – שגורם לרוב הציבור הליברלי לסבור שהפרדה היא בהכרח הפלייה. האינסטינקט טבוע גם בקהילה המשפטית ישראל, ובפסק הדין בפרשת עאדל קעדאן, שדן בשאלה אם זה חוקי להקים יישוב ליהודים בלבד (התשובה, נניח, היא: לא), התייחס השופט ברק לפסק הדין בפרשת Brown ולביקורת עליו.

ובאמת אני אישית סבור שבעוד שחשדנות היא תמיד דבר בריא, עדיין צריך לבדוק אם אותה הפרדה אכן יוצרת אפלייה. אחד ההיבטים המעניינים בשנים האחרונות בנושא הזה מתייחס לנושא "קווי המהדרין" של חברות האוטובוסים בהם ישנה הפרדה בין גברים ונשים. אלון הראל ואהרון שנרך פרסמו מאמר מאוד מעניין בנושא, מאמר שניתן להתווכח איתו אבל אי אפשר להתעלם מטיעוניו.

הם מזכירים שישנן פרקטיקות של הפרדה שלא נתפסות כמפלות, דוגמת ההפרדה בין גברים ונשים במקלחות ובשירותים ציבוריים. עוד הם מציינים שנשים חרדיות עשויות דווקא לרצות קיומה של הפרדה בינן לבין הגברים, שכן הדבר מאפשר להן לפתח את עצמאותן.

הראל ושנרך טוענים, בצדק רב, שבדומה לסוגייה "השואה – בעד ונגד", כך גם בסוגייה "הפרדה – בעד ונגד" צריך קודם לשאול "הפרדה – כיצד?". כלומר, יתכן שההפלייה שבקווי המהדרין לא נובעת מעצם ההפרדה, אולם ברור שהיא נובעת מפרקטיקת ההפרדה ששולחת את הגברים לקדמת האוטובוס ואת הנשים לאחוריו. הרי ניתן היה לקבוע ההיפך ובאופן מאוד מעניין הרעיון לא עלה.

=

בימים אלה יוצאת רכבת אווירית עמוסה במיוחד של חסידי ברסלב שמבקשים להשתטח על קברו של הצדיק נחמן באומן. בעיתונים מדווח על קומץ אברכים שנצפו בשדה התעופה עם כיסוי לעיניהם שנועד לחסוך מהם את מראותיהם הקשים של בנות ישראל הפחות-חסודות. תמונה של אותם אברכים תמצאו באתר "הארץ", שם יאיר אטינגר מדווח:

"התופעה כבר התגלתה בימים האחרונים למתפללים בבתי כנסת ברחבי בני ברק, בקמפיין צבעוני ל'שמירת העיניים' בדרך אל ציונו הקדוש של רבי נחמן. 'מחייכים כל הדרך לאומן', נכתב בעלון שהופץ בעיר ונועד לשכנע את המאמינים לעטות צעיפים שיחסכו מהם מראות אסורים, ויוליכו אותם בבטחה רוחנית מקסימלית. 'נוסה על ידי רבים ומצאוהו מועיל להפליא', נכתב בעלון, הזרוע תצלומים של חסידים מחויכים, מכוסי עיניים מרצון ומעליהם מטוס ממריא לשחקים".

אטינגר גם מצטט מן ההנחיות של היזמים:

"בכל חנות בדים מבקשים בד לייקרה דק ברוחב 70 ס"מ (בצבע כחול, חום, או שחור), מחירו כ-20 ש"ח. רוחב היריעה הוא מטר וחצי (...) וזה נחוץ כדי שיישב טוב ולא יתנדנד ברוח".

על יתרונות נוספים של בד הלייקרה ניתן ללמוד כאן.

=

אני תופס את הסיפור הזה כסיפור חיובי, ולא רק משום שהוא העלה בת שחוק על שפתותיי. יתכן שהוא מבטא הכרה עמוקה יותר של אנשים, לפיה אידיוטים צריכים קודם כל להעניש את עצמם.