צפייה ישירה

(יש ללחוץ להגדלה)

זנבו המורם של החתול הוא דגלנו

היובש היצירתי שניחת עלי הוא הזדמנות טובה להביא דברים בשם אומרם ולחזור לדבר על היומנים של ויקטור קלמפרר, שכתב בזמן אמת על השלטון הנאצי ועל חייו בצילם. קלמפרר, יהודי מתבולל, הצליח לשרוד את השואה כשהוא מתגורר בגרמניה. חייו ניצלו אולם בדרך היה עליו להתמודד עם אימי המשטר, וזאת כאשר "שיקולי הגסטפו נעשים יותר ויותר חידתיים" וכאשר "המוות מאיים על ראשו של כל אחד בכל רגע".
-
=

15 במאי 1942, יום שישי, לפנות ערב
"[...] גברת אידה קריידל, שפגשתי בדרך לקניות, סיפרה לי על הצו החדש, ואחר כך הראתה לנו אותו בביטאון הקהילה היהודית: מעכשיו נאסר על יהודים שעונדים טלאים ועל כל מי שגר איתם להחזיק חיית מחמד (כלבים, חתולים, ציפורים), כמו כן, אסור למסור את חיית המחמד לידיים אחרות. זהו גזר דין מוות למוּשֶל, שנמצא איתנו יותר מ-11 שנים, ואווה (אשתו של קלמפרר) קשורה אליו מאוד. אנחנו מתכוונים לקחת אותו מחר לווטרינר כדי לחסוך ממנו את הפחד שבאיסוף ובהמתה המשותפת. איזו אכזריות שפלה ומרושעת נגד מעט היהודים. אני מריר מאוד בגלל אווה. פעמים רבות כל כך אמרנו זה לזה: זנבו המורם של החתול הוא דגלנו, לא נלטף אותו, נשמור על ראש זקוף, נעביר את החתול בשלום את התקופה הזאת ובחגיגות הניצחון יקבל מושל "שניצל מִקאם" (הקצב המשובח ביותר שיש כאן). הורדת הדגל עכשיו כמעט גורמת לי להאמין באמונות טפלות. בזמן האחרון היה החתול, בן יותר מ-11 שנים, נמרץ וצעיר במיוחד. לאווה הוא היה תמיד מקור למשענת ולנחמה. יכולת העמידה שלה תיחלש עכשיו".

לפני מותו, זכה מושל מבעליו לסעודה אחרונה בת 450 גרם בשר בקר, וזאת כאשר ההקצבה השבועית לזוג באותה תקופה עמדה על 600 גרם בשר.

נתברר להם שאין הם יודעים דבר על חורבננו באירופה

(לצערי ובניגוד למתוכנן יצא ארוך. וכמו שמארק טוויין אמר פעם: לא היה לי הזמן כדי לקצר, ולכן הארכתי. ואזהרה לבל ייחסו לי הכחשת שואה: ישנה להלן פסקה שלא נסמכת על מקורות מוסמכים. כל היתר – אמת לאמיתה)
-
=
-
הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסוטה ליוטאר ידוע בין היתר בטענתו לפיה השואה הייתה רעידת אדמה שהשמידה גם את הסיסמוגרפים שהיו אמורים לאומדה. במלים אחרות, מדובר באירוע שנטל מן האנשים בין היתר או היכולת להכיל אותו, למלל אותו, להבין אותו לעומקו.
-
=
-
אחת השאלות המעניינות ביחס לתפיסת השואה מתרכזת לאופן בו קיבלו אנשים את הידיעה על הפשעים שבוצעו. במקביל, ומבחינות מסויימות צפייה בבן-אדם מקבל בשורת איוב, ההתמקדות בתווי פניו והציפייה לתמורות בהם, הם הפורנוגרפיה בהתגלמותה.
-
=
-
השואה נתפסת בכללותה באירוע שהתחולל על יהדות אירופה, כלומר מדובר ב"טראומה של אשכנזים". כאשר לוב נשלטה על ידי האיטלקים היו יהודים שגורשו למחנות ריכוז ואחרים נלקחו לעבודות כפייה. לאחר השתלטות הגרמנים על איטליה חלק מיהודים אלה נשלחו לברגן בלזן. בתוניס הגרמנים שלטו לתקופה קצרה ומספר יהודים נלקחו לעבודות כפייה. על אחרים הושת כופר כבד. באלג'יר ובחלק ממרוקו, שנשלטו על ידי צרפת של וישי, נקבעו חוקי גזע ששללו אזרחות היהודים, הפקיעו רכושם והגבילו לימודיהם ועיסוקיהם. במקביל, בעירק, ביוני 1941 פרצו פרעות, "הפרהוד", במהלכן נרצחו כ-200 יהודים ונבזז רכושם של רבים אחרים, כאשר ללא ספק מדובר במאורעות ששינו את פני הקהילה בבבל עד שחרבה.
-
עם זאת מכלול האירועים הקשים הללו, אינו משתווה לאירועים שהתחוללו באותן שנים באירופה. כך השואה עוצבה כאירוע של אשכנזים ולמעשה קולם של המזרחיים לא נשמע. לא ניתן להתעלם מהעובדה שלשואה השלכות חשובות על השסע העדתי, בין היתר על רקע כלכלי: כאשר המדינה בחיתוליה הייתה ענייה ורוב אזרחיהם היו פליטים עניים מרודים, רק חלק מהציבור החל לקבל פיצויים, שאפשרו להם להתקדם בסולם החברתי.
-
=
-
בשנות המלחמה הנתק בין אירופה לבין צפון אפריקה היה כמעט מוחלט. הגיעו שמועות על המשטר הגזעני שקם בגרמניה, על פיטורי יהודים מעבודתם או על החרמת רכושם, אבל לא הגיעו ידיעות על אירועים קשים מאלה.
-
בספרה הרחק מהמסילה – המזרחים והשואה מציינת חנה יבלונקה כי הרגע בו החל להיוודע ליהודי צפון אפריקה על השואה המתחוללת באירופה (כמובן אירועים אלה עוד לא כונו אז "שואה") אירע בנובמבר 1942, כאשר הובס צבאו של רומל באל-עלמיין וכאשר נפגשו יהודי צפון אפריקה עם חיילים יהודים מארץ ישראל שלחמו בשורות הבריטים.
-
המפגש מתואר כמפגש מרגש שלדעת יבלונקה מהווה אירוע מכונן של ממש בתולדות הציונות, שכן עד אז מרבית יהודי צפון אפריקה לא היו ציונים. הידיעות על הזוועה שהתחוללה גרמו ליהודי צפון אפריקה להתפכח מהערצתם לתרבות המערב ובמיוחד לתרבות הצרפתית. יבלונקה מביאה מכתב של חייל שכותב למשפחתו בארץ על המפגש עם יהודי תוניס:

"לאחר הסעודה נתאספו ובאו שכנים. סיפרתי להם על הארץ. נתברר להם שאין הם יודעים דבר על חורבננו באירופה. סיפרתי להם מה עשו בנו הנאצים בארצות הכיבוש. איך האזינו לדברים!"

=
-
הזעזוע, כמובן, היה מיידי, אבל פערי התפיסה היו מהותיים. את השנים שמאז הקמת המדינה ועד למשפט אייכמן מכנה יבלונקה כ"שנות ההדרה". השואה נתפסה באותן שנים כחלק מהביוגרפיה האישית של מי שמשפחתו נכוותה באותם אירועים. השואה הפכה להיות חלק מהביוגרפיה הקולקטיבית, ובכלל כך של יהודי המזרח, רק עם משפט אייכמן, ששודר ברדיו והביא את השואה לכל בית ובית.
-
=
-
ישנה מחלוקת על דמותו של אדולף אייכמן, אם הוא היה הדֵמוֹן שהציג גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפטו, או אם היה איש אפור נטול מחשבה רצחנית או אידיאולוגיות אותו הציגה חנה ארנדט.
-
ז'וזה ברונר, במאמרו "ביקורת הבנאליות הטהורה: על הדה-הומניזציה של אייכמן אצל ארנדט" יוצא כנגד שתי הגישות שנוטלות מאייכמן את אנושיותו. הוא מנסה לשרטט דמות אחרת. לשם כך הוא מעיין בזכרונותיו של אייכמן שכתב במהלך ישיבתו בכלא הישראלי, זכרונות שהיו גנוזים בגנזך המדינה במשך 40 שנה. אייכמן טוען שפוּתה על ידי ראשי הנאצים, אותם הוא כינה בזכרונותיו "האלים"' וכי הוא הצטרף לשורותיהם בשל חוסר הצדק של חוזה וורסאי. כאשר גילה אייכמן שהאלים הם אלי שקר, כבר היה מאוחר מדי. ברונר מספר:

"אייכמן הופך את רעיון 'אלי השקר' לכותרת זכרונותיו, וכך הוא מציג את כל ההיסטוריה של מעורבותו בנאציזם כאי הבנה שהיא בגדר פארסה וטרגדיה כאחד, שבה בן אנוש חף מפשע וחסר כוח נעשה בעל כורחו למשרתם של האלים. אם נאמין לגרסתו, טעות מגוחכת למדי היא היא שקלעה אותו בסך הבירוקרטיה הנאצית. הוא רצה להיות קצין ביטחון, לוחם חמוש למען הצדק, כביכול, אך משום מה לא הבין את שם היחידה הרלבנטית – Reichsicherheitsdienst – ובמקום ליחידה זו הוא התנדב ל-Sicherheitsdienst, יחידה שהיו בה רק תפקידים משרדיים. 'כך מילאתי אם כן את תפקידי: תפקיד משרדי שלא התאים לי פיזית ואף לא נפשית; הדבר היה כרוך אצלי בסבל, שבגללו היה עלי להיאבק ולהתגבר על עצמי כל יום מחדש לפני שהתחלתי בביצוע התפקיד היומי שהוטל עלי לבצעו".

=
-
אפרוריותו של התפקיד כפתה את עצמה על אייכמן גם בביתו כאשר שימש כאב לילדים וכבן-זוג. הוא היה מנשק גרוע, וניסיונותיו לבצע באשתו מין אוראלי מעולם לא הותירו עליה רושם רב. חנה ארנדט הגדירה זאת כהתגלמות "הבנאליות של הלוע".
-
=
-
כאמור יבלונקה מתארת את משפט אייכמן כאירוע שהפך עם הזמן לחלק מהגדרתו העצמית של כל ישראלי:

"אצל המזרחיים בני 'הדור השלישי' כולם כבר צרובה השואה כנתון, כליבת הזהות הקהילתית הקיבוצית, זהות שאינה מבחינה עוד בביוגרפיה האישית והמשפחתית, זהות שנכונה לכל אתגר".

יבלונקה מוסיפה:

"בינתיים החלו קבוצות חדשות בחברה הישראלית לתור אחר אפיקי התחברות לשואה. ב-2002 דיברה רחל מלסה, עולה מאתיופיה. היא סיפרה שעד שהגיעה לארץ והיא בת 16 לא שמעה דבר על השואה 'ופה אתם לא מפסיקים לדבר על זה'".

-

=
-
בנובלה היפה נוף עם שלושה עצים מתאר יהושע קנז את היחסים בין שתי משפחות ממוצא שונה, שגרות בשכנות בחיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בנוסף מסופר סיפורה של דורה, שבן זוגה הרצל התגייס לצבא ונפל בשבי הגרמנים, כשמאז לא הגיע ממנו כל אות חיים. היעדרו של בן-הזוג, שלפני כן גם התנדב להילחם במלחמת האזרחים בספרד, העיק על דורה, שלעתים מזומנות הייתה ממררת בבכי באוזני בקי, אמו של הילד העומד במרכז הנובלה.
-
עם הזמן החל להתפתח רומן בין דורה לבין גבר אחר. היה ברומן, כך נדמה, כדי להקל על דורה, אשר סברה שהרצל לא ישוב, ושסבלה מבדידות ומעוני רב. הרומן הזה הביא להיריון בלתי צפוי, שגרר דיבורים רבים בעיר.
-

בתמונה: נוף עם שלושה עצים לרמברנדט
-

=
-
עם תום המלחמה חזרה משפחתו של הילד למושבה, עליה נדבר בפוסט אחר. יום אחד נסעו הילד והוריו לחיפה, ביקרו בשכונת מגוריהם הישנה, דיברו עם שכן ותיק, וביקשו לברר ממנו מה שלום מכריהם. השכן סיפר שדורה עזבה את השכונה עם בתה מהרצל ועם התינוק פרי ההיריון הלא-רצוי. אבי התינוק לא רצה עוד בדורה ולא רצה בתינוק. מאז שדורה עזבה לא שמעו ממנה.

"והרצל?
-
הוא חזר מהשבי, סיפר השכן, אנשים שהכירו אותו סיפרו שהוא הסתובב בארץ ונתן הרצאות בכל מיני קלוּבּים. אחר כך עזב את הארץ בשביל להגיע לרוסיה. אולי הצליח להיכנס לשם.
-
בני המשפחות נאספו בעיר התחתית כדי לקבל את פני השבויים שהגיעו לנמל. הרצל, שאיש לא בא לקבל את פניו, נסע לבדו באוטובוס העולה לשכונה ודפק על דלת ביתו. דורה עמדה בפתח והתינוק בזרועותיה, וכשראתה אותו פרצה בבכי גדול והתינוק בכה עמה. 'היה כל כך קשה!' צעקה דורה בקול נשבר. הרצל הניח על הרצפה את המזוודה הקטנה שנשא עמו, ונכנס לחדר. מן המדף, שכתבי מרקס ואנגלס ולנין עומדים עליו, ברר לו כמה ספרים, הביא מאי-שם חבל דק וצרר אותם יחד. בידו האחת המזוודה, צרור הספרים ביד האחרת, הלך אל הדלת ובטרם יפתח אותה ויצא לבלי שוב עמד ופנה לעבר דורה, הביט בה משתומם ואמר חרש:
-
'הרגו שם את כל היהודים – ואת, עם החיים הפרטיים שלך'".

אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש

חברי פ' בילה את הימים האחרונים בקורס נגדים. הוא התייחס לזה כקורס שבו הוא לומד לשתות קפה "נשיא" ולעשן סיגריות "טיים", אבל הצבא סבור שהוא מקנה ל-פ', סוף סוף, ערכים וכן קצת מודעות למורשת ישראל. בטח הוא עבר דינמיקה קבוצתית בה היה עליו להגדיר אם הוא חש קודם כל ישראלי או קודם כל יהודי. תשובות עמוקות, יש להניח, לא התקבלו בברכה.
גד
=
גד
בגיליון השבוע שעבר של "7 לילות" נערך ראיון עם הסופר האמריקאי מייקל שייבון, לרגל צאת התרגום למתח גבוה, קובץ סיפורי אימה ומתח שערך.
גד
שייבון הוא יהודי שגר בברקלי עם אשתו הישראלית (והסופרת בזכות עצמה) איילת ולדמן. יהדותו של שייבון מורגשת עד מאוד בספריו, בייחוד בהרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי וכמובן באיגוד השוטרים היידים.

גד
בריאיון עמו שייבון נשאל על ישראל, ומדוע הוא ממעט מבקר בה. הוא השיב בין היתר:

"אין לי אפשרות להתווכח בעברית כדי להסתדר אצלכם. אני לא מצליח לייצר את כמות העלבונות והקללות שדרושה כדי לרכוש מסטיק בישראל".

=
גד
נתן אנגלנדר, סופר אמריקאי-יהודי גם כן, אולם מן החוף המזרחי. הוא בילה כמה שנים בישראל, וחלקים מקובץ הסיפורים היפה שכתב, "גלגול בפארק אווניו" (תרגום: יערית טאובר בן-יעקב), אותו הזכרתי כאן, נכתבו – כך נטען – במהלך שהותו בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום".

גד
הסיפור האחרון בקובץ, "בזאת חוכמתנו", מתרחש בירושלים בשעת פיגוע בבית קפה. הגיבור, בן דמותו של אנגלנדר העונה לשם נתן, נחרד כולו מן הפיגוע. הוא חש מיד במרחק הנפשי שבינו לבין הילידים:

"הירושלמים אינם נחרדים כדרכם של סוסים. אינם מתעופפים כעש אל תוך האש. הם למדו לשאת את האקלים שהם חיים בו. הטרור הוא להם חורף שני, חלק ממזג האוויר. דבר שבא והולך".

נתן יושב בביתו לאחר הפיגוע עם בת זוגו הישראלית, והשניים צופים בחדשות בטלוויזיה:

"ענבר מספרת לי דברים ישראליים, חולקת איתי אמרות על גורל ומזל. 'אסור לנו לחיות בפחד', היא אומרת. 'זה מפחיד, כמובן, אחרי הכל, זה טרור'. יש לה גם סטטיסטיקות חסרות שחר. 'הסיכוי שלך להידרס גדול פי חמישה. הסיכוי למות במכונית גדול פי עשרה. אבל אתה ממשיך לחצות את הכביש, נכון?'
היא מעסה את צווארי. מחליקה יד מתחת לחולצתי ומעסה את גבי.
'אולי אני צריך להפסיק', אני אומר. נשיקה על אוזני. החלפת תחנה. 'אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש'".

=
דש
טוד חזק-לואי, סופר אמריקאי-יהודי אף הוא, שונה על פי עדותו משייבון ומאנגלנדר (ומחבריו הברוקלינאים ג'ונתן ספרן-פויר וניקול קראוס, שהרזון, החיוורון והצמחונות שלהם לא היו יכולים, כנראה, לעמוד באקלים הישראלי). אם מקורות ההשפעה של האחרונים באים מן המורשת הספרותית האמריקאית רבת השנים, הרי שלטענת חזק-לואי דווקא הספרות העברית לימדה אותו לכתוב אנגלית.
דש
באחרית הדבר לקובץ הסיפורים המשעשע שלו משימתו של מתרגם זה (עברית: יצהר ורדי) חזק-לואי מספר שהוא קרא את וויליאם פוקנר רק לאחר שקרא את א.ב. יהושע ושקריאת "זכרון דברים" של יעקב שבתאי בעברית היא זו שהציתה בו את יצר הכתיבה.

"כשאני קורא סופרים עבריים – מברנר דרך גרוסמן ועד סייד קשוע – ברור לי שהם לוקחים חלק בכתיבת ספרות שאפתנית ורצינית אפילו כשהם כותבים סיפורים קצרים ורווי אירוניה. אין ספק שמצב זה נובע מהעובדה המכאיבה שמאז מנדליי ועד היום ספרות עברית נכתבה, בדרך כלל, מתוך משבר, או לפחות מתוך קושי. בארצות הברית המצב שונה לגמרי, כמובן: החיים קלים ובטוחים יותר. אלה חיים שהם כמעט א-היסטוריים".

=
דש
חזק-לואי בילה שנה מחייו בהשקייה בקיבוץ אורים, סמוך לבסיס בו ביליתי את שירותי הצבאי בהשקייה מטאפורית, והוא גם למד זמן קצר באוניברסיטת תל-אביב. נראה שבמהלך שהותו הוא למד גם כן דבר או שניים על הישראליות. אם מייקל שייבון נרתע מהגילויים החיצוניים של הישראליות, הרי חזק-לואי התקדם צעד אחד או שניים.
דש
לסיפור הראשון בקובץ הסיפורים שלו קוראים "בתחומי הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים". כך חזק-לואי מכנה את "יד ושם". חזק-לואי מספר שבקיפטריה של "יד ושם" נמכרים מאפים גם לאחר שהם כבר אינם ראויים למאכל אדם, וזאת ביוזמת מנהל הקפיטריה:

"המנהל קיבל את ההחלטה העקרונית האמורה מכיוון שלא האמין שלקוחות טיפוסיים בקיפטריה הספציפית הזאת – כלומר קפיטריית הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים – יטרחו להשמיע טענות בנוגע לטריותם של מוצרי המאפה לאחר שבילו כל אחר הצהרים בעיון בכל סוגי הרזון, הרעב וכיו"ב".

ואולם נראה שמנהל הקפיטריה לא צפה את ביקורו היהודי האמריקאי, המכונה "האמריקאי". הוא לא נרתע מלהתלונן בפני הקופאי הישראלי, שגם כן לא נמצא ראוי לשֵם ספציפי, והתלונה הזו הביאה לעימות מילולי ואף לתגרת ידיים, כשברקע קבוצת תיירים גרמנים מסיירים במקום, ובראשם מדריך ישראלי שלפי המסופר שואב "עונג סדיסטי" מהסבל שמסב להם הביקור.
דש
בתום התגרה, הישראלי והאמריקאי נמלאים תחושת אשמה ואי-נוחות ממאבקם המטופש. האמריקאי הולך לשירותים כדי להתאושש ואילו הישראלי חוזר לקופה, שכן -

"בתוך כמה דקות ייכנסו הגרמנים, ישתרכו בעקבות היהודי שלהם. הם יקנו פרטי מזון שונים ומשונים, כולל מאפים מקולקלים, ויאכלו אותם עד הפירור האחרון בלי להרגיש כלום".