ערב אחד, כשהייתי בן 6, נסענו כל המשפחה מערד לבאר-שבע, כדי להיפגש לראשונה עם חבר לעבודה של אבי ועם משפחתו. שהינו זמן קצר בבית המשפחה ואז נסענו למסעדה בשם "בית הלימון". זו הייתה הפעם הראשונה שבה סעדתי במסעדה.
בדרך למסעדה ישבתי במושב האחורי ב"דלתא" הכתומה שלנו, כשמימיני אחותי הגדולה, ומשמאלי רועי, בן גילי, בנו של החבר של אבי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את המשפחה הזו ואת רועי.
כבר בתחילת הנסיעה רועי פנה ושאל אותי, "אתה רוצה להיות חבר שלי?"
שאלתו של רועי הביכה אותי. אמנם בן 6 הייתי, אבל ידעתי שהצעתו של רועי היא אידיוטית: הרי חברות היא פרי תהליך שמתרחש לאורך זמן בין שני אנשים, ובטח שהיא לא נוצרת בהצעה של אחד ובהסכמתו של אחר.
מרוב מבוכה לא השבתי לרועי. אבל רועי היה עיקש, והוא חזר ושאל, אף על פי שהוא לא זכה למענה.
"אתה רוצה להיות חבר שלי?"
"אתה רוצה להיות חבר שלי?"
"אתה רוצה להיות חבר שלי?"
התקליט החוזר של רועי עיצבן את אחותי שרצתה שקט. היא צעקה עלי, "תגיד לו כבר שאתה רוצה להיות חבר שלו!"
אז הסכמתי.
המשך הערב לא כל כך זכור לי, מעבר לכך שהריח במסעדה לא היה טוב, וכך גם האוכל עצמו. אבל רועי ואני מאוד נהנינו זה בחברת זה, ונפרדנו בתחושה שמדובר בחברות שלא תנותק לעד.
פגשתי את המשפחה הזו, ואת רועי, עוד פעמיים שלוש, בהפרשים של חודשים מפגישה לפגישה, ואז הקשר נותק.
אני לא יודע אם הוא עדיין אוהב לשחק טאקי, אני לא יודע אם הוא עדיין מתקשה בשיעורי הבית, ואני אפילו לא יודע אם הוא כבר התחיל לחשוב על טיול בר המצווה לחו"ל.
הדבר היחיד שזכור לי מרועי הוא הנסיעה עמו במושב האחורי במכונית, ואני נזכר בו בכל פעם מחדש, כאשר פייסבוק מודיע לי, Mitzi Mitzi wants to be your friend
רשומות
