לקראת הערב

לקראת "הפגנת המיליון" שתיערך הערב, אני מעוניין לטרחן במעט ולהציג כאן דברים שהצגתי בפלטפורמה אחרת, מכובדת יותר*, עוד בטרם קמה פלטפורמה זו, שאמנם היא פחות מכובדת, אבל היא שלי. שלי!

*פוסט הדיווש שאבנר כתב רופף את עצביי הרופפים ממילא. קנאה רבה אחזה בי תוך כדי הקריאה בו.

=

הקריאה "העם דורש צדק חברתי", היא גולת הכותרת של המחאה שליוותה אותנו בששת השבועות האחרונים. בהקשר של קריאה זו, וביחס למהות המאבק עצמו, ראוי להעיר מספר הערות על טרמינולוגיה. יש חשיבות רבה מאוד לטרמינולוגיה, ושימוש נכון בה עשוי לחסוך מאנשים רבים (כולל שופטים עליונים בארץ ובעולם) אמירת שטויות.

את הביטויים “שוויון”, “צדק חלוקתי”, “צדק חברתי” יש לזרוק אותם לפח, או לכל הפחות להכניס אותם לפרופורציה הראויה להם.

אני מציע שכל אשה ואיש (וכמובן גם החברה שהיא סך הנשים והאנשים) יגבשו את מראה החברה האוטופית שלהם: האם הם רוצים שלכל האנשים יהיו טובין במידה דומה? האם הם רוצים שהחלוקה תהיה בהתאם לעבודתם, קושייה, נחיצותה או פירותיה? האם הם רוצים שאדם ייהנה (או יסבול) ממצבם הכלכלי של הוריו, סביו, והורי-סביו? האם הם לא רוצים שכך יהיה? האם הם רוצים שהמדינה תתערב לטובת אנשים בעשירון התחתון (ובעשירונים שמעליו) כדי להעלות את מצבם אל מעל רף שראוי או לא ראוי לקבוע? האם הם רוצים שהמדינה תתערב לטובת האלפיון העליון (אלה המכונים בימים אלה טייקונים) מתוך תפיסה שסיוע להם ייטיב עם החברה כולה?

צריך גם לקבל המון החלטות חשובות אחרות: מהו היחס בין נשים וגברים בחברה? מה המשמעות של היות ערבי במדינת ישראל? מה המשמעות של היות יהודי במדינת ישראל? האם משפחה זה טוב? האם (רק) משפחה פטריארכלית זה טוב? האם פונדקאות זה טוב? האם אנחנו רוצים הרבה ילדים במדינה? האם אנחנו רוצים (רק) ילדים חילוניים/חרדים/ערבים בחברה? מהי ילדות? האם ילדה בת 10, שיכולה להתקשר בחוזה משפטי תקף בו הוא רוכשת נסיעה באוטובוס מביתה לבית ספרה, יכולה גם להתקשר בחוזה משפטי מחייב לקניית טלפון נייד עם התחייבות לשלוש לשנים? ומה עם הסכם למכר כלייתה תמורת בובה חדשה? ואם היא בת 20? ואם היא רוצה לקנות סקס? ואם היא מציעה סקס בחינם? למה לא? הרי היא ילדה גדולה, אפילו באוטובוס היא יכולה לנסוע לבדה.

זה אמור להיות השלב הראשון של הפיכתנו לחברה טובה יותר – להכריע בכל השאלות האלה. החדשות הרעות הן שהשלב השני לא אמור להיות יותר פשוט. בשלב השני צריך לשאול כיצד אנו מביאים את החברה ממצבה דהיום למצבה האוטופי. במלים אחרות: אילו כלים כלכליים וחברתיים עלינו ליצור, וכיצד עלינו לעצבם, כדי שאלה יביאו אותנו אל עבר האוטופיה.

הסיכון לטעות, יש להניח, הוא עצום. נניח שהמדינה רוצה לעודד ילודה: האם קצבאות ילדים אכן מעודדות ילודה? האם חוק הלפרט משנת 2000, שקבע תוספת לקבצאות הילדים החל מן הילד החמישי, הביא לעלייה במספר הילדים למשפחה? האם יתכן שהוא לא שינה את הילודה אולם רק הקל על מצוקתן הכלכלית (אם ישנה) של משפחות שבכל אופן (ומטעמים שלא נרחיב כאן) סבורות שמשפחה צריכה לכלול תריסר ילדים? אם כן ואם לא, מה עשה ביטולו של חוק הלפרט בשנת 2003? ומה לגבי השבת קצבאות הילדים אבל רק למשפחות שמחסנות את ילדיהן (דהיינו: לא בדויים) – כיצד היא תשפיע על הילודה? ועל החשיפה בארץ למחלות כאלה ואחרות?

ובכל זאת, צריך לקחת את הסיכון, וליצור את הכללים הללו. עושים את זה בדרך כלל במדינה (לא בהכרח דמוקרטית) בדרך של חקיקת חוקים.

וכאן יש לחזור לטרמינולוגיה: חוק הוא “צודק”, וחוק מס קובע “צדק חלוקתי” אם הוא נועד ליישם את אותה אוטופיה שהחברה אימצה (יש לשים לב שאני לא בודק אם הוא מביא לאותה תוצאה. זו לא שאלה של צדק כי אם שאלה של יעילות). החוק אינו צודק אם הוא לא עושה כן. באותה המידה חוק יהיה “שוויוני” אם הוא מתייחס אל האנשים – הדומים והשונים בחברה – באותה המידה שהאוטופיה דורשת. כך, למשל, אם באוטופיה רואים את כל הנשים עובדות מחוץ לבית ואת כל הגברים במטבח – חוק שיישם את אוטופיה זו יהיה "חוק שוויוני", באותה המידה שרובנו סבורים שמניעת זכות ההצבעה לכנסת מילדים בני 5 היא לא "אפלייה".

במלים אחרות, "צדק" ו"שוויון" הם מושגים גדולים מדי, ומרוב גודלם למעשה הם לא אומרים כלום. הם מגלמים בעבור אנשים שונים מהות שונה המורכבת מפרטים רבים מספור. כאשר אזרח אומר שכלל פלוני או פעולה אלמונית “אינם צודקים” הוא בעצם לא אומר כלום כל עוד הוא לא מהסביר מהי השקפת העולם בגינה אני אומר את זה.

בוויכוח על חלוקת טובין בחברה, ובוויכוח על מיסים והחלתם על הפרטים בחברה, לעולם כל הצדדים (הסוציאליסטים, הליברטריאנים וכל יתר חבריהם מקצות הקשת הפוליטית(!)) יטענו ש"עקרון השוויון" תומך בעמדתם ושהחלוקה בה הם תומכים היא זו הצודקת והשוויונית ביותר. כשהם יאמרו את זה צריך לזכור שהם בעצם לא אומרים כלום.

להתראות בערב.