כאן בגרמניה זה משחק אחר

(ושוב פוסט ארוך מן המומלץ, שתחילתו ביסודות בדיני עונשין, המשכו בתהייה על הפער בין שימוש בביטויים לבין משמעותם המקורית, וסופו בסקס ברלינאי עם אלמנטים סאדו-מזוכיסטיים. אכן, מחלקת הכתיבה בבלוג אינה בוחלת בעיסוק בנושאים פרובוקטיביים, ומחלקת הפרומו לא נותרת מאחור).
כג
=

"היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין"
(אני שוכב לי על הגב מלים: יענקלה רוטבליט; לחן: גדעון אלרן)

=
כג
רוב העבירות בספר החוקים (ועל כך שאין דבר כזה באמת "ספר החוקים", כפי שכבר הבטחתי כאן, אכתוב בהזדמנות) הן עבירות הדורשות מה שקרוי "יסוד נפשי", ובשפת העם "כוונה פלילית" (לא ארד לדקויות המשפטיות, אולם אציין שכוונה היא רק סוג מסויים של יסוד נפשי). משמעות הדבר היא שמי שמבצע מעשה אסור ("היסוד העובדתי") מבלי שהתקיים בו היסוד הנפשי – לא עבר את העבירה.
כג
המקרים הקשים בהקשר זה מתנקזים לעבירת האונס, אז יש להיכנס לתוך נבכי נפשו של הנאשם ולבחון (בין היתר) האמנם הוא היה מודע לכך שהגברת לא נתנה הסכמתה לקבל את מתת האל שהוא מחזיק בין הרגלים. הבעיה במקרים האלה היא כפולה: ראשית, במישור הראייתי, ישנו הקושי הטבעי בהוכחת המתרחש אצל אדם פנימה. שנית, במישור המהותי, ישנם גברים שלתומם אכן לא מעלים על דעתם שהגברת לא מעוניינת, ואז לכאורה הם לא מתאפיינים בכוונה פלילית, וכפועל יוצא הם אינם אנסים. בפועל, על מנת להתמודד עם הבעיה השנייה, ולמורת רוחו של המרצה שלי לדיני עונשין, בתי המשפט מעט התרחקו ממה שבאמת קורה בראשו של הנאשם והם החלו לבדוק מה היה קורה בראשו של האדם הסביר באותן נסיבות (פסק הדין המשמעותי בעניין זה הוא ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח' הידוע כפרשת האונס בשמרת).
כג
=
כג
"עקרון המזיגה" קובע כי על מנת להרשיע נאשם בדין לא די בהוכחת היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, אלא יש להוכיח ששני יסודות אלה התקיימו בד בבד. ככל שהיסודות הללו לא התקיימו במקביל – לא בוצעה עבירה. למשל, אם נורא רציתי להרוג חבר לעבודה, כי הוא ממש עיצבן אותי ביום מסויים, ואחרי חודש, לגמרי במקרה, דרסתי אותו למוות אף על פי שלא התכוונתי – היסוד העובדתי והיסוד הנפשי התקיימו, אך לא בד בבד, ולכן לא ניתן להרשיע אותי בהריגה.
כג
ישנם רבים שעוסקים במשפט הפלילי ואוהבים לתפוס אותו כתחום אנאליטי בעל היגיון פנימי מוחלט. כאשר בתי המשפט סוטים מן הניתוח האנאליטי, בדרך כלל כי שיקולים אחרים (כמו הבטן שלהם) מנחים אותם לעשות כן, האנאליטיקאים מתמלאים קצף רב. עקרון המזיגה הוא דוגמא לְעיקרון שבתי המשפט אינם מקפידים עליו, או לכל הפחות הם נותנים לו פרשנות רחבה, באופן שמכעיס את אותם אנאליטיקאים, דוגמת אותו מרצה (מצויין) לדיני עונשין, שניתן להגדירו כאנליטיקאי אנאלי למדי.
כג
בפסק הדין בע"פ 334/74 אחמד עיד אסעד ג'מאמעה נ' מדינת ישראל סופר על נאשם, שהתפתח דין ודברים בינו לבין ארוסתו, שהייתה במקרה גם בת-דודתו (ועל כך ש"הכי טוב בת-דודה" ראו את דבריו של רומפלשטילצכן כאן). כדי לשים קץ לויכוח הנאשם היכה בארוסתו עם מקל והביא לאובדן הכרתה. הנאשם סבר שארוסתו מתה ולכן השליך לבאר את מה שחשב לגווייתה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הארוסה הושלכה לבאר בעודה בחיים, והיא מתה מטביעה במי הבאר.
כג
בא כוחו של הנאשם טען שאין להרשיע את מרשו ברצח שכן לא התקיים בעניינו עקרון המזיגה: המעשה שהביא למות הארוסה לא היה, מסתבר, ההכאה במקל אלא ההשלכה לבאר. ואולם הנאשם, עת השליך את ארוסתו לבאר, כלל לא רצה להביא למותה. הוא בסך הכל רצה להיפטר מגופתה.
כג
השופט משה לנדוי קבע כי "הטענה חריפה, אך אין לקבלה", והוא נימק זאת באחד המשפטים היפים שיש בנמצא בפסקי דין שנתן בית המשפט העליון, אף על פי שמבחינות מסויימות המשפט הזה לא אומר אלא "תעזוב אותי, באמאש'ך":

"מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה - כוונה להרוג הייתה שם מכל מקום, וסידרת הפעולות של המערער, שהייתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה".

=
כג
לעתים מזומנות אנו עושים שימוש בביטויים בהקשרים שאינם רלבנטיים למקורות של אותם ביטויים. אנו עושים כן ללא מחשבה יתירה וכנראה כך צריך לעשות. העיקר, כנראה, שבן שיחנו יבין את כוונתנו. אבל מה לעשות שיש אנשים טרחנים בעולם?
כג
מעשה בבחור שמטעמים שלא יפורטו ייקרא להלן "הפסיכופת", אשר מצא לנכון, משום מה, לספר לי על העדפתו במיטה. הוא אמר, "בעיקרון אני פאסיבי".
כג
יש להניח שכאשר הפסיכופת השתמש בביטוי "בעיקרון" הוא התכוון לומר "על פי רוב". בווריאציה על עקרון המזיגה יש להזכיר שהעובדה שאנו נוהגים לעשות מעשה כזה או אחר, אין משמעה שאנו עושים כן הודות לעיקרון קדוש שגיבשנו לעצמנו. פעולותינו אינן משקפות אך ורק עקרונות, אלא גם (ובעיקר) העדפות, קיבעונות או סתם הרגלים.
כג
בכל אופן המחשבה על כך שאדם בעל העדפה ברורה במיטה יגדיר את עצמו כ"איש עקרונות" שיעשעה אותי. שיתפתי במחשבה זו את הפסיכופת, אולם משום מה הוא סירב להשתעשע.
כג
=
גד
קשה לקטלג את ישראלים, ברלין ספרה היפה של פניה עוז-זלצברגר, פרי שהייה של שנת שבתון בעיר שהיא –

"עיר רוצחי היהודים (ש)אירחה כאן פעם את ראשוני היהודים החילונים. את ראשוני הסופרים העבריים של הזמן החדש. שהיא המציאה כאן את המודל להתעוררות הלאומית היהודית. שהיא הייתה התבנית של כל התועים והמיטלטלים בין יהדות למודרנה. שהיא העמידה עריסה לציונות העירונית, המטרופוליטנית. שהיא, ברלין, הייתה עיר-שיח של ירושלים ועיר-אם של תל-אביב".

זה ספר מסע, כהגדרתה, של עוז-זלצברגר, בו היא מספרת על מפגשיה עם ישראלים בברלין, על מפגשיה עם גרמנים בברלין, ועל טיוליה באתרי העיר הגדולה, הרצופים אסוציאציות ספרותיות והיסטוריות.
כג
עם כל הצניעות המתחייבת, אומר שבמהלך ריפרוף בספר לקראת כתיבת הפוסט הבנתי שהוא היווה עבורי השראה לא-מודעת לסגנון הכתיבה בבלוג הזה, או לפחות ליומרות שלו. וגם בברלין, ואצל עוז-זלצברגר, תאמינו או לא, יש הומואים. ויש לא סתם הומואים: ישנם אנשי עקרונות.

"הארוטיקה הישראלית-גרמנית הנצה עם בואם של ראשוני המתנדבים הגרמנים לקיבוצים שהסכימו לקבל אותם, בשנות הששים והשבעים. היו בין הצעירים המצפוניים ואוהבי השמש ההם דמויות סטריאוטיפיות עד להביך, עד להכאיב, עד להקסים. בהירי שיער, קלי שיזוף, דהרו אותם הלמוטים וסאבינות על הטרקטורים שהפקידו בידיהם מרכזי ענפים שמוטי לסתות. והם עצמם, היו שהתאהבו אהבת בוסר גדולה בקיבוץ או במי מאנשיו, ממש באותו להט עצמו בו התאהבו בני דורם במהפכני ניקרגואה ובאנשי גרילה כורדים, בלוחמי הפ.ק.ק.
גד
אבל עכשיו התהפכה הקערה על פיה, וישראלים הם הבאים למינכן ולברלין גם כדי להתאהב, גם כתיירי מין. במודע ובמכוון. זה חלק מסיפורִי.
גד
למחרת ליל הסילבסטר של שנת אלפיים, בבית הקפה בָּריו, לא רחוק מ'המשולש הורוד' של הרחובות מוץ ומרטין לותר, בוהים בליינים עייפים לתוך כוסותיהם. באווירו של המילניום החדש מיתמר ריחה הישן של מריחואנה מגולגלת בנייר שקצהו הוצת. בחוץ עוד מתגלגלים שרידי הזיקוקים הפיראטיים שהאירו את ליל אמש המעורפל והנלהב, מכאן ועד מתחם הרייכסטאג ובואכה אנדרטת הניצחון. אורחינו לשבוע הם בני הזוג הירושלמים מ' ו-ח', מאוהבים וליברלים מתוך הסכמה. כך שבמהלך הלילות הקודמים הם גילו בהנאה גדול, כל אחד לחוד, את נפלאות הסאונה אפולו ואת בר המועדון שוינֶה ואת חדר החושך האגדי של טומ'ס בר. אנחנו שותים בירה ברלינאית חיוורת, ברלינר וייסֶה, ואנחנו נכנסים קצת לפרטים. 'מה אתה אוהב לעשות שם בחושך', אני שואלת את מ', שאף צד מצדדיה של אהבת גברים לא זר לו. 'כאן בגרמניה?' עונה מ' לי ואיזה זיק מרצד בעינו. 'כאן בגרמניה זה משחק אחר. כאן אני רק טופ. ולא רק שאני רק טופ, אני גם כל כך נהנה להכות בהם ולהשפיל אותם ולזיין אותם. כל כך נהנה, את הבנים הבלונדינים האלה'.
גד
'אתה מספר להם שאתה ישראלי?'
גד
'לא תמיד מדברים, הוא אומר לי בחיוך. אבל לאחד או שניים כן. סיפרתי שאני ישראלי. לפעמים זה מדליק גם אותם'".

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק ב')

(פוסט המשך על המלצות ספרים, גם בו לניטשה תהיה הופעת אורח קצרה. כמו כן יוזכרו בו סופרים רבים אחרים שאת ספריהם לא קראתי מעולם. יש להניח שיהיה מתישהו פוסט שלישי).
כג
=
כג
בתחילת סרטו "הרומן שלי עם אנני" (annie Hall) מספר אלבי סינגר, בן דמותו של וודי אלן, את הבדיחה הידועה המיוחסת לגראוצ'ו מארקס לפיה הוא אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו. אלבי אומר שזה למעשה המוטו בחייו בכל הנוגע ליחסיו עם נשים. הוא מספר על כך שהוא הגיע לגיל 40 והוא מצוי במשבר. זה לא שהוא מוטרד מגילו, הוא דווקא מניח שהוא יתבגר יפה. המשבר של אלבי נובע מכך שהוא נפרד מאנני (דיאן קיטון), והוא עדיין משחזר בראשו פיסות מיחסיהם המשותפים, מתוך ניסיון להבין מה מקור הכישלון. במהלך הסרט מוצגות על המרקע אותן פיסות מחיי הזוגיות שלהם.
כג
שמה של בת הזוג, כשמו של הסרט באנגלית, annie hall, נגזר מן המושג anhedonia, כלומר חוסר היכולת ליהנות (ובעברית: פולניוּת).
כג
אם דמותה של דיאן קיטון ב"מנהטן" (הסרט העוקב ל"רומן שלי עם אנני"), הייתה דמות חכמה ואינטלקטואלית, שנתנה קונטרה לדמותו של אייזק (בגילומו של אלן), הרי שאנני הול היא דמות שנופלת משמעותית מחוכמתו וידענותו של אלבי. אלבי מבקר בדירתה של אנני והוא מבחין בספר שירים של סילביה פלאת'.

Alvy: "Sylvia Plath! Interesting poetess whose tragic suicide was misinterpreted as romantic by the college-girl mentality"

Annie: "oh, yeah, right. I don't know, I mean: some of her poems seem neat"

עולה התחושה שלמעשה אלבי לא מצליח לראות את אנני כבת-אדם וכבת-זוג שווה. כאשר היא מבטלת את התור שלה לפסיכולוג, הוא חש את זה כאקט פוגעני כלפיו.
כג
אחת הבעיות ביחסים בין השניים, כך נדמה, היא שאלבי מנסה לעצב את אנני בתור הגרסה הנשית שלו. כשהשניים מטיילים בחנות ספרים, הוא בוחר שני ספרים, "The Denial of Death", ו-"Death and Western Thought" ומסביר לאנני, "אני אקנה לך את הספרים האלה, אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם, במקום הספר הזה על החתול". אנני מעט נרתעת משמות הספרים ומעירה, "זה נראה כמו חומר ממש רציני". אלבי מסביר: "זה משום שאני אובססיבי לגבי המוות, נראה לי. זה נורא משמעותי עבורי". או אז אלבי נוגע בכתפה של אנני ומוסיף להסביר, "השקפת העולם שלי על החיים היא מאוד פסימית. את צריכה לדעת את זה אם נהיה ביחד".
כג
=
כג
איזכורים קצרים ל"הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי כבר הבאתי כאן וכאן (תרגום: ש.מ. עוגן). הספר עוקב אחר מחצית חייו הראשונה של גארי, בצלה של אמו, והוא מספר גם על מספר מערכות יחסים קצרות שהיו לגארי עם נשים, דוגמת אדֵל, "נערת המעדניה":

"בבוקר נאה אחד נעצרה לפתחו של מלון מרמון מונית ומתוכה יצאה נערת המעדניה שלי. היא ניגשה ישר אל אמי והקימה שערורייה עצומה – ים של דמעות, התייפחויות, איומים רצופי חיתוך-ורידים ובליעות רעל. הדבר החניף לאמי מאוד. לכך ציפתה ממני. הייתי לאיש העולם. היא לא איבדה אף רגע. עוד באותו יום ידעו על כך בעלי הדוכנים של שוק ביפה, ובכל מקום קיבלו את פניי מבטים מלאים הערכה. השקפתה של 'הקורבן שלי' הייתה פשוטה בתכלית: מחובתי לשאת אותה. היא הביאה לכך את הנימוק המוזר ביותר שנשמע אי פעם: 'הוא הכריח אותי לקרוא את פרוסט, דוסטוייבסקי וטולסטוי' הכריזה אותה נערה אומללה כשעל פניה נסוכה הבעה שהייתה מרככת אף את הלב הקשה ביותר. מה ייהא עלי אתה? מי ירצה לשאתני?"
גד
עלי לציין שאמי נפגעה קשות על ידי גילוי זה של כוונותיי. היא התבוננה בי בחומרה. כנראה הרחקתי לכת. אני עצמי נמצאתי במבוכה. האמת היא שאילצתי את אדל לבלוע את פרוסט כרך אחר כרך בזה אחר זה, דבר שנתפרש לה כהצעת נישואין. יסלח לי אלוהים! אפילו אנסתי אותה ללמוד בעל פה קטעים שלמים מתוך 'כה אמר זרטוסטרה'. אמנם לא הכנסתי אותה להיריון, אבל לא אוכל להכחיש את העובדה, ומוטב שאודה בכך – הכרחתי אותה לקרוא את פלובר, גובינו ו-יסלח לי אלוהים, את לוטרמון, כך שלא יכולתי לנער חצני מכל הענין".

אמו של גארי ניסתה להרגיע את המעורבים באמצעות תה ומרקחת תותים מעשה ידיה. לאחר שהאם שוחחה עם אדל היא חזרה ושוחחה עם בנה:

"'האם אתה מאוהב בה באמת ובתמים?'
גד
'לא. אני אוהב אותה בכל ליבי אבל לא באמת ובתמים'
גד
'אז מדוע הבטחת לה הבטחות?'
גד
'לא הבטחתי לה דבר'
גד
'כמה כרכים יש לפרוסט?'
גד
'אמא, הקשיבי...'
גד
היא נענעה ראשה. 'לא נהגת בה יפה'".

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק א')

לפני מספר ימים הלכתי בהפסקת הצהרים לקנות קפה בבית הקפה הקבוע שליד העבודה. בדרך לשם קפצתי לחנות הספרים בה רכשתי ספר כמתנה, על פי הזמנה שניתנה לי מראש. בכניסה לבית הקפה פגשתי את קובי, שעבד עד לא מכבר כמלצר בבית הקפה, ועכשיו הוא סטודנט בצפון הארץ.
כג
קובי: יפתח!
כג
יפתח: מה שלומך?
כג
קובי: מצויין
כג
יפתח: איך החיים בצפון?
כג
קובי: דבש, אחי
כג
קובי מבחין בשקית עם הספר בידי, ומבקש: תגיד, אחי, יש איזה ספר שאתה יכול להמליץ עליו?
כג
יפתח: לא יודע, אני לא כל כך אוהב להמליץ על ספרים
כג
קובי: נו, מה אכפת לך? תמליץ על משהו, אבל משהו שיזרום, אתה יודע
כג
יפתח: נו, אבל זאת בעיה. אני אוהב ספרים שלא זורמים
כג
קובי: מה אתה אוהב?
כג
יפתח: כל מיני. כל ספר של דויד גרוסמן או א.ב. יהושע זה מצויין
כג
קובי: וואי, אחי, זה כבד עלי. אני קורא עכשיו את "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה
כג
יפתח: זה ספר יקר, נדמה לי
כג
קובי: כן, בשביל זה אני קורא אותו לאט לאט.
כג
=
דש

רועי קרא לפני כשנה את הבשורה על פי ישו מאת ז'וזה סאראמאגו. אם אני מבין נכון, הוא סבור שהספר מוצלח. הוא העלה את הנושא לפני מספר ימים.
כג
רועי: תגיד, את "הבשורה על פי ישו" כבר קראת?
כג
יפתח: לא
כג
רועי: נו כבר! מה אתה קורא עכשיו?
כג
יפתח: אני "קורא" את מאיר שלו החדש. בפועל כבר זמן רב אני לא מרוכז
גכ
רועי: תעזוב אותו באמצע. משפחה, עמק, משוגע, אנקדוטות, חתול. זהו. עכשיו אתה יכול לעבור בשקט ל"הבשורה על פי ישו"
כג
יפתח: אולי בסוף החודש אקח כמה ימי חופש ואשקיע אותם בקריאת "הבשורה"
כג
רועי: לא, לא. זה עוד המון זמן. תתחיל היום בערב!
כג
יפתח: מה יותר חשוב לך - שהיום בערב אתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו" או שאכתוב פוסט שמאוד יצחיק אותך?
כג
רועי: שהיום בערב תתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו". אין בכלל שאלה.
כג
יפתח: אני אגיד לך, אגב, מה אעשה היום בערב. אני אכתוב תגובה לבג"צ.
כג
רועי: לא, לא. היום בערב אתה תתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו". את התגובה לבג"צ תכתוב כשתסיים את "הבשורה". למה אתה כותב תגובה לבג"צ?
כג
יפתח: מה זאת אומרת למה? כי צריך.
כג
רועי: מי אמר?
כג
יפתח: בית המשפט הנכבד
כג
רועי: תערער. תגיש בקשה לעיון מחדש. תגיש עתירה לבג"צ! תקרא את "הבשורה על פי ישו"!!

ביקשת חדק - קיבלת כל הפיל

מעשה שהיה כך היה (ויתכן שלא היה): ל-א' היה שותף חדש לדירה, שותף שהוא לא הכיר קודם לכן. חלף זמן מה ו-א' התחיל לחשוד שהשותף שלו הומו. לא שהדבר הפריע ל-א', ולא שהוא חש איום על גבריותו, אבל א' היה סקרן לדעת.
גד
א' זימן לביתו את זוג חבריו מנשה ואלברט על מנת שאלה יערכו סיור קצר בחדרו של השותף, ירחרחו ויפעילו את יתר החושים והמכשירים העומדים לרשותם ולרשות אנשים שכמותם, וידווחו לו האמנם חשדו מבוסס. מנשה ואלברט נכנסו לחדרו של השותף ויצאו לאחר עשר שניות בהכרזה משותפת: "הוא הומו".

כג
"איך אתם יודעים?", שאל א', תמה על יעילות ומהירות התחקיר.

גד
"לפי דגל הגאווה על הקיר", הם הסבירו.
גד
=
גד
ביקרתי לראשונה בדירתו של א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם) לאחר מספר חודשים של היכרות. חשדתי בנטיותיו הלא-טבעיות של א' כבר בפעם הראשונה בה ראיתיו, אולם הנושא לא עלה – לא מצדי ולא מצדו, לא ביחס אלי ולא ביחס אליו.
גד
ניתן לומר כי בעת שהותנו בסלון דירתו נכח יחד איתנו פיל ענק בצבע ורוד. השאלה הייתה אם מי מאיתנו יתייחס לנוכחותו של אותו פיל.
גד
א' הלך רגע למטבח ואני נשארתי בסלון לסקור את הדיסקייה שלו. עד ש-א' חזר לסלון כבר אספתי די מידע שתמך בהערכותיי הראשוניות. החלטתי לפתוח בחקירה נגדית.

יפתח: "יש לך דיסק של ריטה!"

גד
א': "כן, ריטה היא זמרת מצויינת"

דש
יפתח: "ויש לך דיסק של סלין דיון!"

דש
הטון בו נאמרו הדברים היה חד משמעי והוא נשא עמו אישום חמור. בשלב הזה, לפי ציפיותיי, היה על א' להישבר ולהתוודות, "כן! אני הומו! עלית עלי!"

גד
במקום זה א' השיב, "כן, אבל תשים לב שזה דיסק של השירים שלה בצרפתית".
גד
אפשר לומר ש-א' אכן הודה באותו רגע באישומים שכוונו כלפיו, אולם לפיל הענק בצבע הורוד הוא לא התייחס.

גד
את שארית הערב בילינו בצפייה במשחק כדורגל.
גד

גד

בתמונות: פיל ורוד על רקע גן החשמל

=
גד
א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם, וגם לא מזה שקדם לו) הלך להופעתה החדשה של ירדנה ארזי (או "ירדנה", כפי שהוא קורא לה), וחזר נרגש. הוא הודיע מיד שהוא שוקל לשוב ולצפות במופע.
גד
שאלתי אותו אם בזמן אמת הוא העדיף את ארזי על פני עפרה חזה (או "עפרה", כפי שהוא קורא לה), והוא השיב שברור שלא, ושחזה הייתה הרבה יותר מוכשרת.
גד
וכך שיחתנו גלשה מזמרת אחת לאחרת.
גד
אני דיברתי בשבחה של סזריה אבורה, ואף הפניתי אותו לשיר יפה כדוגמא.
גד
א' הכיר את אבורה ואמר בתגובה, "סזריה חביבה, אבל לא מרגשת כמו מרסדס הגדולה". הוא התכוון, כמובן, למרסדס סוסה.
גד
"אני מקנא בך", אמרתי לו, "על כך שאתה מכיר את כולן באופן כה עמוק ואישי, שאתה מרשה לעצמך להתייחס אליהן בשמן הפרטי".
גד
ועכשיו אצא בפנייה לקהל: אשמח לקבל בתגובות הסבר על שום מה ולמה הומואים מתייחסים לכל זמרת אהובה עליהם בשמה הפרטי בלבד. בין בעלי ההסברים הטובים ביותר יוגרל שם משפחתה של ריטה.
גד
=
כג
לפני זמן מה א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם, וגם לא מאלה שקדמו לו) הודיע, "אל תשאל אותי למה, אבל אתמול הטלוויזיה בחדר השינה הייתה פתוחה על VH1. מצאנו את עצמנו בוהים בזה, ומיד רציתי לדווח לך:


דש

א' גם הפנה אותי לתגובה של אחד הגולשים ביוטיוב שבאדיבותו נתן אנליזה לחברי הווילג' פיפל:

Cowboy – Queer
Indian – Queer
Armed Forces Guy (Sailor) - Queer
Biker - Surprisingly Not Gay
Police Man - Again Surprisingly Not Gay
Construction Guy - Not Gay

אודה שלא שרדתי יותר מדקה וחצי של הקליפ הזה. כל אחד מן הקוראים מוזמן לדווח כמה זמן הוא שרד, והוא גם מוזמן לערוך אנליזה משלו לחברי הלהקה.
גד
אגב, הסיפור של א' נראה לי קצת לא אמין. לדעתי הוא לא צפה בקליפ הזה בערוץ VH1, אלא דווקא בערוץ HIV.

כג

גד

=

תודה לאבשי (לא א' מכל אחד מארבעת הסיפורים הקודמים) על מלאכת הצילום והרעיון לכותרת, ותודה לפינק פלויד על שירותי הדוגמנות.

כג

כל מה שתאמר עשוי לשמש כנגדך בבית המשפט

אחת מהשאלות שמשפטן שואל את עצמו ביחס להוראות החוק והרלבנטיות שלהן למצבים קונקרטיים בעולם האמיתי היא השאלה אם ההסדר החוקי מהווה "הסדר שלילי", ובמלים אחרות ולא יותר ברורות: אם מכלל ההן שומעים את הלאו.
כג
אסביר בדוגמא: בפסק הדין בע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי* נדונה השאלה אם יש לפסול הודאה של נאשם במידה שזו ניתנה תוך שנמנעה ממנו הזכות להיוועץ בעורך-דין. אנשים שרכשו את השכלתם המשפטית ב"חוק וסדר" יתפלאו לשמוע שכלל מדובר בשאלה במחלוקת בישראל, והרי בארצות הברית, מאז בית המשפט העליון נתן את פסק הדין בתיק Miranda v. Arizona בשנת 1966, חלים כללי פסילה נוקשים למדי בנוגע לראיות שהושגו תוך הפרת כללי ההליך ההוגן.
*טריוויה: האירועים נשוא פסק הדין אירעו ב- 17-18.12.1996 כשהמערער היה טוראי. פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן כעשור לאחר מכן, ב-4.5.2006. אני מקווה שגייסו את המערער למילואים כדי שישמע את פסק הדין.
כג
ואולם, בישראל אין חוק הקובע כלל פסילה רחב המתייחס לראיות שהושגו בדרכים מפוקפקות. מה שיש בנמצא הוא הוראות חוק שפוסלות ראיות שהושגו שלא כדין במקרים קונקרטיים בלבד: ראיות שהושגו תוך הפרת הזכות לפרטיות, ראיות שהושגו באמצעות האזנת סתר לא-חוקית, וכן הודאות נאשם שנתינתן לא הייתה "חופשית ומרצון" (כלומר: הודאת נאשם שקיבל מכות עד שנתן אותה).
כג
בית המשפט העליון שאל את עצמו אם בהינתן המצב החוקי הנוכחי, שמאפשר פסילת ראיות שהושגו בדרך-לא-דרך רק בקטגוריות ספציפיות, הוא רשאי לקבוע בדרך של פסיקה (כפי שעשה מקבילו האמריקאי בפרשת Miranda) כלל פסילת ראיות שהושגו בדרך לא-ראויה המתייחסת לקטגוריות מהן התעלם המחוקק עד כה, כמו מניעת מפגש עם עורך-דין. האפשרות החלופית היא שבית המשפט העליון אינו רשאי לעשות כן משום ששתיקתו של המחוקק (למעט בעניינים הקונקרטיים האמורים) היא ביטוי לעמדה ערכית של המחוקק האוסרת על פסילת ראיות אפילו שהושגו בניגוד לחוק. הטוענים לאפשרות השנייה טוענים למה שנקרא הסדר שלילי.
כג
כלומר כאשר אומרים על חוק מסויים שהוא הסדר שלילי אנחנו טוענים שצריך להקשיב לא רק למה שהוא אומר, אלא גם למה שהוא לא אומר, ואי-האמירה הזו לעתים מחייבת לא פחות.
כג
כיצד מכריעים בשאלה אם מדובר בהסדר שלילי? למשפטן עומדים כללי פרשנות רבים, ובהם לשון הוראות החוק, תכלית החוק, וכן שיקולים רחבים שהשופט ברק מכנה "עקרונות היסוד של השיטה". כמובן יתכן שבהקשר אחד ייקבע שקיים הסדר שלילי ובהקשר אחר ייקבע שלא.
כג
במקרה של יששכרוף יש להניח שהשיקולים שיש לשקול הם מחד הצורך להגיע לחקר האמת ולעשיית דין עם העוברים על החוק ומאידך הרצון להקפיד על זכויות אדם והרצון לחנך את המשטרה לנהוג בהתאם לחוק.
כג
בפסק הדין האמור לעיל קבע בית המשפט העליון באופן תקדימי, מפי השופטת ביניש, כי החסר החוקי אינו יוצר הסדר שלילי וכי לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסול ראיות ככל שאלה הושגו שלא כדין וככל שיש בהן כדי לפגוע באופן מהותי בזכות הנאשם להליך הוגן. אעיר כי בעיקרון מדובר בכלל גמיש יותר מזה שנקבע בארצות הברית.
כג
=
גכ
לקראת היום הראשון ללימודים של כיתה ב' הייתי מאוד נרגש. הרגשתי גדול, או מבוגר, שעבר כברת דרך בחייו. כיתה א' הייתה מאחורי. סוף סוף ידעתי לקרוא ולכתוב וידעתי גם מעט חשבון פשוט.
כג
במהלך ההכנות לטקס קבלת הפנים שנערך לתלמידי כיתה א' החדשים, אלה הצעירים כל-כך שבעצם היו צעירים בשנה, חשבתי ביני וביני שיתכן וכל זה חלום. שיתכן שכל זה לא היה ולא נברא. שלא באמת הגעתי כבר לבית הספר, שאיני יודע באמת קרוא וכתוב, ושבעצם אני בעיצומו של חלום ארוך במיוחד שבסופו אתעורר ואלך לגן הילדים.

כג
אני מניח שהכרתי כבר את השיר של רחל "ואולי", שנפתח בשאלה "ואולי לא היו הדברים מעולם" ונגמר בשאלה המופנית לכנרת "ההיית או חלמתי חלום", אבל יש להניח שלא ידעתי לעמוד על טיבו.
כג
=
כג
המחשבות האלה, שבעצם לא התקדמתי בחיי ושהכל הוא לא יותר מחלום, לא עזבו אותי והן חוזרות אלי מדי פעם בפעם – בדרך כלל בסיומה של תקופה משמעותית בחיים כמו השירות הצבאי או הלימודים באוניברסיטה.

אני תוהה לעצמי כמה זה יהיה מוזר להיקיץ פתאום מן השעון המעורר בחדר שלי בבסיס בצבא, צעיר בעשור, וללכת למלא את משימותיי. באופן מוזר התשובה שאני נותן לעצמי היא שכנראה אני אחיה עם זה יחסית בסדר. כלומר זה לא שאני רוצה שזה יקרה, אבל כנראה זה ייראה לי הגיוני. השאלה היא אם אזכור את כל החלום הזה, ואוכל ללמוד ממנו משהו עבור החיים האמיתיים.
כג
=
כג
לעברי לידר יש שיר רע בשם מתעורר שכנראה עוסק במחשבות דומות. לאחר שהוא מתאר מפגש עם דמויות שונות מהעבר שבינתיים השתנו התבגרו והתברגנו (כנראה להבדיל ממנו) הוא אומר:

"אז מחלון של המלון זה נראה כמו ציור
כנראה שעוד שנייה צועקים לך ואתה תיכף מתעורר".

=
כג
באופן מעניין כאשר שיתפתי חברים במחשבות הללו, שיתכן וכל זה חלום ותיכף הם יתעוררו בתיכון, בצבא או באוניברסיטה, התגובה שלהם הייתה קשה. מסתבר שהם ממש לא רוצים לעבור את כל זה שוב.
כג
=
כג
ומדוע סיפקתי הסבר נרחב בעניין השאלה "הסדר שלילי" מהו? ובכן, בהמשך טענתי כי שירו של עברי לידר "מתעורר" הוא שיר רע. ורציתי להבהיר שאין בטענה הזו כדי להביא למסקנה כאילו אני סבור ששאר שיריו של עברי לידר טובים.

היקיצה הייתה גסה

שוב פעם פוסט של רועי הצית את מחשבותיי המלוכלכות, כשכוונתי היא לביטוי "ניחוחות הומו-אנטישמיים", אותו הוא הגה וקשר לערך הויקיפדי על אודות ארנסט רֶהם, שותפו לדרך של אדולף היטלר עד לסמוך לעליית הנאצים לשלטון, וראש ה-SA, שהיה גם נאצי והומו, שילוב שכנראה נתן השראה לקונספט הישראלי של קצין ודוקטור.
גד
עברו מספר ימים מאז רועי פרסם את הפוסט, ועוד בטרם מחשבותיי התגבשו לכדי אמירה (ספויילר: אין אמירה), רועי סיפר לי על אביו שהעביר את זמנו הפנוי במהלך מלחמת יום הכיפורים בקריאה להנאתו (כך במקור) של שני כרכי "עלייתו ונפילתו הרייך השלישי" מאת העיתונאי האמריקאי וויליאם שיירר.
דש
=
דש
ב"ליל הסכינים הארוכות", שנערך ביום בליל ה-30 ביוני 1934 עצרו וחיסלו אנשי SS את אנשי הנהגת ה-SA ובראשם ארנסט רהם. בחיסולה של צמרת ה-SA למעשה הושם קץ למספר מאבקי כוח בהנהגה הגרמנית של אותה תקופה: הושתקו הקולות הרדיקליים שדיברו בזכות "מהפכה שנייה" שנועדה לצאת כנגד הגורמים השמרניים של הצבא ובעלי ההון; הושם קץ למאבק בין הצבא השמרני לבין ה-SA העממי שמנה אז כ-2.5 מיליון חברים; וכן הוכרע המאבק הפנים-מפלגתי בין ה-SA בעל המחלצות החומות לבין ה-SS בעל המחלצות השחורות.
דש
=
דש
לפני כמה שנים ראיתי את הסצינה הארוכה והמרשימה מהסרט "הארורים" של לוקינו ויסקונטי המתארת את הטבח שנעשה בהנהגת ה-SA ואת האירועים שקדמו לו במלון פסטורלי על שפת האגם. אם אתאר את הסצינה הזו כמתאפיינת באלמנטים הומו-אירוטיים תהיה זו לשון המעטה. בטרם מותם זכו בחורי ה-SA לרחוץ בנהר בעירום, לשתות, לאכול, לשתות, לשיר שירי הלל לפיהרר, לשתות, לרקוד (יש להודות שבריקודים מופיעות גם מספר נשים) ולקרוס מעייפות ערומים כביום היוולדם. הכל מאוד נעים ושמח, עד אשר אחד הבחורים שנותר ער, חשוף חזה, לבוש חצאית וביריות, שמע כלי רכב מתקרבים.
דש
תהיתי ביני וביני, ועודני תוהה, מדוע בחר הבמאי ויסקונטי, הומו בעצמו, לשים דגש על עניין ההומוסקסואליות (מעבר לרצון לשזוף את עיניו בעשרות גברברים עירומים על הסט). הרי ה-SA, כאמור, היה ארגון עממי ועצום מימדים, וברור שגם אם העומד בראשו היה הומו, וגם אם הוא דאג לסידור עבודה עבור כמה מחבריו הטובים, עדיין לא מדובר במאפיין משמעותי, ובטח לא חשוב בפרספקטיבה היסטורית. מה גם שאני בטוח שלוּ הייתה השפעה משמעותית להומואים על הארגון, הוא היה מתאפיין במדים הרבה יותר מוצלחים מאלה החומים והמכוערים.
דש
=
דש
שלמה זנד, בספרו מאיר העיניים הקולנוע כהיסטוריה, טוען כי "הארורים" (שהופק ב-1969), שביקש לספק ניתוח מרקסיסטי להיסטוריה של אותן שנים, שילב גם ניתוח המתייחס למתחים מיניים ופרברסיה מינית כעומדים בבסיס התופעה הנאצית, כאשר הומוסקסואליות היא חלק ממנה.

"ההפיכה הכוחנית (במשפחה בסרט, המהווה מיקרוקוסמוס גרמני) המתחוללת מתנהלת באמצעות אלימות, מניפולציה מתוחכמת ובעיקר משיכה מינית. חלק מהדיונים על השליטה מתנהלים בחדר המיטות תוך כדי קריאה ב'מיין קאמפף'".

=
דש
קריאה בפרק הרלבנטי ב"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מגלה שגם שיירר משום מה מאוד הוטרד מן הסוגייה ההומוסקסואלית ב-SA.
דש
כאשר שיירר מבקש לתאר את הסלידה שחשו אנשי הגווארדיה הותיקה בצבא מאנשי ה-SA והעומד בראשם הוא אומר:

"הגנרלים היו מזועזעים מן המעשיות, שעתה החלו לזכות לתפוצה רב, בדבר השחיתות ומעשי הניאוף של החבורה ההומוסכסואלית שסביב ראש ה-SA. כפי שעתיד היה לימים להעיד גנרל פון בראוכיץ', 'החימוש היה עניין יותר מדי רציני וקשה מלשתף בו ספסרים, שיכורים והומוסכסואלים'".

חיסול צמרת ה-SA נעשה לאחר שגרינג והימלר, יריביו של רֶהם, הציפו את היטלר במידע לפיו רהם מתכנן הפיכה נגדו. וכך יצא המבצע לדרך:

"ב-2 לפנות בוקר ב-30 ביוני, כאשר היטלר ולצדו גבלס המריאו משדה התעופה האנגלר שליד בון, היו סרן רֶהם וסגניו ב-SA נמים בנחת במיטותיהם במלון 'האנזלבאואר' בוויסה שעל חופי טרגנזי. אדמונד היינס, אובגרופנפיהרר ה-SA של שלזיה, רוצח שהורשע, הומוסקסואל נודע לשמצה, בעל פרצוף של נערה וגוף אדיר של סבל-פסנתרים, היה במיטה עם בחור צעיר. כה רחוקים היו ראשי ה-SA ממחשבה על מרד, שרהם השאיר את שומרי ראשו במינכן. דומה שמנהיגי ה-SA היו שטופים בהוללות אך לא בקשירת קשר.
גד
...
גד
זמן קצר אחרי עלות השחר חשו היטלר וכנופייתו אל מחוץ למינכן לעבר ויסה בטור ארוך של מכוניות. הם מצאו את רהם וידידיו שקועים עדיין בשינה עמוקה במלון 'האנזלבאואר'. היקיצה הייתה גסה. היינס וידידו הצעיר נגררו מן המיטה, הוצאו אל מחוץ למלון ונורו בו במקום לפי פקודת היטלר. הפיהרר ... נכנס לבדו לחדרו של רהם, גער בו גערה חריפה וציווה להחזירו למינכן ולהשכינו בכלא שטאדלהיים, מקום שם ישב ראש ה-SA לאחר שהשתתף יחד עם היטלר בפוטש של מרתף הבירה ב-1923. לאחר ארבע עשרה שנים סוערות נפרדו דרכיהם של שני הידידים. ...
גד
היטלר, תוך פעולה אחרונה שנראתה בעיניו כמעשה חסד, ציווה להניח אקדוֹח על שולחן ידידו הוותיק. רהם סירב להשתמש בו. 'אם צריך להרוג אותי - יעשה זאת אדולף בעצמו', מספרים כי אמר. אז נכנסו שני קציני SA (כנראה צ"ל קציני SS) לתא, לפי מה שסיפר עד ראיה, קצין משטרה, במשפט במאי 1957 ... וירו באקדוחיהם ברֶהם ממרחק קצר. 'רהם רצה לומר משהו', אמר העד, 'אך קצין ה-SS נתן לו אות לסתום פה. אז עמד רהם עמידת דום – הוא היה חשוף עד למותניו – פניו מלאי בוז'. וכך מת, מוות אלים כחייו, מלא בוז לידיד אשר עזר לו להמריא לגבהים אשר שום גרמני אחד הגיע עדיהם".*

*הספר, בתרגומו של חיים גליקשטיין, נדפס בשנת 1969. נדמה שמאז אירעו תמורות בכללי הכתיב והתעתיק של מלים לועזיות. בנוסף, למרבה הצער, הספר מתאפיין בעבודת הגהה רשלנית מאין כמוה. לשם הקלת הקריאה, שיניתי את הכתיב בציטוטים מן הספר, למעט המילה "הומוסכסואליות" בה הותרתי את הכתיב המעצבן, למען יראו וייראו. ניתן ללמוד כי לפי המגיהים של 1969 המחלה היא הומוסכסואליות, אבל החולה הוא הומוסקסואל. לא מצאתי כל לגיטימציה לשונית לשימוש במילה "אקדוח" אם כי מאיר שלו מספר בספרו האחרון שכך היה נהוג לומר בעמק. בתוכן הדברים, כמובן, לא נגעתי.

אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש

חברי פ' בילה את הימים האחרונים בקורס נגדים. הוא התייחס לזה כקורס שבו הוא לומד לשתות קפה "נשיא" ולעשן סיגריות "טיים", אבל הצבא סבור שהוא מקנה ל-פ', סוף סוף, ערכים וכן קצת מודעות למורשת ישראל. בטח הוא עבר דינמיקה קבוצתית בה היה עליו להגדיר אם הוא חש קודם כל ישראלי או קודם כל יהודי. תשובות עמוקות, יש להניח, לא התקבלו בברכה.
גד
=
גד
בגיליון השבוע שעבר של "7 לילות" נערך ראיון עם הסופר האמריקאי מייקל שייבון, לרגל צאת התרגום למתח גבוה, קובץ סיפורי אימה ומתח שערך.
גד
שייבון הוא יהודי שגר בברקלי עם אשתו הישראלית (והסופרת בזכות עצמה) איילת ולדמן. יהדותו של שייבון מורגשת עד מאוד בספריו, בייחוד בהרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי וכמובן באיגוד השוטרים היידים.

גד
בריאיון עמו שייבון נשאל על ישראל, ומדוע הוא ממעט מבקר בה. הוא השיב בין היתר:

"אין לי אפשרות להתווכח בעברית כדי להסתדר אצלכם. אני לא מצליח לייצר את כמות העלבונות והקללות שדרושה כדי לרכוש מסטיק בישראל".

=
גד
נתן אנגלנדר, סופר אמריקאי-יהודי גם כן, אולם מן החוף המזרחי. הוא בילה כמה שנים בישראל, וחלקים מקובץ הסיפורים היפה שכתב, "גלגול בפארק אווניו" (תרגום: יערית טאובר בן-יעקב), אותו הזכרתי כאן, נכתבו – כך נטען – במהלך שהותו בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום".

גד
הסיפור האחרון בקובץ, "בזאת חוכמתנו", מתרחש בירושלים בשעת פיגוע בבית קפה. הגיבור, בן דמותו של אנגלנדר העונה לשם נתן, נחרד כולו מן הפיגוע. הוא חש מיד במרחק הנפשי שבינו לבין הילידים:

"הירושלמים אינם נחרדים כדרכם של סוסים. אינם מתעופפים כעש אל תוך האש. הם למדו לשאת את האקלים שהם חיים בו. הטרור הוא להם חורף שני, חלק ממזג האוויר. דבר שבא והולך".

נתן יושב בביתו לאחר הפיגוע עם בת זוגו הישראלית, והשניים צופים בחדשות בטלוויזיה:

"ענבר מספרת לי דברים ישראליים, חולקת איתי אמרות על גורל ומזל. 'אסור לנו לחיות בפחד', היא אומרת. 'זה מפחיד, כמובן, אחרי הכל, זה טרור'. יש לה גם סטטיסטיקות חסרות שחר. 'הסיכוי שלך להידרס גדול פי חמישה. הסיכוי למות במכונית גדול פי עשרה. אבל אתה ממשיך לחצות את הכביש, נכון?'
היא מעסה את צווארי. מחליקה יד מתחת לחולצתי ומעסה את גבי.
'אולי אני צריך להפסיק', אני אומר. נשיקה על אוזני. החלפת תחנה. 'אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש'".

=
דש
טוד חזק-לואי, סופר אמריקאי-יהודי אף הוא, שונה על פי עדותו משייבון ומאנגלנדר (ומחבריו הברוקלינאים ג'ונתן ספרן-פויר וניקול קראוס, שהרזון, החיוורון והצמחונות שלהם לא היו יכולים, כנראה, לעמוד באקלים הישראלי). אם מקורות ההשפעה של האחרונים באים מן המורשת הספרותית האמריקאית רבת השנים, הרי שלטענת חזק-לואי דווקא הספרות העברית לימדה אותו לכתוב אנגלית.
דש
באחרית הדבר לקובץ הסיפורים המשעשע שלו משימתו של מתרגם זה (עברית: יצהר ורדי) חזק-לואי מספר שהוא קרא את וויליאם פוקנר רק לאחר שקרא את א.ב. יהושע ושקריאת "זכרון דברים" של יעקב שבתאי בעברית היא זו שהציתה בו את יצר הכתיבה.

"כשאני קורא סופרים עבריים – מברנר דרך גרוסמן ועד סייד קשוע – ברור לי שהם לוקחים חלק בכתיבת ספרות שאפתנית ורצינית אפילו כשהם כותבים סיפורים קצרים ורווי אירוניה. אין ספק שמצב זה נובע מהעובדה המכאיבה שמאז מנדליי ועד היום ספרות עברית נכתבה, בדרך כלל, מתוך משבר, או לפחות מתוך קושי. בארצות הברית המצב שונה לגמרי, כמובן: החיים קלים ובטוחים יותר. אלה חיים שהם כמעט א-היסטוריים".

=
דש
חזק-לואי בילה שנה מחייו בהשקייה בקיבוץ אורים, סמוך לבסיס בו ביליתי את שירותי הצבאי בהשקייה מטאפורית, והוא גם למד זמן קצר באוניברסיטת תל-אביב. נראה שבמהלך שהותו הוא למד גם כן דבר או שניים על הישראליות. אם מייקל שייבון נרתע מהגילויים החיצוניים של הישראליות, הרי חזק-לואי התקדם צעד אחד או שניים.
דש
לסיפור הראשון בקובץ הסיפורים שלו קוראים "בתחומי הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים". כך חזק-לואי מכנה את "יד ושם". חזק-לואי מספר שבקיפטריה של "יד ושם" נמכרים מאפים גם לאחר שהם כבר אינם ראויים למאכל אדם, וזאת ביוזמת מנהל הקפיטריה:

"המנהל קיבל את ההחלטה העקרונית האמורה מכיוון שלא האמין שלקוחות טיפוסיים בקיפטריה הספציפית הזאת – כלומר קפיטריית הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים – יטרחו להשמיע טענות בנוגע לטריותם של מוצרי המאפה לאחר שבילו כל אחר הצהרים בעיון בכל סוגי הרזון, הרעב וכיו"ב".

ואולם נראה שמנהל הקפיטריה לא צפה את ביקורו היהודי האמריקאי, המכונה "האמריקאי". הוא לא נרתע מלהתלונן בפני הקופאי הישראלי, שגם כן לא נמצא ראוי לשֵם ספציפי, והתלונה הזו הביאה לעימות מילולי ואף לתגרת ידיים, כשברקע קבוצת תיירים גרמנים מסיירים במקום, ובראשם מדריך ישראלי שלפי המסופר שואב "עונג סדיסטי" מהסבל שמסב להם הביקור.
דש
בתום התגרה, הישראלי והאמריקאי נמלאים תחושת אשמה ואי-נוחות ממאבקם המטופש. האמריקאי הולך לשירותים כדי להתאושש ואילו הישראלי חוזר לקופה, שכן -

"בתוך כמה דקות ייכנסו הגרמנים, ישתרכו בעקבות היהודי שלהם. הם יקנו פרטי מזון שונים ומשונים, כולל מאפים מקולקלים, ויאכלו אותם עד הפירור האחרון בלי להרגיש כלום".

טאוטולוגיה א'

רועי, למי שפיספס, מבלה את ימיו במחשבות על החינוך הראוי לו יזכו יורשיו עוד במהלך שהותם ברחם אמם.

גד

=

גד

יפתח: איך יודעים אם בן-אדם הומו?

רועי: הוא נועל נעלים ורודות. אתה צריך לכתוב פוסט על נעלים ורודות

יפתח: יש לי תחושה שאתה צריך לכתוב פוסט על נעלים ורודות

רועי: לא, אתה צריך. כדי שהחיפוש בגוגל "נעלים ורודות" יביא אנשים אליך, ולא אלי

יפתח: ומה אני אכתוב בפוסט הזה?

רועי: שאתה הומו עם נעלים ורודות. אתה יכול להוסיף שאתה אוהד ארסנל

יפתח: אוהדי ארסנל נועלים נעלים ורודות?

רועי: הם הומואים, אז אני מניח שכן.

יפתח: כל ההומואים נועלים נעלים ורודות?

רועי: בוודאי. אחרת איך ידעו לזהות אותם? אם אתה רואה הומו שאינו נועל נעלים ורודות, סימן ש(א) ההומו עיוור צבעים; או ש(ב) אתה עיוור צבעים.