(בסניפי "ארקפה" השונים יש אטרקציה חדשה: נוסף לתפריט סלט קפרזה. האטרקציה אינה בסלט עצמו (לא טעמתי אותו, אולי הוא ראוי כשלעצמו). האטרקציה היא בהאזנה ללקוחות השונים שמנסים לשווא להגות את שם הסלט).
השבוע הבוס ערך סבב ראיונות לקראת קבלת עורכי דין חדשים למשרד. הוא שיתף אותי ברשמיו בסיום רצף הריאיונות. בפרט הוא דיבר על מועמד שהוא ישמח להעסיק. הוא לא ישמח להעסיק אותו בשל קורות חייו המרשימים (אין לו כאלה), והוא לא ישמח להעסיק אותו בשל כישוריו האישיותיים יוצאי הדופן כפי שבאו לידי ביטוי בריאיון (אין לו כאלה). "לבי יצא אליו", כך הסביר הבוס את העדיפות שהוא נתן למועמד זה, "הוא מקריית מלאכי".
=
יתומים מאב, ועם שליטה מוגבלת בעברית, נשלחו אבי בן ה-13 ואחותו הבכירה על ידי אמם – שלא הייתה מסוגלת לכלכלם – לכפר הנוער בן-שמן. בכפר הנוער למד אבי לשלוט בשפה העברית בעיקר באמצעות קריאת עיתוני ספורט. יש להניח שהיום זה לא היה יכול לקרות.
תוך זמן קצר התחבר אבי עם ישראל, שהפך לחברו הטוב ביותר. דרך ישראל, שהיה ותיק ממנו בכפר הנוער בזמן קצר, הוא זכה להכיר את שמואל, היחיד שהחזיק בפטיפון, שהקדיש את מיטב זמנו הפנוי להאזנה לתקליטים של אלביס פרסלי. הוא גם זכה להכיר את משה. ובשבילכם: משה קצב.
יותר משישראל היה חבר של משה, הוא היה מעריץ שלו. הוא סבר שמשה הוא יפה וחכם ומוכשר ושהוא נועד לגדולות. הערצתו של ישראל למשה נמשכה גם בשנות בגרותם. ישראל הצטרף ל"ליכוד" בעקבות משה, ובשיאו הוא מונה להיות חבר מרכז הליכוד הנמנה על מחנה קצב.
ישראל הקים במהלך השנים עמותה של יוצאי כפר הנוער והוא עורך כנסים לבוגרי בן שמן מדי שנה או שנתיים. המקום הזה העמיד בוגרים שזכו לעשות דבר או שניים בחייהם, דוגמת שמעון פרס או שולמית אלוני. אבל מבחינתו של ישראל אורח הכבוד של אותם כנסים – שהראשון שבהם נערך בכפר הנוער עצמו והעוקבים אחריו בחצר ביתו הצנועה בשוהם – היה משה קצב.
במהלך השנים הוריי נפגשו מעת לעת עם ישראל ובת-זוגו הכנועה ובמפגשים אלה הוא היה נוהג להתפאר בקשריו עם חבר הכנסת ולימים השר. כאשר נחוגה מסיבת בר המצווה שלי השניים הוזמנו, והמתנה שקיבלתי הייתה ספרו של מנחם מיכלסון "משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה".
המתנה המפוקפקת, שאודה ואתוודה שמעולם לא עיינתי בה, שכבה בין הספרים בבית במשך שנים ארוכות, בעיקר בשל השקפה אידיוטית שחונכתי עליה לפיה ספרים יש לכבד. לקח לי זמן רב להבין שלא כל ספר יש לכבד. איני זוכר, באופן מוזר, כיצד הספר מצא את דרכו מחוץ לספרייתי. יתכן שהוא הושלך לזבל, ויתכן שהוא הושב לישראל, שממילא החתים את העותק שקיבלתי בחותמת הנושאת את שמו.
לאחר שהשקיעו את מרצם בגידולי ובטיפוחי, הוריי בחרו להתגרש. ישראל ובת-זוגו ניתקו את הקשר עמם לאחר שהודיעו להם על דבר הגירושין. בחירתם של הוריי מאוד הכעיסה את בני הזוג, שכן גירושין, כך מסתבר, הם דבר שלא ייעשה במקומותינו.
בתחילת שנות השבעים, בימים מוצלחים יותר בחיי הזוגיות שלהם, הוריי התגורו לזמן קצר בקריית מלאכי. הוריי גרו במהלך חייהם במקומות רבים, שונים ומשונים, ובהם צפת וערד, אולם ללא ספק קריית מלאכי מוגדרת על ידם כמקום הנורא ביותר בו הם דרכו. בזמן שהותם במקום הם הוזמנו למסיבה בה השתתפו כל המי-ומי של קריית מלאכי, ובהם משה, שאבי הכיר מן הלימודים. אבי הלך להטיל את מימיו בשירותים, וכשאמי נותרה לבדה, עם כוס משקה ביד, ניגש אליה משה והציע לה לרקוד עמו. אמי אמרה "לא", וכך איבדה את סיכוייה לחיים טובים יותר.
רשומות
