יום שישי, 31 בדצמבר 2010

בעיות אישיות

(בסניפי "ארקפה" השונים יש אטרקציה חדשה: נוסף לתפריט סלט קפרזה. האטרקציה אינה בסלט עצמו (לא טעמתי אותו, אולי הוא ראוי כשלעצמו). האטרקציה היא בהאזנה ללקוחות השונים שמנסים לשווא להגות את שם הסלט).

=

השבוע הבוס ערך סבב ראיונות לקראת קבלת עורכי דין חדשים למשרד. הוא שיתף אותי ברשמיו בסיום רצף הריאיונות. בפרט הוא דיבר על מועמד שהוא ישמח להעסיק. הוא לא ישמח להעסיק אותו בשל קורות חייו המרשימים (אין לו כאלה), והוא לא ישמח להעסיק אותו בשל כישוריו האישיותיים יוצאי הדופן כפי שבאו לידי ביטוי בריאיון (אין לו כאלה). "לבי יצא אליו", כך הסביר הבוס את העדיפות שהוא נתן למועמד זה, "הוא מקריית מלאכי".

=

יתומים מאב, ועם שליטה מוגבלת בעברית, נשלחו אבי בן ה-13 ואחותו הבכירה על ידי אמם – שלא הייתה מסוגלת לכלכלם – לכפר הנוער בן-שמן. בכפר הנוער למד אבי לשלוט בשפה העברית בעיקר באמצעות קריאת עיתוני ספורט. יש להניח שהיום זה לא היה יכול לקרות.

תוך זמן קצר התחבר אבי עם ישראל, שהפך לחברו הטוב ביותר. דרך ישראל, שהיה ותיק ממנו בכפר הנוער בזמן קצר, הוא זכה להכיר את שמואל, היחיד שהחזיק בפטיפון, שהקדיש את מיטב זמנו הפנוי להאזנה לתקליטים של אלביס פרסלי. הוא גם זכה להכיר את משה. ובשבילכם: משה קצב.

יותר משישראל היה חבר של משה, הוא היה מעריץ שלו. הוא סבר שמשה הוא יפה וחכם ומוכשר ושהוא נועד לגדולות. הערצתו של ישראל למשה נמשכה גם בשנות בגרותם. ישראל הצטרף ל"ליכוד" בעקבות משה, ובשיאו הוא מונה להיות חבר מרכז הליכוד הנמנה על מחנה קצב.

ישראל הקים במהלך השנים עמותה של יוצאי כפר הנוער והוא עורך כנסים לבוגרי בן שמן מדי שנה או שנתיים. המקום הזה העמיד בוגרים שזכו לעשות דבר או שניים בחייהם, דוגמת שמעון פרס או שולמית אלוני. אבל מבחינתו של ישראל אורח הכבוד של אותם כנסים – שהראשון שבהם נערך בכפר הנוער עצמו והעוקבים אחריו בחצר ביתו הצנועה בשוהם – היה משה קצב.

במהלך השנים הוריי נפגשו מעת לעת עם ישראל ובת-זוגו הכנועה ובמפגשים אלה הוא היה נוהג להתפאר בקשריו עם חבר הכנסת ולימים השר. כאשר נחוגה מסיבת בר המצווה שלי השניים הוזמנו, והמתנה שקיבלתי הייתה ספרו של מנחם מיכלסון "משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה".

המתנה המפוקפקת, שאודה ואתוודה שמעולם לא עיינתי בה, שכבה בין הספרים בבית במשך שנים ארוכות, בעיקר בשל השקפה אידיוטית שחונכתי עליה לפיה ספרים יש לכבד. לקח לי זמן רב להבין שלא כל ספר יש לכבד. איני זוכר, באופן מוזר, כיצד הספר מצא את דרכו מחוץ לספרייתי. יתכן שהוא הושלך לזבל, ויתכן שהוא הושב לישראל, שממילא החתים את העותק שקיבלתי בחותמת הנושאת את שמו.

לאחר שהשקיעו את מרצם בגידולי ובטיפוחי, הוריי בחרו להתגרש. ישראל ובת-זוגו ניתקו את הקשר עמם לאחר שהודיעו להם על דבר הגירושין. בחירתם של הוריי מאוד הכעיסה את בני הזוג, שכן גירושין, כך מסתבר, הם דבר שלא ייעשה במקומותינו.

בתחילת שנות השבעים, בימים מוצלחים יותר בחיי הזוגיות שלהם, הוריי התגורו לזמן קצר בקריית מלאכי. הוריי גרו במהלך חייהם במקומות רבים, שונים ומשונים, ובהם צפת וערד, אולם ללא ספק קריית מלאכי מוגדרת על ידם כמקום הנורא ביותר בו הם דרכו. בזמן שהותם במקום הם הוזמנו למסיבה בה השתתפו כל המי-ומי של קריית מלאכי, ובהם משה, שאבי הכיר מן הלימודים. אבי הלך להטיל את מימיו בשירותים, וכשאמי נותרה לבדה, עם כוס משקה ביד, ניגש אליה משה והציע לה לרקוד עמו. אמי אמרה "לא", וכך איבדה את סיכוייה לחיים טובים יותר.


יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

איך שיר מחורבן יכול לגזול זמן שנועד לצפייה ב"רוק 30"

לאחר שעברו להם הפקקים של חנוכה, הפקקים של הסערה, והפקקים של הימים שאחרי חנוכה והסערה, נתקלתי בדרכי הביתה במפגע חדש מסוג שיתוף הפעולה בין עידן רייכל לבין אביב גפן. בשירם החדש הם מכריזים כי "לכל אחד יש זכות לחלום".


=

כל פרח משפטים יידע לומר לכם שבישראל זכות האדם המוגנת ביותר היא הזכות לחופש הביטוי. בית המשפט העליון בעשרים וחמש השנים האחרונות, במיוחד בפסיקתו של השופט ברק, הפך את הזכות לחופש הביטוי לזכות הנשגבת ביותר, כאשר יקשה לחשוב על מצבים בהם היא תיפגע.

אין ספק שמדובר בזכות חשובה, הן למהלך חייו של כל אדם והן למהלך חייה של חברה. אבל האמנם היא כל כך חשובה? למה בית המשפט העליון הישראלי כל כך מגן עליה? האמנם באמת חשוב לנו כחברה לתת דרור ללשונם של גזענים שונים ומשונים מפה ומשם?

סיבה אפשרית היא שעלויות השמירה על הזכות לחופש הביטוי הן מאוד נמוכות. בניגוד לטענות חסרות שחר, מערכת בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשה, מאוד נזהרת – במידה רבה של צדק - מפסיקות שמטילות נטל כלכלי משמעותי על המדינה. אשר על כן כאשר מדובר בזכויות אדם כמו הזכות לבריאות או הזכות לחינוך, שהקפדה עליהן עשוייה לעלות כסף רב, בית המשפט נזהר – במוצהר – מלהגן עליהן. לעומת זאת, למה שלא ניתן לאנשים לקרוא להרג בעלי דירות שישכירו נכסיהם לערבים? הרי גם נצא ליברלים וגם לא יעלה לנו כסף.

=

אז כאמור רייכל את גפן לא מעניקים לנו את הזכות לחופש הביטוי. הם מעניקים לנו את הזכות לחלום. הו, הנדיבות!

=

אייל נווה, מתאר יפה בספרו האתוס הליברלי בחברה האמריקנית את הצמיחה הכלכלית הפרועה של סוף המאה התשע-עשרה בארצות הברית, התקופה בה הופיע הכוח החדש של ה"ביג ביזנס". לא עוד אנשים יחידים שפועלים בשוק תחרותי, אלא תאגידים ששואפים לקנות מונופולין. נווה, כהיסטוריון ששם דגש על הרעיונות המלווים את האירועים, מספר:

"התעצמות הכוח מצאה לעצמה צידוק על בסיס אתוס חדש. אנשי העסקים הגדולים החליפו את האתוס השיוויוני-הומניסטי באתוס המצדיק אי-שיוויון, שונות, והיררכיה על בסיס מדעי. זהו 'הדרוויניזם החברתי', שעשה שימוש בתיאוריות הביולוגיות של דרווין כדי להצדיק את הריבוד החברתי הלא-שיוויוני. את עקרון הברירה הטבעית – 'הישארותם של המתאימים' – תרגמה קהיליית העסקים ל'נצחונם של העשירים'. בשם חוק הטבע הזה היא תבעה שלא להתערב פוליטית או חוקתית בכוחות השוק, שכן על התערבות שכזו תשנה את הסדר הטבעי, תפגע בו ותביא לתוצאות הרסניות".

תורת הדרוויניזם החברתי עשוייה להיות נעימה לאוזנו של מי שהצליח בחייו. אבל מה בנוגע להמונים שלא שפר עליהם גורלם, לפחות לא באופן יחסי? לאנשים כאלה לא נעים לשמוע שחוקי הטבע לא מעניקים להם כל סיכוי. ובעצם זה אולי גם מסוכן להשמיע באוזניהם דברים שכאלה, משום שהם עוד עשויים להפר את סדרי המשטר. אז מה עושים? בשביל זה יש את החלום האמריקני.

"כדי לשכנע את הציבור הרחב השתמשו אילי ההון באידיאולוגיית ההצלחה הקלאסית. בשורת ההצלחה התגבשה כבר במאות ה-17 וה-18 וצמחה משורשים דתיים-פרוטסטנטיים, שקשרו הצלחה ארצית עם גאולה. במאה ה-19 השתמשו בה פוליטיקאים רבים ... בבואם להראות עד כמה דמוקרטית ופתוחה היא החברה האמריקנית, המאפשרת לכל אזרחיה לרדוף אחרי האושר. ועתה, בסוף המאה ה-19, השקיעו דוברי העסקים גדולים משאבים ניכרים בהפצתם של סיפורי הצלחה אישיים, שהוכיחו כי כל מיליונר החל את דרכו כנער עני – וחרוץ".

=

גם רייגן, שהנהיג מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שביקשה להסיר את הפיקוח שהוקם במשך שנים בעמל רב, הבטיח לבוחריו את הזכות לחלום, וליתר דיוק הוא דיבר על חלומות הרואיים. הוא הוסיף וטען כי אלה הטוענים שבימינו אין גיבורים פשוט אינם יודעים היכן לחפש אותם.

=

והמסקנה, ילדים, היא שלא משנה אם מדובר בפוליטיקאי אמריקני או בזמר ישראלי – אם כל מה שהוא מציע לכם זה את הזכות לחלום אז למעשה הוא לא מציע לכם דבר.

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

קר לי וכואב הגרון

לקחתי את הרכב לטיפול אצל הרופא במלאת לו 15,000 ק"מ נוספים על הכביש. שעה לאחר שהשארתי את הרכב לבד התקשר עלי אחד הרופאים וטען שמצב הצמיגים האחוריים של הרכב אינו בטיחותי ושהוא מציע להחליפם. נעתרתי להצעת הרופא, ופתחתי בהתייעצות עם א' הפסיכולוג כדי לברר כמה פראייר יצאתי.
-
=
-

א' הפסיכולוג: בני כמה הצמיגים?
-
יפתח: אני לא ידע. אני מנחש שהם על הכביש לא מעט זמן
-
א' הפסיכולוג: הם בכלל אמורים להחליף צמיגים במוסך? זה לא אמור להיות פאנצ'ר מאכער או משהו?
-
יפתח: מסתבר שכן
-
א' הפסיכולוג: טוב, מוסכניקים הם סוג של אלוהים, לא נראה לי שיש לך יותר מדי ברירות. אתה בודק אוויר בגלגלים מדי פעם?
-
יפתח: ברור שלא
-
א' הפסיכולוג: לדעתי אגב החלפת גלגלים לא אמור להיות מאוד יקר
-
יפתח: 1000 שקל לשני גלגלים
-
א' הפסיכולוג: זה נשמע לי יקר מדי. אני הייתי אומר לו תודה על העדכון והולך לקנות באוטו דיפו או משהו. אבל זה רק כי אני ישראלי ולא רוצה לצאת פראייר
-
יפתח: לאחרונה הייתי באוטו דיפו, אז אני יודע ששם לא יהיה זול יותר. וגם הבאתי קופון. תודה שאתה מעולם לא הבאת קופון למוסך
-
א' הפסיכולוג: תכננתי ללכת בשבוע הבא עם קופון. כמה שאנחנו הומואים. אגב הומואים, לבדוק אוויר בגלגלים זה לא כמו להחליף פאנצ'ר - לא צריך לעצור נהג מונית ערבי בשביל שיעשה את זה בשבילך עבור 200 שקל בדרך חזרה מפסטיבל הקולנוע בירושלים
-
יפתח: אין לי בעיה להחליף פאנצ'ר
-
א' הפסיכולוג: יופי, אז אדע לקרוא לך בפעם הבאה
-
יפתח: אחרי שנהג המונית הערבי מחליף לך את הפאנ'צר - והוא צריך להתרחץ כי הוא נורא התלכלך - הנימוס מחייב לרחוץ יחד איתו?
-
א' הפסיכולוג: הדבר היחיד שאתה צריך לרחוץ מעצמך זה את הבושה
-
יפתח: זה נשמע לי יותר מדי קונקרטי מכדי שתמציא את זה. מי הגאון?
-
א' הפסיכולוג: ר' ואני, לפני כ-9 שנים. עבר כנראה מספיק זמן כדי שאוכל לצחוק על זה. אני מתנחם בכך שתרמנו לצמצום הפערים החברתיים בישראל
-
יפתח: מה היית עושה עכשיו אם זה היה קורה לך עם א' הפיזיותרפיסטית?
-
א' הפסיכולוג: הייתי קורא לך כמובן
-
יפתח: ומה להערכתך ר' היה עושה אם זה היה קורה לו עכשיו עם בחיר לבו?
-
א' הפסיכולוג: אולי הוא שמר את מספר הטלפון של נהג המונית.

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

בלי נאמנות

אני תמיד אמביוולנטי ביחס לתיאוריות קונספירציה. מצד אחד אני מאוד מחבב תיאוריות כאלה: מאוד נחמד לגלות שיש חוט מקשר בין אירועים ואנשים שנראים לכאורה לא קשורים. תיאוריות קונספירציה יוצרות סדר, ואדם שחובב סדר, יתמסר אליהן בקלות.

מצד שני אני נוטה לא להאמין לתיאוריות קונספירציה: הסיבה לכך היא שהן מעניקות קרדיט גדול מדי למין האנושי. הסבירות שעומד איזה אדם גאון שהצליח לרקום שרשרת אירועים מוצלחת מבלי שהוא עצמו ייחשף נראית לי נמוכה פלאים מהסבירות שאנשים נהגו בטיפשות, בעצלות, ברשעות או בקלות דעת באופן שיצר צירוף מקרים כזה או אחר.

אני לא מאמין בקונספירציות, אבל אני מאמין במוטיבציות. פעמים רבות יש לאדם את המוטיבציה לעשות מעשה, או להימנע מלעשות מעשה, מבלי שהוא כלל מודע לה.

=

שביתת פרקליטי המדינה נמשכת כחודש ימים ועושה רושם שהממשלה לא ממש מתרשמת מהעניין.

משא ומתן שכזה מתנהל בדרך כלל בין נציגות העובדים לבין משרד האוצר. השר הממונה, כך מצופה, נמצא בתווך וישנה ציפייה שהוא יהיה גורם מפשר.

במקרה של שביתת הפרקליטים, נראה שלא רק ששר המשפטים יעקב נאמן לא משמש כגורם מפשר – הוא מתפקד כפרקליטו של האוצר, תוך מתן תחושה שהוא קיצוני מלקוחותיו. נאמן לא מוכן לנסות לפשר(!) בין הצדדים, כל עוד השביתה לא תיפסק.

אז בקונספירציות אני לא מאמין, אבל במוטיבציות דווקא כן. נאמן הוא מבעליו של משרד עורכי הדין הגדול בישראל. בעבר המשרד נשא את שם שלושת שותפיו המייסדים: הרצוג, פוקס ונאמן. כיום הוא מכנה עצמו "HFN". לאחרונה נערכה כתבת תדמית דוחה ב"דה מארקר" עם מנהלי המשרד:

"מאחורי דלתות עץ כבדות נפרסות שלוש קומות של עורכי דין. חדרי העבודה הם קוביות פונקציונליות קטנות. אפילו בכירי השותפים בפירמת HFN אינם זוכים לשטח גדול. יוצא דופן הוא חדרו של היחיד מבין שלושת מייסדי הפירמה שעודו בין החיים, שר המשפטים יעקב נאמן. החדר ספון עץ ומכיל ספרייה עמוסה והוא שמור לשר, אם ירצה לחזור לפרקטיקה.

-

חדר קטן אחר שאינו מאויש שייך לעו"ד יצחק (בוז'י) הרצוג, בנו של המייסד המנוח ונשיא המדינה לשעבר חיים הרצוג. חדרו של בוז'י משמש כרגע מחסן למחשבים ישנים וריהוט".

[אני מניח שבהתאם לכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים החלים על שרים, העביר נאמן לנאמנות – אלא מה – את חלקו בשותפות, ועדיין, כפי שניתן לראות, יש חדר ויש כיסא, שמחכים רק לו]

-

יש להניח שנאמן, כאיש שבא מן המגזר הפרטי, לא מעוניין בפרקליטות חזקה, וזה מבלי שאפילו אעלה על דעתי את האפשרות שהוא דואג לאינטרסים של לקוחותיו בעלי ההון במאבקיהם המשפטיים עם המדינה:

-

ראשית, ככל שמדובר במאבק על עורכי דין שכירים איכותיים, הוא מעוניין שתנאי ההעסקה בפרקליטות לא יהיו גבוהים, כדי שהאנשים הטובים יילכו דווקא לשוק הפרטי, ובפרט ל-HFN.

-

שנית, יכול להיות שנאמן לא חושב שהמדינה צריכה פרקליטות בכלל. הגישו נגד המדינה תביעה? שתשכור את שירותיו של משרד גדול ואיכותי שבמקרה הוא מכיר. אולי אפילו יעשו למדינה מחיר.

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

פאשיזם כפי שהסברתי לחתולתי

תנועת "אם תרצו", שלא אשתף אתכם בדעתי עליה משום שהיא מאיימת בתביעות דיבה על מי שמי שעושה כן, ביקשה שנציגיה יישאו דברים ב"מצעד זכויות האדם" שנערך ביום שישי בתל-אביב בארגונה של האגודה לזכויות האזרח. תנועת "אם תרצו" ביקשה להעביר את המסר לפיו "גם ליהודי יש זכויות". מנכ"ל התנועה הסביר ל"הארץ":

"החלטנו לשים קץ לניצול הציני של שיח זכויות אדם על מנת לנגח את ישראל ואת הציונות
...
ביום שישי נבהיר כי גם למילואימניקים, לתושבי שדרות, לחקלאי הנגב והגליל, לחיילי צה"ל, למתיישבים, לחרדים ולתושבי דרום תל אביב, אשדוד ושכונת התקווה יש זכויות אדם
...
זה לא בסדר ששיח זכויות האדם מופקע לצרכים של תעמולה אנטי ישראלית. לא תמיד מאבק למען זכויות האדם הוא נגד המדינה, לפעמים צריך להתייצב לצד המדינה".

=
-
האמת היא שביני וביני אני תוהה מהו ערכו של שיח זכויות האדם, כאשר ממילא זכויות האדם הן אינן מוחלטות, ותמיד יש לאזן בינן לבין זכויות אדם אחרות ובין כל אלה לבין אינטרסים חברתיים, וכאשר אותן זכויות קורסות ללא יותר מאינטרסים שלעתים מכבדים ולעתים לא. שלא לדבר על זה שבפועל שיח זכויות האדם בארץ משרת דווקא את השכבות המבוססות בחברה (ואני יודע את זה כי מכך פרנסתי). לא ארחיב על התהיות הללו הן מחמת השעמום והן משום שיש אנשים שיידעו לעשות זאת טוב ממני.
-
=
-
ובכל זאת בא לי להעיר שמנכ"ל "אם תרצו" גילה בדבריו אי-הבנה עמוקה ביותר של מושג זכויות האדם. זו לא ביקורת על ערכיו של מר ארז תדמור, זו ביקורת על תבונתו: "זכות אדם" (במובנה ה"שלילי") במהותה היא ההיתר שיש לאדם לעשות מעשה שהמדינה או החברה הייתה מעדיפה שלא ייעשה. כך, למשל, חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי באה לידי ביטוי כאשר גדעון לוי מפרסם את כתבותיו המעצבנות. והרי, בשביל לדבר בשבחי המדינה אף אדם לא צריך זכויות אדם. כפי שטען המרצה (הלא-נחמד) שלי לתורת המשפט, לא צריך חופש ביטוי בסוריה כדי להפגין ברחובות דמשק בעד הנשיא אסד.
-
=
-
לזכויות (כפי שהחנונים המשפטיים שביניכם אמורים לדעת) יש להתייחס ברצינות. ועל רקע זה אני נרתע מדיבור על זכויות כאשר הדבר לא מחוייב או כאשר הוא מופיע ללא מחשבה יסודית. בהקשר הזה הביטוי "זכויות בעלי חיים" הוא מאוד מוקשה בעיני. איני יודע אם לבעלי חיים יש זכויות. אני נוטה לחשוב שלא. ואני בטוח שאלו שמדברים על "זכויות בעלי חיים" לא חשבו על כך עד הסוף. ומה זה אומר בעצם אם לבעלי חיים יש זכויות? זה אומר שאסור לאכול אותן? זה אומר שישנה על כל אדם חובה מוסרית להאכיל חתולי רחוב? זה אומר שחייבים להאכיל את חתולי הרחוב רק באוכל צמחוני? זה אומר שצריך להגן על ציפורי השיר מפני חתולי הרחוב שמאיימים עליהן? וכיצד נוכל להקל על חייהם של הג'וקים?
-
=
-
בכל אופן, הגעתי, בעוונותיי, למצב בחיים בו אני משתמש בארוחותיי במלח אטלנטי גבישי שאני גורס במטחנה ידנית. מספר שעות לפני המצעד רכשתי מלח שכזה. גם רכשתי לחמניות לשבת, ספרים לכל המשפחה, ותרופות להוריי המתפוררים. כל אלה, יחד עם בקבוק מים, מטריה ובגדים חמים שנועדו להתמודד עם הסערה שהתעכבה, מילאו את תיקי להתפקע. בגבורה רבה צעדתי עם תיקי הכבד מנשוא ברחובות תל-אביב, תחת השמש הקופחת, ובליווי ריח לא נעים מצד גורמים כאלה ואחרים במצעד שכנראה נשללה מהם הזכות החוקתית למקלחת.
-
=
-
בטרם המצעד יצא לדרך שוחחתי עם חבר, כאשר לפתע הופיעה מכרה שלו, שכמאמר וינסנט וגה ב"ספרות זולה", She was the one with all the shit in her face. השניים שוחחו על רמת הנוכחות נציגי תנועת "אנונימוס" בהפגנה. החלטתי להתערב בשיחה. למה? כי אני פוץ.

יפתח: מה הקשר לבעלי חיים? זה מצעד של זכויות אדם
-
בחורה: זה מצעד של זכויות אדם וזכויות בעלי חיים
-
יפתח: לא, קוראים לזה "מצעד זכויות האדם"
-
בחורה: ובגלל זה המצעד הזה גרוע. זאת הבעיה עם המדינה הזאת: הפאשיזם.

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

בסופו הקשה של שבוע קשה

בביקורתו על זה שמחכה, ספרו החמוד של יותם טולוב*, עוסק אריק גלסנר בספרים שמסופרים מפרספקטיבה של ילדים. גלסנר מתייחס בהקשר זה ליצירתו של דויד גרוסמן, שנוכחותו מורגשת בספרו של טולוב.
-
*הייתי כותב "עו"ד יותם טולוב", אבל אין סיבה להטיל בבן אדם עלבונות אך ורק בשל היותו עורך דין.

"אבל הבעיה בה"א הידיעה של 'זה שמחכה' (שאינה נעדרת גם מיצירתו של גרוסמן), היא תחושת אי הנוחות שמעוררת יצירה שנכתבת מנקודת מבט של ילד. בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאולי ניתן לתמצת ב:'איזה מתוק!') וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל של הגיבור".

כנראה קל להפעיל עלי מניפולציות שכאלה, משום שבכל זאת לא מעט מן הספרים אהובים עלי הם ספרים המתלווים לילדים, בין אם באמצעות סיפור הדברים בגוף ראשון, ובין אם בדרך של מספר כל יודע שמדווח מנבכי נפשו הרכה של הגיבור.
-
מה שיפה בילדים הוא הפליאה שלהם מן העולם. רובנו מאבדים את אותה פליאה בהתבגרותנו.
-
=
-
בסיפורה של יהודית קציר "מגדלורים של יבשה" (שהופיע ב
קובץ בעל אותו השם) ישנו ילד בשם עופר שצפה בסרט "במבי", בו כידוע נספית אמו של במבי בשרפה ביער. לאחר שהסתיים הסרט, ראובן, אביו של עופר, בא לאסוף אותו מבית הקולנוע, והוא ראה אותו יושב על המדרכה ממרר בבכי: "אבא אבא אל תמות".
-
[יש לקחת נשימה. קציר בסיפור הזה, בעקבות יעקב שבתאי, ממעטת להשתמש במשפטים באורך תקני עם נקודה בסופם:]

"ובסוסיתא בדרך הביתה אמר עופר פתאום, אתה יודע אבא, אני חושב שהרבה יותר עצוב לא להיוולד בכלל מאשר למות, וראובן חייך בתוכו ושאל, למה, ועופר אמר, כי לא כולם נולדים אבל כולם מתים, אז יש לנו מזל שדווקא אנחנו נולדנו, ואנחנו צריכים להיות שמחים, נכון? וראובן אמר, בטח, זה כיף לחיות, ועופר אמר, אבל בכל זאת כל האנשים בעולם הם גיבורים, וגם ילדים כמוני, בגלל שהם ממשיכים לעבוד וללכת לבית ספר ולשחק ולחיות את החיים שלהם כאילו שהם לא ימותו, אפילו שבלב הם יודעים שכן, ואולי בלילה לפני השינה כל האנשים פוחדים אבל הם לא מדברים על זה עם אף אחד, אפילו ראש הממשלה, וראובן הציץ בעופר, ששתק רגע ואחר אמר, אבל אנשים זקנים, כמוך למשל, הם גיבורים אפילו יותר, כי הם יודעים שנשאר להם פחות זמן, וראובן צחק ופרע את תלתליו הבהירים של בנו ואמר, אני זקן? אני לא זקן בכלל, אני בן שלושים וארבע".


יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

כשיש היצע נמוך של פוסטים בבלוג, כל פוסט שווה הרבה יותר כסף

יפתח: היי

רועי: היי-היי ואין היי

יפתח: אפרופו היי היי ואין היי - לא ידעתי שזו ביטוי תנכ"י. זה נודע לי כשלפני כחודש וחצי פנה אלי אחד באטרף, ובהודעתו הראשונה הוא כתב "שלום, אני דוס"

רועי: אז אמרת לו "דוס-דוס, ואין דוס" והוא שאל מאיפה אתה מכיר את הפסוק הזה בשיר השירים?

יפתח: איכשהו אני אמרתי בתגובה "שלום שלום ואין שלום". הוא טען בביטחון שזה ישעיהו שאמר את זה. הוא הסביר שמקור בטחונו הוא בהיותו דוס. מחקר תקשורתי קצר גילה שאכן מדובר בביטוי תנכ"י, אבל של ירמיהו. כשהערתי לו בעניין הוא אמר בתגובה שמאוד קל להשיג סטוצים במתחם ירמיהו

רועי: אוקיי

יפתח: האמת היא שזה סיפור ממש טוב, ואני לא יודע למה לא ביקשת עד עכשיו שאספר אותו

רועי: חיכיתי שזה יבוא ממך, ממש כמו היציאה שלך מהארון

יפתח: סבלנות של בדואי יש לך. וגם סובלנות של בדואי

רועי: כן. ביום שתתחיל לצאת עם מישהו, אני אצטרך להרוג את שניכם.