יום רביעי, 16 ביוני 2010

מישאל שלי

לפני כ-25 שנים הועמד לדין יוסי ורטר, כיום הפרשן הפוליטי המצויין של "הארץ", ואז, כנראה, כתב פלילי בעיתון. בפרשה זו, שאינה מעניינת יותר מדי, הואשם ורטר, שפרסם תמונות שהגיעו אליו בדרך כזו או אחרת תוך הפרת הדין האוסר על פרסום חומר חקירה משטרתי חסוי. בית משפט השלום זיכה את ורטר, ובית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה והרשיע אותו. ורטר ערער לבית המשפט העליון, ושם השופט אהרן ברק הפך שוב את ההחלטה והורה על זיכויו של ורטר. פסק הדין הזה נלמד בבית הספר למשפטים כדוגמא לפסק דין בו מיושם עקרון המזיגה במשפט הפלילי.
-
בסופו של פסק הדין, לאחר שהשופט ברק השלים את הנמקת זיכויו של העיתונאי, הוא ציין, במעין פטרונות אבהית, ובטון משועשע משהו כי "ייסורי ורטר הצעיר מגיעים אפוא לקצם".
-
הסיומת הזו של ברק היא לא שגרתית. לדעתי זה פסק הדין היחיד של השופט ברק בו הוא גילה חוש הומור. זו גם הפעם היחידה שאני זוכר שבה הוא התייחס ליצירה ספרותית כלשהי.
-
כאשר קראתי את פסק הדין הזה, והימים הם ימי טרום-מבחן, חשבתי שיהיה זה חכם להפסיק לעיין בחומר לקראת המבחן ולהתחיל בחיפושים אחר פסקי שמאזכרים יצירות ספרותיות. ניסיתי לשכנע את עצמי שבזבוז הזמן היקר אולי יפגע בציון שלי לטווח קצר, אבל הוא יסייע לי להיות משפטן טוב יותר לטווח ארוך. לא בטוח שזה עבד. בכל אופן, התוצאה הייתה דלה למדי. למעשה השופט היחיד שמצאתי באותה העת שנזקק למקורות ספרותיים היה יעקב טירקל. ליתר דיוק טירקל הרבה לצטט בפסקי דינו את שיריו של ח"נ ביאליק, אותו הוא הקפיד לכנות "משוררנו הלאומי".
-
=
-
נדמה כי לעת הזו נאמר מספיק על
ועדת טירקל שנועדה לבדוק את אירועי סיכול המשט על עזה, ועדה שהוקמה לתכלית לא ברורה ועם הרכב תמוה. אני כשלעצמי תהיתי כיצד החליטו במשרד ראש הממשלה לפנות דווקא לשופט בדימוס טירקל. ואז נזכרתי בספר הרכילות של נעמי לויצקי העליונים, אשר עסק בתוככי (תככי) בית המשפט העליון תחת נשיאותו של אהרן ברק.
-
בין היתר לויצקי מתארת את המתרחש בבית המשפט העליון כאשר נפער לפתע "חור" ביומן וצריך למצוא שופט שייאות להצטרף להרכב שבמקור הוא לא היה חלק ממנו. אכן, השופטים העליונים הגיעו למשרת השיפוט הגבוהה ביותר, ורובם בני ששים פלוס, אבל גם הם צריכים להתמודד עם בלת"מים.

"או אז נאלצים מנהלי היומן לעלות לקומה השנייה, הלוא היא קומת השופטים, שממילא עובדים קשה שעות על גבי שעות כדי להתגבר על זרם תיקים עצום. היו שופטים שהשיח עימם היה נוח, הם לא גילו קוצר רוח ונענו לפניות. ביניש, למשל, לרוב נענתה; ודורנר, שהייתה שופטת חרוצה במיוחד, מעולם לא סירבה; הנשיא ברק, למרות עיסוקיו הרבים וסדר יומו העמוס לעייפה, נענה ברוחב לב לכל פנייה אליו; טירקל, לעומתם, היה מוצא דרכים יצירתיות כדי להתחמק מבקשות מיוחדת, ולא פעם, בצוק העתים,היה צורך מברק לדבר על לבו. לברק הוא התקשה לסרב. היחסים בין חשין לטירקל על רקע זה פירנסו הלצות לא מעטות בקומת השופטים. הכל ידעו שחשין אינו מאוהדיו המובהקים של טירקל, ומאחר שחשין סבר שטירקל אינו משקיע ואינו עובד מספיק, הוא נתן לכך ביטוי קולני בדרכו הציורית, וטירקל, איש נעים הליכות ובעל מזג נוח, היה נושך את שפתיו ומבליג.
...
כשהיו מנהלי היומן פונים אל חשין בבקשה שיישב בעוד הרכב, היה שואל מיד, 'אצל טירקל כבר הייתם?'"

אין תגובות:

פרסום תגובה