יום שבת, 22 באוקטובר 2011

לעשות נעים בגב


קראתי מאמר מעניין של עידו באום ב"הארץ" בנושא עתירת הרופאים המתמחים לבג"ץ, והוא עשה לי חשק לכתוב על נושא אחר והוא השפעת התחרות העסקית על מקצוע עריכת הדין.


הגישה הרווחת היא שתחרות עסקית מועילה לציבור: כאשר בעלי מקצוע פועלים במציאות תחרותית, ציבור צרכניהם נהנה משירותים ברמה גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר. אנסה להראות כיצד התחרות העסקית בין עורכי הדין עשוייה דווקא לפגוע בלקוחותיהם.

=


בעבר, כאשר בן אדם הלך לבעל מקצוע, כמו עורך דין או רופא, והציג את בעייתו, בעל המקצוע היה עורך את הדיאגנוזה וקובע את המתווה לטיפול. הוא היה אומר ללקוחו: זה יפה מאוד שאתה רוצה לנהוג על עגלת חייך, אבל כישורי הניווט המפוקפקים שלך הביאו אותך למקומך הנוכחי (כתב אישום בפלילים, תביעת מיליונים, סרטן), ולכן אני מבקש ממך לסגת לאחור ולתת לי לנהוג את עגלתך למקום מבטחים.

בימינו הרופאים הם עדיין בעלי סמכות, כאשר דוקטור גוגל, עמו מתייעצים החולים מעת לעת, הוא יותר מיטרד מאתגר של ממש. הבעיה של עורכי הדין היא חמורה יותר, משום שהם עוסקים במלים. ולקוחות נוטים לסבור, משום מה, שגם הם מבינים במלים.

במשך תקופה ארוכה אני מלווה לקוח במאבקיו בבעלי תפקיד חשובים במשרד ממשלתי. ללא ספק מדובר במאבק בעל חשיבות ללקוח, ולמעשה כל עתידו המקצועי תלוי בתוצאותיו. הלקוח מתעקש להיות מעורב בכל שורה ושורה במסמכים שיוצאים מתחת ידי בעניינו. לפני מספר חודשים הגשנו עתירה לבית המשפט. כתבתי את העתירה במשך יומיים, ואז במשך יומיים נוספים הייתי עסוק בהתמודדות עם ההערות של הלקוח לעתירה.

מעורבות של לקוחות בכתבי טענות שמוגשים לבית המשפט היא בעייתית. הם מתקשים להבחין בין עיקר לטפל, הם לא יודעים להבחין בין טענות שלבתי המשפט קל לקבל לבין טענות שבתי המשפט נוטים לדחות, והם לא יודעים להתאים עצמם לקשב המוגבל של שופט שהעומס המוטל עליו הוא כבד.

במציאות תחרותית, כאשר הוא נאבק עם עוד עשרה עורכי דין על כל תיק, עורך הדין אינו יכול להרשות לעצמו לפסול את הערות הלקוח ולהגיד לו "אני יודע מה טוב בשבילך יותר טוב ממך". התוצאה היא שכאשר עורך הדין כותב את המסמך הוא מתרכז בניסיון לרצות את הלקוח ולא בניסיון לשכנע את השופט.

הלקוח עליו אני מדבר היה מאוד לא מרוצה מן השפה ה"חלבית", לטענתו, בה השתמשתי בעתירה. הוא היה מעוניין שנציין במפורש שפקידי הציבור באותו משרד ממשלתי "מחפשים אותו", "החליטו להרוס אותו", ושהם "נוהגים ברשעות כלפיו". ניסיתי להסביר לו שאני לא נוהג להתנסח כך. זה לא רק עניין של סגנון, אמרתי, אלא גם עניין מהותי: בתי משפט לא אוהבים שפה מתלהמת, והם לא אוהבים שמייחסים לעובדי ציבור שיקולים זרים (אלא אם יש ראיות טובות שיגבו את הטענה). הרבה יותר קל לשכנע את בית המשפט שעובד הציבור נהג בתום לב, אבל פשוט שגה.

=

במאמרו, עידו באום מספר על העתירה לבג"ץ של הרופאים המתמחים ועל לשונה הבוטה. בין היתר הוא מצטט מכתב העתירה את המשפט הבא: "התעלמות בין הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים המתמחים ושל הרופאים המומחים, ובכלל זה מהתפטרותם האישית של העותרים, מהווה את חקיקתו של חוק יסוד: העבודה בכפייה".

איני מכיר את עורכת הדין של הרופאים המתמחים, אך יש לי יסוד סביר להניח שהיא עורכת דין מצויינת. ככל שאני צודק אז היא יודעת שמדובר במשפט שמוטב היה לולא נכתב בעתירה. מדובר במשפט בוטה במיוחד, שאמור להקפיץ לשופטים את הפיוז. אם שופטים לא אוהבים שמטילים רבב בעובדי ציבור, בטח שהם לא יאהבו לקרוא שמייחסים לשופטים אחרים אחריות על "עבודת כפייה", על כל המשתמע מן הביטוי הקשה הזה. למעשה אני חושב שאם היה מדובר בעניין אחר, פחות חשוב ותקשורתי, אז היה במשפט מהסוג הזה כדי לסגור את ליבם של השופטים ולשכנע אותם באי-צדקת הטוען, שכן ההתלהמות היא מפלטו של מי שאין לו טיעונים משפטיים של ממש*.

*יש לי זוג חברים, עורכי דין בעוונותיהם. הגבר עובד במשרד של אביו, עורך דין מצליח. כאשר האב מופיע בבית משפט ומושמעת באוזניו טענה טובה שאין באפשרותו להתמודד איתה בצורה אינטיליגנטית, הוא טוען בנחרצות "בכל שנותיי כעורך-דין לא נתקלתי בטענה כל כך חסרת בסיס". בימיו הראשונים של הבן כעורך דין, כשזה התכונן לדיון ושאל את אביו כיצד ניתן להשיב לטענת הצד השני, האב חזר על המנטרה הזו. הבעיה היא שטענה כזו עושה הרבה יותר רושם כשהיא נשמעת מפי עורך דין עם ותק של 30 שנה, ולא מפי עורך דין בן יומו.

אני לא נכנס כאן לתוכנו של הטיעון אלא רק לסגנון: ניתן היה לטעון, למשל ש"התעלמות בית הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים ... מהווה פגיעה אנושה ובלתי מידתית באוטונומיה של הפרט המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". החלופה שהצעתי, לדעתי, היא קשה, אבל לא בוטה, וקיים סיכוי לא מבוטל שהיא הייתה מדברת ללבם של השופטים ומשכנעת אותם, או לפחות מאלצת אותם להתמודד איתה בצורה יסודית.

אבל גם אם אתה עורך דין מצויין הרי יש לך לקוחות שתמיד יכולים למצוא עורך דין אחר. כאמור, קשה להסביר ללקוחות שיש עוצמה באנדרסטייטמנט, ולפעמים יותר קל ופשוט להיכנע להתלהמותם. למעשה גם חברת הביטוח של עורך הדין אמורה להיות יותר מרוצה: הלקוחות לא יכולים לתבוע את עורך הדין על רשלנות מקצועית שעה שהוא פעל בהתאם להוראותיהם.

=

את התחרות בין עורכי הדין לא נבטל, אז אסתפק בהמלצה (ללא תשלום!): אם חס וחלילה תיקלעו להליך משפטי, אל תבקשו מעורך הדין לכתוב כתב טענות שישכנע אתכם (ואתם ממילא משוכנעים), אלא תבקשו ממנו לכתוב כתב טענות שישכנע את השופט. נכון, זה לא יעשה לכם נעים בזמן קריאת כתב הטענות, אבל אולי זה יעשה נעים בשעת קריאת פסק הדין.

6 תגובות:

  1. אה, עכשיו השאלה היא האם עורכת הדין של הרופאים 'נכנעה' להתלהמות של הרופאים או לחילופין שהיא רוצה להופיע כזועמת עם קצף על השפתיים במתכוון.
    כלומר, אם נתן זהבי קורא למישהו 'מאנייק' בשידור זה לא חדש, אבל אם נאמר נחום ברנע יכתוב דבר כזה אז אנשים יגידו לעצמם 'וואו, אם ככה כנראה שבאמת יש כאן משהו מאד חמור ורציני אם אפילו הוא מתנסח ככה'

    השבמחק
  2. אני חושש שנפלה טעות בהנחה שלך. ככל שאתה טוען שכתב טענות מתלהם אינו יעיל עבור הלקוח, ואף עשוי להזיק לו, הרי שעורכי הדין שאינם פועלים על פי צו ליבם ומקצועיותם, אלא על פי המלצת לקוחם (המתלהמת), לא יגיעו לכל הישגים. במצב דברים כזה, דווקא עורכי הדין אשר עומדים על המשמר ומקפידים על דרך ניסוחם, הם אלו אשר יגיעו להישגים, יצברו מוניטין וישגשגו.
    כך שלדעתי ניתן, ואף רצוי, להקשיב קשב רב ללקוח, לעשות שימוש בדברי הטעם שהוא אומר (אם יש כאלו) ולהסביר, באדיבות ונחרצות, מדוע שאר הדברים אינם מסייעים לו.
    לבסוף, לגבי ההשוואה לרופאים - חולים רבים מסרבים להישמע להוראות רופאיהם, פונים לחוות דעת שניה ושלישית ועושים בסוף מה שנראה נכון לדעתם.
    רופאים, בניגוד לעורכי דין, אף לא נמדדים על פי הצלחתם (לפחות אין כזה דירוג שאני מכיר).
    רק אם המל"ג תאשר פתיחתם של בתי ספר לרפואה בכל מכללה זניחה ונידחת, או אז אפשר יהיה להשוות בין מצבם העגום של עורכי הדין לזה של הרופאים.

    השבמחק
  3. אנונימי -
    לגבי תחרות בין עורכי דין - תיאורטית אתה צודק אבל מעשית לא. השוק הזה לא באמת יכול להיות משוכלל בשל העובדה שלציבור חסרים הידע והיכולת לבחון את התפקוד של העוסקים ולהשוות ביניהם. חוץ מזה, אני לא חושב שיש עורכי דין שלא "נכנעים" ללקוחות שלהם, פרט לפרקליטים.
    לגבי ההשוואה לרופאים - כמובן שישנן פניות לחוות דעת שנייה ושלישית, אבל בסופו של דבר החולה יבחר בטיפול של הרופא שישכנע אותו שהוא היעיל ביותר, או בטיפול שיקיים את היחס האופטימלי בין יעילות לבין סיכון נמוך. בהמשך החולה לא יתערב בשיקולי הרופא לגבי מינון התרופות או גודל הסכין שתיבחר.
    לגבי דירוגים - נהוג לערוך משאלים בקרב עורכי הדין על הקולגות שלהם. כמובן, מעטים המקרים בהם מודדים עורכי דין לפי התוצאות שהם מספקים. קח לדוגמא את אביגדור פלדמן, שנחשב עורך דין מצויין, אולי הטוב בתחומו, שכמעט לעולם מפסיד. הוא מפסיד כי הוא לוקח בעיקר תיקים קשים. אגב, אני בטוח שהוא היה מנהל את ההגנה של קצב אחרת אם הלקוח שלו היה מאפשר לו. זה לא מסוכן, אגב, שרופאים ייבחנו על פי הצלחתם? זה לא יוצר תמריץ שלילי לגבי בחירת מטופלים קשים?
    ולגבי מצבם העגום של עורכי הדין: אני מאוד מקווה שלא נגיע למצב שבו אנשים לא-ראויים יוכלו ללמוד רפואה בישראל, כפי שקורה לגבי לימודי משפטים. אני מקווה שזה לא יקרה לא לא שפני שאני דואג לציבור הרופאים או לציבור עורכי הדין, אלא מפני שאני דואג לציבור הרחב. וכבר אמרתי באחת התגובות לפוסט הקודם - אני רואה הבדל מובהק בין רופאים לעורכי דין: רופאים תורמים לחברה ועורכי דין לא.
    ולסיום - אם אתה אחד האנונומים שכבר הגיבו - אשמח אם תאמץ כינוי (גם אם לא אמיתי) כדי שיהיה ניתן לתת לך זהות משל עצמך בין כל האנונימים. אם אין לך רעיון אציע את הכינוי "סטיב".

    השבמחק
  4. נדמה לי שד"ר גוגל הוא מטרד שנדמה לי שמשקלו רב מזה שאתה מייחס לו. אני מכיר אנשים שעל סמך עצותיו הטובות של ד"ר גוגל (ולפעמים אפילו של בן דודו המפגר, ד"ר יאהו!) מחליטים לשנות את אופן נטילת התרופות שרשם להם ד"ר למד-שבע-שנים-עשה-התמחות-וקיבל-רישיון-כדין. הם נוטלים פחות כי הם שמעו שזה עושה התקפי לב, הם נוטלים יותר כי הם שמעו שסיכויי החלמתם עולים אם הם מפגיזים את גורם המחלה, הם שומרים את הכדורים שנותרו להם אחרי שסיימו לקחת את מה שסיימו ומשתמשים בהם שוב אחרי שנים, כי הם ד"ר גוגל אמר להם שמה שיש להם עכשיו זה בדיוק מה שהיה להם פעם ושתאריך התפוגה שעל האריזה זו פיקציה של היצרנים ומכוני התקינה.

    ולעניין הצורך לרצות את הלקוח אני, כמובן ולמרבה הצער, מסכים.

    השבמחק
  5. דווקא המצב שתיארת לגבי העתירה הוא מצב פחות מטריד. זה שלב שהשקעת כ"כ הרבה שעות והלקוח כל כך מושקע כספית - שיש לך יכולת לעמוד מולו ולהתווכח.

    אבל הבעיה הבסיסית קיימת. מצופה ממך לצעוק. להתלהם. לדפוק חזק על השולחן. להיות מה שהלקוח חושב על עורכי דין: בן זונה מניאק, אבל בן זונה מניאק שמייצג אותו.

    איכס.

    השבמחק
  6. מעניין שבחרת את עו"ד פלדמן ותיק קצב כדוגמה. לתומי הנחתי, שכשאתה כבר מגיע למצב שבו אתה נדרש להיעזר בשירותיו של תותח בקליבר של פלדמן, אתה יוצא מנקודת הנחה שהאיש יודע מה הוא עושה, ומה לאזוב קיר שכמוך ללמדו את עבודתו. עם זאת, ניכר שמשה קצב סובל (או נהנה) מהפרעת אישיות נרקסיסטית פתולוגית, ואנשים כאלה יגידו גם לבן ברננקי איך לבצע את עבודתו (לא יודעת למה, נראה לי שהוא האיש עם העבודה הכי קשה בעולם).

    אני לא יודעת אם היית פעם בצד של הלקוח. כשאנשים נזקקים לשירות משפטי, נראה לי שבדרך כלל הם לא עושים את זה מרצונם המלא והחופשי. בטח לא אם הם נאשמים בתיק פלילי, אבל גם לא אם הם התובעים בתיק אזרחי (שהרי אם מדובר בתיק שמצריך ייצוג משפטי, כלומר חורג מגבולות הגזרה של תביעות קטנות, כנראה שמדובר בעניין משמעותי). גם אם לא כל סיטואציה משפטית היא כזו בה אדם נלחם על חייו, הוא עדיין מגיע אליה מאוד אמוציונלי. הוא רוצה ג'ק מקוי. אם ה "דיי אין קורט" שלו לא כולל דם ואש ותמרות עשן, הוא מרגיש שהוא נדפק. כמו שכתב איל.

    קשה מאוד להסביר לאדם כזה שדווקא ניסוח משפטי יבש עשוי להיות יותר אפקטיבי. העניין הוא שבמקרים רבים זה לא נכון. שופטים הם בני אדם. שקולים וחכמים ומורמים מעם (נגיד), אבל בסופו של דבר טיעון טוב הוא כזה שפונה ללב שלהם. מגובה בחקיקה ותקדימים והכל, אבל אנושי. כזה שמבהיר להם בצורה המדויקת ביותר את המצב של הצד שאותו אתה מייצג. לצורך העניין, כשאתה עותר נגד מגדל בנווה צדק, אתה יכול להתפלפל חודשים ושנים עם תב"ע כזאת או אחרת ורישיון בנייה שיש או אין ומיליון תת סעיפים נוספים. מה שישפיע יותר מכל על ההחלטה זה כשתנאם בבית המשפט על הפגיעה חסרת התקנה במרקם החיים השברירי של תושבי השכונה. כי זה הטיעון האנושי ולצערו של הצד המפסיד, זה הטיעון שעובד.

    ואם כבר אביגדור פלדמן, הזדמנות טובה להעלות שוב את המאמר המושלם, "על שופטים וחמורים":
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1189810

    השבמחק