הצרפתי, הגמל, ההומו והביזאר (והנאצי גם)

אנשים הם יצורים מוזרים. כאשר מספר אנשים יושבים ביחד ואחד מהם מתלונן בקול רם שיש ריח רע בחדר, כל היתר, באופן אוטומטי ולא חכם במיוחד, במקום לאטום את האף או להימנע מן הריח המדווח, ייקחו שאכטה גדולה מהאוויר ויחטפו את הסירחון במלוא עוצמתו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלהם, אותם אנשים מקבלים בו במקום.
-
=
-
הירושלמי הכבד והמכובד מכנה את עצמו "פסטיבל הקולנוע". החיפאי הצעיר והים-תיכוני מכנה את עצמו "פסטיבל הסרטים". וחבריי ואני מקפידים על מסורת של למעלה מעשור במסגרתה אנו מתארחים באותן ערים רחוקות, עורכים צפייה מרתונית בסרטים המוקרנים, וסופגים בין לבין אווירת פסטיבל מהנה (עם תנועות הידיים האופייניות).
-

הרכבת התכנייה לפסטיבלים היא מלאכה קשה שאמורה לספק לנו לא רק את הסרטים הטובים ביותר שיש בנמצא, אלא עליה גם לתת לנו פנורמה רחבה על החיים מסביב לעולם. כך, כמו שבבית המשפט העליון יש את הכיסא השמור לשופט הדתי ואת הכיסא השמור לשופט הספרדי, כך גם בפסטיבלי הסרטים ישנן משבצות שיש למלא, ובלעדיהן הפסטיבל אינו פסטיבל.
-
המשבצת הראשונה היא משבצת של הסרט הצרפתי; המשבצת השנייה היא משבצת הגמל: צריך למצוא סרט עם גמל, או לפחות עם חיה שתתפקד כמעין-גמל; המשבצת השלישית היא משבצת ההומואים. מה שמעניין במשבצת הזו היא שלא תמיד אנחנו יודעים מראש שסרט כזה או אחר יהיה קווירי, אולם לעולם יימצא איזה סרט, שיבוא מאחור ויפתיע אותנו. המשבצת הרביעית היא משבצת הביזאר. יכול שסרט אחד ייפול על יותר ממשבצת אחת.
-
לא נוסדה עם השנים משבצת נאצית רשמית, אולם ברור שנאצים יתקבלו בשמחה (פסטיבל ירושלים מקיים מדי שנה את "תחרות החוויה היהודית". באופן לא מפתיע במיוחד, סרטי התחרות הללו ייפלו כמעט לעולם על המשבצת הנאצית הבלתי-רשמית).
-
משבצת מסוג אחר היא זו של הסרט שניתן לישון במהלכו. בכל זאת, צפייה בארבעה או חמישה סרטים היא משימה מעייפת וצריך לתכנן גם המנוחה מהם. עם זאת תכנונים לחוד ומעשים לחוד, ולא ניתן לצפות בראש באיזה סרט מי מאיתנו יירדם. השאיפה, כמובן, היא להירדם בסרט לא טוב. הבעיה היא שישנם סרטים כל כך גרועים עד שאפילו לא ניתן לישון במהלכם.
-
וכך, השנה יצרתי משבצת חדשה, והיא המשבצת של הסרט ממנו אני יוצא באמצע. אם בשנה שעברה זה היה עשוי להיחשב כמעשה חד פעמי, אזי השנה כבר יצרתי נוהג של ממש.
-
חבריי, משום מה, נשארו לצפות בסרט, וזאת אף על פי שעל פי עדותם שלהם המצב רק החמיר לאחר צאתי. את השעה הפנוייה שנוצרה לי ביליתי בחנות הספרים הסמוכה לאודיטוריום, שם ליהטטתי בין קריאה בספרים לבין התבוננות בלקוחות החנות. מאוד מעניין להתבונן באנשים בחנות ספרים.
-
אחת מהלקוחות שהסתובבו בחנות הייתה בחורה צעירה, שאימצה לחיקה את אלה תולדות, ספרה היפה של אלזה מורנטה. לקוחה אחרת ראתה את הספר בידה של הצעירה והיא קראה בהתלהבות, "איזה ספר מדהים! אבל מה, רק עכשיו את מגיעה אליו?!". הצעירה אישרה שהיא הגיעה אליו רק עכשיו בעקבות המלצה.
-
מאחר שהאירוע היה ממש לידי, חשתי החירות להתערב ולאשר שהספר נפלא, אבל הזהרתי את הצעירה שעל גבי כריכתו האחורית של הספר יש ספוילר מטורף ולכן מוטב לה להימנע מלעיין בדבר העורך הכתוב שם בטרם תקרא את הספר (ולמאמר של מנחם פרי בשבחי הספוילר לחצו כאן).
-
הצעירה המשיכה לענייניה ואני לענייני. מספר דקות לאחר מכן ראיתי אותה עומדת בתור ליד הקופה, תוך שהיא מעיינת בטקסט שעל הכריכה האחורית של הספר, אותו טקסט שהזהרתי מפניו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלה היא קיבלה בו במקום.

לבד בחושך

על כריכת רב המכר לבד בברלין מאת הנס פאלאדה מובא ציטוט מן הניו-יורק טיימס לפיו פרסומו של הספר בשפה האנגלית בשנת 2009, 62 שנים לאחר צאתו לאור בגרמניה, הוא "האירוע הספרותי של השנה".
-
"אירוע" הוא בדרך כלל מסיבה שמתרחשת בשעות הערב במקום מבודד באזור השרון או באזור רמלה. המסיבה דורשת היערכות רבת שעות לפני כן: ביום של "אירוע" אוכלים סלט בצהרים, כדי שיהיה מספיק מקום בבטן לאוכל ולאלכוהול שיוצעו בערב. השאיפה, כמובן, היא לצרוך אלכוהול שעלותו לא תפחת מעלות ה"אירוע" עבורך, כפי שבאה לידי ביטוי בצ'ק שאתה מפקיד בתחילת המסיבה.
-
על "לבד בברלין" לא שילמתי בצ'ק כי אם במזומן, כאשר יש להניח שעלות הספר עבורי הייתה נמוכה מעלות השנאפס שזרם כמים במהלך קריאתו. הבעיה היא שהשנאפס לא נערה לגרוני.
-
קשה לי להסביר מדוע קניתי ומדוע קראתי את "לבד בברלין", המתרכז בחייהם העלובים של מספר אנשים בברלין בתקופת המלחמה (כלומר, מעבר לחיבה לנאצים). קנייתו הייתה חפוזה מבלי שנערך תחקיר מקדים. לו היה נערך תחקיר כזה, ולו הייתי מתבשר בזמן אמת שאברי גלעד המליץ בחום על הספר בתכניתו בגלי צה"ל, יתכן שרשימה זו לא הייתה נכתבת.
-
הפיוז קפץ לי לראשונה בעמוד השני של הספר, כאשר פרסיקה, חבר המפלגה הנאצית, הזמין את הדוורית, שעברה על סף דלתו, לחוג עמו את הידיעה על כניעת צרפת: "כנסי, בחורה, תשתי איתי שנאפס!"
-
לא ישכנעו איתי שהשימוש בצורה "כנסי" הקלוקלת, במקום ב"היכנסי" התקנית או ב"תיכנסי" הטבעית, הוא שימוש מכוון שנועד להעביר שפת דיבור (מה גם שאני לא בטוח שנאצים בשנות הארבעים של המאה העשרים דיברו גרמנית שנשמעת כמו עברית של טוקבקיסטים בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת). מדובר בשגיאה בעברית של המתרגמת ושל עורכת התרגום (שבאופן בלתי שגרתי מצויין שמה. עורכים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים). יוער בדרך אגב שהקריאה "כנסו כנסו" יכולה להיות נכונה והגיונית רק באולם בית המשפט, כאשר השופטת מבקשת להחדיר מוטיבציה בכונסי הכנסים שמינתה בתיק זה אחר.
-
מובן שהסופר לא אשם בשגיאה (המינורית. מודה) שנפלה בתרגום העברי. אבל הסופר כן אשם בכך שהוא יצר ספר אילוסטרטיבי נטול כל נשמה, אמירה או סגנון. אני לא מזלזל ביכולת לכתוב (ב-24 ימים!) ספר זורם של 670(!) עמודים. אבל היכולת הזו לא (בהכרח) מניבה ספרות טובה. ספר שצריך לציין בפניי בכל פעם מחדש שחיוכו של חוקר גסטפו לעבר נחקריו הוא "חיוך מרושע" לא יכול להיות "האירוע הספרותי של השנה". ואם בכל זאת מדובר באירוע של השנה אזי מדובר באירוע מוחי.
-
בצדה האחורי של כריכת הספר מובא ציטוט של פרימו לוי שטוען כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים". אניח שאין מדובר בביקורת של מחבר הטבלה המחזורית הנפלא, אלא בחוות דעתו של פרימו לוי מחולון לון לון.
-

לא הייתי טורח לכתוב את הדברים הללו אלמלא הספר היה רוכש מוניטין של ספר "איכותי" ו"חשוב" (אפילו אברי גלעד אמר). הוא לא. מי שרוצה לקרוא ספרים מצוינים של גרמנים על התקופה הרלבנטית, מוזמן לקרוא את היומנים של ויקטור קלמפרר (אותם הזכרתי כאן) ואת אישה בברלין, יומן של "אלמונית" מבברלין המובסת, שמתלוננת כי "פושעים והרפתקנים הנהיגו אותנו, ואנחנו הלכנו אחריהם כמו צאן לטבח".

גנטיקה א'

את אבי ניתן למצוא כמעט תמיד כשספרון באמתחתו. או אולי הספרון בכלל מצוי בצקלונו. רועי טען לא מזמן בפניי שבעוד שבן-אדם נורמלי הולך עם צקלון, אני, בתור פייגלע, הולך עם אמתחת. בכל אופן אני לא בטוח מה זה אומר על אבי, שאוהב מאוד את להקת אבבא ורכש במהלך השנים את כל אלבומיה.
-
לפני מספר ימים הסתובבתי עם אבי במרכז תל-אביב בנסיבות שאינן חשובות לענייננו. הצעתי לו לערוך היכרות עם חנות הספרים הצרפתיים היפה בכיכר מסריק.
-
אבי קורא ספרים כמעט אך ורק בשפה הצרפתית, וספרים שכאלה הם משאב די נדיר במקום מגוריו ובסמוך לו. בצר לו אבי נוהג לקרוא, ולחזור ולקרוא, באופן שיטתי את כל הספרים המצויים בביתו. כאשר הוא חש תחושת מיצוי הוא ממלא מזוודה בספרים הללו ושולח אותה לאחותו באילת. היא, מצדה, פורקת את המזוודה וממלאה אותה מחדש בספרים שהיו בביתה, למען אבי יוכל ליהנות מהם גם כן. חצי שנה לאחר מכן המזוודה תעשה את אותו המסלול, פחות או יותר עם אותם הספרים. וחוזר חלילה.
-
העובדה שגדלתי בבית בו היו בנמצא כל ספרי "אסטריקס" בשפת המקור (ואם זה לא ברור, אבי קנה את הספרים הללו לעצמו, לא לילדיו) לא סייעה לי ללמוד ולו מילה אחת בצרפתית. לפיכך מעולם לא ידעתי מה אבי קורא ולאיזה עולמות הוא מפליג עמם. מכריכות הספרים הבנתי שמדובר בספרים שלא יעניינו אותי, כאלה שמשלבים מדע בידיוני ונשים חשופות חזה.
-
בכל אופן, אבי שמח על האפשרות לבקר בחנות. הביקור, לפחות עבורי, היה כרוך בעוגמת נפש.

יפתח: לקחתי את אבא שלי לחנות הספרים הצרפתיים בכיכר מסריק. הוא מיד עט על מדף הספרים של דניאל סטיל
-
רועי: איזה פרענק
-
יפתח: כמה שאני התביישתי
-
רועי: אתה צריך להתבייש? בחנות צריכים להתבייש. איזו מין חנות צרפתית מציעה ספרים של דניאל סטיל?

צמחונות ב'

שתי הערות על המצב:
1. ישנו אוכל שטעמו הטוב עומד בניגוד מוחלט למראהו הנורא.
2. אם בביצים שבישלתם נוצר קרום אפרפר בין החלמון לחלבון – תדעו שכשלתם, ואולי מוטב שתצומו.
=

=
-
בפונטנלה, ספרו המצחיק של מאיר שלו, מספר מיכאל על משפחתו בכפר, ובין היתר הוא מרחיב על ענייני צמחונות שהיכו באמו.

"לא ברור לי אם הצמחונות הטריפה אותה או שהטירוף צימחֵן אותה, או שמדובר במִתאם פשוט, מהסוג החביב על רחל (דודתו של מיכאל), שלפיו, כמו צמדי תכונות אחרים - כישרון טכני וצליעה, למשל, או מוח-של-ציפור וקול רם – גם השיגעון וגם הצמחונות אוהבים ללכת יד ביד, וכשהם מוצאים את עצמם מקננים באותו אדם עצמו, מיד הם נופלים זה בזרועות זה ולשמחתם אין די".

אמו של מיכאל לא הייתה הצמחונית היחידה בכפר.

"בכפר חי אז יהודי אחד ושמו נתן פריישטט, שהיה פציפיסט, צמחוני, נגר וקומוניסט, ולפי הגדרתו שלו, 'צמחוני מטעמי פציפיזם וקומוניסט מטעמי בריאות'. כנגר, שימח פריישטט את ילדי הכפר בצעצועי עץ נחמדים. כקומוניסט, סיפר להם סיפורים חינוכיים-מבדחים על ילדותו של סטלין, וכצמחוני, כתב בעלון הכפר טור קבוע ושמו: 'שור אבוס וארוחת ירק'. אני זוכר מעט מן הכתוב בגזירי העלון הזה, שנכרכו ונשמרו בביתנו: 'חמש ארוחות קטנות ביום עדיפות משלוש גדולות', כתב פריישטט, 'וטובות מהֵנה שלוש ארוחות קטנות'.
-
כל ערב סיפר פריישטט סיפורים ארוכים לאשתו, ותמיד פתח אותם במלים: את זוכרת, יהודית...' ובימים נשא נאומים ארוכים באוזני כל מי שלמזלו הרע נקרה על דרכו, ותמיד פתח אותם ב'שמע נא...'. באסיפת הכפר דרש להוציא את התרנגולות מסוללות ההטלה אל החופש היחסי של החצרות ולהחתים כל רפתן על התחייבות ש'בשום תנאי' לא יוציא חולבת לשחיטה.
-
הוא עצמו לא החזיק בהמות, זולתי חמור קפריסאי ענקי, 'עוג' שמו. 'עוג הוא חמור מיוחד במינו', סיפרה לי רחל, 'הן בתור חמור, והן מתוך ההזדהות שחש כלפי בעליו – היה צמחוני גם הוא, ואם תחשוב על זה טוב טוב, מיכאל, תראה שזה אותו הדבר'. ופריישטט היה גאה מאוד ב'עוג' שלו, ציין שמעולם לא נכלא ולא הוצלף, ונקשר רק בימים שהיה מיוחם, וגם זאת על פי בקשתו שלו".

גם העצים התחילו לחרבן על העיר

והפעם פוסט שרובו ככולו תפיסת טרמפ על מי ששר את זה קודם, ועוד שר את זה טוב יותר משהייתי יכול לבקש. כבר הזכרתי (כאן) את אדם וסופי, ספרו היפה של יניב איצקוביץ'. הקוראים בספר מלווים את גיבוריו אשר חווים את תל אביב דרך הרגלים ומנהלים הליכות ארוכות ברחובותיה.
-
הרחובות מציבים איומים ומלכודות. מנחם הזקן חש בתור השליט של שדרות בן-גוריון ("שיטת הממשל שלו: דיקטטורה"). "בסך הכל הוא תופס את עצמו כריבון ראוי, אם כי לעתים נדמה לו שהוא נוקט עם נתיניו יד רכה מדי". עם זאת, קיימות בשדרה תופעות קשות המאתגרות את שלטונו של מנחם בשדרה.

"אבל הכל מתגמד לנוכח בעלי החיים, צבאות האוייב האכזר, המתרבה, השורץ בכל פינה. הכלבים מרימים רגליים על כל עצי עירו ועמודיה, להספיגם בקילוחי שתן, מחרבנים על כל מדרכה שטרם חוּללה, חופרים בערוגות הפרחים, בוטשים בשיחים, שותים מהברזיות, משאירים טביעות בוץ, משתוללים נובחים ומייללים. אבל הללו, בגלל טיפשותם ותמימותם, עוד נסבלים לעומת חתולי העיר חסרי העכבות. כמו גיס חמישי מסתובבים לו אלה בין הרגליים, שורטים את הגזעים הופכים את פחי האשפה, גוררים עיתונים מטונפים אל הספסלים, מעירים את הישֵנים בזעקות מרות, פרים-ורבים בנהמות מצמררות, מתכרבלים על מכסי המנוע, צופים מגדרות אבן, ממתינים ליום פקודה שבו ישתלטו כליל על העיר".

בתמונה: שמשת מכונית נטושה שחתולים (ויונים) נתנו בה סימנים

=
-
נושא הפיקוסים בתל-אביב, שנותנים בנדיבותם צל לעוברים ולשבים, אבל במחיר של זיהום המדרכה והרכבים החונים, עלה לאחרונה פעמיים בשיחות ארוחת הצהרים של מקום עבודתי. הפיקוסים הם איום נוסף המתואר ב"אדם וסופי". סופי, כמו כל הדמויות, משוטטת ברחובות.

"היא צועדת בשדרה, במעלה הנהר הסגול של פירות הפיקוסים, סוליות נעליה נדבקות ללפתן השזיפים שרוקח החום המתמתח של מאי. היא שומעת שאנשים מקללים את העצים, ומחייכת לעצמה".

סופי, צלמת במקצועה, מחייכת לעצמה משום שהיא נזכרת בתמונה הראשונה שהיא מכרה, של אנשים בשדרה אשר "נראו כמרחפים בחלל ארגמני, שטים בנהר סגול של ממטרי הפיקוס".

"כל השבילים היו מכוסים בפירות הסגולים של הפיקוסים, והיא נזכרה באביה שמתלונן על העצים, שפעם היו משירים רק פירות ירוקים ויבשים שלא הייתה לו שום בעיה לנקות אותם. אלה היו מין בונקלעך, שהילדים היו זורקים אחד על השני. אבל עכשיו, התלונן, זה כאילו שגם העצים התחילו לחרבן על העיר.
-
היא מכרה את התמונה למדור טיולים של עיתון מרכזי שהמליץ על שיטוט יומי בשדרות של העיר תל-אביב. נכתב שם שהופעת הפירות הסגולים היא פלא ביולוגי, שלא לומר דתי, ממש יש מאין, שהרי בעבר היו פירות הפיקוסים בצורת כדוריות קטנות וירוקות, שכלל לא נמעכו תחת סוליות הנעלים. כעבור ימים אחדים פירסם המדור מכתב ששלח בוטנאי בעל שם. הוא טען שהפיקוסים החלו להצמיח את הפירות הסגולים עקב הפרייה של צרעה מזן נדיר, שגודלה לא יותר ממילימטר והיא נפוצה רק באוסטרליה. במשך אותו חודש התפרסמו עוד תגובות של זואולוגים, בוטנאים וקלימטולוגים, אשר ניסו להסביר כיצד הגיעו הצרעות מן היבשת הרחוקה לישראל.
-
כולם הסכימו שהצרעות לא מסוגלות למסע הארוך מאוסטרליה בכוחות עצמן. לפי גרסה אחת נקלעו הצרעות לתא-מטען של אונייה. גרסה אחרת טענה שזואולוג רשלן הביא אותן, לצרכי מחקר, בצנצנת זכוכית שוודאי נפתחה בטעות. אבל הגדיל לעשות הכתב שהכתיר את הגעתן בכותרת: 'הצרעות הציוניות עושות עלייה'".

-
(ולמי שרוצה להרחיב ידיעותיו, הנה הכתבה מ"הארץ" שיש להניח כי נתנה השראה לדברים).

על הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית

החציל
הוא פשוט ועדין,
וריחו
כמו ריחו של הלב.
-
החציל,
כשכשוך הפלגים,
כמו שיר ילדים.
כמשק הרוחות
בפרדס מלבלב.
החציל, החציל.

-

האמת היא שהחציל הוא לא ממש פשוט ועדין, והרי לו הוא היה כזה הוא לא היה מסוגל לעבור את שבעת מדורי הגיהנום שמעבירים אותו בטרם הוא ינוח בשלווה בטחינה או בשמן זית.
-
כשאמי מריחה את ריחו של החציל הנקלה באש הפתוחה היא פולטת באופן אינסטינקטיבי, "יש כאן ריח של מעברה". אם זה לא ברור, אז מדובר לדעתה בריח טוב. יש להניח שבילדותה בפולניה אמי לא נתקלה בחצילים, אבל במעברה הייתה לה ההזדמנות לפגוש ריחות וטעמים מכל העולם כולו.
-
ב"שרליה" מספרת חוה אלברשטיין את סיפורו של מחנה העולים "שער העלייה". בין היתר אלברשטיין מזכירה את החיפוש הכואב אחר קרובים שאבדו, תוך שהיא מציינת ש"מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר; אינו מקשיב לתכנית אין בו כוח יותר".
-
נזכרתי בזה משום שיואב גלנט, הרמטכ"ל הבא, שובר מסורת ארוכה של רמטכ"לים שנשאו שם משפחה עברי ובדרך כלל מעוברת.
-

-
שנה טובה.

שמאלנים. הם בשום מקום

יוסי שריד התראיין לפני מספר ימים ל"הארץ" לרגל צאת ספרו החדש, והוא סיפר שבעוד כחודשיים ימלאו לו 70, שזה לטענתו גיל בלתי מתקבל על הדעת.

"התחלתי מאוד צעיר את הכל, בכל מקום הייתי הכי צעיר והייתי ילד הפלא [...] בהדרגה נכנסתי לחדרים והייתי מסתכל על סביבותיי ורואה שאני כבר לא בין הכי צעירים. אחר כך אתה כבר בכלל לא בין הצעירים, ובסוף אתה מגיע למצב שאתה נכנס לחדר ואם שמעון פרס לא נמצא, אז אתה הכי זקן".

=

אחד הקורסים המיותרים ביותר שלקחתי במסגרת הלימודים באוניברסיטה היה הקורס "זכויות אדם בישראל – השפעת הפוליטיקה על החקיקה והמשפט בהיעדר חוקה" של שולמית אלוני. הקורס, עם שמו הקליט והקולע, לא הצליח ממש לחדש או לעניין, וזאת למרות הזכויות הרבות הרשומות לטובת המרצה. למרבה הצער במהלך רוב השיעורים בהם נכחתי חישבתי את קצי לאחור וחיכיתי למשפט הסיום הקבוע של גב' אלוני, "טוב, ילדים, צאו לשחק בחצר".

החלקים היותר נחמדים בקורס היו אלה שהתייחסו לרכילות פוליטית בת 40 שנה, ובמלים אחרות: לכלוכים על שמעון פרס ועל גולדה מאיר. בין גולדה מאיר לשולמית אלוני היו יחסים לא טובים במיוחד, כאשר אלוני טוענת שברקע הדברים עמדה קנאתה של גולדה ברגליה היפות.

והנה באחד מן השיעורים אלוני דווקא מצאה לנכון להחמיא לגולדה. לצערי עברו מספר שנים מאז השיעור הרלבנטי, והזמנים והשמות נשכחו ממני, אבל רוח הדברים היא כדלקמן: נערכה ישיבת ממשלה אשר דנה באנס סדרתי שהטיל אימתו על נשות הארץ. אחד השרים, חובש כיפה אם זה משנה, הציע להטיל עוצר בשעות הערב על נשות ישראל למען לא ייארע להן כל רע. גולדה מיהרה להגיב ושאלה את השר: למה צריך להטיל עוצר על הנשים דווקא? הרי האנס הוא גבר; שיוטל עוצר על גברי ישראל. עוצר, בסופו של דבר, לא הוטל על אף אחד. אולי ביישובים ערבים.

=

בפסיקתו המיתולוגית בפרשת Brown v. Board of Education קבע בית המשפט העליון האמריקאי כי "Separate educational facilities are inherently unequal", ובכך הוא ביקש לשים קץ למדיניות ההפרדה בין לבנים ושחורים בארצות הברית, מדיניות שהונהגה לאחר מלחמת האזרחים ושאושרה בפסיקת אותו בית המשפט בסוף המאה ה-19.

הפסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי אכן הולידה אינסטינקט – בריא למדי – שגורם לרוב הציבור הליברלי לסבור שהפרדה היא בהכרח הפלייה. האינסטינקט טבוע גם בקהילה המשפטית ישראל, ובפסק הדין בפרשת עאדל קעדאן, שדן בשאלה אם זה חוקי להקים יישוב ליהודים בלבד (התשובה, נניח, היא: לא), התייחס השופט ברק לפסק הדין בפרשת Brown ולביקורת עליו.

ובאמת אני אישית סבור שבעוד שחשדנות היא תמיד דבר בריא, עדיין צריך לבדוק אם אותה הפרדה אכן יוצרת אפלייה. אחד ההיבטים המעניינים בשנים האחרונות בנושא הזה מתייחס לנושא "קווי המהדרין" של חברות האוטובוסים בהם ישנה הפרדה בין גברים ונשים. אלון הראל ואהרון שנרך פרסמו מאמר מאוד מעניין בנושא, מאמר שניתן להתווכח איתו אבל אי אפשר להתעלם מטיעוניו.

הם מזכירים שישנן פרקטיקות של הפרדה שלא נתפסות כמפלות, דוגמת ההפרדה בין גברים ונשים במקלחות ובשירותים ציבוריים. עוד הם מציינים שנשים חרדיות עשויות דווקא לרצות קיומה של הפרדה בינן לבין הגברים, שכן הדבר מאפשר להן לפתח את עצמאותן.

הראל ושנרך טוענים, בצדק רב, שבדומה לסוגייה "השואה – בעד ונגד", כך גם בסוגייה "הפרדה – בעד ונגד" צריך קודם לשאול "הפרדה – כיצד?". כלומר, יתכן שההפלייה שבקווי המהדרין לא נובעת מעצם ההפרדה, אולם ברור שהיא נובעת מפרקטיקת ההפרדה ששולחת את הגברים לקדמת האוטובוס ואת הנשים לאחוריו. הרי ניתן היה לקבוע ההיפך ובאופן מאוד מעניין הרעיון לא עלה.

=

בימים אלה יוצאת רכבת אווירית עמוסה במיוחד של חסידי ברסלב שמבקשים להשתטח על קברו של הצדיק נחמן באומן. בעיתונים מדווח על קומץ אברכים שנצפו בשדה התעופה עם כיסוי לעיניהם שנועד לחסוך מהם את מראותיהם הקשים של בנות ישראל הפחות-חסודות. תמונה של אותם אברכים תמצאו באתר "הארץ", שם יאיר אטינגר מדווח:

"התופעה כבר התגלתה בימים האחרונים למתפללים בבתי כנסת ברחבי בני ברק, בקמפיין צבעוני ל'שמירת העיניים' בדרך אל ציונו הקדוש של רבי נחמן. 'מחייכים כל הדרך לאומן', נכתב בעלון שהופץ בעיר ונועד לשכנע את המאמינים לעטות צעיפים שיחסכו מהם מראות אסורים, ויוליכו אותם בבטחה רוחנית מקסימלית. 'נוסה על ידי רבים ומצאוהו מועיל להפליא', נכתב בעלון, הזרוע תצלומים של חסידים מחויכים, מכוסי עיניים מרצון ומעליהם מטוס ממריא לשחקים".

אטינגר גם מצטט מן ההנחיות של היזמים:

"בכל חנות בדים מבקשים בד לייקרה דק ברוחב 70 ס"מ (בצבע כחול, חום, או שחור), מחירו כ-20 ש"ח. רוחב היריעה הוא מטר וחצי (...) וזה נחוץ כדי שיישב טוב ולא יתנדנד ברוח".

על יתרונות נוספים של בד הלייקרה ניתן ללמוד כאן.

=

אני תופס את הסיפור הזה כסיפור חיובי, ולא רק משום שהוא העלה בת שחוק על שפתותיי. יתכן שהוא מבטא הכרה עמוקה יותר של אנשים, לפיה אידיוטים צריכים קודם כל להעניש את עצמם.