"תן לי 600 מילה לחג", ציווה עלי העורך האכזר, "ותוסיף ברכת חג שמח לקוראי הבלוג ולכל בית ישראל". זה לא שלא ניסיתי להתווכח. בהתחלה ניסיתי לטעון בטון תקיף שעבור הכסף שמשלמים לי פה אני לא מוכן לכתוב לפי הזמנה. כשזה לא עזר ,ניסיתי לעורר אצלו רחמים והזכרתי לו שאני בתקופת יובש לא קצרה ושבנוסף לכל הצרות הוא גם פסל לי אך לאחרונה, זה אחר זה, ארבעה פוסטים שהיו מוכנים לפרסום. התסכול בהקשר הזה הוא גדול מאוד, בהתחשב בכך שהעורך האכזר, שעובד גם עם יוסי גיספן, לא מגלה בררנות כה רבה בעניינו. כשרחמיו לא נכמרו ניסיתי את הנתיב השלישי, זה העסקי, וטענתי בפניו שבכלל לא משתלם לו שאפרסם חומר חדש. נתתי לדוגמא את חשבון הטוויטר שלי, שמספר העוקבים אחריו החל לעלות דרמטית דווקא כשהפסקתי לצייץ כמעט לחלוטין. ובכן, כישוריי הרטורים לא הועילו, ונשלחתי הביתה (טוב, נו, לבית הקפה) לכתוב פוסט של 600 מלים לפסח.
כישלוני בהתמודדות עם העורך האכזר גרם לי להבין שעלי לכתוב פוסט, אבל עדיין נותרה השאלה על מה אכתוב. הרי על הגפילטע פיש, הדג הארור שכה מזוהה עם החג, כבר כתבתי בשנה שעברה. כך גם כבר כתבתי על החצילים, הפלפלים והקישואים בהם אתעלל לכבוד החג. לפיכך נדמה לי שלא יהיה טעם בכתיבה על יתר המנות שאכין לארוחת הסדר. הן לא מגלות סיפור מעניין במיוחד, או אינן ראויות לצילום. הרי בסופו של דבר פשטידת תפוחי אדמה זה לא דבר פוטוגני. גם לא מרק עוף, מה גם שאבשל אותו בלי לטעום את התוצאה. ועל הפירה לא אפרט ולו משום שאין בכוונתי לגלות להוריי על כמויות החמאה שיוטבעו בתוכו, ואין בכוונתי לדבר על עוגת השוקולד שאכין לקינוח, שכן למורת רוחם של אחייניי אשתמש עבורה בשוקולד מריר 60%. מצפוני הקולינרי אינו מאפשר אחרת.
מאחר שאת ההגדה אנחנו לא קוראים גם אין הרבה הווי משפחתי שניתן לספר עליו. הרי לא אספר על אחותי שלעולם תאמר בתחילת הארוחה – בעירוב של שעשוע ומבוכה – את בדיחתה, "קראנו את ההגדה ממש מהר השנה", ולא אספר על כך שהיא לעולם תעריך בסוף הארוחה שבבתים אחרים "המסכנים עוד לא התחילו לאכול". [יש לה גם הערות מקבילות ביום כיפור, אבל על כך לא אכתוב בפעם אחרת]. גם לא אספר על התחרות הקבועה בין אחותי לבין אמי מי תנזוף ראשונה באבי על כמות המזון המוגזמת בה הוא יאביס את עצמו, תוך שהוא מלכלך את החולצה הלבנה החגיגית והלא-מגוהצת שהוא יקפיד ללבוש, אף על פי שיתר בני הבית ילבשו בגדי חולין. ולא אספר על גיסי שבמקביל ימשיך להציע לאבי לקחת עוד מנה שהוא לא אכל (או דווקא כן), כאשר אבי בתגובה יאמר במבוכה, "אה... בסדר", בטון שעשוי לגרום למאזין תמים לחשוב שהוא עושה למישהו טובה. וגם אין לי מה לספר על שטיפת הכלים שבסוף הארוחה, שאתנדב לבצע לבדי, ולו משום שבשלב הזה כבר לא אוכל לשאת את דברי ההבל (וההבל) שייצאו מפי אביו של גיסי.
מצד שני, יהיה זה לא ראוי לכתוב פוסט לחג שיעסוק בענייני דיומא, כמו עוד דייט כושל שהיה לי בשבוע שעבר.
יפתח: היי, אני מצטער על האיחור. לא חשבתי שיהיה כל כך קשה למצוא כאן חנייה.
דייט כושל: מה, הרייקי לא עזר?
יפתח: סליחה?
דייט כושל: עשיתי לך רייקי-חנייה.
הואיל והדברים ברורים ונהירים, יהיה זה מיותר לכתוב שראוי היה אילו הפתיח האמור היה גם הסגיר לפגישה, ואולם בכל זאת התיישבנו בבית הקפה, או אז התנצלתי בפני הדייט הכושל ששכחתי את הארנק בבית ולפיכך הוא ייאלץ לשלם עלי. לא אספר על השעה שחלפה לה לאחר מכן, במהלכה הוא כסס את ציפורניו ואני תהיתי אם זה יהיה מנומס לומר לו ש"זה לא יקרה" מיד אחרי שהוא ישלם על הקפה שלי (התשובה: זה מנומס).
בעניין אחר, לא יהיה זה ראוי לכתוב לכבוד החג על המלצר החמוד שמתרוצץ בבית הקפה בו נכתבות שורות אלה, ולפיכך לא אכתוב על כך שהייתי שמח לבער עמו חמץ, אף על פי שכנראה הוא בכלל אוכל קטניות.
אז על מה אכתוב לכבוד החג? אכתוב על השיר "רגעי קסם" מתוך הדיסק החדש של אהוד בנאי. בשיר, אם אני מבין נכון, יעקב, אביו של אהוד, מספר לאמו של אהוד את סיפור אהבתם. בנאי, כמו בנאי, יודע למצוא את הניצוץ שבבנאלי.
"לאט לאט חסכנו כסף לדירה בבית משותף מול הפרדס של גבעתיים,
את רשמת את הילדים לספריה, היינו משפחה קטנה עם משקפיים".
דמעות רבות היו זולגות מעיני למשמע השיר הזה, אלמלא הייתי כזה גבר.
חג שמח לקוראי הבלוג ולכל בית ישראל.
רשומות
