‏הצגת רשומות עם תוויות הכל אודות אמא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הכל אודות אמא. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק ב')

(פוסט המשך על המלצות ספרים, גם בו לניטשה תהיה הופעת אורח קצרה. כמו כן יוזכרו בו סופרים רבים אחרים שאת ספריהם לא קראתי מעולם. יש להניח שיהיה מתישהו פוסט שלישי).
כג
=
כג
בתחילת סרטו "הרומן שלי עם אנני" (annie Hall) מספר אלבי סינגר, בן דמותו של וודי אלן, את הבדיחה הידועה המיוחסת לגראוצ'ו מארקס לפיה
הוא אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו. אלבי אומר שזה למעשה המוטו בחייו בכל הנוגע ליחסיו עם נשים. הוא מספר על כך שהוא הגיע לגיל 40 והוא מצוי במשבר. זה לא שהוא מוטרד מגילו, הוא דווקא מניח שהוא יתבגר יפה. המשבר של אלבי נובע מכך שהוא נפרד מאנני (דיאן קיטון), והוא עדיין משחזר בראשו פיסות מיחסיהם המשותפים, מתוך ניסיון להבין מה מקור הכישלון. במהלך הסרט מוצגות על המרקע אותן פיסות מחיי הזוגיות שלהם.
כג
שמה של בת הזוג, כשמו של הסרט באנגלית, annie hall, נגזר מן המושג anhedonia, כלומר חוסר היכולת ליהנות (ובעברית: פולניוּת).
כג
אם
דמותה של דיאן קיטון ב"מנהטן" (הסרט העוקב ל"רומן שלי עם אנני"), הייתה דמות חכמה ואינטלקטואלית, שנתנה קונטרה לדמותו של אייזק (בגילומו של אלן), הרי שאנני הול היא דמות שנופלת משמעותית מחוכמתו וידענותו של אלבי. אלבי מבקר בדירתה של אנני והוא מבחין בספר שירים של סילביה פלאת'.

Alvy: "Sylvia Plath! Interesting poetess whose tragic suicide was misinterpreted as romantic by the college-girl mentality"


Annie: "oh, yeah, right. I don't know, I mean: some of her poems seem neat"

עולה התחושה שלמעשה אלבי לא מצליח לראות את אנני כבת-אדם וכבת-זוג שווה. כאשר היא מבטלת את התור שלה לפסיכולוג, הוא חש את זה כאקט פוגעני כלפיו.
כג
אחת הבעיות ביחסים בין השניים, כך נדמה, היא שאלבי מנסה לעצב את אנני בתור הגרסה הנשית שלו. כשהשניים מטיילים בחנות ספרים, הוא בוחר שני ספרים, "The Denial of Death", ו-"Death and Western Thought" ומסביר לאנני, "אני אקנה לך את הספרים האלה, אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם, במקום הספר הזה על החתול". אנני מעט נרתעת משמות הספרים ומעירה, "זה נראה כמו חומר ממש רציני". אלבי מסביר: "זה משום שאני אובססיבי לגבי המוות, נראה לי. זה נורא משמעותי עבורי". או אז אלבי נוגע בכתפה של אנני ומוסיף להסביר, "השקפת העולם שלי על החיים היא מאוד פסימית. את צריכה לדעת את זה אם נהיה ביחד".
כג
=
כג
איזכורים קצרים ל"הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי כבר הבאתי כאן וכאן (תרגום: ש.מ. עוגן). הספר עוקב אחר מחצית חייו הראשונה של גארי, בצלה של אמו, והוא מספר גם על מספר מערכות יחסים קצרות שהיו לגארי עם נשים, דוגמת אדֵל, "נערת המעדניה":

"בבוקר נאה אחד נעצרה לפתחו של מלון מרמון מונית ומתוכה יצאה נערת המעדניה שלי. היא ניגשה ישר אל אמי והקימה שערורייה עצומה – ים של דמעות, התייפחויות, איומים רצופי חיתוך-ורידים ובליעות רעל. הדבר החניף לאמי מאוד. לכך ציפתה ממני. הייתי לאיש העולם. היא לא איבדה אף רגע. עוד באותו יום ידעו על כך בעלי הדוכנים של שוק ביפה, ובכל מקום קיבלו את פניי מבטים מלאים הערכה. השקפתה של 'הקורבן שלי' הייתה פשוטה בתכלית: מחובתי לשאת אותה. היא הביאה לכך את הנימוק המוזר ביותר שנשמע אי פעם: 'הוא הכריח אותי לקרוא את פרוסט, דוסטוייבסקי וטולסטוי' הכריזה אותה נערה אומללה כשעל פניה נסוכה הבעה שהייתה מרככת אף את הלב הקשה ביותר. מה ייהא עלי אתה? מי ירצה לשאתני?"
גד
עלי לציין שאמי נפגעה קשות על ידי גילוי זה של כוונותיי. היא התבוננה בי בחומרה. כנראה הרחקתי לכת. אני עצמי נמצאתי במבוכה. האמת היא שאילצתי את אדל לבלוע את פרוסט כרך אחר כרך בזה אחר זה, דבר שנתפרש לה כהצעת נישואין. יסלח לי אלוהים! אפילו אנסתי אותה ללמוד בעל פה קטעים שלמים מתוך 'כה אמר זרטוסטרה'. אמנם לא הכנסתי אותה להיריון, אבל לא אוכל להכחיש את העובדה, ומוטב שאודה בכך – הכרחתי אותה לקרוא את פלובר, גובינו ו-יסלח לי אלוהים, את לוטרמון, כך שלא יכולתי לנער חצני מכל הענין".

אמו של גארי ניסתה להרגיע את המעורבים באמצעות תה ומרקחת תותים מעשה ידיה. לאחר שהאם שוחחה עם אדל היא חזרה ושוחחה עם בנה:

"'האם אתה מאוהב בה באמת ובתמים?'
גד
'לא. אני אוהב אותה בכל ליבי אבל לא באמת ובתמים'
גד
'אז מדוע הבטחת לה הבטחות?'
גד
'לא הבטחתי לה דבר'
גד
'כמה כרכים יש לפרוסט?'
גד
'אמא, הקשיבי...'
גד
היא נענעה ראשה. 'לא נהגת בה יפה'".

יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

הבלדה על הנזל וגרטל

בספרו המאה שלי ביקש גינטר גראס להציג את ההיסטוריה של המאה העשרים בגרמניה. הספר כולל 100 פרקים, כאשר כל אחד מתאר אירועיה של שנה אחת מן המאה. בכל פרק מופיע דובר אחר, לרוב מדובר באדם אלמוני, שמספר את סיפורו האישי, אשר משתלב בצורה כזו או אחרת עם ההיסטוריה הגרמנית באותה שנה. יש להניח שהספר ידבר בעיקר עבור גרמנים שמכירים את ההיסטוריה הגרמנית על בורייה. ואולם, הספר מעורר עניין גם אצל הקורא הלא-גרמני, וזאת כנראה משום שלמרבה השמחה במשך חלק ניכר מן המאה העשרים הצטלבה ההיסטוריה הגרמנית עם זו הגלובאלית.
גד
=
עיע
בפרק העוסק בשנת 1928, מספרת אשה מבוגרת, בפרספקטיבה של אחרי המלחמה, על שלושת ילדיה שעוד גרו כולם בבית באותה שנה. היא מספרת זאת לבן-שיח, והיא נעזרת בפתקים שכתבה בזמן אמת.

"הבכור שלי היה כבר אז במשטרה, בתחנה 46. אתה יכול לקרוא פה: 'הרברט אמנם לא היה חבר במפלגה, אבל תמיד הצביע לשמאל..." כי אנחנו בעצם היינו משפחה סוציאליסטית, כבר אבא שלי ואבא של בעלי. אהה, ויוֹכֶן, השני שלי, בבת אחת נהיה קומוניסט שרוף, בדיוק שזה התחיל פה עם כל ההתפרעויות והדקירות. הוא אפילו הצטרף ללוחמי 'החזית האדומה'. בעצם הוא היה טיפוס רגוע, שקודם התעניין רק בחיפושיות ובפרפרים שלו, בניווט ספינות מהנמל לתעלה שהולכת החוצה ולכל מקום אחר בעיר הממגורות. ופתאום נהיה פנאט. בדיוק כמו היינץ, הקטן שלנו, שאז, כשכאן ובכל המקומות היו בחירות, נהיה חתיכת נאצי קטן – בלי להגיד לי אפילו מילה. אהה, פתאום הוא מופיע במדי ה-SA ומתחיל עם נאומים. ילד שמח שכולם אוהבים. גם הוא עבד בעיר הממגורות, במשלוחים של פולי קפה טריים. לפעמים היה מבריח קצת בשבילי כדי לקלות. כל הדירה הריחה מזה, אפילו החדר מדרגות. ואז פתאום... בהתחלה הכל עוד היה בסדר למרות הכל. אפילו בימי ראשון, כששלושתם ישבו במטבח ליד השולחן ואני עמדתי ליד הכיריים. הם רק עשו פרצופים אחד לשני".

=
דש
זה מכבר גרמניה סובלת מילודת חסר. אנשים מאחרים להתחתן וממעטים להביא ילדים, וכתוצאה מכך האוכלוסייה מתכווצת תוך התקרבות למצב מסוכן בו לא יהיה בידי דור העתיד לכלכל את המדינה כולה. מדובר בתופעה שפושה בחלק ניכר מן העולם המערבי, אולם בגרמניה מדובר בתופעה בולטת במיוחד.
דש
"אקונומיסט" דיווח לפני זמן מה כי כיום רבע מהנשים בנות ה-40 בגרמניה הן נשים שלא הולידו ילדים. עוד הוא דיווח כי הבונדסקאנצלרין אנגלה מרקל "הודתה שהמדינה שלה צריכה לפתח גישה יותר ידידותית כלפי ילדים".

חי

=

אתמול הושבעה ממשלה חדשה בגרמניה, ממשלת מרכז-ימין. זו ממשלתה השנייה של אנגלה מרקל ממפלגת "האיחוד הנוצרי-דמוקרטי", דוקטור לכימיה, והאשה הראשונה שעמדה אי פעם בראש המדינה. לצדה יכהן שר החוץ החדש, ראש מפלגת הימין "המפלגה החופשית-דמוקרטית", גידו וסטרוולה, עורך-דין, דוקטור למשפטים, והפוליטיקאי ההומו הבכיר ביותר בעולם אי פעם*.

*בתחילת השנה נבחרה לכהונת ראש ממשלת איסלנד גב' יוהנה סיגורדרדוטיר, והיא במקרה לסבית, אולם ברור שמשרת שר החוץ בגרמניה היא משרה משמעותית יותר בקנה מידה עולמי. כמובן הכוונה היא להומואים מחוץ לארון. מי יודע מה קורה בתוך הקבינט.

=

הן אנגלה מרקל והן גידו ווסטרלה לא הביאו ילדים לעולם.

יום שבת, 5 בספטמבר 2009

אנה, קרנינה את המלח

"אהבת האם זו הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה, אין אלה אלא תנחומים". כך טוען רומן גארי בספרו היפה "הבטחה עם שחר", שמתאר את הקשר בינו לבין אמו.

=

כתב "הארץ" יותם פלדמן פרסם השבוע בעיתון כתבה ארוכה
על חייה של אמו, שרה חינסקי, על מחלתה שהביאה למותה, ועל הקשר ביניהם (כאן נמצא חלקה הראשון של הכתבה וכאן חלקה השני).


בכתבה היפה הזו מצטיירת חינסקי כאשה חכמה, רגישה ומצחיקה. בכתבה משולבים פרקים מיומנה וממאמריה שמגלים כי היא ניחנה בעברית לא שגרתית, עשירה, מורכבת, אסוציאטיבית, כזו שתחבירה מעדיף את הפסיק המורכב על פני הנקודה התכליתית, וכזו שדומה גם לעברית של בן-זוגה לשעבר, אביגדור פלדמן, כאשר עולה התהייה כיצד נשמעו בבית הזה השיחות במהלך ארוחת הערב, ובאופן קונקרטי עולה השאלה איזה מטען אינטלקטואלי ותרבותי אדם נדרש לשאת עמו על מנת להבין משפט שאומר האחד לאחר כשהוא מבקש לקבל לידיו את המלח.



=

חינסקי מספרת לבנה על אירוע מיום הולדתו הרביעי:


"זה התחיל כשעשוע תמים, כשהיה לך יום הולדת ארבע. התחלת לשאול 'בן כמה אני אהיה בשנה הבאה', וכשענינו המשכת, 'ובשנה הבאה, ובזאת שאחריה', והמשכת והמשכת עד לגיל 20 בערך, ואז השעשוע קיבל תפנית בלתי צפויה. בבת אחת בלי שמישהו אמר משהו או שהמשחק השתנה פרצת בבכי נורא שאי אפשר היה לעצור אותו, ולא הייתי צריכה לשאול מה הסיבה. זה היה רגע איום של תובנה. אדם שחווה ברגע אחד את הסופיות של החיים שלו. אני זוכרת שאי אפשר היה לנחם אותך כי זו הייתה חוויה מטלטלת כל כך, ידיעת המוות פשוט כיסתה את כולך ומילאה אותך בצער עמוק ובייאוש".



=

ובעניין אחר לחלוטין, פלדמן שואל את אמו איזו סביבה פוליטית היא מצאה כנערה בתל-אביב, אליה היגרה, כהגדרתה, מפתח-תקווה. היא משיבה:


"האוונגרד הפוליטי המקומי, כשהייתי בצבא, היו כולם אנשים מאוד מבוגרים, מעין 'סלון קומוניסטי', ככה קראו להם. ביטוי מדהים. זה ביטוי שאומר שאתה בעצם מדבר הרבה ולא שום דבר אחר. מה שהיה מרכזי אצלם זה שהם ייצרו את ההביטוס השמאלני של שתיית הקפה. הבועה התל-אביבית היא הביטוס נורא עתיק. מפריע לי שאנשים עדיין מאמינים בהביטוס הזה.
ש: זה השתנה?
אנשים לא יכולים לשנות את הרפרטואר החברתי של השמאל שותה הקפה. אני אישית חושבת ששום דבר לא השתנה".



=


ולסיום, כאן תוכלו למצוא את השיר "כל מי שאת" שכתב אריאל הורוביץ לאמו, נעמי שמר, על ההתמודדות עם ימיה האחרונים.