לעשות נעים בגב

קראתי מאמר מעניין של עידו באום ב"הארץ" בנושא עתירת הרופאים המתמחים לבג"ץ, והוא עשה לי חשק לכתוב על נושא אחר והוא השפעת התחרות העסקית על מקצוע עריכת הדין.

הגישה הרווחת היא שתחרות עסקית מועילה לציבור: כאשר בעלי מקצוע פועלים במציאות תחרותית, ציבור צרכניהם נהנה משירותים ברמה גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר. אנסה להראות כיצד התחרות העסקית בין עורכי הדין עשוייה דווקא לפגוע בלקוחותיהם.

=

בעבר, כאשר בן אדם הלך לבעל מקצוע, כמו עורך דין או רופא, והציג את בעייתו, בעל המקצוע היה עורך את הדיאגנוזה וקובע את המתווה לטיפול. הוא היה אומר ללקוחו: זה יפה מאוד שאתה רוצה לנהוג על עגלת חייך, אבל כישורי הניווט המפוקפקים שלך הביאו אותך למקומך הנוכחי (כתב אישום בפלילים, תביעת מיליונים, סרטן), ולכן אני מבקש ממך לסגת לאחור ולתת לי לנהוג את עגלתך למקום מבטחים.

בימינו הרופאים הם עדיין בעלי סמכות, כאשר דוקטור גוגל, עמו מתייעצים החולים מעת לעת, הוא יותר מיטרד מאתגר של ממש. הבעיה של עורכי הדין היא חמורה יותר, משום שהם עוסקים במלים. ולקוחות נוטים לסבור, משום מה, שגם הם מבינים במלים.

במשך תקופה ארוכה אני מלווה לקוח במאבקיו בבעלי תפקיד חשובים במשרד ממשלתי. ללא ספק מדובר במאבק בעל חשיבות ללקוח, ולמעשה כל עתידו המקצועי תלוי בתוצאותיו. הלקוח מתעקש להיות מעורב בכל שורה ושורה במסמכים שיוצאים מתחת ידי בעניינו. לפני מספר חודשים הגשנו עתירה לבית המשפט. כתבתי את העתירה במשך יומיים, ואז במשך יומיים נוספים הייתי עסוק בהתמודדות עם ההערות של הלקוח לעתירה.

מעורבות של לקוחות בכתבי טענות שמוגשים לבית המשפט היא בעייתית. הם מתקשים להבחין בין עיקר לטפל, הם לא יודעים להבחין בין טענות שלבתי המשפט קל לקבל לבין טענות שבתי המשפט נוטים לדחות, והם לא יודעים להתאים עצמם לקשב המוגבל של שופט שהעומס המוטל עליו הוא כבד.

במציאות תחרותית, כאשר הוא נאבק עם עוד עשרה עורכי דין על כל תיק, עורך הדין אינו יכול להרשות לעצמו לפסול את הערות הלקוח ולהגיד לו "אני יודע מה טוב בשבילך יותר טוב ממך". התוצאה היא שכאשר עורך הדין כותב את המסמך הוא מתרכז בניסיון לרצות את הלקוח ולא בניסיון לשכנע את השופט.

הלקוח עליו אני מדבר היה מאוד לא מרוצה מן השפה ה"חלבית", לטענתו, בה השתמשתי בעתירה. הוא היה מעוניין שנציין במפורש שפקידי הציבור באותו משרד ממשלתי "מחפשים אותו", "החליטו להרוס אותו", ושהם "נוהגים ברשעות כלפיו". ניסיתי להסביר לו שאני לא נוהג להתנסח כך. זה לא רק עניין של סגנון, אמרתי, אלא גם עניין מהותי: בתי משפט לא אוהבים שפה מתלהמת, והם לא אוהבים שמייחסים לעובדי ציבור שיקולים זרים (אלא אם יש ראיות טובות שיגבו את הטענה). הרבה יותר קל לשכנע את בית המשפט שעובד הציבור נהג בתום לב, אבל פשוט שגה.

=

במאמרו, עידו באום מספר על העתירה לבג"ץ של הרופאים המתמחים ועל לשונה הבוטה. בין היתר הוא מצטט מכתב העתירה את המשפט הבא: "התעלמות בין הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים המתמחים ושל הרופאים המומחים, ובכלל זה מהתפטרותם האישית של העותרים, מהווה את חקיקתו של חוק יסוד: העבודה בכפייה".

איני מכיר את עורכת הדין של הרופאים המתמחים, אך יש לי יסוד סביר להניח שהיא עורכת דין מצויינת. ככל שאני צודק אז היא יודעת שמדובר במשפט שמוטב היה לולא נכתב בעתירה. מדובר במשפט בוטה במיוחד, שאמור להקפיץ לשופטים את הפיוז. אם שופטים לא אוהבים שמטילים רבב בעובדי ציבור, בטח שהם לא יאהבו לקרוא שמייחסים לשופטים אחרים אחריות על "עבודת כפייה", על כל המשתמע מן הביטוי הקשה הזה. למעשה אני חושב שאם היה מדובר בעניין אחר, פחות חשוב ותקשורתי, אז היה במשפט מהסוג הזה כדי לסגור את ליבם של השופטים ולשכנע אותם באי-צדקת הטוען, שכן ההתלהמות היא מפלטו של מי שאין לו טיעונים משפטיים של ממש*.

*יש לי זוג חברים, עורכי דין בעוונותיהם. הגבר עובד במשרד של אביו, עורך דין מצליח. כאשר האב מופיע בבית משפט ומושמעת באוזניו טענה טובה שאין באפשרותו להתמודד איתה בצורה אינטיליגנטית, הוא טוען בנחרצות "בכל שנותיי כעורך-דין לא נתקלתי בטענה כל כך חסרת בסיס". בימיו הראשונים של הבן כעורך דין, כשזה התכונן לדיון ושאל את אביו כיצד ניתן להשיב לטענת הצד השני, האב חזר על המנטרה הזו. הבעיה היא שטענה כזו עושה הרבה יותר רושם כשהיא נשמעת מפי עורך דין עם ותק של 30 שנה, ולא מפי עורך דין בן יומו.

אני לא נכנס כאן לתוכנו של הטיעון אלא רק לסגנון: ניתן היה לטעון, למשל ש"התעלמות בית הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים ... מהווה פגיעה אנושה ובלתי מידתית באוטונומיה של הפרט המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". החלופה שהצעתי, לדעתי, היא קשה, אבל לא בוטה, וקיים סיכוי לא מבוטל שהיא הייתה מדברת ללבם של השופטים ומשכנעת אותם, או לפחות מאלצת אותם להתמודד איתה בצורה יסודית.

אבל גם אם אתה עורך דין מצויין הרי יש לך לקוחות שתמיד יכולים למצוא עורך דין אחר. כאמור, קשה להסביר ללקוחות שיש עוצמה באנדרסטייטמנט, ולפעמים יותר קל ופשוט להיכנע להתלהמותם. למעשה גם חברת הביטוח של עורך הדין אמורה להיות יותר מרוצה: הלקוחות לא יכולים לתבוע את עורך הדין על רשלנות מקצועית שעה שהוא פעל בהתאם להוראותיהם.

=

את התחרות בין עורכי הדין לא נבטל, אז אסתפק בהמלצה (ללא תשלום!): אם חס וחלילה תיקלעו להליך משפטי, אל תבקשו מעורך הדין לכתוב כתב טענות שישכנע אתכם (ואתם ממילא משוכנעים), אלא תבקשו ממנו לכתוב כתב טענות שישכנע את השופט. נכון, זה לא יעשה לכם נעים בזמן קריאת כתב הטענות, אבל אולי זה יעשה נעים בשעת קריאת פסק הדין.