גבינה מסריחה

לפני מספר חודשים צולמה התמונה שלהלן מתוך ידיעה ברורה שלא רחוק היום ויהיה בה שימוש.

מיניותה המתפרצת של המורה לתנ"ך

תכננתי לכתוב פוסט ארוך ומייגע על פרשת פסק הדין בעמנואל, אבל פשוט לא היו לי הכוחות לכתוב אותו. לכן אסתפק בציון עניין אחר שמאוד שימח אותי בסוף השבוע. במוסף הארץ התפרסמה כתבה על חינוך מיני בישראל – על תכנית הלימודים המצוייה, התכנית הרצוייה, ועל התכנית שמיושמת, אם מיושמת, בבתי ספר כאלה ואחרים.

הפסיכולוגית טלי טרגר מציינת כי על מנת שהתלמיד יבטח במורה שלו שמדברת איתו על ענייני מין, עליו להשתכנע שגם המורה היא ייצור מיני. ועכשיו כולכם (תהא זהותכם אשר תהא, ותהא העדפתכם אשר תהא) נקראים לחשוב על המורה שלכם לתנ"ך בכיתה ט' ולהשתדל לא לשלוח יד לאזור החלציים.

הכתב דורון חלוץ התלווה לשיעור בחינוך מיני בבית ספר בראשון לציון. במסגרת השיעור חולקו לתלמידים היגדים שונים בנושא, כאשר היה על התלמידים לציין אם ההיגדים הללו הם נכונים אם לאו, וכאשר אותם היגדים שימשו בסיס לשיחה בכיתה. מטבע הדברים התכנים באותו שיעור הם תכנים הטרוסקסואליים.

רצה הגורל ואת ההיגד התשיעי בדף העבודה של השביעיסטים הראשל"צים נדרש להקריא נער מחומצן, שנוקט לשון זכר לכל אורך הדרך: "זכותךָ לסרב לקיים יחסי מין עם בן זוג ואם כן, זכותךָ לדרוש מין בטוח". אורנה ממהרת לקלקל את החגיגה הלא-צפויה: "אנחנו נעשה את זה בלשון נקבה, 'זכותֵךְ'", היא אומרת, "גם אם זה נכון גם לבנים". בהפסקה, בחדרה, היא טורחת להסביר: 'חשוב לנו, המבוגרים, לחזק דווקא את הבנות בגיל הזה שאומרות 'לא מתאים לי'. ההחלטה לקיים יחסי מין זה רק כי הן חשות קירבה, ולא כי הבחור רוצה".

ש: מה יחשוב התלמיד הגיי כשכל הזמן מדברים בכיתה על בן ובת?

"ביום האיידס מדברים על הומואים ולסביות".

טרטוליאנו מאסימו אפונסו

ז'וזה סאראמגו מת.

"בעלי מזג נוסטלגי, שבדרך כלל הם אנשים שבירים, לא כל כך גמישים, אכן חווים את החיים כעונש חמור, אבל יש להודות שמצב כזה, גם אם הוא קשה, מתפתח רק לעתים רחוקות לדרמה מזעזעת, מאלה שמעבירות צמרמורת ומסמרות שיער. התרגלנו יותר לראות סביבנו, עד כדי כך שהתופעה אינה מפתיעה עוד, אנשים שמתמודדים בסבלנות עם דקדוקי הבדידות, כמו בדוגמאות שהתפרסמו לא מכבר, אף כי אינן מפורסמות במיוחד, ובשניים מן המקרים אפילו היה סוף טוב, וכוונתנו לצייר הפורטרטים שמעולם לא נודעה לנו אלא האות הראשונה של שמו, לרופא שחזר מן הגלות למות בזרועות מולדתו האהובה, למגיה שהשמיט אמת אחת ושתל במקומה שקר, לפקיד הזוטר במרשם האוכלוסין שהעלים תעודת פטירה, כל אלה, במקרה או בשל צירוף מקרים, היו בני המין הזכרי" (מתוך: האדם המשוכפל).

ומי שלא קרא, חייב לעצמו את הבשורה על פי ישו.

מישאל שלי

לפני כ-25 שנים הועמד לדין יוסי ורטר, כיום הפרשן הפוליטי המצויין של "הארץ", ואז, כנראה, כתב פלילי בעיתון. בפרשה זו, שאינה מעניינת יותר מדי, הואשם ורטר, שפרסם תמונות שהגיעו אליו בדרך כזו או אחרת תוך הפרת הדין האוסר על פרסום חומר חקירה משטרתי חסוי. בית משפט השלום זיכה את ורטר, ובית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה והרשיע אותו. ורטר ערער לבית המשפט העליון, ושם השופט אהרן ברק הפך שוב את ההחלטה והורה על זיכויו של ורטר. פסק הדין הזה נלמד בבית הספר למשפטים כדוגמא לפסק דין בו מיושם עקרון המזיגה במשפט הפלילי.
-
בסופו של פסק הדין, לאחר שהשופט ברק השלים את הנמקת זיכויו של העיתונאי, הוא ציין, במעין פטרונות אבהית, ובטון משועשע משהו כי "ייסורי ורטר הצעיר מגיעים אפוא לקצם".
-
הסיומת הזו של ברק היא לא שגרתית. לדעתי זה פסק הדין היחיד של השופט ברק בו הוא גילה חוש הומור. זו גם הפעם היחידה שאני זוכר שבה הוא התייחס ליצירה ספרותית כלשהי.
-
כאשר קראתי את פסק הדין הזה, והימים הם ימי טרום-מבחן, חשבתי שיהיה זה חכם להפסיק לעיין בחומר לקראת המבחן ולהתחיל בחיפושים אחר פסקי שמאזכרים יצירות ספרותיות. ניסיתי לשכנע את עצמי שבזבוז הזמן היקר אולי יפגע בציון שלי לטווח קצר, אבל הוא יסייע לי להיות משפטן טוב יותר לטווח ארוך. לא בטוח שזה עבד. בכל אופן, התוצאה הייתה דלה למדי. למעשה השופט היחיד שמצאתי באותה העת שנזקק למקורות ספרותיים היה יעקב טירקל. ליתר דיוק טירקל הרבה לצטט בפסקי דינו את שיריו של ח"נ ביאליק, אותו הוא הקפיד לכנות "משוררנו הלאומי".
-
=
-
נדמה כי לעת הזו נאמר מספיק על ועדת טירקל שנועדה לבדוק את אירועי סיכול המשט על עזה, ועדה שהוקמה לתכלית לא ברורה ועם הרכב תמוה. אני כשלעצמי תהיתי כיצד החליטו במשרד ראש הממשלה לפנות דווקא לשופט בדימוס טירקל. ואז נזכרתי בספר הרכילות של נעמי לויצקי העליונים, אשר עסק בתוככי (תככי) בית המשפט העליון תחת נשיאותו של אהרן ברק.
-
בין היתר לויצקי מתארת את המתרחש בבית המשפט העליון כאשר נפער לפתע "חור" ביומן וצריך למצוא שופט שייאות להצטרף להרכב שבמקור הוא לא היה חלק ממנו. אכן, השופטים העליונים הגיעו למשרת השיפוט הגבוהה ביותר, ורובם בני ששים פלוס, אבל גם הם צריכים להתמודד עם בלת"מים.

"או אז נאלצים מנהלי היומן לעלות לקומה השנייה, הלוא היא קומת השופטים, שממילא עובדים קשה שעות על גבי שעות כדי להתגבר על זרם תיקים עצום. היו שופטים שהשיח עימם היה נוח, הם לא גילו קוצר רוח ונענו לפניות. ביניש, למשל, לרוב נענתה; ודורנר, שהייתה שופטת חרוצה במיוחד, מעולם לא סירבה; הנשיא ברק, למרות עיסוקיו הרבים וסדר יומו העמוס לעייפה, נענה ברוחב לב לכל פנייה אליו; טירקל, לעומתם, היה מוצא דרכים יצירתיות כדי להתחמק מבקשות מיוחדת, ולא פעם, בצוק העתים,היה צורך מברק לדבר על לבו. לברק הוא התקשה לסרב. היחסים בין חשין לטירקל על רקע זה פירנסו הלצות לא מעטות בקומת השופטים. הכל ידעו שחשין אינו מאוהדיו המובהקים של טירקל, ומאחר שחשין סבר שטירקל אינו משקיע ואינו עובד מספיק, הוא נתן לכך ביטוי קולני בדרכו הציורית, וטירקל, איש נעים הליכות ובעל מזג נוח, היה נושך את שפתיו ומבליג.
...
כשהיו מנהלי היומן פונים אל חשין בבקשה שיישב בעוד הרכב, היה שואל מיד, 'אצל טירקל כבר הייתם?'"

אנהדוניה א'

(נבחרת הטריקולד פתחה את הטורניר כמצופה, והיא הצליחה לא להבקיע שער מול נבחרת מחורבנת. יש למה לצפות בהמשך).
-
=
-
היה בחור שנפגשתי איתו כמה פעמים, כאשר בדיעבד נראה שיקשה על שנינו להסביר מדוע זה נמשך יותר מפעם אחת. אחד הדברים שהוציאו אותי מדעתי לגביו היה העובדה שהוא לא קורא ספרים. כמובן, יש דברים גרועים מאי-קריאת ספרים. למשל, קריאת ספרים רעים או דבקות בספרים המתאימים לגיל חד ספרתי. אולי גם רצח עם. מה שהפך את סיפורו של הבחור לחמור במיוחד היה העובדה שהיו לו יומרות של כתיבה. בזמנו העליתי את הנושא בפניו, בעדינות המתבקשת.

יפתח: אתה לא חש צורך, בתור כותב, לקרוא דברים שאחרים כותבים?
-
בחור: לא. אני משאיר את זה לך.

אני חש נוח לציין את הדברים הללו בין היתר מאחר שהוא גם לא טרח לקרוא את כתביי המקוונים.
-
=
-
נזכרתי בבחור משום שקראתי ריאיון עם מייקל שייבון לרגל צאת התרגום לספרו הראשון, מסתרי פיטסבורג. באותו ריאיון אמר שייבון את הדברים הבאים:

"אם אני תקוע בכתיבה, הפתרונות באים אלי מהקריאה. אם אני לא בטוח מה אני צריך לעשות, אני מתחיל לחשוב איך זה נעשה בספרים שאני אוהב. למשל, מה ארתור קונן דויל היה עושה בסיטואציה הזאת. הניסיון שלי כקורא הוא רב ערך בשבילי, יותר מאשר הניסיון שלי ככותב. גם אז כשכתבתי את ‘מסתרי פיטסברג' ולא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך, פשוט שאלתי את עצמי מה הסופרים שאני אוהב היו עושים".

=
-
לפני מספר שנים, בריאיון לרשת מקומוני ידיעות תקשורת, חיים באר הגדיר את מעשה הכתיבה כמעשה נרקיסיסטי: הסופר אומר לקהל קוראיו, "אני רוצה את תשומת לבכם, יש לי משהו להגיד".
-
לפעמים זה בטון מצטנע, כמו זה של נתן זך ב"רגע אחד":

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה"

ולפעמים זה בצעקה, כמו אצל מאיר בנאי בגשם:

"אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי"

פרסום רומאן בן 200 עמודים, תוך ציפייה שציבור של אנשים יקדיש לקריאה בו 5-10 שעות, אינו יכול להיות דבר של מה בכך.
-
למעשה זה גם לא טריוויאלי לצפות מאנשים להקדיש 3 דקות לקריאת פוסט שכתבת.
-
ועם כל האהבה העצמית המעורבת בעניין, נראה שהכבוד לזולת מחייב לקרוא, ולחזור ולקרוא, כדי לדעת אם באמת יש לך משהו לומר, וגם אם כן, ראוי לבדוק אם מישהו שר את זה קודם.
-
=
-
הקריאה ב"מסתרי פיטסבורג" לא מתקדמת, בינתיים, כמצופה, ולפיכך התחלתי ללהטט בין מייקל שייבון לבין הרומאן החדש של סייד קשוע, גוף שני רבים. אחד מקווי העלילה בספר, להבנתי, מתרכז בעורך דין שיוצא למסע שתחילתו בחנות לספרים משומשים, שם הוא מוצא בין דפי עותק של סונטת קרויצר מאת טולסטוי, פתק עם דברי אהבהבים הכתובים בכתב שנחזה להיות כתב ידה של אשתו.
-
תיאור ספרו של קשוע משך אותי בין היתר בשל העובדה שגם בחלוף חמש שנים מאז הקריאה בו אני עדין נרגש מ"סונטת קרויצר".
-
=
-
אגב, היום הלכתי ברחוב אבן-גבירול מצפון לדרום, וכאשר חציתי את רחוב בלוך נזכרתי בתלונות שאני שומע מכל עבר על המחסור במריחואנה. המחשבה שבאה מיד לאחר מכן הייתה שכל המשתלות המאושרות דומות זו לזו, אך המשתלות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה. תוך כדי משחק על וריאציות נוספות לפתיח של אנה קרנינה חשבתי על זה שהשילוב בין טולסטוי לדוסטוייבסקי יוצר את השם "טולסטוייבסקי".
-
הייתי מרוצה מעצמי ותהיתי האמנם אני הראשון לחשוב על כך, או שמא מישהו שר את זה קודם. החיים בימינו פשוטים למדי, ובשובי הביתה בדקתי את השם המשולב בגוגל. נמצאו 75 תוצאות כאשר מאחת מהן למדתי שמנחם פרי מייחס את השילוב הזה לוולדמיר נאבוקוב. אני תוהה ביני לביני אם זה טוב להיות באותו ראש עם נאבוקוב.
-
=
-
אני לא נוהג לכתוב על ספרים שלא השלמתי את הקריאה בהם, וב"גוף שני רבים" הגעתי בסך הכל לעמוד 26, אז עשיתי פסק זמן בקריאה לצרכי כתיבת פוסט זה. אבל פשוט קשה להתאפק.
-
ובכן, הקריאה עד כה הייתה לא פחות ממענגת. כשקראתי את השורה הראשונה בספר חשבתי שהיא נכתבה עלי:

"ברגע שפקח עורך הדין את עיניו הוא ידע שיישאר עייף לאורך כל היום".

הרושם הזה לא קהה בסיומה של הפיסקה הפותחת לספר, שכולה הבטחה לקראת הבאות.
-
בהמשך קשוע מספר על עולמם של עורכי דין ערבים בירושלים, שנראה מגוחך לא פחות מעולמם של אחיהם היהודים בתל-אביב.

"עורך הדין היה מעדיף לוותר על המרצדס ולהסתפק במכונית חסכונית והרבה יותר זולה. הוא חשב על מאזדה מדגם מפואר, אבל ידע היטב שהוא אינו יכול להרשות זאת לעצמו. גם בימים הקשים שלאחר רכישת הדירה, הוא ידע שאם לא יחליף את מכוניתו במכונית טובה יותר מזו שקנה מתחרהו, הדבר יכול לסמן נסיגה מבחינתו. הוא חייב לעשות הכל על מנת להישאר בתודעה כפליליסט הערבי מספר אחד בעיר. ומרצדס שחורה מפוארת היא חלק מהדרך להצלחה. אם מתחרהו קנה ב-מ-וו חדשה עם מנוע 5 ליטר, הוא יהיה חייב לרכוש מרצדס עם מנוע 7 ליטר. אם למתחרהו יש חיישני רוורס, הוא יהיה חייב להוסיף גם ערכת די-וי-די מוכנית במשענת הראש של המושבים הקדמיים. עורך הדין לא מתקשה לעמוד בהחזרים החודשיים של ההלוואה שלקח כדי לממן את רכישת המכונית, אבל הוא בהחלט היה יכול להרגיש מעט פחות לחוץ, ולהיות קצת יותר בררן בתיקים שהוא לוקח על עצמו, אילו היה מוותר על המרצדס. אבל הוא לא יכול".

=
-
צרימה ראשונה התחלתי לחוש בעמוד 21, בו מסופר על טארק, עורך הדין השכיר של גיבורנו, שנשלח על ידי הבוס "לעתירה ראשונה בבית הדין הגבוה לצדק" ו"חזר משם עם תחושת ניצחון וצו מניעה זמני". יקשה להסביר לאנשים מחוץ למקצוע את אי הנוחות שמעורר התיאור הזה.
-
לא אשפוט את קשוע לחומרה על הטעות במינוח, המתייחסת ל"בית הדין הגבוה לצדק" במקום ל"בית המשפט הגבוה לצדק". גם לא אשפוט אותו לחומרה על הטעות השנייה במינוח המתייחסת לסוג הצו שטארק קיבל: בעתירות לבג"צ ניתן לבקש "צו ביניים" ולא "צו מניעה זמני". ואני אפילו לא אתלונן יותר מדי על הרעיון התמוה שערבי יזכה לקבל בבית משפט ישראלי צו כמבוקש. למרות הכל מדובר בפרוזה ומותר קצת להמציא.
-
במשפט שבא לאחר מכן מסופר שעורך הדין השכיר עובד "תמורת משכורת חודשית ועשרה אחוזים משכר הטרחה שגבה המשרד על התיקים שבהם טיפל". גם תנאי ההשתכרות האלה נראים לי תמוהים, אבל ניחא.
-
בעמוד 26 מסופר שעורך הדין "שקד על כל פתקאותיו קרא פסקי דין, תקדימים, עיין בפרוטוקולים של דיוני בית המשפט ושקד על ניסוח כתב הגנה בעבור איש החזית העממית מהעיירה סלפית שהואשם בהשתייכות לחוליה שירתה לעבר כלי רכב ישראליים באחד הכבישים העוקפים בשטחים". ואולם, בהליך פלילי לא מוגש כתב הגנה. למעשה, גם אם היה מדובר בהליך אזרחי, אזי כתב הגנה מוגש בתחילת ההליך ולא לאחר דיונים רבים כפי שמתואר בהמשך הפסקה בספר.
-
אז גם אם כל טעות כשלעצמה היא זניחה, הצטברות אי הדיוקים האלה מרגיזה אותי. האם תלונותיי קנטרניות? כנראה שכן. ובכל זאת, היה אפשר לצפות שספר שבמרכזו עומד עורך-דין יועבר לעיונו של איש מן המקצוע בטרם יירד לדפוס.
-
ולא שכל כך קשה למצוא עורכי דין בימינו. הרי רק השבוע הוסמכו 2,168 עורכי דין חדשים, כאשר נראה שלא ירחק היום ולצדו של גדעון האוזנר באמת יעמדו ששה מיליון קטגורים.
-
בקיצור, מבאס, בעיקר משום שכאמור חוויית הקריאה בספר היא נעימה למדי. ועכשיו, ברשותכם, אחזור לקרוא.

Ceci n'est pas une post

א' סיפר לי שהוא יצר קשרים מרחוק עם בחור מגרמניה. אחרי תקופה הגרמני החליט לבוא לבקר בארץ הקודש ולתור את נופיה. א' נדרש לארח בדירתו את הגרמני ולהתלוות אליו בסיוריו. למרבה שמחתו של א', לא היה עליו לשקוד על תכניות לטיול משום שהגרמני, ייקה שכמותו, הכין מראש תכנית מפורטת לכל יום ויום. באחד הערבים הגרמני אמר ל-א', "מחר נוסעים לפתח-תקווה".

-
"פתח-תקווה?!" תמה א', "מה יש לעשות בפתח תקווה?"

-
הגרמני השיב שהוא משתוקק לצפות מקרוב בגשר שבנה בעיר סנטיאגו קלטראווה*. ללא ספק, פתח תקווה על המפה.
-
*הגשר של קלטראווה בפתח תקווה מאוד דומה לגשר הנורא שהוא בנה בירושלים. קלטראווה גם היה האדריכל שתכנן את קירויו של האצטדיון האולימפי באתונה לקראת 2004. המראה של הגשרים ושל האצטדיון, שהיה הרבה יותר יפה לפני השיפוץ, יוצרים תחושה שמדובר באדריכל של קונץ אחד.

-

בתמונה: גשר קלטראווה בפתח-תקווה מהצד של השום-דבר. את צדו השני של הגשר, של השום-כלום, לא נותר אלא לדמיין.
-
=
-
קוראי העיתונות הכלכלית יודעים לדווח שפתח תקווה זוכה לפריחה חסרת תקדים, ודירותיה נמכרות מחירים גבוהים במיוחד. כל זה קורה כאשר העיר הזו זוכה לזלזול רב, שנובע, כך נראה, מהסתמיות הבלתי נסבלת של העיר, שאין בה דבר פרט לגשר קלטראווה, משפחת לוזון וסוכנות המכוניות "יגואר". למעשה רבים טוענים שפתח-תקווה כלל אינה קיימת.
-
=
-
יקירי יהושע קנז הוא ללא ספק אחד הדברים הטובים היחידים שיצאו מפתח תקווה. העיר מוזכרת, תחת השם "המושבה", ברבים מספריו ומסיפוריו. שמו של גיבור ספרו התגנבות יחידים, המתאר טירונות של חיילים עם כושר מוגבל בשנות החמישים, אינו מוזכר, שכן כולם מכנים אותו "מלאבס" על שם המושבה ממנה בא.
-
נראה שקנז עצמו גם כן לא אוהב את "המושבה". או לפחות דמויותיו: הסיפור "בשר פרא, בשר זר" בקובץ הסיפורים היפה דירה עם כניסה בחצר, מתרחש בפתח תקווה של שנות החמישים. צופיה, הדוברת, עברה עם בן-זוגה ובנה מתל-אביב למושבה. המעבר לא מילא את צופיה אושר.

"כשבאנו לגור במושבה הזאת וראיתי את הסביבה שלנו, נהייתי חולה. שבוע שכבתי במיטה, לא רציתי לראות אף אחד ולא לצאת מהבית. אני גדלתי בתל-אביב, רחוב החשמונאים, בין אחד העם ושדרות רוטשילד. אז אתם מתארים לעצמכם. ביקרתי כמובן לא פעם במושבות אחרות, ראיתי שם אנשים נפלאים ומעשים גדולים, אבל מקום כזה אני עוד לא ראיתי. פה לא ביקרתי אף פעם. מה היה לי לחפש פה? לא ידעתי שיש מקומות כאלה בארץ. עברנו הנה בגלל העבודה של בעלי. ההגדרה שלו היא 'פקיד ממשלתי'. יותר מזה אני לא יכולה לפרט והסיבות מובנות.
-
מהרגע הראשון הבנתי שחזרנו לגולה, לעיירה מכוערת במזרח אירופה, מהסוג שמנדליי מוכר ספרים מתאר בסיפורים שלו. בתים קטנים, ישנים, וחצרות מוזנחות. אנשים בורים, הרוב אדוקים. בכל פינה יש בית כנסת. והמרכז המסחרי שלהם (הם קוראים לזה 'המושבה', כאילו שהם לא גרים במושבה) זה איזה רחוב מסכן, עם חנויות עלובות ובתים עקומים כמו בציורים של שאגאל. משהו נורא".