"אבל הבעיה בה"א הידיעה של 'זה שמחכה' (שאינה נעדרת גם מיצירתו של גרוסמן), היא תחושת אי הנוחות שמעוררת יצירה שנכתבת מנקודת מבט של ילד. בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאולי ניתן לתמצת ב:'איזה מתוק!') וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל של הגיבור".
-
=
-
בסיפורה של יהודית קציר "מגדלורים של יבשה" (שהופיע בקובץ בעל אותו השם) ישנו ילד בשם עופר שצפה בסרט "במבי", בו כידוע נספית אמו של במבי בשרפה ביער. לאחר שהסתיים הסרט, ראובן, אביו של עופר, בא לאסוף אותו מבית הקולנוע, והוא ראה אותו יושב על המדרכה ממרר בבכי: "אבא אבא אל תמות".
[יש לקחת נשימה. קציר בסיפור הזה, בעקבות יעקב שבתאי, ממעטת להשתמש במשפטים באורך תקני עם נקודה בסופם:]
"ובסוסיתא בדרך הביתה אמר עופר פתאום, אתה יודע אבא, אני חושב שהרבה יותר עצוב לא להיוולד בכלל מאשר למות, וראובן חייך בתוכו ושאל, למה, ועופר אמר, כי לא כולם נולדים אבל כולם מתים, אז יש לנו מזל שדווקא אנחנו נולדנו, ואנחנו צריכים להיות שמחים, נכון? וראובן אמר, בטח, זה כיף לחיות, ועופר אמר, אבל בכל זאת כל האנשים בעולם הם גיבורים, וגם ילדים כמוני, בגלל שהם ממשיכים לעבוד וללכת לבית ספר ולשחק ולחיות את החיים שלהם כאילו שהם לא ימותו, אפילו שבלב הם יודעים שכן, ואולי בלילה לפני השינה כל האנשים פוחדים אבל הם לא מדברים על זה עם אף אחד, אפילו ראש הממשלה, וראובן הציץ בעופר, ששתק רגע ואחר אמר, אבל אנשים זקנים, כמוך למשל, הם גיבורים אפילו יותר, כי הם יודעים שנשאר להם פחות זמן, וראובן צחק ופרע את תלתליו הבהירים של בנו ואמר, אני זקן? אני לא זקן בכלל, אני בן שלושים וארבע".
רשומות
יש, חזרת!
השבמחקעוד פוסטים בבקשה!