מוכרחים מתנה

רבות כבר נכתב במלאת שנה לעלייתו לאוויר של הבלוג. וכשאני אומר שרבות נכתב, כוונתי היא שאני כתבתי רבות. ואולם, העורך האכזר השליך לפח האשפה של הרשת חלק ניכר מן המלל שנשפך, ולאחר התערבותו הכירורגית לא נותר אלא הפוסט הקצר, התכליתי, הרזה והשרירי הזה. העורך האכזר הסביר כי מאוד חשוב שהפוסט יהיה בצלם כותבו.
-
מחשבות רבות ליוו את הבלוג בצעדיו הראשונים. עמלתי לא מעט מתוך ניסיון לגבש קול ושפה שיאפיינו אותו. כמובן שכשלתי כישלון חרוץ, ובדיעבד אחד ממקורות ההנאה שלי מהכתיבה כאן היה היעדרם של קול אחיד או שפה אחת.
-
אחד הכללים שקבעתי לעצמי בתחילת הדרך היה הימנעות מוחלטת משימוש במילה "אני" ומשימוש בכתיבה בגוף ראשון. ההנחה הייתה כי מאחר שממילא כתיבת בלוג היא פעולה נרקיסיסטית, זה יהיה מוגזם להעצים את האהבה העצמית עם דיבורים נוסח "אני אני אני". ובכן, עמדתי בכבוד בכלל הזה במשך שלושה פוסטים שלמים.
-
לאחרונה התחלתי לשים לב יותר ויותר שאחת התוצאות של הפרסומים בבלוג הזה היא הימנעות של חברים מלהציע מקומות להיפגש בהם, מתוך חשש שטעמם בקפה אינו עומד בסטנדרט הגבוה שהוצב, ומתוך חשש שהם יזכו לנחירות בוז אישיות או פומביות. ובכן, אין כל כך מה לדאוג. בדרך כלל אני סובל בשקט ושותה תה.
-

אם אני יכול להצביע על כישלון משמעותי של הבלוג בשנתו הראשונה, אזי מדובר בהצעות הנישואין ש(לא) קיבלתי בעקבותיו. הזמנתי כאן, בבוקסה למעלה מצד שמאל, כל דכפין להציע לי להיות איתו לנצח, ובמשך שנה שלמה קיבלתי הצעה אחת, אמנם מבחור חמוד להפליא, ואולם התברר שהמיועד היה מסובך בפלילים ובינתיים הוא אף איבד עצמו לדעת.-
-
=
-
תודה על תשומת הלב עד כה. לי היה כיף, מקווה שגם לכם. שואף להמשיך להיות כאן כל עוד יש מה להגיד.

ובזמן שאתם הוגים בכוכב נולד

אליאב כתב על המושג "דרום" כמושג מטאפיזי, כאשר מושג זה לא מבטא בהכרח ממצא גיאוגרפי כי אם מצב תודעתי.
-
הדברים של אליאב, המאזכרים גם שתי ארוחות שסעד (למרבה הצער ללא פירוט התפריט), עוררו בי תיאבון עז. אכלתי חומוס של "מרכז החומוס האסלי" שקניתי מבעוד מועד בגרורה שהם שלחו מיפו לסמוך למקום מגוריי. מאחר שממילא לא מדובר באוכל מרזה במיוחד, רכשתי עם החומוס רק פיתה אחת. הבעיה הייתה כאשר נגמרה הפיתה ונותרו עוד חומוס וסלט ירקות. לא היה מנוס ואת יתרת החומוס ניגבתי עם לחם שיפון-אגוזים של הבראסרי. בטרם אלך לעמוד בפינה כעונש, אשלים את מעגל המחשבה שאליאב פתח אצלי.
-
אורלי קסטל-בלום, בספרה המשעשע טקסטיל, כתבה סאטירה די עצובה על החיים אי שם במאיון העליון.

"שעות ספורות אחרי שהסתלק (בן-זוגה), יצאה מדירת הטְרִיפְּלֶקס שביוכבד בת-מרים פינת אלכסנדר פן, תל-ברוך-צפון, אָמַנְדָה גרובר, אשתו של עירד גרובר, ונסעה במכונית הביואיק-בוֹרדוֹ שלה למֶדִיקָל פְרוֹנְטְלַיין באגף החדש של Sea and Sun, כדי לעבור ניתוח לא-פשוט אצל הרופא מספר שתיים בעולם בתחום הפלסטיקה הפולשנית, ישראלי-לשעבר, דוקטור כרמי יָגוֹדָה.
-
מדרזדן שבגרמניה הובהל דוקטור יגודה לניתוח של השתלת שכמות, אשר נעשה מאוד מבוקש בקרב נשים בעלות אמצעים שהשנים שחקו להן את קוץ השכמה ועשו להן גב שטוח ומשעמם, הן בשעת תנועה והן באי-תזוזה".

ספרה של קסטל-בלום נפתח בעמידה על שמה של השכונה החדשה בה מתגוררת משפחת גרובר:

"מבחינה גיאוגרפית נמצאת תל-ברוך-צפון צפונית לתל-ברוך הישנה, אבל גם דרומית לקריית-שאול הוותיקה, המפורסמת בשני בתי הקברות העצומים שלה: האחד לחללי מערכות ישראל, והאחר למתים רגילים שכבר כמעט לא נקברים בו מטעם המדינה, כי הוא עמוס-לעייפה וחלקות הקברים שם נדירות ועולות הון-תועפות.
-
חרף הקרבה לקריית-שאול, לא העלה בדעתו איש מהוגי השכונה שקמה כמו בן-לילה לקרוא לשכונה החדשה קריית-שאול-דרום. ובצדק. המילה 'דרום' בַּ'צפון' מעוררת זעזוע בקרב רבים, ולקרוא לפרבר צפון תל-אביבי קריית-שאול-דרום יהיה התאבדות פיננסית וגם חוסר רגישות חברתית. אבל מקימי תל-ברוך-צפון (תב"צ) לא היו טיפשים. הם קדחו לעומק המחשבה האנושית ולקחו בחשבון הן את ההבדל בתודעה הציבורית בין 'תל' ל'קריה', והן את ההבדל בין צפון לדרום. לתוך הקונספט המוצלח שלהם הם קיפלו בעורמה רבה את המוות, הבלאי והכלייה – כלומר את היעדרם של אלה. הם רצו וקיבלו מקום יוקרתי שאמר: באתי לתמיד, ובקרוב יקום דור שלא יידע על אי-קיומי".

צפייה ישירה

(יש ללחוץ להגדלה)

היום משכנות עוני – מחר גני שפת ים

"עיריית תל-אביב-יפו החליטה לקדם תכנית-אב לעיר תוך שימוש בשיטות התכנון האסטרטגי, המשלבות את המושגים העכשוויים של התכנון והניהול העירוני הכוללני עם עקרונות הניהול האסטרטגי מעולם העסקים. תהליך הניהול העירוני האסטרטגי הוא תהליך מתמשך ומחזורי של יישום, ניתור, והערה של הפרוגראמות, הפעולות והפרוייקטים העיוניים" (תכנית אב אסטרטגית לתל אביב, דו"ח מס' 1, תכנית פעולה, עיריית תל-אביב-יפו, מינהל ההנדסה, 2001. ובמלים אחרות: רון ל. האברד הגיע לתל-אביב)

=
-
לפני מספר חודשים פורסמה ב"הארץ" כתבה מלבבת של נעם דביר על נחום זולוטוב, האדריכל שתכנן את הסופרמרקט הראשון בישראל, ברחוב בן-יהודה בתל-אביב שנפתח בשנת 1958. זולוטוב, באותה העת אדריכל צעיר, לא הכיר את עקרונות התכנון של סופרמרקט והוא נסע להשתלם בשווייץ, שם לטענתו נפתחו לו העיניים למראה הפלא בפעולה.
-
הסופרמרקט פועל במקום גם היום, ובכתבה מסופר על סיור שזולוטוב ערך שם עם בת זוגו.

"בדרך החוצה משופרסל בן-יהודה פוגשים בני הזוג זולוטוב את יצחק מקפה 'פרסטו', השוכן בבניין הצמוד. פעם זה היה מקום מפגש ידוע, אבל עם ירידת קרנו של רחוב בן-יהודה ונדידת הקונים, תחילה לרחוב דיזנגוף ואחר כך לקניונים, גם הקפה איבד אט אט את לקוחותיו. יצחק נזכר בהפגנות הסוערות שליוו את פתיחת הסופרמרקט. 'בן-יהודה זה לא מה שהיה, מת מה שהיה', הוא אומר. 'כל המכולות שהיו כאן מסביב סגרו. האמת, לי זה דווקא עשה טוב לעסקים, כי העובדים היו באים לשבת אצלי בסוף היום'.
-
לזולוטוב אין רגשות אשמה. 'זה ממש לא על המצפון שלי', הוא אומר. 'הטילו עלי משימה ארכיטקטונית. לא אני מחליט אם צריך סופרמרקט או לא. זה היה חידוש, אבל זה לא היה משהו חריג בעולם. אני ראיתי את היתרון הגדול לצרכן. יש כאלה שאומרים שזה לא פגע בחנוונים כי הם נצמדו בעצמם לסופרמרקט. יש כאלה שגם הלכו לעבוד שם'".

לעורכי דין לא היו סולחים בקלות על אמירות כאלה.
-
=
-
לצערי איני זוכר מי הגדיר חיבה לארכיונים כנקרופיליה. בכל אופן נתקלתי בהשוואה הזו כבר לאחר שעמדתי על דעתי כחובב ארכיונים, ובפרט ארכיוני עיתונות. ההנאה הגדולה מהשיטוט בארכיון, כך נדמה, נובעת מהמימד האירוני שהוא חלק בלתי נפרד מקריאת מסמכים מהעבר.
-
עיר עם קונספציה, ספרו המצויין של נתי מרום, מלווה את ההיסטוריה התכנונית של תל-אביב, שהתחילה בבניית עיר "יש מאין" על קרקע בתולית והמשיכה לאחר מכן בהתמודדות עם הקיים על מורכבותו הרבה, ובראשה הפער בין ה"צפון" ל"דרום".
-
פטריק גדס, מתכנן הערים הסקוטי, זכה להיות מחברה של תכנית האב הראשונה לעיר תל-אביב. בתכנונו את העיר, גדס שם דגש בין היתר על הגינון העירוני. מרום מספר:

"הגינון היה כמעט אובססיה אישית של גדס, שהתחיל את חייו המקצועיים כבוטנאי. הוא ייחס לו משמעות תרבותית עמוקה וחזר וציין אותו במקומות רבים בדו"ח יותר מעשרה עמודים מוקדשים לענייני גינון מנטיעת עצים וצמחים מטפסים לאורך הרחובות והשדרות ועד גידול תולעי משי, מחינוכם של הילדים לחקלאות בגינות בתי הספר ועד לנטיעתו של גן בוטני אוניברסיטאי ב'סנטרל פארק' של תל-אביב תחת הכותרת המניפסטים 'האידיאל הגנני בביטויו המעשי בתל אביב כעיר גנים', התפייט גדס וכתב כי תל אביב לא תהיה עוד 'עיר גנים' אחת מני רבות בעולם, אלא 'עיר גן פרי', 'עיר שקד', 'עיר הדרים', עיר גפן ותאנה', 'עיר תפוז'. את הפרדסים שייעקרו לצורך הפיתוח העירוני של תל אביב יחליפו עצי התפוז שיינטעו בתוך גינות העיר. בזכות גני הפרי שלה תהיה תל אביב לעיר שלום, שהרי 'מדעי החברה מאששים היום [..] את הקישור המעשי' בין תרבות עצי הפרי (ובמיוחד זו של עצי הזית) לשלום".

=
-
תהיות מסוג אחר מתעוררות כאשר מרום מספר על המשבר הדמוגרפי אליו נקלה תל אביב בשנות הששים:

"הסיבה העיקרית לשינוי במגמת גידול האוכלוסייה היית מאזן הגירה שלילי, תוצאה של תהליכי פרווּר מואצים. מרבית התושבים שעזו את תל אביב עברו אל הערים הסמוכות לה במטרופולין: בין 1962 ל-1966 איבדה תל אביב כמעט 50,000 תושבים ליישובי המחוז הסמוכים, מתוכם כמעט 25,000 תושבים לחולון ולבת ים וכ-15,000 תושבים לרמת גן ולגבעתיים. אם במחצית הראשונה של שנות ה-50 צמחו 'ערי הלוויין' סביב תל אביב בעיקר כתוצאה מהשתקעות עולים חדשים, הרי שמראשית שנות ה-60 הפכו כבר לפרוורים לכל דבר ומשכו אליהן תושבים מתל אביב שביקשו לשפר את תנאי מגוריהם. בעוד תל אביב מאבדת מאוכלוסייתה, ערי המטרופולין סביבה צמחו בקצב מהיר, לעתים מסחרר: בת ים, לדוגמה, שילשה באותה תקופה את מספר תושביה (מ-31,000 ב-1961 לכמעט 100,000 ב-1972); בחולון באותה תקופה הוכפלה האוכלוסייה (מ-49,000 ב-1961 ל-98,000 ב-1972)".

גם העובדה שעד ממש לא מזמן הירקון כונה "אלעוג'ה" ונתיבי איילון היו "ואדי אל-מצרארה" מזכירות שכל מה שמובן מאליו היום לא היה כזה אתמול וכנראה גם לא יהיה מחר.

תשבץ לשבת

דגל אורות התקווה של חלמנו

היה היה קרל מרקס. קרל מרקס המציא את המרקסיזם.
-
ואז בא ולדימיר איליץ' לנין. לנין התאים את המרקסיזם למציאות הפוליטית הרוסית והמציא את המרקסיזם-לניניזם.
-
לנין מת וירש אותו סטלין. הוא שיכלל את השיטה לנרקיסיזם-לניניזם.
-
=
-
יפתח: אני אוהב את סטלין. הוא מצחיק
-
רועי: אני חושש שאתה לא באמת יודע את משמעותן של המלים "אוהב" ו"שונא"
-
יפתח: ו"מצחיק"?
-
רועי: את זה אתה יודע. בוא נניח שתוחלת חייו של אדם בסביבתו של סטלין הייתה עולה על חמש שנים. היית רוצה להתחתן איתו?
-
יפתח: אני לא יודע. השפם שלו נראה לי מדגדג מדי
-
רועי: אתה רואה? אתה לא באמת אוהב אותו. אם באמת היית אוהב אותו, זוטי דברים כגון אלו - ואני יודע, "זוטי דברים" זה לא בדיוק תיאור הולם לשפם הספציפי הזה - לא היו מפריעים לך
-
יפתח: אצל סטלין גם בני אדם הם זוטי דברים. איזה איש מצחיק
-
רועי: מה שמעניין זה שהוא איש שההומור שלו הקדים את זמנו. בתקופת שלטונו, אף אחד לא הבין שזה מצחיק

עירוב שימושים

ביום שישי האחרון הלכתי ברחוב אבן גבירול. בצומת עם שדרות שאול המלך, בגדה הצפונית, נער מיוזע ביקש לתת לי פלאייר המודיע על מבצע של סניף "קפה קפה" הסמוך. סירבתי בנימוס. לאחר חציית הכביש לגדה הדרומית נערה מיוזעת ביקשה לתת לי פלאייר המודיע על מבצע על ה"קפה" של מקדונלדס. גם הפעם סירבתי בנימוס.

מסתבר שהנוער לא עוקב אחרי הבלוג.

=

ביום שבת, בדרך להפגנה נגד עובדי הילדים הזרים, נכנסתי ל"קפה היטלר" בשדרות רוטשילד כדי להשתין (בשירותים, בשירותים). ראיתי את ד"ר בעז נוימן יושב במקום. אז אני יכול להבין מדוע ד"ר להיסטוריה גרמנית של המאה ה-20 יימשך למקום בשם "קפה היטלר". ובכל זאת מאכזב שגם באקדמיה לא עוקבים אחרי הבלוג.

=

אין לי, נכון לעכשיו, עמדה מגובשת לגבי מדיניות ההגירה הראויה למדינת לישראל. אבל יש לי כמה כיווני חשיבה שמלווים אותי ביחס לסוגייה. אחד מהם קובע שמרגע שהמדינה החליטה שהיא זקוקה לסיועם של אזרחי מדינות זרות והיא הזמינה אותם לגבולותיה, ההגינות מחייבת שהיא תנהג בהם כמי שזקוקה להם ולא כמי שעושה להם טובה בהזמנתם הנה.

התפיסה האינסטרומנטלית הזו, לפיה ברגע שמהגר העבודה נכנס לארץ הוא מסומן כ"כבן אדם עם ייעוד ספציפי", באופן האוסר עליו להתחתן(!), להביא ילדים(!) או לעשות עוד מעשים השמורים לבני אדם "לא מסומנים" היא תפיסה בלתי נסבלת.

=

וכדאי להזכיר כמה דברים בסיסים שעמד עליהם פרופ' אריאל רובינשטיין בספרו (המאכזב) אגדות הכלכלה:

לפי חוקי המשחק הכלכלי של השוק החופשי, עודפים מזדמנים של ביקוש והיצע משפיעים על המחירים, לרבות על מחיר העבודה. ייבוא עובדים זרים בענף מסויים משפיע על היצע העבודה ומוריד את שכר העבודה של אלו העובדים או אלה שהיו יכולים לעבוד בענף. תנועת העובדים הזרים אינה נקבעת רק על ידי כוחות השוק .... קביעת מכסות הכניסה של עובדים זרים נותרה, גם במדינות הנוהגות בליברליות כלכלית, בידי מתכנן המשחק הכלכלי. כדי להיות עקבי עם עקרונות השוק החופשי הוא צריך לקבוע מדיניות ייבוא עובדים בענף מסויים שתהיה תלוייה במידת הקריטיות של המחסור בעובדים בתחום ותתעלם ממעמדם של המועסקים בו.

והנה, במשך שנים שרר בארץ 'מחסור' באחיות מוסכמות, במתכנתים ואפילו בפרופסורים לכלכלה, כמו בעובדים חקלאים, בעובדי סיעוד ובפועלי בניין. במונחים כלכליים מקובלים, הערך המוסף למשק של עובד בקבוצת המקצועות הראשונה, היה גבוה מהערך המוסף של עובד בקבוצה השנייה. בכל המקצועות הללו יש 'ים' של עובדים זרים שהיו 'מתים' לבוא ולעבוד אצלנו תמורת שכר נמוך משכר העובדים המקומיים. אבל לא ראינו בשדה התעופה רכבת אווירית של אחיות מוסמכות ומתכנתים, שלא לדבר על פרופסורים לכלכלה, וכן ראינו שם מטוסים עמוסים בפועלים תאילנדים, עובדי סיעוד פיליפינים ועובדי בניין רומנים. במשך שנים מתירה המדינה כניסת עובדים זרים בענפים שעובדיהם המקומיים אינם מאוגדים והם חסרי כוח פוליטי, ונמנעת מלעשות זאת בענפים שבהם מועסקים החזקים, למרות ששם תרומתם של העובדים הזרים למשק הייתה יכולה להיות גדולה יותר.

אז כאשר מתמזל מזלם של עורכי דין, חשבונאים, פרופסורים לכלכלה או מתכנתים והביקוש לבעלי המקצוע אלה עולה על ההיצע, הרי זה תקין ומבורך ששכרם יעלה, בבחינת 'חופש הביטוי של כוחות השוק'. ואילו כאשר נדמה שמתמזל מזלה של מי שיכולה לעבוד רק עבודה סיעודית, ועודף הביקוש מאיים להיטיב עמה, מופעלים לחצים להגמיש את חוקי המשחק ולהתיר ייבוא עובדים זרים, מה שמונע מכוחות השוק לעשות את שלהם. ... כדי להבין איך זה קורה לא צריך ללמוד כלכלה, אלא להיזכר בילדים החזקים ששינו את חוקי המשחק כאשר אלה לא מצאו חן בעיניהם".

געגועים לעוזי וייל

אני הצעתי לתלות שלט עם הכתובת "מי שלא נולד הפסיד". בסוף קיבלו את ההצעה של אוברשטורמבאנפיהרר הס לכתוב "העבודה משחררת". הוא בדיוק היה בתקופה כזו, קרא א.ד. גורדון באמבטיה (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון)
-
=
-
כשהתחלתי ללכת עם הכיפה הלבנה שלנו, גרופנפיהרר קרופס קרא לי. "הר אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס!" הוא צעק. "האם אדוני מעוניין להסביר לי מה הדבר המונח על הראש שלו?!"
-
ניסיתי לחשוב איך להסביר לו. פניתי אליו, "אחי...".הוא כבר לא אהב את זה. מוזר. חשבתי שהוא איש רחב אופקים. למשל, הוא לא שאל אף פעם את הרופא הפסיכופת הזה, עם הכפפות הלבנות, מה הוא עושה עם כל התאומות האלה (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש הסברים)
-
=
-
בכל זאת היה צריך להסביר. אמרתי לו, "דע לך, הר גרופנפיהרר קרופס, שכל רועה ורועה – יש לו ניגון מיוחד משלו".
-
אז מסתבר שאולי הוא מפקד ותיק, אבל את הניצוץ אין לו. ניסיתי להסביר עם משל אחר: "דע לך, שכל עשב ועשב – יש לו ניגון מיוחד משלו".
-
זה לא היה חכם, כנראה, כי בדיוק הייתה אז תקופת יובש מלובלין ועד לקרקוב. הוא החרים לי את הכיפה, וגם אמר לי להכניס את החולצה למכנסים. אבל כל עכבה לטובה" (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש המשך)
-
=
-
מכירים את הבחורים האלה, שחוסמים את שדרות רוקח עם הטרנזיט שלהם ומתחילים לרקוד לשם שמים? אז כל מה שהם יודעים הם למדו ממני. רק שאני לא עשיתי את זה עם טרנזיט אחד אלא עם טרנספורט שלם. כל הגנרל גוברנמן דיברו על זה ((או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש השלכות)
-
=
-
הדיבורים הגיעו אפילו לברלין, ורייכספיהרר הימלר בכבודו ובעצמו זימן אותי לבירור. בבירור ניסיתי להסביר, "מצווה גדולה להיות שמחים תמיד".
-
"ומה יותר שמח ממלחמה?!" הוא שאג.
-
אמרתי לו, "הר רייכספיהרר, אח שלי, על הרבי נחמן מברסלב שמעת?"
-
אז מסתבר שהוא לא שמע. אבל זה נתן לו רעיון לפלוש לאומן, להשתטח על קברו של הצדיק ((או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש דילוג קצר בזמן)
-
=
-
לקראת סוף המלחמה הפיהרר היה מעט אובד עצות, והרעיון להיפגש עם הרנטגן משדרות נכשל, כי הפיהרר והרנטגן התווכחו מי יבוא אל מי. חוץ מזה, התברר שהרב רנטגן לא מוכן לגבות את השכר שלו לפי הצלחה בפועל ((או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש סופגניות).
-
=
-
במקרה נתקלתי באותם ימים בפיהרר. זה היה טקס הדלקת נר ראשון ולא הייתה ריבת תות לסופגניות. אמרתי לו, "אחי, הר פיהרר, כל העולם כולו גשר צר מאוד". לפני שהספקתי להגיד לו את ההמשך, שהעיקר לא לפחד כלל, הוא צעק שהוא רוצה להפציץ את הגשר הזה עוד הלילה (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ובהזדמנות על ההמשך בארגנטינה)