מוסר השכל

כמעט את כל שירותי הצבאי ביליתי בחברת א'. ימינו הראשונים האחד בחברת השני היו לא קלים עבורי. כיצד נאמר? לא נראה שהוא קורץ מהחומר ממנו מקורצים חבריי. את רוב זמנו הפנוי הוא העביר בדיבורים על איזו שווארמייה בנתניה.
כג
נראה שעבור א' הייתי כספר פתוח החל מן היום הראשון. אחרי מספר ימים ששהינו אחד בחברת השני בעל כורחנו הוא שאל אותי, "נכון שאתה לא מאמין שיש לי תעודת בגרות?"
כג
לא הייתה ברירה והודיתי שאולי לא חשבתי על הנושא, אולם משהוא עלה על סדר היום, אכן זה לא נראה מובן מאליו. הנאתו מן התשובה הייתה רבה.
כג
למען האמת לא לקח עוד הרבה זמן להבין שמדובר בבחור חכם במיוחד. רק שאת חוכמתו הוא השקיע בדיבורים על שווארמה, טנקים וציצים.
כג
מאז ועד סוף השירות הצבאי הוא היה פונה אלי, ב"יפתח" מלעילי ומזעזע, ואומר לי שלא יעזור לי אם אני חושב שאני חכם או מוכשר או שווה משהו, כי בסופו של דבר הצבא דפק אותי באותו מקום ובאותו תפקיד יחד איתו.
כג
=
כג
יום אחד הייתה קבועה לנו משמרת ערב, והבוקר שלפניה היה חופשי. אני התעוררתי בחדרנו לקראת 12:00, והתחלתי להתארגן לארוחת הצהרים. א' היה כבר ער שעות רבות. הוא שכב במיטתו עם מדים ועם קסדה על הראש, וקרא מגזינים על טנקים.
כג
כשגמרתי להתארגן התחלנו ללכת מחדרנו לחדר האוכל הבסיסי, ומתחת לשמש הקופחת דיברנו על העתיד.
כג
"כשאני אהיה גדול", הוא אמר, "אני אגור באמסטרדם ואני אהיה מפיק של סרטים כחולים. תהיה לי חברה גדולה והיא תפיק סרטים כחולים מכל הסוגים. לכל ז'אנר של סרטים תהיה מחלקה משלו. תהיה מחלקה של סרטים כחולים רגילים. ותהיה מחלקה של סרטים עם אורגיות. ותהיה מחלקה של סרטים כחולים עם חיות. אבל לא תהיה מחלקה של סרטים של הומואים, כי זה מגעיל".

מה שעובד בתרגום

(אזהרה: הפוסט הזה אינו עוסק בפסגת הקולינריה המוזיקלית)
גד
=
גד
כשהייתי בן 4 השיר אני חוזר הביתה של דורון מזר היה להיט ענק בארץ. גם אני מאוד אהבתי אותו. השיר זוהה אצלי עם שיבתו של אבי מתקופת מילואים ארוכה בלבנון שבערה אז. מעולם לא שאלתי את אבי מה הוא עשה בלבנון במלחמה. אני מחכה שהוא יעשה מזה סרט.
גד
בסמוך לחזרתו של אבי הביתה נסענו באוטובוס כל המשפחה לעיר הגדולה (הלא היא באר-שבע) ונהנינו מכל הטוב שהיה לה להציע לנו : "גלידה תל-חנן" וחטיף קוקוס בצבע ורוד זוהר בתחנה המרכזית, וגולת הכותרת בדמות סיור בשלוש הקומות(!) של "המשביר לצרכן", ובהן אגף צעצועים שלא היה גדול ממנו.
גד
כשסיירנו במשביר לצרכן נשמע ברקע שירו של דורון מזר, ומישהו אמר שהשיר הוא איטלקי במקורו. טענתי באזני אמי שאי אפשר לתרגם שיר (להבדיל מפרוזה) משפה אחת לשפה אחרת. היא שאלה מדוע, והסברתי, ממרום גילי, שהצליל של מילה בשפה אחת הוא שונה מהצליל של מקבילתה בשפה האחרת. והעובדה ששתי מלים מתחרזות בעברית, אין משמעה שאותן מלים בשפה האחרת תתחרזנה גם כן.
גד
בחוכמה שלאחר מעשה אני מצטער שלא ציטטתי בפניה את קביעתו המופלאה של רוברט פרוסט (ולא משנה אם היא נכונה אם לאו) "שירה היא מה שאובד בתרגום".
גד
אמי לא התווכחה עם דבריי, אבל איכשהו שתיקתה והמשך ההאזנה לשיר שברקע העמידו אותי מיד על טעותי , אם כי לא הודיתי בה בקול רם.
גד
=
גד
בדיקה מאוחרת מגלה כי "אני חוזר הביתה" (נוסח עברי: שמרית אור) אמנם מאמץ את הלחן של טוטו קוטוניו, אבל לא מדובר בתרגום אלא בטקסט מקורי של אור. בשפת המקור קוראים לשיר "האיטלקי" - L’italiano. זה שיר שמנסה, כך נראה, לתאר פרופיל של איטליה, מעין ספירת מלאי איטלקית ולא כל-כך מוצלחת.
גד



קוטוניו, כמו בראד פיט בתפקידו הנהדר ב"ממזרים חסרי כבוד", מאחל "Buongiorno" לאיטליה ולכל מי שנקרה בדרכו. אז מה מייצג את איטליה בעיני קוטוניו? ספגטי אל-דנטה, כמה מפתיע, פרטיזן בתור נשיא (סנדרו פרטיני, אם זה מעניין מישהו), משחת שיניים בטעם מנטה(!), וכמובן קפה ריסטרטו, שהוא אספרסו מקוצרר – 7 ג' קפה ו-20 מ"ל מים (להבדיל מהאספרסו הקצר שאמור להכיל 7 גר' קפה ו-30 מ"ל מים).
גד
בפזמון קוטוניו מבקש שכאיטלקי גאה יתנו לו לשיר עם הגיטרה. כמו שניתן לראות בהופעה של קוטוניו בפסטיבל סן-רמו, שמתאפיינת בפלייבק מזעזע, דווקא כשקוטוניו מגיע לשורות הללו הוא לא טורח לפרוט על הגיטרה.
גד
=
גד
שמות של צרפתים מתחלקים לשני סוגים – ישנם שמות צרפתיים שנשמעים כמו שמות של מוצרי קוסמטיקה, בדגש על בישום, וישנם שמות צרפתים שנשמעים כמו שמות של מאכלים ומשקאות.
גד
אני זוכר את המורה שלי לכימיה בתיכון, שהתאפיין במבטא צרפתי-מרוקאי רך, ודיבר על עקרון לה-שטלייה, על שם הכימאי אנרי לה-שטלייה. עד היום אני לא בטוח איזה יחס בין יין לבן לחמאה קובע העיקרון הזה.
גד
כשמדובר בשמות איטלקים - הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, נשמעים כמו שמות של אוכל. קוטוניו הוגה את המילה "פרטיזן" כ"פרטיג'אנו". אני רוצה לראות את מי שיסרב לאכול פסטה עם פרטיג'אנו מלמעלה.
גד
=
גד
ומעניין איזו מדינה אירופית (או: פסאודו-אירופית) אחרת מזכירה איטליה בסרטון הוותיק והמשעשע הזה.

טריוויה

פסק הדין שביטל את החוק המאפשר הקמת בתי סוהר פרטיים בישראל מאזכר (אם ספרתי נכון) לא פחות מ-30(!) פסקי דין שנתן השופט בדימוס אהרן ברק.

ד

למעשה, רוב מכריע של פסקי הדין המאוזכרים בו הם פרי עטו של השופט ברק.

גד

בנוסף, פסק הדין מאזכר שני ספרים וארבעה מאמרים שכתב פרופ' אהרן ברק.

דש

אהרן ברק אינו שופט בית המשפט העליון כבר שלוש שנים. יתכן שמעולם הוא לא היה מורגש יותר.

מיעוט של אדוני בבקשה!

"אני חושב שריימונד דומאנק הוא המאמן הגרוע ביותר מאז לואי ה-16"

(אריק קנטונה, צרפתי לשעבר)

דש
כפי שכולם כבר יודעים, נבחרתנו הלאומית השלימה את המשימה, באופן מעט מביך, והיא צפוייה ליטול חלק במונדיאל בדרום אפריקה. אם טענתי שהנבחרת מתקשה כיום במשחק הראש שלה, אז מסתבר שעם הידיים אין לה כל בעיה.
דש
=
דש
ולאור ההישג המרשים, נמשיך ונהגה בעפיפונים, ספרו היפה של רומן גארי.
דש
אמברואז פלרי, דודו של המספר לוֹדוֹ, בילה את מיטב זמנו במחיצת העפיפונים שבנה. הוא ביקש להרביץ בלוֹדוׁאת אהבת העפיפונים בהגיעו לגיל 7.

"'יש להחזיק בהם חזק', הסביר לי, 'כי הם מושכים ולפעמים נתלשים מהיד, נוסקים למרום, יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים ונעלמים לעד, או מוחזרים לנו שבורים ורצוצים'.
'אבל אם אחזיק בהם חזק מדי – האם לא אתעופף גם אני איתם?'
הוא חייך, וחיוכו הוסיף חביבות לשפמו הגדול.
'זה עלול לקרות', אמר. 'ואתה היזהר שלא תעוף'".

=
דש
מהם עפיפונים? עפיפונים הם צבעוניים, מסמלים חופש, מעט ילדותיים. ובשעת הצורך הם גם אמצעי תקשורת.
דש
הימים הם ימי הכיבוש הצרפתי בצרפת. הדוד פלרי בנה כל עפיפון בצורה שונה וכינה אותו בשם. חלק מהעפיפונים היו בדמויות של אנשים מפורסמים. היה "עפיפון ויקטור הוגו" והיה "עפיפון ז'אן ז'אק רוסו" והיה גם "עפיפון שארל דה-גול' ומסיבות כאלה ואחרות גם "עפיפון מרשל פטן", מנהיג ממשלת הבובות שגרמניה מינתה עבור דרום צרפת:

"לעולם לא אדע אם תיכנן אמברואז פלרי את הפרשה, או שלא הייתה אלא צירוף מקרים מצער. דומה היה כי הוא מתקשה קצת להזניק את העפיפון, שמידותיו הלמו את גודל השעה ההיסטורית יותר משהלמו את כוח הנשיאה של זרמי האוויר העולים, ורב-טוראי גרמני שמֵח לעזור נחפז לסייע לו – ואולי דודי הוא שביקש את עזרתו. סוף סוף הצליח המרשל פטן להמריא אל על, אך כשפרש זרועותיו המכונפות שלושים מטרים מעל לראשינו ראינו רב-טוראי גרמני מחזיק בקצה החוט, וכך גם צולם. איש לא נתן דעתו על כך בעת החגיגה, ורק לפני פרסום התצלום בעיתונות מצאה בו הצנזורה כוונת זדון. התצלום לא ראה אור, אך נמצא תצלום אחר, שאיש אינו יודע מי צילמוֹ, אשר עד תום הכיבוש לא חדלו להדפיסו על כרוזי מחתרת: מרשל פטן מפואר המרחף באוויר ובקצה החוט מחזיק בחוזקה רב-טוראי גרמני צוהל".

=
דש
אחת הדמויות המרכזיות בשער האחורי של עוזי וייל, הייתה פרופ' קרל גוסטב, איש שהמבטא הייקי שלו הוא כה חזק, עד שניתן לשמוע אותו במהלך הקריאה מן הדף:

"פעם כשהייתי עוד שטודנט בברלין, הייתי אוהב ביום ראשון ללכת בפארק גדול בשרלוטנבורג, ולהעיף עפיפונים בשמיים. שעפיפון זה כמו הנפש של האדם, שתמיד רוצה להיות בשמים. וכמו הנפש של האדם, שיש לה חוטים מניילון, וצורה של פרצוף של אדון היטלר. והייתי מעיף חזק ברוח, ויום אחד אני מעיף ומעיף, ולא מתרומם. אז אני רץ מאתיים שלוש-מאות מטר, ולא מתרומם העפיפון. רק נסחב על הארץ, בום בום, ונתקל באנשים ובאבנים ומתקמט. ואחר כך גם צועק, העפיפון: אוך אוך אוך.

דש
ואז אני בודק ורואה שפרופסור קרל (זה אני, אבל לא הייתי אז פרופסור), הוא עשה טעות קטן. שזה לא עפיפון בכלל, זה אדון היטלר בעצמו. שהוא בא לפארק בשביל ללחוץ ידיים לבחירות, ובטעות הוא התחבר לחוט הניילון שלי.

דש
ואז הוא ניקה את הבגדים שלו וירק את כל דשא שנכנס לו בפה ממה שסחבתי אותו שלוש מאות מטר קשור בחוט, ואמר: אדון יגיד לי מיד מאיזה מיעוט הוא, ואני יעשה לכם צרות גדול! ואמרתי לו, אדון היטלר, לא צריך מתרגז. תיקח דוגמא ממני שסחבתי אותך שלוש מאות מטר ולא התרומם באוויר בכלל, והיה מאוד כבד – והנה אני לא מתרגז בכלל.

דש
אז הוא אמר לי: לא אותו דבר לסחוב ולהיות נסחב! מיעוט של אדוני בבקשה!

דש
אז אני להגיד לו: שמי פרופ' קרל גוסטב, ואני כושי. וגם זאתי לו שיר קטן של ג'אז. וכמעט היה מצליח, והיה נחסך הרבה בעיה לעם יהודי, אבל מזל רע שבאותו יום הלך אדון היטלר לחנות תקליטים של מוזיקה כושי, וביקש לקנות תקליט עם שיר ששרתי לו כל כך יפה. ושר למוכר את השיר, והמוכר אמר: ממתי א-יידשע מאמע נחשב כושי?"

Party Pooping

(מצטער, שוב יצא ארוך. מצד שני, פסק הדין שאני עומד לדבר עליו הרבה יותר ארוך).

גד

=

גד

טרם הספקתי לקרוא את 147 העמודים של פסק הדין שנתן אתמול בית המשפט העליון, בו הוכרז כי החוק שאיפשר הקמת בית סוהר פרטי בישראל הוא בלתי-חוקתי ולפיכך בטל, אלא אך ריפרפתי עליו. ואולם, ההתרגשות היא רבה, ובאופן עקרוני עורכי דין לא נרתעים מלעסוק בעניינים שהם אינם מבינים בהם, ולפיכך אבקש לומר מלים על פסק הדין.
עכ
כאמור, ההתרגשות היא רבה, ולמיטב זכרוני לא היה לה בקרבי אח ורע מאז התחלתי (לא) לקרוא פסקי דין. הרעיון המתועב של הקמת בית סוהר פרטי טרד אותי עד מאוד במהלך השנים האחרונות. האמת היא שניסיתי להימנע מלחשוב על הנושא משום שעצם המחשבה עליו חוללה שמות בבטני.
גד
פיקפקתי באפשרות שהרעיון הזה יסולק בדרך של חקיקה (יש לציין כאן לטובה את ח"כ שלי יחימוביץ, ח"כ דב חנין וח"כ דוד אזולאי שדווקא ניסו; ויש לגנות את השר גלעד ארדן ששם מקלות בגלגלים, ואולי יזכה לטיפול מיוחד בפוסט נפרד). וגם פיקפקתי בסיכויי העתירה שהגישה חטיבת זכויות האדם של המכללה למשפטים ברמת-גן להתקבל. והנה טעיתי.
גד
=
גד
קשה להפריז בחשיבות הכרעת בית המשפט העליון מאתמול. בעיני זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מבטל חוק של הכנסת תוך שהוא אומר "הכרעתך הערכית לא ראויה: היא פוגעת בזכויות אדם ודינה לעבור מן העולם". עד כה העליון פסל רק זוטות של חוקים, תוך שהוא לא התריס באופן בוטה נגד הערכים בשמם פעל הרוב שהעביר את החוק, אלא הוא רק אמר שנשכח עניין קטן כזה או אחר שראוי להתייחסות. הפעם מדובר בביטול של חוק שלם, שהיה פרי של עבודת חקיקה רצינית למדי, וביטא עמדה ערכית (איומה ונוראה) ברורה. בנוסף מדובר בעניין בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת. ואכן כבר ניתן לשמוע, שלב לבייב, היזם של בית הסוהר הפרטי, שוקד על תביעת הפיצויים שלו*.
כג

* זו שאלה מרתקת, אילו פיצויים זכאי לקבל צד לחוזה עם המדינה שנערך על פי חוק שהוכרז מאוחר יותר כלא חוקתי. כלומר, זו שאלה מרתקת למשפטנים חנונים. בני אדם לא אמורים להתעניין בזה. בכל אופן, ככל שהמדינה זקוקה לעזרה, החתול שבפנים כבר גיבש קונסטרוקציה משפטית שתעיף את התביעה הזו לכל הרוחות ותותיר את לב לבייב במכולת.
גד
זו שעתו היפה של בית המשפט העליון, בה הוא מגן על המיעוט (אסירים) שהרוב הדמוקרטי לא ממש טרח להתחשב בזכויותיו. (למען האמת הדבר תמוה – הרי נראה שסטטיסטית הסיכויים שמי מחברי הכנסת ימצא עצמו בכלא הם גבוהים יותר מהסיכויים שמי מקוראי הבלוג הזה יישלח לצינוק). גם צריך לציין שבמידה מסויימת פסק הדין הזה ניצב מול הגל הציבורי האחרון שמגלה התלהבות יתירה מהחמרת הענישה והיחס לאסירים. בתוך כך ניתן להזכיר את שביעות הרצון הרחבה והדוחה מהתאבדותם של עצירים בבית המעצר וכן את הצעת החוק שחבורת חברי כנסת אופורטוניסטים ולא-חכמים הציעה, להטלת עונש מוות לרוצחים-שמעשיהם-הגיעו-לכותרת-הראשית-בעיתון.
גד
=
גד
ודווקא בשעה יפה זו אני רוצה לקלקל. כזה אני. פסק הדין הזה חשוב מאוד בגלל הנושא הקונקרטי שהוא עסק בו. ואולם אני לא בטוח שנסתם סופית הגולל על האפשרות של הקמת בית סוהר פרטי בישראל. בנוסף, לא צריך להפליג במשמעויות הרחבות של פסק הדין: אני מתקשה לראות את הממשלה מרסנת את מגמת ההפרטה הלא נגמרת שלה, ואני מתקשה לראות את בית המשפט העליון מתערב בענייני הפרטה כאלה ואחרים, מה גם שאני מניח שרוב שופטיו הם דווקא אוהדי ההשקפה הכלכלית והחברתית העומדת בבסיסה.
גד
=
גד
סטודנטים למשפטים גדלים על האתוס שיש בתפקידו ובכוחו של בית המשפט העליון להציל את האומה מעצמה, כאשר מתעצמים בה יסודות בלתי-דמוקרטיים. הם הוגים בינם לבינם בכללים ובדוקטרינות המשפטיות שיאפשרו לבית המשפט לעמוד על רגליו ברגע האמת, ולמנוע את המפולת, אותה מפולת שכזכור רפובליקת ויימאר קרסה כתוצאה ממנה.
גד
האתוס הזה הוא לא נחלת פרחי משפטים בלבד, אלא הוא אפילו מאפיין שופטים עליונים בולטים. ניתן לציין בהקשר זה את השופט יואל זוסמן (בפסק הדין שפסל את הרשימה הערבית "אלארד" בשנות הששים), את השופט אדמונד לוי (בחוות הדעת התמוהה שנתן בפסק הדין בנושא ההתנתקות) ואת השופט מישאל חשין (בחוות הדעת התמוהה לא פחות שנתן בפסק הדין מ-2006 בנושא גיוס בחורי הישיבות). אפילו השופט אהרן ברק, שאין מיומן ממנו בעמידה על מגבלות הכוח, היגג בנושא אי שם בסוף שנות השמונים.
גד
מתוך מודעות מלאה לחוק גודווין, לא נותר לי אלא לחזור לספרו של סבטיאן הפנר סיפור של גרמני 1914-1933 (תרגום: שולמית וולקוב).
גד
=
גד
סבסטיאן הפנר, גרמני (לא יהודי, חלילה), מתאר בספרו (משנת 1939) את עליית הנאצים בגרמניה. הפנר לא חיבב את הנאצים והוא היגר מגרמניה בשנת 1938. הוא מציין: "מה שהציל אותי היה האף שלי". הוא ידע להריח את האסון שמביאים עמם הנאצים.
גד
=
גד
הפנר הצטיין בלימודי המשפטים והוא התמחה בבית המשפט העליון בגרמניה בדיוק כאשר הנאצים עלו לשלטון. הוא מספר על המתחולל בבית המשפט:

"מוזר היה לחזור ולשבת בבית המשפט, באותו אולם כמו תמיד, על אותם ספסלים, ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אותם שומרים ניצבו בדלתות ושמרו על כבוד בית המשפט כמו תמיד. אפילו השופטים היו ברוב המקרים אותם שופטים. אמנם השופט היהודי בהרכב בית המשפט העליון שלנו לא הופיע יותר, כמובן, אך הוא לא פוטר, שכן היה כבר זקן למדי ושימש כשופט עוד בתקופת הקיסרות. תקעו אותו במשרד הטאבו או במחלקת החשבונות של אחד מבית משפט השלום האזוריים. במקומו ישב בהרכב שלנו, חריג באורח מוזר בין השופטים הוותיקים של בית המשפט העליון, שופט צעיר מבית המשפט השלום, בלונדיני, גבוה ואדום-לחיים. אם שופט בית המשפט העליון הוא מעין אלוף, הרי ששופט שלום הוא בערך סגן. הכל התלחשו, שמחוץ לעבודה הוא היה קצין ס"ס. הוא הקפיד לברך את כולם במועל-יד נמרץ ובקריאת 'הייל היטלר' קולנית, ונשיא ההרכב ושאר השופטים הזקנים השיבו איכשהו בניפנוף-יד ומילמלו משהו לא ברור. בחדר ההתייעצויות, בשעת ארוחת הבוקר, נהגו השופטים בדרך כלל לפטפט ביניהם קצת, בשקט ובניחותא, כמקובל בין זקנים משכילים, על ענייני דיומא או על אנשים אחרים במערכת המשפט. כל זה נפסק כעת לגמרי. בהפסקות בין הדיונים הם ישבו ואכלו את הסנדוויצ'ים שלהם בדממה מוחלטת.

דש
לעתים קרובות התנהלו גם הדיונים עצמם באורח מוזר. השופט החדש הסביר משהו בענייני חוק בקול צלול ובביטחון עצמי, ובעוד הוא נואם היינו אנו המתמחים, אמונים על חומר הבחינות הטרי שלנו, מחליפים בינינו מבטים. 'וכי לא פסחת במקרה, עמית נכבד, על סעיף 816 בחוק האזרחי?' אמר לבסוף נשיא ההרכב במלוא האדיבות, ואילו השופט העליון החדש, קצת בדומה לתלמיד שמצא עצמו לכוד בבחינה, דפדף במבוכה בספר החוקים שלו, ולבסוף הצליח לענות בקול ערני ועליז: 'אה, כן, נכון. אז בעצם זה הכל בדיוק להיפך'. היו אלה ניצחונותיה הקטנים של שיטת המשפט הישנה.

כג
היו גם מקרים אחרים, מקרים בהם סירב השופט החדש להודות בטעותו, ובהסבירו לעמיתיו המלומדים שהמשמעות קובעת ולא אותיות החוק היבש, טען ברהיטות ובקול רם מדי שלסעיפים הישנים אין עוד תוקף כלל. הוא ציטט את היטלר, ובמחוות של שחקן תיאטרון צעיר התעקש על איזו פסיקה מופרכת בעליל. היה זה מעורר רחמים להתבונן בפניהם של השופטים הוותיקים. קשה לתאר את המצוקה ששידרו שעה שהשפילו את מבטם את התיקים שלפניהם, נאחזים באצבעות מעוותות בקלסרים המשרדיים ובפיסות הנייר-סופג שעל שולחנם. על נאומים כאלה שנאלצו כעת לשמוע כמופת של חוכמה הם נהגו להכשיל ללא היסוס מועמדים לשירות המדינה. אבל מאחורי הנאומים האלה ניצבה כעת המדינה במלוא כוחה והסתתר איום בפיטורין בגלל 'חוסר אחריות פוליטית-לאומית', וכן קשיי פרנסה, מחנה-ריכוז... השופטים כיחכחו בגרונם: 'כמובן, דעתנו ממש כדעתך, עמית נכבד, אך הרשה נא לנו להסביר...' לא נותר להם אלא להתחנן למעט הבנה בכל הקשור לספר החוקים האזרחי של גרמניה ולהציל את מה שעוד ניתן להציל.

גד
כך פעל בית המשפט העליון בברלין, שנת 1933. היה זה אותו בית משפט עליון שלפני מאה וחמישים שנה היה פרידריך הגדול משליך את שופטיו לכלא אם העזו לפסוק בניגוד לדעתם המקצועית ועל-פי הוראות הממשלה. כל תלמיד בית ספר בפרוסיה מכיר עד היום את האגדה מאותו זמן, סיפור אמיתי פחות או יותר, שקיבע את שמו הטוב של בית המשפט הזה: כשפרידריך בנה את ארמון סַנְסוֹסִי, הוא ביקש להרוס את טחנת הרוח שעומדת שם עד היום. המלך הציע לטוחן לקנות ממנו את הטחנה, אך הטוחן סירב. הוא רצה להמשיך ולהפעיל אותה. המלך איים עליו שיחרים את רכושו, ועל כך ענה הטוחן: 'אכן יכולת, הוד מלכותו, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין!'".

==============

הערה (23/11/2009): פנו אלי מלשכת הנשיאה ביניש (נניח) והזכירו לי שלפני כשלוש שנים בית המשפט העליון פסל סעיף ב"חוק האנתיפאדה" שנועד להגביל את אפשרותם של פלסטינים תושבי השטחים להגיש תביעות בנזיקין נגד המדינה. זו בהחלט הוראת חוק משמעותית שבוטלה והיא אינה בגדר "זוטי דברים". ואכן מדובר בפסק דין חשוב גם כן. עם זאת יוזכר כי בית המשפט נעתר לעתירה חלקית בלבד (ביטל סעיף אחד, הותיר אחרים), והוא יצר מעין פשרה בין עמדת העותרים לזו של המדינה. בפרשה של בית הסוהר הפרטי מדובר בקבלה מלאה של העתירה ובביטול של חוק שלם. תודה לקרן.

שלום לך, חבר בולגקוב

חורף 1991-1992 היה גשום במיוחד. סערה אחת רדפה אחרת. במהלך אותו חורף הוכרז על בחירות חדשות שנערכו בסופו של דבר ביוני 1992, אז אירע המהפך השני ויצחק רבין חזר לכהן כראש הממשלה.

גד

במסגרת מערכת הבחירות התכנס מרכז הליכוד לישיבה נינוחה, במהלכה נאם בדרן הבית ספי ריבלין. ריבלין הפליג בשבחי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ובשבחי ממשלת הליכוד כולה, תוך שהוא מציין בגאווה שרק ממשלת הליכוד מסוגלת להביא למדינה כל כך הרבה גשמי ברכה.
גד
בדיחתו של ריבלין התקבלה בצחוק גדול של הקהל. מצלמת הטלוויזיה שסיקרה את האירוע התמקדה ביצחק שמיר, ראש הממשלה, שישב על שולחן הנשיאות בבמה. מחיוכו היה ניתן ללמוד שהוא מבין שסופרה בדיחה. אולם גם היה ניתן ללמוד שהוא עצמו לא הבין אותה, ולפיכך אריאל שרון, שישב לצדו, התקרב לאוזנו וניסה להסביר. אבל, כידוע, יצחק שמיר, היה ראש ממשלה עיקש, והוא התקשה להבין.
גד
=
גד
מנהיגים עם חוש הומור הם משאב מוגבל במיוחד. נסו לחשוב על בנימין נתניהו מספר בדיחה. כלומר, בדיחה מצחיקה. די מייאש, לא?
גד
מצד שני, ניסיון החיים מגלה שכאשר למנהיג יש הומור, בסבירות גבוהה מתברר שההומור הזה הוא על חשבון האזרחים.
גד

=
גד
לתרגום הספר האמן ומרגריטה (אליו התייחסתי גם כאן) צורפה אחרית דבר מאת המתרגם פטר קריקסונוב. באחרית דבר זו קריקסונוב מספר על בולגקוב ועל גלגוליו השונים של הספר, שנכתב בתקופה שהחלה ב-1929 והסתיימה עם מותו בשנת 1940. הספר פורסם לראשונה (בנוסח מצונזר) בשנים 1966-1967. הגרסה המלאה פורסמה בשנת 1973.
גד
=
גד
קריקסונוב מתאר יחס מורכב בין בולגקוב לבין השליט הגדול יוסף סטלין ובמקביל בין היוצר לבין עמיתיו ומבקריו. בשנת 1930 בולגקוב מוחרם ומחזותיו אסורים להעלאה על הבימות. בולגקוב שולח מכתב לסטלין ובו הוא מבקש סיוע במציאת פרנסה, ולחילופין הוא מבקש היתר לצאת מחוץ לברית המועצות.
גד
פניותיו של בולגקוב זכו להתייחסות, ויום אחד התקבלה שיחת טלפון בביתו של בולגקוב:

"[...] – 'עכשיו ידבר איתך החבר סטלין'.
- 'מה? סטלין סטלין?'
ומיד שמע קול עם מבטא גרוזיני מובהק:
- 'כן, סטלין מדבר איתך. שלום לך, חבר בולגקוב [...] קיבלנו את המכתב שלך. קראנו אותו יחד עם החברים. תינתן לך עליו תשובה חיובית... ואולי אתה באמת מבקש לצאת לחוץ לארץ? מה, נמאסנו עליך כבר יותר מדי?'"

סטלין מבקש למצוא פתרון שישאיר את בולגקוב במולדת:

"-' ... איפה אתה רוצה לעבוד? בתיאטרון האמנותי?'
- 'כן, הייתי רוצה, אבל דיברתי איתם על זה, והם סירבו'.
- 'רק תגיש לשם בקשה בכתב. נדמה לי שהם יסכימו ...'".

היכונו לבואה של נבחרת הטריקולד

היום נבחרתנו הלאומית תעלה לכר הדשא בקרוק פארק בדבלין לחלקו הראשון של הקרב מול אירלנד על הכרטיס למונדיאל הבא עלינו לטובה. החתול שבפנים מתוח מן האפשרות שתישנה החרפה שהמיטה עלינו נבחרת מזרח-תיכונית פרימיטיבית לפני 16 שנה ומנעה מאיתנו לנסוע לטורניר בארצות הברית. לא שאנחנו כל כך אוהבים את האמריקאים, אבל זה כבר סיפור אחר.
גד
=
גד
יש להודות כי אנחנו לא כל כך מרשימים מאז המונדיאל הקודם ב-2006, אז הגענו לגמר והפסדנו לנבחרת איומה שהגיע לה לנצח אפילו פחות משהגיע לנו. הבעיה העיקרית, כמו שרועי אומר, היא ירידת היכולת המשמעותית במשחק הראש שלנו.



=

דש

כידוע, צרפתים לעולם ערוכים לקרב. אבל הצרפתים הם גם אלה שבוחרים את השדה בו הקרב ייערך.
גד
עפיפונים, ספרו היפה של רומן גארי, מתרחש ברובו בכפר קטן בחבל נורמנדי בתקופת הכיבוש הנאצי.
גד
גארי, אף שגוּדל מקטנותו כצרפתי (כפי שניתן ללמוד מ"הבטחה עם שחר" היפה, שנזקקתי לו כאן ושיש להניח שאזקק לו בעתיד) הוא יהודי יליד ליטא, ובמהלך המלחמה, בשרתו כטייס, הוא שהה בצפון אפריקה ובאנגליה. נראה שיש בביוגרפיה של גארי כדי לאפשר לו להתבונן בריחוק קל, ובעיקר בהומור, בצרפתים.
גד
=
גד
אחת הדמויות החביבות ב'עפיפונים', היא דמותו של מארסלן דוּפּרה, השף של המסעדה המקומית 'קְלוֹ ז'ולי'. דופרה עורר מחלוקת בכפר משום שהוא ניאות לבשל עבור הכובש הגרמני. הוא מצדו טען, שהוא שומר על הגחלת. בספר מתואר עימות בין מאזיֶה, נוטריון הכפר, לבין דופרה:

"'בוש והיכלם, דופרה. שעה שצרפת כולה אוכלת לפת שבדית, אתה מגיש לגרמנים כמהין וכבד אווז מפוטם. אתה יודע איך מכנים בסביבה את תפריט 'קלו ז'ולי' שלך? תפריט הקלון'.
...
'אני מחרבן עליך, מאזיֶה, אם אתם מטומטמים כל-כך שאינכם מבינים מה אני מנסה לעשות, צרפת אכן אבודה'.
'מה בדיוק אתה מנסה לעשות, מנוול שכמוך?'
איש לא שמע מעודו לשון כזאת בפי נוטריון.
'אני שומר על הגחלת', רטן דופרה.
'איזו גחלת? הגחלת של כתיתת סן-ז'ק בעירית? או של מרק סרטנים במִזְהַב ירקות? או של פוטית בקציפה של כרישה ושל מולית אדומה מטוגנת בפרחי קורנית? מיטב הנוער הצרפתי מתים מות גיבורים או נמקים במחנות שבויים, ואתה ... מקצפת של סולית בחמאה עם עשבי תיבול! סלט של זנבות סרטני נהר! ביום חמישי שעבר כיבדת את הכובש בכריכה של בשר סרטנים ותימוס של עגל, בנקניק של פירות הים בכמהין ואגוזי-בָּטנה, במקצפת כבדים מוזהבים באוכמניות...'
הוא הוציא ממחטה מכיסו והספיג את שפתיו. דומני כי ריר נזל מפיו".

=
גד
אבל אי אפשר לזלזל בגאוותו המקומית של השף. יום אחד הוא סיפר בזעזוע, ועם דמעות בעיניים, על מפגש לא נעים שהיה לו עם קצין גרמני:

"אתה יודע מה אמר לפני כמה ימים אחד האדונים האלה? הוא קם מהשולחן והכריז באוזני בחיוך: 'הֶר דופרה, הצבא הגרמני והמטבח הצרפתי, יחד נבנה את אירופה! אירופה שֶכּוֹחה יהיה גרמניה וניחוֹחהּ – צרפת! אתם תתנו לאירופה של העתיד מה שהיא מצפה לו מצרפת, ואנו נעשה את צרפת כולה לקלו ז'ולי גדולה אחת!' ועוד אמר: 'אתה יודע מה עשה הצבא הגרמני כשהגיע לקו מז'ינו? הוא עבר אותו! ואתה יודע מה הוא עשה כשהגיע אל קלו ז'ולי? הוא נעצר! חה, חה, חה! והוא צחק".

=
גד
בחלוף תקופה הגרמנים עצרו את דופרה לחקירה מעצר שנמשך שבוע. כששוחרר הצהיר דופרה, "איני מרכין ראשי לפניהם, זהו", וסירב לפרט. אמברואז פלֶרי, דודו של לודו המספר, העריך שדופרה נעצר משום שהגרמנים ניסו לחלץ ממנו מידע קולינארי יקר מפז:

הפריצים רצו לדעת איך עושים ארנבון-חוָה בחומץ פטל, חזה עוף קתדרלת-שארטר, בקיצור את כל התפריט מאלף עד תו, מבינים? אבל מארסלן (דופרה) הממזר סירב לדבר. עינו אותו עינויים קשים, אמבטיה וכל השאר, אבל הוא לא נשבר".

הולכת למכולת וקונה שם תרנגולת

גם אחרי הקריסה של "אפריקה ישראל" לא צריך לדאוג. יש שפה, יש פרנסה.
גד

אנסמבל האומה שהודברה

באחד השיעורים בקורס "מבוא לנאציזם" באוניברסיטת תל-אביב, אותו העביר ד"ר בעז נוימן שניחן בכריזמה נוירוטית מקסימה למדי, טען המרצה כי התשעה בנובמבר הוא תאריך מיתולוגי בהיסטוריה גרמנית, תאריך שרבים מהאירועים המשמעותיים בתולדותיה התרכזו בו.
גד
ואכן, עיון בלוח השנה מגלה כי ביום זה התמוטט הרייך השני וקמה רפובליקת ווימאר (1918), וביום זה התבצע ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה (1923). בימי הרייך השלישי הוגדר יום זה כ"יום אבל על חללי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ויקטור קלמפרר, ביומניו שכנראה עוד נדון בהם בעתיד, מספר שביום זה נקראו האזרחים לתלות דגלים מחוץ לבתיהם. קלמפרר מדווח בסיפוק, בשנת 1934, שרוב הציבור בשכונתו לא נענה לקריאה ולא טרח לתלות דגלים.
גד
בשבעה בנובמבר 1938 התנקש הרשל גרינשפן בעובד שגרירות גרמניה בצרפת ארנסט פום ראט, שמת בתשעה בנובמבר. מותו של פום ראט היה התירוץ לליל הבדולח שאירע בלילה שבין התשעה לעשרה בחודש.
גד
ובתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, לאחר החלטת הפוליטבירו המזרח-גרמנית שאיפשרה מעבר של תושבי מזרח ברלין למערבה.
דג
ד"ר נוימן ניסה להשוות את התאריך הזה לתאריך הישראלי של 4 ביוני, ערב מלחמת ששת הימים ב-1967 והיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה באופן מעניין בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב). אחד התלמידים בקהל ביקש להוסיף את הניצחון 5:0 של נבחרת ישראל על נבחרת אוסטריה. נוימן הודה שהאירוע המיתולוגי הזה דילג מעליו. המשחק, אגב, נערך דווקא ב-6 ביוני 1999.
גד
=
גד
מולכו, ספרו היפה של א. ב. יהושע, שמתאפיין בניחוח אייטיז נעים (וזה מבלי שיוזכרו בו בוי ג'ורג', כריות בכתפים, "על הברזלים" או "שושלת"), מתאר שנה בחייו של מולכו לאחר מות אשתו האהובה. מולכו, ספרדי ירושלמי, מבקר פעמיים במהלך אותה שנה בברלין, עיר מוצאה של האשה המנוחה, והעיר שסירבה לחזור אליה בחייה.
גד
דרור משעני מדבר על התפעמותו של מולכו מן האירופי, ובעיקר הגרמני, באשר הוא "תרבותי". כשהוא נוחת בברלין לראשונה הוא מגלה כי "הרחובות נראו תרבותיים ושקטים למדי בהתחשב בשעת הצהרים המאוחרת".
דג
את ביקורו הראשון בברלין עורך מולכו עם היועצת המשפטית ממשרדו, אלמנה אף היא, בניסיון מוקדם מדי ליצור זוגיות חדשה. ואולם התכניות מעט משתבשות. מולכו מרדים את היועצת עם כדור חזק מדי נגד כאב שנתקפה בו, והוא מבלה ברחובות העיר המערבית בגפו.

"הוא עבר ליד בניין שנראה לו עזוב, נעצר מול קיר בטון שחסם את הדרך בין שני בתים ועליו ציור דהוי, ואז הבחין בתַיִל חלוד מבצבץ מתוך ערימת שלג, וכמו זיכרון עמום ישן עלה בו, כאילו כבר היה במקום הזה, והוא ניסה להציץ אל מאחורי קיר הבטון אבל לא היה יכול לעבור, הוא פנה שמאלה וחיפש מעבר, אבל שם שוב ניצב קיר גבוה מקומת אדם ועליו כתובות גדולות בכתב מרושל, ורק עתה הוא הבין שהוא נוגע בחומת ברלין, לא שיער שהיא כל כך נמוכה ואפורה. הוא נרתע לאחור, אבל שב וניסה להציץ ולראות מה מאחוריה, נראו שם כמה בתים נטושים, ומעין אגם או בריכה קפואה, וזיכרון ירושלים המחולקת של ימי נעוריו הגיח בו בעוצמה ובעונג, והוא החל פוסע מעט לאורך החומה, קצת חושש שמישהו ישתלח פתאום ויחטוף אותו".

בביקורו השני בברלין, מולכו מתלווה לעולה מברית המועצות שלא נקלטה כראוי בישראל ולפיכך היא מבקשת לחזור למכורתה. הם טסים למערב ברלין ועוברים למזרחה. העולה פונה לנציגות הסובייטית בעיר כדי לבקש להסדיר את חזרתה, ומולכו, שנותר לבדו, מטייל ברחובות העיר המזרחית:

"שער ברנדנבורג המפורסם אינו רחוק כלל ובעצם הוא תכליתו של הבולובאר. ולא עברה שעה קלה וכבר היה לידו, מתבונן מקרוב גם בחומה וגם במגדלי השמירה שאותם ראה בחורף שעבר מן העבר המערבי, ומצאו אז חן בעיניו. גם עכשיו לא שינה מיחסו אליהם, ובניין הרייכסאג השחור המזדקר מהעבר האחר נראה לו מצטרף יפה לאנסמבל האומה שהודברה. החתך הזה, שבו נקרע העם הגרמני לשניים, נעם לו מאוד. צלקת מכוערת ונשמרת בקפדנות שתזכיר גם בעוד מאה שנה לתיירים כמוהו את אשר יבקשו לשכוח".

(c) Claire Louise

=
גד
מולכו הוא לא הראשון ולא האחרון שרואה את ברלין ונזכר בירושלים. במוסף "הארץ" האחרון, חוזר תום שגב עשרים שנים לאחור, לנפילת החומה שהיה עד לה:

"הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".

ומה עשו המזרח-גרמנים המאושרים עם נפילת החומה? שגב מספר:

"שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא".

כוורת חוזרת

היום מלאו 92 שנים למהפכת אוקטובר. שיהיה במזל טוב.
דש

אדם מן היישוב

(סליחה, יצא ארוך. אבל מבטיח שיהיה מעניין: יש ציטוטים של מישאל חשין ואפילו תמונה שלו)
דג

=
גד

מישהו פה מבת-ים? פשוט, אחת השאלות שמעסיקות אותי מאז גיל 12 היא השאלה מה עובר במוחו של ערס כאשר הוא שומע בדיחה על ערסים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא מבין שהוא ערס? האם הוא מבין ערס מהו וערס מיהו? האם הוא מסוגל ליהנות מהבדיחות שמסופרות על חשבונו?
גד

=

באותה מידה ניתן לשאול מיהו ומהו "הציבור הנאור" אליו נשא עיניו השופט אהרן ברק בפסיקותיו במהלך השנים.

גד

השופט ברק הבהיר כי שופט לא פוסק לפי עקרונות הצדק האישיים שלו אלא לפי "תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל", תחושות אותן השופט החכם יודע לזהות. האם השופט ברק סבר כי הוא עצמו בא בקהלו של הציבור הנאור? האם הוא סבר שערסים באים בקהל זה?*

*השופט ברק נתקל בביקורת חריפה על השימוש בביטוי הזה, "הציבור הנאור בישראל", שעצם השימוש בו מניח, כך נראה, את קיומו של ציבור שנתפס על ידי השופט כבלתי-נאור. לאור הביקורת הזו ברק נטש את מטבע הלשון הזו.
כג

=

ד
אם נשלוף אדם אחד מן "הציבור הנאור" יש להניח שנעניק לו את הכינוי "האדם הסביר". פעמים רבות נזקק בית המשפט לשאלה אם פלוני או אלמוני נהג כפי שהיה נוהג "האדם הסביר" באותן נסיבות. תשובה לשאלה הזו יכול שתקבע אם אותו אדם אחראי בנזיקין כלפי אדם אחר או אפילו אשם בפלילים.
ג

=

גד
בהחלטה בתיק דנ"פ 983/02 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, נזקק השופט מישאל חשין לסוגיית האדם הסביר. ראשית יהיה זה ראוי להביא את סיפור המעשה שנדון באותו מקרה, ונעשה זאת בלשונו של השופט חשין, שנסמך העובדות שהוכחו בפני הערכאות הקודמות:

"שמונה שנים הייתה גלינה יעקובוב נשואה לבעלה בוריס יעקובוב".

הקורא המיומן (הסביר?) כבר יודע מהמשפט הזה, הפותח את החלטתו של השופט חשין, מהי מידת הסימפטיה של השופט למבקש בוריס יעקובוב ומה תהיה התוצאה לאחר 13 עמודים. נמשיך:

שלוש בנות נולדו לבני-הזוג, ואלו נוספו על בנה של גלינה מנישואים קודמים. שנים רעות לגלינה היו אותן שנים. בוריס היה מכה אותה, מתעלל בה ומשפיל אותה דרך קבע. פעם אחת אף נזקקה גלינה לאשפוז בשל חבלה שחבל בוריס באוזניה, ונאמר לה כי נצרכת היא לניתוח. ואולם גלינה לא התלוננה על ההתעללות בה ועל ביזויה בשל יראתה מבוריס ומחשש שמא ידעו הכול שאישה מוכה היא. כך היה עד ליום 25 באוגוסט 1996.
גלינה הייתה מפרנסת המשפחה, ואותו בוקר היכה אותה בוריס בשל סירובה ליתן לו את משכורתה. זו הפעם אזרה גלינה כוחות-נפש והתלוננה לפני מנהלת לשכת הרווחה של מקום מגוריה אור עקיבא על מעשיו של בוריס. הייתה זו תלונתה הראשונה של גלינה על התנהגותו של בוריס. הייתה זו גם תלונתה האחרונה.
מנהלת לשכת הרווחה הזעיקה את המשטרה, ובבוא גלינה הביתה בלוויית שני שוטרים קיבל בוריס את פניהם בחרפות ובגידופים. גלינה סיפרה לשוטרים בנוכחותו של בוריס על המכות שהכה אותה ועל ההתעללויות הבלתי פוסקות שהיו מנת-חלקה, ומשסיימה את דבריה הורו השוטרים את בוריס כי יילווה אליהם לתחנת המשטרה. מששמע כך, החל בוריס מקלל את גלינה ודרש ממנה כי תבטל את התלונה. גלינה נכנעה גם זו הפעם וחזרה בה מתלונתה. ... אך יצאו השוטרים את הדירה התפרץ בוריס שוב באיימו כי עתה יפרק את הבית. ובצרפו מעשה לדיבור נטל סכין גדולה בידו והחל משחית את הווילונות ואת ריפוד הרהיטים בדירה; השליך את הרהיטים מבעד לחלון לחצר, וכל זאת תוך שהוא מאיים על גלינה, כדרכו.
בעת שבוריס השתולל והשחית את חפצי הבית הסתגרה גלינה בחדר הילדים עם בנה, מכונסת בתוך עצמה ... לפתע עלתה גלינה על אדן-החלון והטילה עצמה מן הקומה הרביעית אל החלל. כך מצאה גלינה את מותה, והיא בת שלושים ואחת".

=

דש
גלינה יעקובוב שמה קץ לחייה, ובית המשפט, שייחס את התאבדות האשה להתעללות מצד בן-זוגה, הן זו שליוותה את שנות נישואיהם והן שליוותה את רגעיה האחרונים, הרשיע את הגבר בגרימת מוות ברשלנות. החלטתו של השופט חשין דנה בבקשה של הגבר לדון מחדש בהרשעתו בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, באשר נקבעה "נורמה חדשה לפיה לאדם (הסביר) יש יכולת לצפות התאבדות של בת זוגו עקב התנהגות אלימה".

דש
השופט חשין דחה את הבקשה לדיון נוסף בהרשעה (הטעמים הספציפיים פחות רלבנטיים לכאן), תוך שהוא מאשר כי לתפיסתו האדם הסביר היה צופה כי התעללות פיזית ארוכת שנים מצד הגבר עשויה להביא להתאבדות האישה המוכה. בוריס יעקובוב לא נהג כאדם הסביר – והרי לו היה צופה את התוצאה הקטלנית הוא היה נמנע ממעשיו – ולפיכך הרשעתו נותרה על כנה.
דג

=

מיהו האדם הסביר? האדם הסביר אינו האדם הממוצע. השופט חשין מסביר כי האדם הסביר הוא -

"ידידנו הווירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים ... אותו אדם סביר אינו אלא בית-המשפט, הוא-עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית-המשפט, יקל עליו על בית-המשפט לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש".

האדם הסביר, יש להניח, לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה מזמן לזמן וממקום למקום. כך, למשל, במקרה שתואר לעיל, יתכן שהתוצאה הייתה שונה לו היה נדון מספר שנים קודם ולא היו מונחים לפני בית המשפט מחקרים מודרניים יחסית על אודות "סינדרום האישה המוכה".

דש
השימוש במושג "האדם הסביר" גורר אחריו ביקורת רבה (ולא פעם מוצדקת). באופן מעניין מתגלה כי האדם הסביר הוא יהודי, הוא גבר, הוא כנראה חילוני, יש להניח שהוא אשכנזי וכן יש להניח שהוא סטרייט. הוא תו התקן של מערכת המשפט, כאשר כל שאר הציבור נדרש להידמות לו.

גד
=

דש
האדם הסביר ומושג הסבירות (וכך גם אחותה הצעירה והמכוערת, המידתיות) הם מושגים שמזמן יצאו מאולמות המשפט והשתלבו בשפה הרווחת בציבור, הן בהקשרים המוכרים והן בהקשרים חדשים. שלומי שבן, בשירו אינטואיציה, מספר על הבחורה שלא הייתה אינטליגנטית בכלל:

"וכשרצתה לחלץ מין סביר הייתה מכריזה: 'אנחנו מין מדהים'".

=

מין סביר

מין מדהים
כג

=

דש
בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ובהוראות הרלבנטיות שהוספו לא דובר על "האדם הסביר" אלא על הביטוי המקביל "אדם מן היישוב". מן הביטוי ניתן ללמוד שתכונותיו של אדם, או לפחות תכונותיו של אדם ממוצע או סביר, מבטאות את הנהוג ביישובו. ושאול טשרניחובסקי אף הרחיק לכת וקבע כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
ש

=

דש
בתחילת השבוע הותר לפרסום דבר מעצרו של יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלסטינים, סמיר בלביסי ועיסא מחאמרה, ובחבלה חמורה בפרופ' זאב שטרנהל ובנער מאריאל (שני מקרים שהם למעשה ניסיון רצח). באופן כללי נראה כי מדובר באיש מקסים למדי, היודע להבחין בין טוב (הוא עצמו ושכמותו) לרע (ערבים; שמאלנים; הומואים, או כלשונו: "סדומאים"; אנשים בעלי אמונה דתית אחרת משלו).

גדדש
יעקב טייטל בא מן היישוב שבות רחל, שהוא מאחז בלתי חוקי בשטחים בו מתגוררות כ-120 משפחות. מתוך חשש שהמעשים המיוחסים לטייטל ייוחסו ליישוב כולו, פורסמה תגובה בה הובהר כי "מזכירות היישוב ותושביו מופתעים מאוד מהחשדות", והרי "משפחת טייטל הינה חלק מהקהילה ביישוב, והתא המשפחתי מהווה מרכז בחייהם של בני הזוג". מובהר כי "הישוב מביע סלידה ממעשי אלימות" וכי כל עוד טייטל לא הורשע בדין כולם ביישוב מאמינים בחפותו.
גד

כפי שרועי מזכיר, מאותו יישוב ממש בא אשר וייזגן, שרצח ארבעה פועלים פלסטינים ערב יישום תוכנית ההתנתקות.
גד

וביום שלישי נעצר (ושוחרר לאחר מכן), בחשד למעורבות בפרשת טייטל, עוד אדם מן היישוב.גד

גד

=

גד
מעניין מה עבר במוחו של תושב סדום כאשר הוא שמע, בזמנו של אברהם אבינו, בדיחה על סדומאים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא הבין שהוא סדומאי? האם הוא הבין סדומאי מהו וסדומאי מיהו? האם הוא היה מסוגל ליהנות מהבדיחות שסופרו על חשבונו?

קל וחומר

צלמיו המיומנים של החתול שבפנים איתרו את המזוזה הבאה על משקוף דלתה של דירה צנועה בעיר האורות מודיעין:

דש

ככל שהיהדות יכולה לגלות סובלנות כלפי מופעים שכאלה, נראה כי יש ביכולתה גם להתיר נישואין חד-מיניים.

תירגע, חבר (ספיישל 4 בנובמבר)

חוק גודווין קובע כי ככל שוויכוח מתארך כך גובר הסיכוי שמי מן הצדדים לו יגייס לטובת עמדתו טיעון שקשור לנאצים. האיש שיעשה כן הוא המפסיד בוויכוח. אכן, השוואה לגרמניה הנאצית היא לרוב מעשה לא אינטליגנטי, חסר הצדקה עניינית וחסר טעם טוב.
כג

=

גד
הפער הקיים בין התאריך העברי שבו מצויין רצח רבין (י"א מרחשון) לבין התאריך הגרגוריאני (4 בנובמבר) מביא להתפרסות של דיונים, אירועים ואזכרות על פני מספר ימים, וזאת כאשר ספק אם יש בכל אלה כדי ליצור אפילו יום זיכרון ראוי אחד. השנה אפילו קיבלנו בונוס, באדיבות מזג האוויר, כאשר העצרת השנתית לזכרו של רבין נדחתה ליום שבת הקרוב, 7 בנובמבר.

גד
=

גד
רצח רבין היה רצח פוליטי. המתנקש פעל מטעמים פוליטיים, הקורבן היה איש פוליטי, האקלים של הרצח היה פוליטי, וההשלכות של הרצח, אם היו, היו פוליטיות.
גד

=

גד
ובלשונה הכללית יותר של ויסלבה שימבורסקה, הפולניה והסיגריה (תרגום: אלון אולארצ'יק ורפי וייכרט):

"אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים.

תרצה או לא תרצה,
לגֵנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי".

=

דש
אי אפשר להתעלם מההיבט הפוליטי של רצח רבין. כמובן זה לא אומר שהעובדה שרבין נרצח אמורה להביא אותנו למסקנות פוליטיות שטחיות. הרצח הזה לא אמור לחייב אותנו ללכת בדרכו של רבין (לא חושב שממש הייתה כזו), לא אמור לחייב אותנו לקדש את מורשת רבין (בטוח שאין כזו) והוא אפילו לא אמור לגרום לנו לחשוב שרבין היה ראש ממשלה טוב (באופן אישי אני סבור שהוא היה לא רע). אני כן חושב שהרצח הזה אמור לגרום לנו לחשוב, בעיקר מחשבות פוליטיות. יש להניח שכל אחד יגיע למסקנה אחרת. נראה לי בסדר. למעשה מה שמפחיד הוא אם זה לא יהיה כך.

גד
=

דש
כבר כתבתי כאן על פרידה מברלין, ספרו היפה של כריסטיאן אישרווד, שמתאר את חוויותיו בברלין בסוף תקופת רפובליקת ויימאר בגרמניה. על סף עזיבתו הוא מספר:

"מיום ליום נעשים העיתונים דומים יותר ויותר לגיליונות של עיתוני בית ספר. אין בהם אלא כללים חדשים, עונשים חדשים ורשימות של אנשים ש'רותקו'. הבוקר המציא גֵרינג שלושה סוגים חדשים של בגידה במולדת.
ערב ערב אני יושב בבית הקפה הגדול והריק למחצה של האמנים ליד כנסיית הזיכרון, שהיהודים והאינטלקטואלים מן השמאל מרכינים בו יחד את ראשיהם מעל שולחנות השיש ומדברים בקול נמוך ומפוחד. רבים מהם יודעים בוודאות שייאסרו – אם לא היום, מחר או בשבוע הבא. לכן הם נוהגים במתינות ובנימוס זה בזה, מגביהים את כובעיהם ושואלים לשלום משפחות עמיתיהם. מריבות ספרותיות ידועות לשמצה שנמשכו שנים אחדות נשכחות ואינן.
כמעט מדי ערב נכנסים אנשי ס.א. לבית הקפה. לפעמים הם רק אוספים כסף; כולם חייבים לתת משהו. לפעמים הם באים לעצור מישהו. ערב אחד רץ סופר יהודי שהיה במקום לתא הטלפון להתקשר למשטרה. הנאצים גררו אותו החוצה ולקחו אותו איתם. איש לא נקף אצבע. עד שעזבו את המקום שררה בו דממת מוות.
...
קומוניסט צעיר שאני מכיר נעצר בידי אנשי ס.א., נלקח למטֶה נאצי והוכה קשות. כעבור שלושה או ארבעה ימים שוחרר וחזר לביתו. למחרת בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. הקומוניסט צלע לעברה ופתח אותה, זרועו הפגועה נתונה במתלה – והנה עומד לו נאצי עם קופת התרמה. למראהו יצא הקומוניסט מכליו. 'לא מספיק שהרבצתם לי?' צעק. 'אתם עוד מעיזים לבוא ולבקש ממני כסף?'
אבל הנאצי רק חייך. 'תירגע, חבר. בלי מריבות פוליטיות! אנחנו חיים ברייך השלישי, זוכר? כולנו אחים! אתה מוכרח לנסות להיפטר מהשנאה הפוליטית המטופשת שמקננת בך!'

רגע של עברית

רבים מתקשים להבחין בין המושג "קהילה" לבין המושג "קהיליה".

י
ובכן, כשירות לציבור, זוהי קהילה:

עי
וזוהי קהיליה:


כג
ואולם, ניסיון החיים מגלה שבאופן מעניין קיימת חפיפה מקסימלית בין שני המושגים:

בנג'מין אדגר הובר

בנימין נתניהו הוא איש של מילים. למרבה הצער במקרים רבים המלים אינן טובות, הולמות או מתאימות. בנוסף, מתברר לעתים מזומנות מדי כי מאחורי המלים של איש המלים לא עומד דבר, ואם דווקא עומדים רעיונות מאחורי אותן מלים, אזי מדובר ברעיונות כה מצערים עד שהלב מתמלא געגועים לאותן מלים ריקות ומוכרות.
דש

=

ש
לפני שבועיים, בפתח ישיבת הממשלה, בטקס קבוע ודוחה שבו ראש הממשלה מתייחס בפומבי לאירועי השעה כאילו היה טוקבקיסט מצוי*, נתניהו אמר כי "צריך להקים כאן שואב אבק, שישאב את המוחות הישראלים שנמצאים באוניברסיטאות בחו"ל".

*ההגינות מחייבת לומר שאת טקס הטוקבקים של ראש הממשלה לא נתניהו הגה, אלא, כמדומני, אריאל שרון שהיה צריך למצוא פתחון פה לאחר שלא טרח להתראיין לתקשורת או לנאום בכנסת מעבר למה שהחוק מחייב. אבל מאז ועד היום המנהג נשאר ואיתו גועל הנפש.
דש

=

דש
דרור פויר כבר התייחס לאומללות ההתבטאות של נתניהו: לבחירה במטאפורת "שואב האבק" דווקא, ולבחירה בפועל "להקים" (כלומר: "להקים שואב אבק") להבדיל מליצור או לבנות, לקנות או לייבא. פויר חופר ומוצא כאן ביטוי לרעיון הציוני. ואני סבור שלפעמים סיגר הוא רק סיגר ועילגות היא סתם עילגות.

דש
=

דש
נדמה כי פרשת ביקורו בפריז של שר הביטחון היא אבן דרך נוספת בחקירת השאלה אם ישנו הבדל בין "אהוד ברק הישן" לבין "אהוד ברק החדש". ואכן נדמה כי כבר אפשר לומר שאם ישנו אהוד ברק חדש, אזי לא רק שאין מדובר בגרסה מוצלחת יותר שזו של הישן (למעט הפלולה שהוסרה), אלא מדובר בגרסה מוצלחת הרבה פחות.
דש

=

דש
במקביל מתרחשת בתקשורת חקירה נוספת והיא בעניין שאלת ההבדל בין בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה לבין בנימין נתניהו בכהונתו השנייה כראש הממשלה (ראו, למשל, כאן).

דש
נדמה לי שיש בידי תשובה לשתי השאלות הללו, והיא מחזירה אותי, באדיבות מטאפורת שואב האבק של נתניהו, לספר "רומן רוסי" של מאיר שלו שהתייחסתי אליו לא מכבר.
גד

=

גד
כבר הזכרתי את דמותה של ריבה מרגוליס, מנשות העמק המתוארות בספר, שקשרה קשר אמיץ עם החתול בולגקוב, שהפך לרוצח עד שלא הייתה ברירה אלא לחסלו. חיסולו של בולגקוב ציער עד מאוד את ריבה, והוא העמיק את מחלת הניקיון שאיפיינה אותה אף קודם לכן:

"מאז מות החתול התבצרה במחסן כלי הניקוי שלה. אגרה ליזול, משחות ניקוי, אלפי סמרטוטים, ולא חדלה לדבר על המחיר שגבתה ממנה החזרה אל הקרקע.
כל נשות הכפר נאבקו, חמושות במטליות ובמטאטאים, באבק שהעלו אופני העגלות. אבל ריבה הייתה תמיד נחושה בעניין הניקיון, ואחרי שבולגקוב מת, ועפר התחיל לחדור דרך החלונות ולהעכיר גם את שקיפות געגועיה, החמיר שיגעונה.
...
כל הכפר ראה כיצד היא מאבדת את שפיותה, אבל מרגוליס ובניו, שניזונו מהחומרים הטהורים והריחניים ביותר בטבע, היו אנשים סלחנים, בעלי מזג טוב ונינוח. ... לכבוד יום השנה לרצח החתול קנה מרגוליס לאשתו שואב-אבק אמריקני גדול, לנחמה ביגונה ולמלא את חייה בתוכן.
ריבה פתחה את קופסת הקרטון הגדולה שריח עז ומוכר של מותרות עלה ממנה, ונשימתה נעתקה מעוצם השמחה.
לערב אחד כמעט סלחה לבעלה על שקרא לאפרים לחסל את בולגקוב. היא הפעילה את המכונה וכל גופה רעד עם המנוע החזק, שינק את הלכלוך והשאיר נתיבים מטוהרים אחריו. אבל לאחר שבוע של אושר פתחה ריבה את שואב האבק וגילתה בתוכו מצבור של רפש. בזעם ובכאב נוכחה שבעלה רימה אותה. שואב האבק אינו מנקה, אלא מעביר את הזוהמה למקום אחר, חבוי מן העין. 'היא גילתה את חוק שימור הטינופת', אמר אורי, כשנודע הסיפור בכפר".