תקופת החביון

אין זה סוד כי בשנתו השנייה של הבלוג, אשר הסתיימה היום, מספר הפוסטים שפורסמו ירד בצורה דרמטית.

יש לתהות מדוע קרה הדבר. יש להניח כי אחת הסיבות לכך היא פעילותו של העורך האכזר, אשר החל לנקוט במדיניות עריכה נוקשה מזו שהנהיג בשנתו הראשונה של הבלוג. כך קרה שעל כל פוסט שפורסם נכתבו שניים נוספים שנותרו במגירה הוירטואלית. אכן, הפכתי לשלמה ארצי של הבלוגספירה הישראלית.

סיבה אחרת, חשובה יותר, הגם שאינה מונעת משלמה ארצי להמשיך להוציא אלבומים, היא התחושה שבמידה רבה כבר אמרתי את רוב מה שיש לי להגיד. כבר אמרתי שאני אוהב קפה (ומתעב את ארומה), סיפרתי שאני אוהב את א.ב. יהושע, יהושע קנז, אהוד בנאי וחוה אלברשטיין, דיווחתי על המצוקה שרועי מסב לי, התוודיתי על האובססיה שלי לנאצים, והבעתי את געגועיי לעוזי וייל. וכך התברר שאני בחור עם מספר שטיקים מוגבל, ועם הזמן קשה יותר ויותר להתפאר בהם.

ובכל זאת, גם אם הכל נגמר, הרי שזה לא כל כך נורא: שנתיים הן לא מעט זמן, ובארכיון נותר מהן משהו. הנה אך השבוע רועי הפנה לפוסט שכתבתי לפני למעלה משנה והספקתי לשכוח. קראתי את דבריי בהנאה, הסכמתי עם כל מילה, ואפילו צחקתי במקומות הנכונים. היה שווה.

=

הבוקר נשקף מחלון מקום עבודתי המראה הזה:

העליתי לחשבון הטוויטר שלי את תמונת האוטובוס הוורוד והפרוותי תוך שצייצתי: "ובינתיים ברמת החייל, עוד סיבה לשנוא הומואים".

אחד, פלוני, לא אהב את ציוצי, ובחר להגיב במכה מתחת לחגורה.

פלוני: רק הומואים לטנטיים יכולים לשנוא הומואים
יפתח: אוי, ומה זה אומר עלי?
פלוני: איך אתה מסיק שזה בכלל קשור אליך?
יפתח: אה, זה לא קשור אלי, אלא פשוט רצית להציג את התזה שלך. סבבה. אגב, הומואים לטנטיים הם בהכרח פסיביים?
פלוני: לא יודע, תגיד לי אתה
יפתח: אין לי מושג. נניח שכן.
פלוני: אתה שונא הומואים?
יפתח: לא דיברתי על שנאה. דיברתי על סיבות לשנאה.
פלוני: הבנתי. התחמקות מתוחכמת. אז יש לך סיבות לשנוא, אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם אתה שונא או לא. אתה שונא הומואים?

עלי להודות כי השיחה התישה אותי וסיימתי אותה בהפנייה לבלוג זה, מתוך שאיפה שהוא ילמד על השקפותיי בנושא.

=

מספר שעות לאחר מכן פנתה אלי, גם כן בטוויטר, פלונית אשר כנראה הייתה עדה לתכתובת לעיל, ומצאה לנכון לעיין בבלוג בעצמה.

פלונית: מצחיק הבלוג שלך. אם כי לא ירדתי לעומקו של העיסוק שלך בהומואים

יפתח: תודה רבה. מה שחשוב שזה מצחיק. ואת העיסוק בהומואים נותיר למיטה.

פלוני: ככה איוותר בסקרנותי?

יפתח: מה את רוצה לדעת?

פלונית: למה אתה מתעסק בזה כל-כך? אתה הומו חבוי?

וכך, מצאתי לעצמי אתגר לכתיבה בשנתו השלישית של הבלוג.

האם אני הומו? האם אני הומו חבוי? האם אני מסוגל לגלות אם אני הומו ככל שאני חבוי? האם אמשיך להיות חבוי גם אם אגלה שאני הומו? האם אני שונא הומואים? האם אני שונא את עצמי? האם אני ראוי לשנאה הזאת? האם לא הרבה יותר גרוע להיות עורך דין?

אם תרצה השם נזכה ונמצא תשובות לשאלות אלה ולשאלות נוספות במהלך השנה הקרובה. נתראה.

המדינה ואני

כפי שד"ר האוס מורנו, כולם משקרים. כולם משקרים לכולם, וכך גם לקוחות משקרים לעורכי דינם. לא שלקוחות ממהרים למסור מידע מוטעה ממש, אף על פי שגם דברים כאלה קורים, אבל לעתים מזומנות הם נמנעים מלמסור מידע חיוני שעשוי להשפיע על הבנת התיק או על אופן ניהולו.

ניתן למצוא מספר סיבות לכך שאנשים נמנעים מלמסור את כל המידע הנחוץ לעורך דינם. ישנם אנשים שפשוט לא חושבים שמידע כזה או אחר הוא רלבנטי. לקוחות פרנואידים, למשל, טוענים שעושים להם עוול ורודפים אחריהם סתם כך, תוך שהם לא מצליחים לקשר בין אותה רדיפה לבין המעשים הלא יפים שבגינם רודפים אחריהם. מנגד, ישנם לקוחות שמודעים היטב לרלבנטיות של המידע שהם מסתירים. הם מסתירים את המידע משום שהם סבורים שהוא מזיק לטיעון שלהם (הם צודקים) ומשום שהם סבורים שאם הם לא יגלו את המידע לעורך דינם הוא לא יתגלה לאף אחד (הם טועים. בדרך כלל המידע מצוי אצל היריב). ישנם גם לקוחות שמודעים למידע אבל הם נבוכים לספר אותו לעורך דינם. המסקנה היא שכולם משקרים בראש ובראשונה משום שהם אידיוטים.

=

זכיתי ואני עוסק כעורך דין בעיקר בייצוג אזרחים בסכסוכיהם משפטיים עם המדינה: אנשים שלא נתנו להם מסיבות שונות רישיון לעסוק ברפואה, פסיכולוגיה או רוקחות, אנשים שלא מרוצים מתכנית המתאר שמשרד הפנים קבע לאזור מגוריהם, גופים שלא מקבלים מהמדינה את התקציב לו הם ראויים לטענתם, וכיוצא באלה אנשים שיש להם בעיות עם המדינה על גופיה השונים (מי שזקוק ומעוניין מוזמן לפנות אלי לייעוץ בתשלום). לא ערכתי סטטיסטיקה מסודרת, אבל ניתן להעריך שבסכסוכים משפטיים שכאלה עם המדינה, ישנם סיכויים מכובדים של למעלה מ-90% שהאזרח יפסיד. והדבר לא נובע (רק) מכישוריי המוגבלים כעורך דין.

=

כאשר אני נפגש עם לקוח חדש, הוא מספר לי את סיפורו. בפגישה זו הוא מציג את הגרסה שלו בצורה הבומבסטית ביותר, וכאמור, הוא עושה כן תוך השמטת מידע חיוני שעשוי להציג את התיק באור שונה מזה שהלקוח מבקש להציגו.

ב-50% מן הפגישות הללו, אף על פי שמבחינת הלקוח הוא מציג את התיק בצורה האוהדת ביותר עבורו, אני משתכנע בו במקום שהצדק אינו מצוי עם הלקוח שלי.

20% מן הפגישות הללו מסתיימות בתחושה שעשו עוול ללקוח, אבל התחושה הזו עוברת תוך זמן קצר למקרא המסמכים הרלבנטיים שהלקוח מעביר.

20% נוספים מן הפגישות מסיבות תחושה שלקוח צודק, והתחושה הזו נמשכת לאורך תקופה, עד אשר מתקבלת עמדת המדינה, שכוללת מידע מפליל שהלקוח נמנע מלמסור לי.

תחושת הצדק נשארת עם הלקוח רק באותם 10% עלובים, אם לא למטה מזה, מן התיקים.

=

כשציינתי בפני רופאת השיניים שלי שבמאבקים שכאלה עם המדינה ישנם סיכויים של 90% להפסיד, היא התפתתה לומר שאם כך תחום העיסוק שלי מתאפיין בדון-קישוטיות. הסברתי לה שהרושם הוא מוטעה: מאבקיו של דון קישוט ניחנו בחזות נאצלת. ואמנם, גם אם בדומה לדון קישוט סיכויי מאבקיי הם נמוכים, אין מדובר במאבקים נאצלים: לא רק שלקוחותיי צפויים להפסיד למדינה בבתי המשפט ב-90% מן התיקים, הם גם ראויים להפסיד לה.

=

למדינה יש שם רע: היא גדולה, היא חזקה, היא אטומה, היא רומסת את הפרט, מתעללת בו, מוליכה אותו מפה לשם ובחזרה, וכיוצא באלה טענות שיש לכולם כנגדה. נורא קל לשנוא את המדינה. ואני אוהב אותה.

במהלך מאבקיי במדינה אני פוגש עובדי מדינה חכמים, רציניים, מקצוענים, מסורים, שקולים ונכונים לסייע. אנשים אלה יודעים לשקול שיקולים רחבים ולראות את התמונה המלאה של הדברים. לאור העובדה שברוב מכריע של המקרים המדינה על גופיה השונים, ועל עובדיה המצויינים, עושה את העבודה שלה כמו שצריך, אין זה מפתיע שבתי המשפט הודפים את הטענות של לקוחותיי כנגדה.

=

אם זה לא היה ברור, לא דיברתי כאן על הדרג הפוליטי, אלא על הדרג המקצועי. גם לא דיברתי כאן על אנשי האוצר שאמנם הם אנשים מהמוכשרים שניתן למצוא, אבל הם מתועבים אידיאולוגית.

=

חוק הוד"לים, שעבר לפני מספר ימים, הוא זה שגרם לי לצאת מהארון ולהתוודות על אהבתי למדינה. ראש הממשלה הגדיר את החוק הזה כסופרטאנקר אשר יעקוף את הבירוקרטיה. אבל, כפי שכבר ניתן להבין, בירוקרטיה בעיני היא לא מילה גסה. או יותר נכון, בירוקרטיה היא מילה גסה שמאפיינת מעשים שאינם בהכרח גסים.

כך, למשל, העובדה שלוקח שנים רבות כדי לקדם תכנית מתאר שתאפשר בניית שכונת מגורים לא מרשימה אותי: תכנון שכונה זה עסק מסובך. בתכנון שכונה יש אלמנטים אדריכליים, אלמנטים כלכליים, ואלמנטים סביבתיים. כאשר בונים בנייני מגורים צריך גם לבנות מוסדות ציבור - כמו בתי ספר ומרפאות - שיספקו לתושבים שירותים, וכן יש לכך היבטים רבים נוספים. בהתחשב בכל אלה, ובהתחשב בכך שבניינים צפויים לעמוד לאחר בנייתם לאורך תקופה של מאה שנה או יותר, קשה לראות בפרק זמן של חמש שנים לקבלת תכנית כפרק זמן שערורייתי. אכן יש גם סחבת בתחום הזה, אבל היא נובעת בין היתר מן העובדה שאין מספיק תקנים לעובדי ציבור שיטפלו בתכניות.

לא אתיימר לומר כאן מה דעתי על חוק הוד"לים. יש מישהו שעובד על הסימפוניה שלו בנושא. אבל ברצוני לומר שהמוטיבציה של החוק היא פסולה. היא נובעת מן העובדה המצערת שבראש הממשלה עומד איש ששונא את המדינה. זאת עוד סיבה, אגב, למה צריך לאהוב אותה.

אסוציאציות ואילוסטרציות

אחת השאלות שמופנות, שלא לומר מוטחות, לעבר מפגיני האוהלים, היא השאלה "מה אתם רוצים?"

מדובר בשאלה שגם אני שואל הרבה בדינמיקה המשפחתית שלי. אמי מסוגלת לדבר ולדבר ולחפור ולחפור עד אשר איני יכול עוד, או אז אני שואל לאן כל זה מוביל: "מה את רוצה?"

ואולי יש מן המשותף בין המחאה לבין אמי. יכול להיות שקשה לאנשים לאכול את המחאה הזו משום שיש משהו נשי במהותה, שכן עוד לפני שהיא אומרת מה היא רוצה, היא פשוט משתפת בתחושותיה, בכאביה ובמחשבותיה.

ואנחנו, בעוונותינו, מורגלים לציבורית גברית במהותה, שמסמנת את המטרה ומשתינה לעברה.

בהקשר הזה לא ניתן להתעלם מן העובדה שהמחאה הזה מונהגת בעיקרה על ידי נשים, כאשר הגברים שאיתן הם (ושיסלחו לי מראש, זה לא אמור להעליב, זו כמעט מחמאה) לא הגברים עם רמת הטסטוסטרון הכי גבוהה שניתן להשיג.

זהו סתם רסיס מחשבה, זאת לא תזה שאני מוכן בהכרח להגן עליה (בתום כתיבת שורות אלה ראיתי שגם תום עוסק בכך).

=

אתמול היה לי הכבוד לערוך שיתוף פעולה יצירתי עם פרופ' עמנואל לובריקאנט, הפילוסוף האנאלי הראשון מאז אפלטון. את תוצאת שיתוף הפעולה בינינו ניתן למצוא כאן כאן וכאן.

במהלך עבודתנו נזקקנו לציטוטים של בן דודו של הפרופסור, פרופסור אף הוא, עמנואל קאנט.

בחיפוש בויקיציטוט מצאנו בין היתר אמירות המיוחסות לקאנט בנושא גברים ונשים. מדובר באמירות מפתיעות שגרמו לפרופ' לובריקאנט ולי לחוש אי-נוחות במושבנו. כך, קאנט טען כי "יותר משהאישה מוקירה מעשים טובים של הגבר, הגבר מוקיר מעשים טובים של האישה" וכי "באמצעות הנישואים האישה משתחררת והגבר מאבד את חירותו".

גם אם אניח שהציטוטים הללו נאמרו בבדיחות הדעת, הרי שהם עדיין מביכים, ויש להניח שאפילו דודו טופז הי"ד לא היה מעז לומר לומר דברים כאלה בימינו. ואף מילה על זה ששמו היה "קאנט".

=

ולסיום, הגם שאחרים כבר דנו בכך לא מכבר, מעניין להשוות את שער גיליון "הארץ" מיום 26.9.1982, למחרת ההפגנה המיתולוגית של ה-400,000, לשער גיליונו מהיום.

"הארץ" הוא עדיין העיתון הטוב בישראל, אבל נראה שקוראיו החושבים זקוקים, יותר מבעבר, לאילוסטרציה.

רגע של עברית (2)

היום פורסם כי חברי הכנסת הנמרצים זאב אלקין ויריב לוין, יחד עם חברי כנסת אחרים, הניחו על שולחן הכנסת את הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (באופן מעניין, כאשר הורדתי את הקובץ מאתר הכנסת, המחשב הזהיר אותי שיתכן ומדובר בקובץ לא בטוח).

מדובר במעין פרק מבוא לחוקה עתידית שאמור להגדיר את ערכיה של מדינת ישראל ואת סמליה. מדובר בהצעת חוק שדנה בעניינים רבים, כל אחד מהם חשוב או מעניין כשלעצמו.

אין לי עניין לפרט את דעתי על היבט והיבט בהצעת החוק, ואסתפק בהפנייה לכלל האצבע שאימצתי לפיו יש להתנגד לכל הצעת חוק של חברי הכנסת הללו.

=

הצעת החוק הזו נועדה לעגן בחוק יסוד את זכותו של כל יהודי לעלות ארצה. עד כה זכות זו עוגנה בחוק "רגיל" הידוע כ"חוק השבות". כך גם כותרת הסעיף הרלבנטי בהצעת החוק היא "שבות".

כידוע, התפיסה שעמדה בבסיס הרעיון הציוני ובבסיס הקמת מדינת ישראל הייתה שבארץ ישראל קם העם היהודי, כאשר עתה, אחרי שנים אלפיים, הוא זכאי לשוב אליה.

לכאורה זכות זו הייתה צריכה להיקרא "זכות השיבה", כמו זו שטוענים לה הפלסטינים החיים בגלות. ואולם הן החוק והן הצעת החוק מדברים על ""שבות".

ההבדל בין שיבה לשבות הוא מהותי. כאמור, שיבה (השורש: ש.ו.ב.) היא חזרה הביתה. שבות, לעומת זאת, נגזרת משורש אחר שמשמעותו "שבי".

וכך מדינת ישראל, בשל עירוב בין שורשים לשוניים שונים, הפכה מהמקום שהיהודים שבים אליו למקום שהיהודים שבויים בו.