="לכבוד שבת וחג הייתה אמא מקדימה וקונה כבר באמצע השבוע קרפיון. כל היום היה הקרפיון השבוי שוחה בעקשנות הלוך ושוב בתוך האמבטיה, מדופן אל דופן אל דופן, בלי לאות היה מגשש סביב-סביב אחר איזה מעבר תת-ימי סודי מן האמבטיה אל הים הפתוח. אני הייתי מאכיל אותו בפירורי לחם. אבא לימד אותי כי בשפת סתרים, רק של שנינו, הדג נקרא נוּן. עד מהרה התיידדתי עם נוני: כבר מרחוק הוא היה מזהה את צעדי ונוהר לקראתי עד קצה האמבטיה ומשרבב אל מחוץ למים פה שהזכיר לי דברים שהכי טוב לא לחשוב עליהם.
...
פעם אחת, כשהושארתי לבדי בבית, החלטתי להעשיר את חייו של הקרפיון המשועמם הזה באיים, במְצָרים, בשוניות ובשרטונות שהיו עשויים מכלי מטבח שונים שהטבעתי במי האמבטיה. סבלני ועיקש כמו רב החובל אחאב רדפתי שעה ארוכה, בעזרת תרווד, אחר מובי דיק שלי, שהצליח להתפתל ולחמוק מפני שוב ושוב אל תוך מחבואי-המצולות שאני עצמי פיזרתי למענו בקרקעית הים. לרגע אחד נגעתי פתאום בקשקשיו החותכים, הקרים, ונרעדתי מרוב גועל ופחד ומפני עוד גילוי מצמרר: עד אותו בוקר כל מה שחי, אפרוח ילד, חתול, כל מה שחי היה תמיד רך וחמים; רק מה שמת הצטנן והפך להיות קר וקשה. והנה הסתירה הזאת שבקרפיון, קר וקשה אבל חי, לח, חלקלק ושמנוני כולו, סחוסי-קַשקָשִי, זימי, מתעוות ומפרפר לו בכוח, קשוי וצונן בין אצבעותיי, הסתירה הזאת עוררה בי פתאום דקירת בעתה עד שמיהרתי לשחרר את שללי ולנער ולרחוץ ולסבן ולשפשף שלוש פעמים את אצבעותיי".
-
אמו של עמוס עוז לא הייתה, כנראה, יוצאת דופן בקרב בנות גילה (מהעדה הרלבנטית), בכך שבישלה גפילטע פיש לקראת כל ערב שבת. ובכל זאת, כאשר קראתי את קטע זה בספרו של עוז, הדבר הזה היכה אותי בתדהמה מסויימת. המלאכה הזו – של המתת הדג, קישקושו, ניקויו, חיתוכו, הפרדת הבשר מעורו, הוצאת העצמות מבשרו, טחינת בשרו, ואז שיחזורו של הדג באמצעות מילוי העור בתערובת, והכנת הקציצות מיתרת העיסה – היא מלאכת פרך. ביצוע הפרוייקט הזה פעם או פעמיים בשנה – פסח וראש השנה – הוא אתגר לא פשוט בכלל. אז כל שבוע? הרי זו עבדות לשמה. ואכן נדמה כי לא יהיה שוויון בין המינים כל עוד הגבר יבקש מאשתו א-שטיקלע גפילטע.
-
=
-
באופן מצער מצאתי את עצמי מתנדב להכין לארוחת הסדר המשפחתית את הגפילטע פיש, אף על פי שמדובר במאכל שאיני מעז לקרבו לפי.
-
במשך שנים רבים אמי התעקשה להכין גפילטע פיש לכבוד פסח, אף על פי שלא היו לו יותר מדי קליינטים. היא הייתה אוכלת חתיכה אחת ומסתפקת בה, בגלל הכולסטרול; אבי היה אוכל שתי חתיכות והיו מונעים ממנו לקחת עוד, בגלל הכולסטרול; וכל שאר מנות הדג היו מונחות לפתחו של גיסי, שכנראה לא אהב את המתכון של אמי, שכן הוא נהג להטביע את הדג בהררי חזרת שממסכת את הטעם המקורי.
-
ובכל זאת אמי נהגה להכין את הדג, אף על פי שהדבר כפה סטרס מטורף עליה ועל בני משפחתה, אך ורק כדי "להרגיש פולניה" ולהיזכר באמה. ואכן היא הייתה נזכרת באמה, והציר בו התבשלו הדגים תמיד כלל גם דמעות שהוזלו על העולם והאנשים שהיו ואינם.
-
והשנה התנדבתי להכין את הדג בעצמי, בפיקוחה הצמוד של אמי ובהתאם למתכון שלה שכולל הררי גזר שמשנה את הצבע מאפור לא-אטרקטיבי לכתמתם לא-אטרקטיבי. בשנה שעברה לא התנדבתי לבשל את הגפילטע פיש אלא פשוט אולצתי, בדרכים פולניות להפליא, לעשות כן. אפשר להניח שגם ההתנדבות השנה מקורה בזרמים תת קרקעיים מכיוון מזרח. כמובן שאת רוב העבודה הטלתי על השויחט, או איך שקוראים לבחור שטובח בדגים. אני קיבלתי ממנו את כלי עם הדג נקי וטחון. וכלי נוסף עם הראש, שאמור לספק את הג'לטין לכל האירוע הנורא הזה.
=
-
את המאהב, ספרו היפה של א.ב. יהושע, הזכרתי כבר כאן. נעים, ילד ערבי שעובד במוסך של אדם - המְסַפֵּר העיקרי בספר, נשלח על ידי אדם למשימות מיוחדות שנועדו לסייע במציאת המאהב שאבד למשפחתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ערב שישי אחד הידפק נעים על דלתו של אדם, רטוב לחלוטין מהגשם שירד בחוץ. אדם ובני משפחתו הכניסו את נעים לביתם, שלחו אותו להתקלח וללבוש בגדים יבשים, והושיבו אותו לאכול עמם ארוחת ערב. נעים מספר בזרם תודעה חסר פיסוק:
="וסוף סוף ישבנו לאכול. מהבוקר לא טעמתי כלום והייתי חלש מהרעב וגם אולי התבלבלתי קצת בשירים בגלל זה. והשולחן היה עם מפה לבנה ושני נרות דולקים ובקבוק יין. לא ידעתי שהם דתיים אבל הם לא התפללו כלום רק התחילו מיד לאכול. ישבתי ליד הילדה נזהר מאוד לא לגעת בה והאשה הביאה את האוכל בהתחלה מין קציצות אפורות כאלו מתוקות שעושות בחילה. האשה הזאת לא יודעת כנראה לבשל שמה סוכר במקום מלח אבל אף אחד לא הרגיש או שלא היה לו נעים להגיד לה".
-
.jpg)
רשומות
