עכ
כאמור, ההתרגשות היא רבה, ולמיטב זכרוני לא היה לה בקרבי אח ורע מאז התחלתי (לא) לקרוא פסקי דין. הרעיון המתועב של הקמת בית סוהר פרטי טרד אותי עד מאוד במהלך השנים האחרונות. האמת היא שניסיתי להימנע מלחשוב על הנושא משום שעצם המחשבה עליו חוללה שמות בבטני.
גד
פיקפקתי באפשרות שהרעיון הזה יסולק בדרך של חקיקה (יש לציין כאן לטובה את ח"כ שלי יחימוביץ, ח"כ דב חנין וח"כ דוד אזולאי שדווקא ניסו; ויש לגנות את השר גלעד ארדן ששם מקלות בגלגלים, ואולי יזכה לטיפול מיוחד בפוסט נפרד). וגם פיקפקתי בסיכויי העתירה שהגישה חטיבת זכויות האדם של המכללה למשפטים ברמת-גן להתקבל. והנה טעיתי.
גד
=
גד
קשה להפריז בחשיבות הכרעת בית המשפט העליון מאתמול. בעיני זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מבטל חוק של הכנסת תוך שהוא אומר "הכרעתך הערכית לא ראויה: היא פוגעת בזכויות אדם ודינה לעבור מן העולם". עד כה העליון פסל רק זוטות של חוקים, תוך שהוא לא התריס באופן בוטה נגד הערכים בשמם פעל הרוב שהעביר את החוק, אלא הוא רק אמר שנשכח עניין קטן כזה או אחר שראוי להתייחסות. הפעם מדובר בביטול של חוק שלם, שהיה פרי של עבודת חקיקה רצינית למדי, וביטא עמדה ערכית (איומה ונוראה) ברורה. בנוסף מדובר בעניין בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת. ואכן כבר ניתן לשמוע, שלב לבייב, היזם של בית הסוהר הפרטי, שוקד על תביעת הפיצויים שלו*.
כג
גד
זו שעתו היפה של בית המשפט העליון, בה הוא מגן על המיעוט (אסירים) שהרוב הדמוקרטי לא ממש טרח להתחשב בזכויותיו. (למען האמת הדבר תמוה – הרי נראה שסטטיסטית הסיכויים שמי מחברי הכנסת ימצא עצמו בכלא הם גבוהים יותר מהסיכויים שמי מקוראי הבלוג הזה יישלח לצינוק). גם צריך לציין שבמידה מסויימת פסק הדין הזה ניצב מול הגל הציבורי האחרון שמגלה התלהבות יתירה מהחמרת הענישה והיחס לאסירים. בתוך כך ניתן להזכיר את שביעות הרצון הרחבה והדוחה מהתאבדותם של עצירים בבית המעצר וכן את הצעת החוק שחבורת חברי כנסת אופורטוניסטים ולא-חכמים הציעה, להטלת עונש מוות לרוצחים-שמעשיהם-הגיעו-לכותרת-הראשית-בעיתון.
גד
=
גד
ודווקא בשעה יפה זו אני רוצה לקלקל. כזה אני. פסק הדין הזה חשוב מאוד בגלל הנושא הקונקרטי שהוא עסק בו. ואולם אני לא בטוח שנסתם סופית הגולל על האפשרות של הקמת בית סוהר פרטי בישראל. בנוסף, לא צריך להפליג במשמעויות הרחבות של פסק הדין: אני מתקשה לראות את הממשלה מרסנת את מגמת ההפרטה הלא נגמרת שלה, ואני מתקשה לראות את בית המשפט העליון מתערב בענייני הפרטה כאלה ואחרים, מה גם שאני מניח שרוב שופטיו הם דווקא אוהדי ההשקפה הכלכלית והחברתית העומדת בבסיסה.
גד
=
גד
סטודנטים למשפטים גדלים על האתוס שיש בתפקידו ובכוחו של בית המשפט העליון להציל את האומה מעצמה, כאשר מתעצמים בה יסודות בלתי-דמוקרטיים. הם הוגים בינם לבינם בכללים ובדוקטרינות המשפטיות שיאפשרו לבית המשפט לעמוד על רגליו ברגע האמת, ולמנוע את המפולת, אותה מפולת שכזכור רפובליקת ויימאר קרסה כתוצאה ממנה.
גד
האתוס הזה הוא לא נחלת פרחי משפטים בלבד, אלא הוא אפילו מאפיין שופטים עליונים בולטים. ניתן לציין בהקשר זה את השופט יואל זוסמן (בפסק הדין שפסל את הרשימה הערבית "אלארד" בשנות הששים), את השופט אדמונד לוי (בחוות הדעת התמוהה שנתן בפסק הדין בנושא ההתנתקות) ואת השופט מישאל חשין (בחוות הדעת התמוהה לא פחות שנתן בפסק הדין מ-2006 בנושא גיוס בחורי הישיבות). אפילו השופט אהרן ברק, שאין מיומן ממנו בעמידה על מגבלות הכוח, היגג בנושא אי שם בסוף שנות השמונים.
גד
מתוך מודעות מלאה לחוק גודווין, לא נותר לי אלא לחזור לספרו של סבטיאן הפנר סיפור של גרמני 1914-1933 (תרגום: שולמית וולקוב).
גד
=
גד
סבסטיאן הפנר, גרמני (לא יהודי, חלילה), מתאר בספרו (משנת 1939) את עליית הנאצים בגרמניה. הפנר לא חיבב את הנאצים והוא היגר מגרמניה בשנת 1938. הוא מציין: "מה שהציל אותי היה האף שלי". הוא ידע להריח את האסון שמביאים עמם הנאצים.
גד
=
גד
הפנר הצטיין בלימודי המשפטים והוא התמחה בבית המשפט העליון בגרמניה בדיוק כאשר הנאצים עלו לשלטון. הוא מספר על המתחולל בבית המשפט:
"מוזר היה לחזור ולשבת בבית המשפט, באותו אולם כמו תמיד, על אותם ספסלים, ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אותם שומרים ניצבו בדלתות ושמרו על כבוד בית המשפט כמו תמיד. אפילו השופטים היו ברוב המקרים אותם שופטים. אמנם השופט היהודי בהרכב בית המשפט העליון שלנו לא הופיע יותר, כמובן, אך הוא לא פוטר, שכן היה כבר זקן למדי ושימש כשופט עוד בתקופת הקיסרות. תקעו אותו במשרד הטאבו או במחלקת החשבונות של אחד מבית משפט השלום האזוריים. במקומו ישב בהרכב שלנו, חריג באורח מוזר בין השופטים הוותיקים של בית המשפט העליון, שופט צעיר מבית המשפט השלום, בלונדיני, גבוה ואדום-לחיים. אם שופט בית המשפט העליון הוא מעין אלוף, הרי ששופט שלום הוא בערך סגן. הכל התלחשו, שמחוץ לעבודה הוא היה קצין ס"ס. הוא הקפיד לברך את כולם במועל-יד נמרץ ובקריאת 'הייל היטלר' קולנית, ונשיא ההרכב ושאר השופטים הזקנים השיבו איכשהו בניפנוף-יד ומילמלו משהו לא ברור. בחדר ההתייעצויות, בשעת ארוחת הבוקר, נהגו השופטים בדרך כלל לפטפט ביניהם קצת, בשקט ובניחותא, כמקובל בין זקנים משכילים, על ענייני דיומא או על אנשים אחרים במערכת המשפט. כל זה נפסק כעת לגמרי. בהפסקות בין הדיונים הם ישבו ואכלו את הסנדוויצ'ים שלהם בדממה מוחלטת.
דש
לעתים קרובות התנהלו גם הדיונים עצמם באורח מוזר. השופט החדש הסביר משהו בענייני חוק בקול צלול ובביטחון עצמי, ובעוד הוא נואם היינו אנו המתמחים, אמונים על חומר הבחינות הטרי שלנו, מחליפים בינינו מבטים. 'וכי לא פסחת במקרה, עמית נכבד, על סעיף 816 בחוק האזרחי?' אמר לבסוף נשיא ההרכב במלוא האדיבות, ואילו השופט העליון החדש, קצת בדומה לתלמיד שמצא עצמו לכוד בבחינה, דפדף במבוכה בספר החוקים שלו, ולבסוף הצליח לענות בקול ערני ועליז: 'אה, כן, נכון. אז בעצם זה הכל בדיוק להיפך'. היו אלה ניצחונותיה הקטנים של שיטת המשפט הישנה.כג
היו גם מקרים אחרים, מקרים בהם סירב השופט החדש להודות בטעותו, ובהסבירו לעמיתיו המלומדים שהמשמעות קובעת ולא אותיות החוק היבש, טען ברהיטות ובקול רם מדי שלסעיפים הישנים אין עוד תוקף כלל. הוא ציטט את היטלר, ובמחוות של שחקן תיאטרון צעיר התעקש על איזו פסיקה מופרכת בעליל. היה זה מעורר רחמים להתבונן בפניהם של השופטים הוותיקים. קשה לתאר את המצוקה ששידרו שעה שהשפילו את מבטם את התיקים שלפניהם, נאחזים באצבעות מעוותות בקלסרים המשרדיים ובפיסות הנייר-סופג שעל שולחנם. על נאומים כאלה שנאלצו כעת לשמוע כמופת של חוכמה הם נהגו להכשיל ללא היסוס מועמדים לשירות המדינה. אבל מאחורי הנאומים האלה ניצבה כעת המדינה במלוא כוחה והסתתר איום בפיטורין בגלל 'חוסר אחריות פוליטית-לאומית', וכן קשיי פרנסה, מחנה-ריכוז... השופטים כיחכחו בגרונם: 'כמובן, דעתנו ממש כדעתך, עמית נכבד, אך הרשה נא לנו להסביר...' לא נותר להם אלא להתחנן למעט הבנה בכל הקשור לספר החוקים האזרחי של גרמניה ולהציל את מה שעוד ניתן להציל.גד
כך פעל בית המשפט העליון בברלין, שנת 1933. היה זה אותו בית משפט עליון שלפני מאה וחמישים שנה היה פרידריך הגדול משליך את שופטיו לכלא אם העזו לפסוק בניגוד לדעתם המקצועית ועל-פי הוראות הממשלה. כל תלמיד בית ספר בפרוסיה מכיר עד היום את האגדה מאותו זמן, סיפור אמיתי פחות או יותר, שקיבע את שמו הטוב של בית המשפט הזה: כשפרידריך בנה את ארמון סַנְסוֹסִי, הוא ביקש להרוס את טחנת הרוח שעומדת שם עד היום. המלך הציע לטוחן לקנות ממנו את הטחנה, אך הטוחן סירב. הוא רצה להמשיך ולהפעיל אותה. המלך איים עליו שיחרים את רכושו, ועל כך ענה הטוחן: 'אכן יכולת, הוד מלכותו, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין!'".
==============
הערה (23/11/2009): פנו אלי מלשכת הנשיאה ביניש (נניח) והזכירו לי שלפני כשלוש שנים בית המשפט העליון פסל סעיף ב"חוק האנתיפאדה" שנועד להגביל את אפשרותם של פלסטינים תושבי השטחים להגיש תביעות בנזיקין נגד המדינה. זו בהחלט הוראת חוק משמעותית שבוטלה והיא אינה בגדר "זוטי דברים". ואכן מדובר בפסק דין חשוב גם כן. עם זאת יוזכר כי בית המשפט נעתר לעתירה חלקית בלבד (ביטל סעיף אחד, הותיר אחרים), והוא יצר מעין פשרה בין עמדת העותרים לזו של המדינה. בפרשה של בית הסוהר הפרטי מדובר בקבלה מלאה של העתירה ובביטול של חוק שלם. תודה לקרן.
רשומות
