יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

פורקן עצבים

"ויאמר אלוהים: יהי אור – ויהי אור" (חפשו לבד את המקור)

היום נרשם פרק נוסף בסאגה המשפטית הלא נגמרת של שאלת גיוסם לצבא של בחורי הישיבות.
=

בימיה הראשונים של המדינה ביקש החזון איש שיינתן פטור משירות צבאי לכמה מאות בחורי ישיבות, וזאת על מנת לאפשר את שיקום עולם התורה שחרב שנים ספורות קודם לכן בשואה. דוד בן-גוריון נעתר לפנייה זו והעניק פטור על פי סמכות שהוענקה לו בחוק שירות ביטחון (ההסדר הפורמלי מורכב יותר, הוא מוגדר כ"דחיית שירות").

במהלך השנים, ובעיקר במהלך שנות השבעים, מספר מקבלי הפטור גדל כאשר למעשה ההימנעות משירות צבאי הפכה למאפיין של הקהילה החרדית כולה. מעבר לרצון לשמור על עולם התורה, נראה כי הרעיון של השירות הצבאי מרתיע ומאתגר את אותה קהילה ביחס ללא מעט נורמות יסודיות שנהוגות בה, למשל ביחס למעמד האשה בחברה, לתפקידיה, ולכללי הצניעות החלים על נשים וגברים כאחד.

אם הנושא אינו סבוך ממילא, הרי שהמצב המשפטי במהלך השנים קשר בין סוגיית הגיוס לסוגיית התעסוקה. ההסדר קבע שבחורים ש"תורתם אומנותם" הפטורים מגיוס אינם רשאים לעבוד לפרנסתם. וכך גם נוצר מצב בו חלק עצום מן הגברים בקהילה החרדית אינו עובד, באופן הגוזר עוני מחפיר על משפחותיהם (כמובן זה משתלב עם גידול פראי וחסר אחריות במספר הילדים שמצופה ממשפחה חרדית להביא). מי שנדפק (בין היתר) מכל הסיפור הזה, כמובן, כמו תמיד, הן הנשים, שנדרשות בנוסף לכל יתר מלאכותיהן גם לפרנס את משפחותיהן, מבלי שהן כלל תיטולנה חלק בהליך קבלות ההחלטות שהביא עליהן את מצבן.
=

איני יודע מתי שאלת בחורי הישיבות הפכה לסוגייה פוליטית, שלא לומר מדממת, אבל יש להניח שהדברים קרו בד בבד עם התפשטות התופעה ועם ביטול המכסות שהוגדרו בעבר.

לא כל כך מעניין לסקור את העתירות השונות לבית המשפט העליון שדנו בנושא ואת ההכרעות שניתנו בהן. אפשר לומר בקצרה שבמשך שנים רבות בית המשפט העליון התרחק מהסוגייה הזו כמו מאש. גם כשהתערב, בפסק דין שנתן ב-1998, בית המשפט לא נכנס לגוף הדברים ולא קבע אם מתן הפטור מגיוס הוא טוב או רע, אלא הוא קבע שמדובר בנושא מספיק חשוב כדי שיוסדר בחוק של הכנסת.

בשנת 2002 חוקק "חוק טל" וכל החשודים המיידיים, המוכרים לכולם, מיהרו לפנות לבית המשפט העליון בעתירה שתקבע כי החוק בלתי חוקתי.

בשנת 2006 בית המשפט העליון החליט כי עדיין אין בידו להכריע בעניין חוקתיות החוק משום שיהיה ניתן ללמוד על החוק, על התועלת והפגיעה שבו, אך ורק מיישומו בפועל.

לא יצאה שנה, וכבר אותם חשודים מיידיים סברו כי די בה כדי לשנות מציאות חברתית של יובל שנים, והם חזרו ועתרו לבית המשפט העליון לביטול החוק.

ההחלטה של בית המשפט מהיום היא החלטת ביניים באותה עתירה, והיא קובעת שיש להמתין (לפחות) עוד כ-15 חודשים כדי להתחיל ולבדוק אם כבר נצבר די ניסיון כדי לקבוע אם "חוק טל" הוא סיפור הצלחה או כישלון ערכי ומעשי.
=

בהחלטתו בית המשפט העליון נוזף במדינה שהיא גוררת רגליים. אבל גם בית המשפט העליון גורר רגליים. ושניהם גוררים רגליים משום שהם מסרבים להודות בפה מלא שמדובר בסוגייה חברתית קשה ומורכבת שלא תיפטר בדרך של הכרעה כוחנית – ולא משנה כרגע אם ההכרעה הזו תיקבע בחוק חד-צדדי או בפסיקה חד-משמעית – אלא היא תיפתר, אם בכלל, באמצעות דיאלוג ארוך וממושך.
=

מה שמרגיז בפרשה הזו הוא שגם העותרים יודעים ששום הכרעה כוחנית בבית המשפט לא תפתור את הסוגייה. הם יודעים שאין בכוחו של פסק דין לשנות את מצב הדברים ביחס לגיוס בחורי ישיבות כמעט באותה המידה שאין בכוחו של בית המשפט העליון להאיר בהבל פה את תבל כולה.

ולא רק שהעותרים יודעים שעתירתם לא תפתור את הסכסוך, הם כלל לא רוצים לפתור אותו. ההיפך: הם רוצים להעמיק אותו ולהיבנות ממנו. הם לא באמת רוצים שחרדים ישרתו בצבא, אלא הם רוצים לשנוא את החרדים על כך שאינם משרתים בצבא. בכך הם דומים לאביגדור ליברמן שלא באמת רוצה את "נאמנות" הערבים אזרחי ישראל, אלא הוא רוצה לשלול את אזרחותם בשל "אי-נאמנותם".

10 תגובות:

  1. הפסקה האחרונה היא אחת הטובות שקראתי בנושא - ממצה וכואבת

    השבמחק
  2. הכל נכון, אבל לא ברור לי אבל מדוע זה מרגיז אותך. זה אולי מרגיז במובן הזה שבג"ץ משמש כאן ככלי שרת בידי בעלי אינטרסים (מה חדש) אבל האינטרס שלהם הוא לגיטימי לחלוטין.

    וצריך לחשוב גם מה החלופה. לתת לדברים האלה להמשיך לקרות כמו שהם?

    שטחי ככל שזה נשמע (ואני שטחי, אתה יודע), באמת מרגיז אותי חוסר השוויון הזה. מרגיז אותי שאני צריך להקדיש 3 שנים מחיי הצעירים, בשעה שאותו ציבור מנצל פרצה בחוק ועוול מתמשך. מרגיז אותי שאותו ציבור לא חושב שהוא צריך אפילו לבצע שירות אזרחי. מרגיזה אותי העובדה שהמגזר הזה מנצל מצד אחד את המעמד הייחודי שלו, אבל מהצד השני לא מכיר (כפי שהיה באירופה בשטעטלים השונים) בהוראות "המלכות" אלא מתעלם מהן. נמאס לי מכך שיש כאן ציבור עצום שמצד אחד משתמש בשירותי המדינה ומהצד השני מתנכר לחוקיה ומתעלם מהם.

    מבלי העתירות נגד חוק טל, השירות האזרחי לא יקום. כל השיפורים שהמדינה הציגה בהודעותיה האחרונות נובעות רק מלו"זים של בג"צ. הסיבה שהנושא לא מטופל היא לא רק בגלל ההתנגדות של החרדים, אלא בעיקר בגלל שזה תפוח אדמה פוליטי לוהט.

    יש כאן כשל שוק מוחלט, והריבוי הדמוגרפי שלו הופך אותו לבעיה של ממש - גם בעיה בפתרונו אבל גם מעמיק את חוסר השוויון. הפתרון לכשל השוק הזה הוא דרבון באמצעות בג"ץ.

    לכן, למרבה הצער אין מנוס מלהשתמש בכלי של עתירה לבג"ץ, לשם דרבון הפוליטיקאים.

    השבמחק
  3. איתי - תודה.
    איל -
    1. בג"צ לדעתי אמור בראש ובראשונה להגן על זכויות מיעוטים. הרוב לא צריך את בג"צ - יש לו את הכנסת. לפיכך האינטרס שאתה מדבר עליו הוא לא באמת לגיטימי. לדעתי פסק הדין בנושא של ברק מ-2006 הוא מוטעה. אני הייתי קובע שחוק טל אינו פוגע בזכויות מוגנות על פי חוקי היסוד ומעיף את העותרים לכל הרוחות.
    2. גם אני מתוסכל מהיחס של החרדים למדינה. אז זה נותן לי לגיטימציה לנקוט בפעולות פופוליסטיות שלא תעזורנה לעניין אבל במקביל תפגענה בערכים אחרים (כמו פגיעה באמון בבג"צ)?
    3. שאלה (רצינית, לא פולמוסית): אנחנו רוצים שירות לאומי? זה טוב? כיצד זה ישפיע על שוק העבודה? האם זה יביא לירידה בשכר הממוצע או לעלייה ברמת האבטלה? כמה המנגנון הזה יעלה למשלם המסים?

    השבמחק
  4. אני מסכים עם יפתח.

    א. פרט מעניין שלא דנים בו הוא חוסר הרצון של צהל בחרדים. שמעתי ראיון רדיו עם השופט טל ובו הוא הסביר שגם את ההסדר של חוק טל צהל לא ממש רוצה. אנשים מגיעים לבקום ונשלחים הביתה, משרתים פחות משנקבע בחוק, לא נקראים למילואים. אם החרדים לא רוצים להתגייס וצהל מעדיף את מצב הפטור - ההתמרמרות של המגזר החילוני לא מייצרת פתרון

    ב. לגבי שירות לאומי אכן שאלה סבוכה. גם במנגנון השירות הלאומי כיום ישנן בעיות שקשורות לטיעונים שהעלית

    הבת שלי בגן שזכאי לבת שירות לאומי אעפי שאינו נמצא בשכונת עוני בכלל להיפך. התחלפו שם 4 בנות שירות בשנה אחת - זה מצב ממש גרוע מבחינת ילדים, וכנל אפשר לשער קורה גם במוסדות סיעודיים ובתי חולים.

    השבמחק
  5. אין לי זמן, אז אענה כרגע רק על השאלה השלישית.

    התשובה היא - כן, ולו לשם המשך קיומו של הצבא כ"צבא העם". אחת הסיבות לכך שמדינת ישראל מצליחה לשמור על מדינה פחות או יותר דמוקרטית היא העובדה שהצבא הוא לא פוליטי (במובן זה שהוא לא: 1. מזוהה עם מפלגה אחת; 2. לא פועל באופן כיתתי למען אינטרסים שלו עצמו, ואיני מדבר על עניינים של שכר וכיוצב').

    הסיבה לכך שהצבא אינו כזה, היא במידה רבה בשל היותו כולל שירות חובה. לאורך זמן, אם הפער בין כמות המתגייסים לצבא לבין אלו שלא גדל וגדל, אזי היכולת לשמר את האתוס והחובה הזאת - ילך ויפחת.

    הדרך היחידה בעיני לשמירה על תחושת שוויון יחסי (לצד מתן הטבות למתגייסים) היא באמצעות מנגנון של שירות לאומי.

    השבמחק
  6. ולשאלותיך האחרות:

    1. כפי שאמרתי, קיים פה כשל שוק שגרם לכך שהמיעוט זוכה לזכות ווטו. מעבר לכך, ככל שחולף הזמן, אנחנו הופכים למיעוט. לכן, דרושה הגנה על ה"רוב". מעקב אחרי פעולות המדינה מלמד שהיא פועלת ליישום החוק כמעט אך ורק לקראת דיונים או הודעות שצריך להגיש לבית המשפט. מבחינה זו - ביהמ"ש עשה בחוכמה, ותרם לדעתי לקידום החוק.

    אני לא חושב שפסק הדין של ברק מ-2006 מוטעה. חוק טל במתכונתו הוא פיקציה. הוא כולל רק גזרים ואין בו שום מקלות. אין לו שום יכולת להביא למטרה שלשמה נועד - להביא לצמצום בכמות החרדים שאינם מתגייסים למערכת שירות כלשהי.

    הנתונים שהציגה המדינה לפני הדיון (גילוי נאות שידוע לך - ייצגתי באחת העתירות שהוגשו) היו חד משמעיים - בעוד שקצב גידול המשתמטים (אין לי כוח למכבסת המילים כאן) הוא אדיר בכל שנה, הקצב של אלו שבוחרים בשירות האזרחי הוא אפסי (750 איש לעומת 55 אלף). אם מסתכלים על הגרף העתידי, מדברים על כך שב-2012 יהיו (ע"פ הערכות המדינה) 2,000 משרתים בשירות אזרחי לעומת כ-65,000 משתמטים!

    ולגבי הפגיעה באמון של בג"ץ - ממתי זה שיקול שעותר צריך לקחת בחשבון? מי שהכניס את עצמו לבוץ הזה היה ביהמ"ש עצמו. אם היה בוחר - או להיות עקבי בחוסר הנכונות לדון - או כופה את הדברים - לא היו בעיות (ז"א - היו בעיות, אבל לא בהקשר של אמון בבג"ץ).

    השבמחק
  7. איל -
    א. לא הייתי משתמש בביטוי 'כשל שוק', משום שדמוקרטיה אינה שוק. אנסה לשים בפיך מלים ואטען בשמך שהרוב סובל מ'בעיית נציג'. התשובה שלי לטיעון הזה (תוך שאני מותיר לעצמי את הזכות לסייג אותה ביחס למקרים מיוחדים של שחיתות אישית): שביזות. תבחרו נציגים אחרים.
    ב. מנחם מאוטנר סבור בספרו 'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת' שהעובדה שבג"צ הכיר בעמידה של חברי כנסת (כמעט כולם מהשמאל, וביחוד ממרצ) פגעה קשות באמון במוסד הזה. אני סבור שהוא צודק, ושעל חברי הכנסת לעסוק בתפקידם. הם לא נבחרו כדי לעתור לבג"צ. יש די עותרים ציבוריים גם כך.
    ג. הנתונים שאתה מוסר הם מעניינים אבל לדעתי הם לא החשובים - חוק טל נועד לדעתי בראש ובראשונה לפתוח בפני החרדים את שוק העבודה. יש לך נתונים בעניין הזה?

    השבמחק
  8. יפתח,

    דווקא אני חושב שהמונח כשל שוק מתאים פה (ואם תביט בישראל, אני לא בטוח שאבחנתך לפיה דמוקרטיה אינה שוק - היא אבחנה נכונה).

    הוא מתאים, משום שבאופן עקבי, במשך עשרות שנים, בגלל קונסטלציה פוליטית מסוימת, איש לא נוגע בסוגיה הזו. רוצה לומר - בשיטה הפרלמנטרית-קואליציונית הישראלית, החרדים מהווים לשון מאזניים כבר עשרות שנים. בסיטואציה כזו - אפשר כבר להתייחס לזה כאל כשל שוק.

    מסכים איתך לגבי זכות העמידה של חברי כנסת. בהקשר הספציפי אומר שני דברים:
    1. הוגשו למיטב זכרוני 4 עתירות, רק אחת מהן של חברי כנסת. כל היתר "עותרים ציבוריים" (יהודה רסלר, שהרוויח תואר זה ביושר, התנועה לאיכות השלטון (והחיים של הג'ינג'י, אברהם פורז (בשבתו כח"כ לשעבר).
    2. לזכותם חברי הכנסת של מרצ שהגישו את העתירה יאמר שלקראת מתן פסק הדין מרביתם הסכימו איתך שלא אתי שהם ימשיכו להיות חברי כנסת.

    3. חוק טל ניסה לתת מענה לשתי סוגיות. את החרדים עניין שוק העבודה והמכשיר הזה היה אמור להוות גם כלי לשינוי חברתי. בנושא זה אין לי נתונים, כי זה לא היה עניינה של העתירה. סוגיה זו נועדה בעיקר בשביל למכור את החוק לחרדים.

    אבל המניע והטעם לקיומו של החוק היה נושא ההשתמטות מהצבא.

    השבמחק
  9. אייל, האם עתירה לבגצ מדרבנת פוליטיקאים? לדעתי (כחסר השכלה משפטית) דווקא להיפך. אני מתרשם שבשנים האחרונות חכים ושרים מרשים לעצמם להשתולל בידיעה שמישהו אולי מתישהו יציב להם גבולות ויהיה המבוגר האחראי.

    הדוגמה המוחשית ביותר היתה ההחלטה (שבגצ ביטל) על פסילת בל"ד בבחירות 2009. אילו הח"כים היו יודעים שמילתם תהיה המילה האחרונה, נדמה לי שהדיונים שם היו יותר רציניים ועוסקים בהשלכות האפשריות של צעד זה.

    הבעיה היא שבגצ לא עומד בקצב שבו מתקבלות החלטות פזיזות בכנסת ובממשלה, ובמקרים רבים שהוא כן מגיע אליהם הוא בפירוש לא מוכן לשחק את תפקיד המבוגר האחראי (ובצדק). יש גם מקרים רבים שבהם יש החלטה (או מסמוס החלטה) אבל אין גורם חזק שיכול למלא את תפקיד העותר בהצגה. דוגמה - אולמרט הפר ביודעין הסכם קואליציוני בנושא העלאת שכר מינימום. מי בדיוק היה אמור לעתור לבגצ? עמיר פרץ שהודח מראשות מפלגתו? עובדי הקבלן? השווה את זה לעשרות עתירות בנושא מאחזים, גדר ההפרדה וכו.

    השבמחק
  10. איתי, אולי זה נבלע בכל המלל שכתבתי - אבל אני לגמרי מסכים שהשימוש שפוליטיקאים עושים בעתירות לבג"ץ הוא פסול.

    אבל אתה מדבר על משהו אחר לדעתי מזה שיפתח דיבר עליו. הוא דיבר על חוסר הלגיטימיות בכך שח"כ מגיש בג"ץ. שבמקום שהפוליטיקאי יפעיל השפעתו בזירה הנכונה, קרי הכנסת, הוא פועל בחוסר אחריות ומשתמש בקיצור הדרך של בג"ץ.

    אתה מתייחס למישור היחסים שבין הרשות המחוקקת שמרשה לעצמה להיות מופקרת בהתנהגותה לבין בג"ץ.

    אני חושב שהדוגמא שאתה נותן רלוונטית כמעט רק לנושא של ועדת הבחירות ופסילת מפלגות. בכל מקרה אחר בג"ץ כמעט לא מתערב בכנסת.

    ודבר נוסף - המדינה בסה"כ די משקשקת מפסק דין של בג"ץ. פעמים רבות מקבלים החלטות תוך המחשבה האם מדובר בעניין "בגיץ" או לא.

    השבמחק