לב שבור הוא

נושא שביתת הרופאים מכאיב לי ומרתיח את דמי יותר מכל נושא אחר שנדון בתקופה האחרונה בציבוריות הישראלית. הדם מבעבע בראשי, כך נדמה, משום שמדובר בנושא עדין, מורכב וחשוב, שהשתלט עליו שיח שטחי, מיתמם, מתלהם ועלוב. אתחיל מהסוף ואגלה שאין לי את הכלים לדעת אם הסכם השכר עליו חתמו המדינה והסתדרות הרופאים הוא הסכם טוב (למי?) או לא. ההבדל ביני לבין אחרים, במיוחד כאלה שמסוגלים להיות נחרצים ב-140 תווים, הוא שאני מודה בזה. מאחר שאין לי את הכלים לנתח את הפרשה העגומה הזאת, ממילא אין לי השקפה סדורה בנושא. מה שיש לי הוא מספר הערות בצד הדברים, מתוך שאיפה, אולי נאיבית, שאשכנע גם אתכם שאולי יש כאן יותר ממה שנדמה. אני מתנצל מראש שיצא פוסט ארוך מדי, בערך פי ארבעה מן המומלץ. אבל העורך האכזר יצא לחופשת הסוכות והוא הותיר אותי בודד במערכה.

1. הציבור בעד שביתה? הציבור הישראלי מתעב שביתות: הוא לא אוהב את העבודה המאורגנת, לא מבין את ההצדקות לקיומה ולא אוהב את העובדים המאורגנים. לעתים מזומנות התקשורת מדווחת על שביתות מבלי להסביר בכלל מהו הסכסוך שהביא לשביתה, כאשר היא מתרכזת אך ורק בהשלכות השביתה על הציבור. ובכל זאת, במקרה של שביתת הרופאים, פתאום הציבור והתקשורת גם כן, התנהגו אחרת. מישהו שמע דיווחים על חולים שהמתינו במשך חודשים לניתוח ואז יום לפני התאריך המיועד הודיעו להם שיש שביתה והניתוח מבוטל? כיצד זה קורה שמי שהטיסה שלו לחופשה ביוון התעכבה בארבע שעות בשל שביתה נחשב כמי שחווה אסון נורא ואילו זה שחיכה חמישה חודשים לניתוח קטרקט בכלל לא קיים במשוואה הזו?

סיבה חשובה לכך היא שמקצוע הרפואה נחשב כנאצל ומוערך. אבל זו לא הסיבה היחידה או החשובה. הסיבה לכך היא שהרופאים, ובראשם הרופאים המתמחים, הם לא העובדים המאורגנים שאנחנו רגילים לראות. הם משכילים, יש להם עברית מושלמת - בלי ח' ו-ע' חס וחלילה, הם צעירים אבל כבר מצאו את עצמם בחיים, יש להם את רוב שערם בראשם, הם עונדים טבעת נישואין מוזהבת וגדולה מדי, והם מטפחים כרס קטנטנה וחיננית. הם בדיוק מי שאנחנו רוצים או היינו רוצים להיות, ואם לא אנחנו אז לפחות שילדינו יהיו כאלה. העובדה שהרופאים המתמחים מצטלמים כל כך יפה היא גורם חשוב למאבק הזה, והיא גם מאפשרת לחלקם להתנהג בצורה כל כך פסולה, תוך הפרת החוק ותוך סיכון חיי אדם.

2. שקרים שסיפרתי לעצמי. בשנתיים האחרונות מתפתחת תופעה מדאיגה של סכסוכי עבודה שמונהגים על ידי דמגוגים שלא נרתעים מהצגת יעדים בלתי אפשריים למשא ומתן. משא ומתן קיבוצי, כמו פוליטיקה, הוא אמנות האפשר, ובמידה רבה כבר בתחילת המשא ומתן ניתן לדעת מה אפשרי ומה לא. מנהיגי העובדים יודעים זאת היטב ובכל זאת קורה שהם מציגים דרישות, שלא רק שלא ניתן לגשר ביניהן לבין עמדות האוצר, אלא שלא ניתן לגשר ביניהן לבין ההישגים שיוצגו בסוף המשא ומתן. הסיבה לכך היא פשוטה: הצגת יעדים גרנדיוזיים היא כלי מצויין לסחיפת ההמונים וליצירת מוטיבציה למאבק. זה לא פשוט לשכנע עובדים לצאת לשביתה במהלכה הם לא יקבלו שכר. לכן המנהגים מבטחים להם הרים וגבעות. הבעיה מתחילה כשהעובדים לא מקבלים את אשר הובטח להם והם לא רוצים לחזור לעבודה. הפרקטיקה הזאת יוצרת משבר אמון גדול, שמבע אחד שלו היה בקרע בין ההסתדרות לעובדים הסוציאליים, ומבע אחר שלו הוא במרד של חלק מן הרופאים במתמחים בהסתדרות הרופאים המייצגת אותם. הדבר דומה, במידה מסויימת, למלחמת לבנון השנייה: על מנת להצדיק את המלחמה ראש הממשלה אולמרט הגדיר כיעד את שחרור החיילים החטופים, וזאת אף על פי שכל מי שעיניו בראשו ידע שמדובר ביעד שאינו בר-השגה. בכך אולמרט כרה לעצמו את הבור אליו נפל, שכן ללא יעד זה יתכן והמלחמה לא הייתה נתפסת ככישלון. אגב, המירמור של הרופאים על מנהיגיהם, ולפני כן גם הכעס של העובדים הסוציאליים ושל המורים, לא היה נחלתם של פרקליטי המדינה כשהסתיימה שביתתם. בדרך כלל אין לי דברים טובים להגיד על עורכי דין, אבל נראה שהעיסוק שלהם סייע להם להבחין בין דרישות ריאליות במשא ומתן לבין דרישות מופרכות שלא תושגנה בסוף התהליך. במלים אחרות, הם לא התפתו להאמין לשקרים שהם סיפרו לעצמם.

3. נלחמים על עתיד הרפואה הציבורית בישראל? כמו המורים בשביתתם הגדולה, כך גם הרופאים הצליחו לשכנע את דעת הקהל שהמאבק שלהם הוא בכלל לא מאבק על תנאי עבודתם, אלא על פני החברה הישראלית. אבל בסופו של דבר המשא ומתן הוא על תנאי העבודה ולא מעבר לזה. אני לא סבור שיש משהו רע בכך. מדובר בסכסוך ראוי ולגיטימי, אבל לא צריך לקשור לו כתרים לא לו.

מובן שרווחת ציבור הרופאים (או המורים, העובדים הסוציאליים, הפרקליטים, וכן של השוטרים שנמנעת מהם הזכות לשבות) היא אינטרס של הציבור כולו. אולם הרופאים עצמם לא אמונים על האינטרס של הציבור. אני מתקשה להבין איך מישהו הצליח לשכנע את הציבור שעתיד הרפואה הציבורית אמור להיקבע במשא ומתן עם הנציגים של 20,000 רופאים ולא, נניח, עם נציגי 7 מיליון האזרחים צרכני מערכת הבריאות. אני לא אומר, חלילה, שהרופאים לא אמורים להיות חלק משמעותי בתהליך, אבל העמדה שלהם היא בהחלט לא חזות הכל.

אמנם יש השקה בין האינטרסים של הרופאים לבין האינטרסים של הציבור הרחב, אבל יש גם ניגוד אינטרסים בין הרופאים לציבור, למשל בכל מה שקשור להפרטת מערכת הבריאות. בעיני (וזה עניין של השקפת עולם, אפשר לסבור אחרת) התהליך של הפרטת מערכת הבריאות הוא תהליך מתועב, והאינטרס הציבורי בעיני הוא בלימת התהליך והפיכתו. לכאורה הרופאים, או חלק ניכר מהם, לא יסברו כמוני, משום שעיסוקם הפרטי הוא זה שמניב להם, או שהם מצפים שיניב להם, בהמשך הקריירה, הכנסות נאות שלעולם לא ישתלמו להם במגזר הציבורי. לו הדבר היה תלוי בי הממשלה הייתה מתחילה היום בתהליך של הלאמת בתי החולים והמרפאות הפרטיים ואוסרת על הקמת מרפאות פרטיות חדשות. יש להניח שהרופאים לא יאהבו את היוזמה הזו, בלשון המעטה.

אם אני מבין נכון, וכאמור לא פשוט להבין מה קורה כאן, הרופאים מציגים שני טיעונים מדוע יוטב האינטרס הציבורי אם תתקבלנה דרישותיהם.

ראשית, לטענתם, הם עייפים. הם עובדים יותר מדי, במשמרות ארוכות מדי, וקיימת סכנה שהטיפול שהם מעניקים לחולים ייפגע כתוצאה מכך. זה טיעון משכנע. אבל הטיעון הזה נכון לא רק לגבי הרופאים המתמחים שעובדים בשירות המדינה. הוא נכון גם לגבי הרופאים המומחים שלאחר עבודתם בבית החולים הציבורי הולכים לעבוד במרפאות פרטיות. האינטרס הציבורי, אם כך, הוא שלא רק שמספר שעות העבודה של הרופאים בשירות המדינה יצומצם, אלא שהוא יוגבל גם בעבודתם במגזר הפרטי. אני בספק אם הרופאים יסכימו להגביל את מספר שעות העבודה שלהם במרפאות הפרטיות.

שנית, הרופאים טוענים שאם שכרם לא יעלה דרמטית הם ינטשו את המקצוע ויעברו להייטק, או לחילופין יעזבו את הארץ. גם הטענה הזו משכנעת במידה מסויימת. לטענה יש שני חסרונות: האחד: כפי שאציין בהמשך, הרופאים מאוד אוהבים את המקצוע שלהם, וספק אם הם ימהרו לעבור להייטק. השני: אני מניח שרוב רובם של הרופאים אוהבים את ישראל וקשורים אליה, וספק אם הם יהגרו לחו"ל. בכל אופן, גם אם מקבלים את הטענה כפי שהיא, היא טענה מרגיזה. היא לא טענה שמדברת על גמול ראוי לעבודה ראויה, אלא מדובר בטענה כוחנית שאומרת "תן לי כי אני יכול לדרוש את זה". כמובן, זו טענה לגיטימית, וזו נראית כמו טענה שעשוייה לגרום לאוצר המדינה לפתוח את הכיס, אבל לא מדובר בטענה שאמורה לעורר סימפטיה, ובטח שהיא לא מבטאת דאגה ל"עתיד הרפואה הציבורית בישראל".

4. רופאים אוהבים את העבודה שלהם. רופאים נמנים על הזן הנדיר של האנשים שבאמת אוהב את העבודה שלהם. זאת עבודה מעניינת, מאתגרת, מספקת, ומרגשת, גם במובן הסנטימנטלי וגם במובן האדרנליני. הגמול האישי שרופא מקבל מעבודתו עולה על זה שמקבלים בעלי מקצוע אחרים. יש לזה מחיר כלכלי: מי שאוהב את העבודה שלו ימשיך לבצע אותה גם אם השכר עבורה הוא נמוך יחסית. מצד שני, יש אנשים רבים שהיו מוותרים על חלק משכרם כדי לחוש סיפוק מעבודתם.

5. מרוויחים פחות מהעוזרת? בסכסוכי עבודה מסויימים העובדים שמחים להציג את תלוש שכרם כדי להראות כמה עלובה משכורתם. לעתים רבות המשכורת היא באמת עלובה. אני מניח שרוב הציבור התבייש לראות את תלושי השכר של העובדים הסוציאליים, שככל הנראה משתכרים פחות מחלק ניכר ממטופליהם. במשך חצי שנה של מאבקם לא נתקלתי ברופא שניאות לחשוף את תלוש השכר שלו. רק הושמעה שוב ושוב הטענה שהם משתכרים 26 ש"ח לשעה, פחות מהעוזרת שלהם. מנגד, גם האוצר לא חשף את תלושי השכר של הרופאים (השבוע הוא מסר נתונים על שכרם של מנהלי מחלקות בכירים, שלא ניתן ללמוד מהם דבר). מהמיסוך שנקטו שני הצדדים היה ניתן להסיק שהאמת אינה נחלתו של מי מן הצדדים בסיפור. והנה, בשעה טובה, "הארץ" פרסם השבוע תלוש שכר חודשי של מתמחה ממרכז הארץ, שביצע שש תורנויות. תלוש זה מראה ששכרו החודשי של המתמחה, עבור 258 שעות (זה המון, ללא ספק) הוא 15,609 ש"ח ברוטו (לפני התוספת שיעניק ההסכם שנחתם). אם מחלקים את שכר זה באופן גס ל-180 שעות + 108 שעות נוספות לפי תעריף של 200% מגיעים לשכר שעתי בסיסי של 39.5 ש"ח לשעה. האם מדובר בשכר ראוי לרופא? חד משמעית לא. האם הייתי מעניק להם שכר גבוה יותר? בהחלט כן. אבל מרגיז אותי שבניסיון לקבל את אהדתי משקרים לי. העוזרת מרוויחה פחות מהרופא ששוכר את שירותיה. בנוסף, לעוזרת אין אופק קידום, לא חוסכים לעוזרת לקרן פנסיה (אף על פי שכיום ישנה חובה חוקית לעשות כן), לא חוסכים לה לקרן השתלמות, והיא לא מקבלת 26 ימי חופשה בשנה + 20 ימי מחלה. כמובן, אין שום פסול בהטבות הסוציאליות האלה. הלוואי על כולנו. [אני חייב לציין, עם זאת, ששכר הבסיס המחושב עבור ההטבות הסוציאליות של הרופאים הוא מגוחך ממש - שליש בלבד מהשכר ברוטו. אבל זאת שאלה אם הרופאים המתמחים מעוניינים לקבל תוספת שכר מוקטנת יחסית, שתיחשב להם גם לצורך הפנסיה, או שהם מעדיפים לקבל תוספת שכר גבוהה כבר עתה, שלא תיחשב לצרכי פנסיה, מתוך הנחה שממילא החיסכון בימי ההתמחות יתגמד מול החיסכון הפנסיוני שיצטבר בתקופת עבודתם כמומחים].

6. האם אפשר להקטין את מספר התורנויות של הרופאים? אחד הנושאים הסבוכים שבהם דנו הוא מספר התורנויות הלא-הגיוני שהרופאים המתמחים נדרשים לבצע בחודש. הרופאים דרשו להקטין את מספר התורנויות הללו. עושים זאת, על ידי הוספת תקנים למערכת. השאלה כאן היא אם יש אנשים שיאיישו את אותם תקנים. אין לי מושג, אבל להבנתי התשובה היא שלילית. כלומר, אין יותר מדי רופאים מובטלים בארץ שמחכים שהמערכת תקלוט אותם. זו, אגב, אחת הסיבות לכך שהרופאים המתמחים העזו לאיים ב"התפטרות" המונית: לא מידפקים על המערכת רופאים נוספים, והם ידעו שהמדינה תילחץ והם יחזרו לתפקידם בסופו של דבר. אם כך, השאיפה להקטין את מספר התורנויות היא ראוייה, אבל ישנן מגבלות אובייקטיביות שאני לא בטוח שהוצגו לציבור באופן הוגן.

7. מי "התפטר"? אחזור בי במקצת משאמרתי קודם ואציין שלאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, הוא כנראה באמת אידאליסט שביקש להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על האינטרסים של הרופאים כעובדים. כך, בין היתר, הוא ביקש, יחד עם משרד האוצר, לחזק את בתי החולים בפריפריה, תוך מתן הטבות כספיות לרופאים בעובדים בהם. מנהלי בתי החולים במרכז הארץ לא אהבו את זה. הם לא אהבו את הרעיון שהם יקבלו פחות משאבים מבתי חולים אחרים (אף על פי שהם בתי חולים עשירים משמעותית). ובאופן מפתיע רק המתמחים בבתי החולים במרכז הארץ "התפטרו". בפריפריה לא. האם יכול להיות שה"מתפטרים" קיבלו עידוד ממנהלי בתי החולים שבכלל רצו לקבל יותר משאבים למוסדותיהם? האם יכול להיות שבפריפריה מרוצים מההסכם? ובעצם, למה ש-387 מתמחים ינסו לכפות שינוי של הסכם שאושר על ידי המוסדות המוסמכים של ארגון המאגד 20,000 רופאים?

8. התפטרות - סוס או מכונה? אחד הויכוחים הסוערים ביותר בעולם המשפט ב-20 השנים האחרונות, הגם שאינו מעניין את הציבור הרחב, נוגע להלכה שקבע השופט ברק המכונה "הלכת אפרופים". פסק הדין "אפרופים" דן בפרשנות של חוזים, והוא תוהה אם יתכן שבית המשפט, כאשר הוא מפרש הסכם, יתעלם מהלשון המפורשת של ההסכם והוא יקבע - על סמך ראיות שיוצגו בפניו - שהצדדים התכוונו לדבר אחר. הדוגמא הקלאסית היא של הסכם למכר דירה, במסגרתו הצדדים מסכימים בעל פה שהתמורה תעמוד על מיליון וחצי ש"ח אבל הם כותבים בחוזה מיליון ש"ח בלבד, על מנת להונות את רשות המסים. אם הדבר ייוודע, בית המשפט יקבע שההסכם האמיתי הוא על תמורה של מיליון וחצי ₪ אף על פי שהכתוב טוען אחרת. השופט ברק בחר להדגים זאת באופן ציורי:

"טול את ראובן האומר לשמעון: אני מציע למכור לך סוס שבבעלותי במחיר פלוני. שמעון משיב כי הוא רוצה לקנות את סוסו של ראובן באותו מחיר. שני הצדדים התכוונו למכונה ישנה שבידי ראובן, אשר בלקסיקון של שניהם מכונה 'סוס'. מהו החוזה שנכרת? נניח כי מלשונו הברורה של החוזה - שעניינו קנייה ומכירה של סוס - עולה כי אומד דעתם של הצדדים הוא במכירתה של חיה ההולכת על ארבע המכונה בעברית 'סוס'. זו הייתה הבנתו של כל קורא סביר (אובייקטיבי). מה טעם יש להכיר בחוזה בעל תוכן זה, כאשר שני הצדדים גמרו בדעתם למכור מכונה ישנה, אשר הנסיבות החיצוניות מלמדות כי הם כינו אותה 'סוס'?"

כלומר ברק אומר, שאם שני הצדדים להסכם מדברים על עסקה בסוס אולם למעשה מתכוונים לעסקה במכונה, יש להתייחס להסכם כאל הסכם במכונה, וזה אף על פי שהאדם הסביר, שלא מכיר את הצדדים, יקרא את ההסכם ויסבור שמדובר בעסקה בסוס. ברק אומר כאן את המובן מאליו. הבעיות מתחילות כשהמקרים הם פחות מובהקים.

מכתבי "ההתפטרות" של הרופאים המתמחים מזכירים את הלכת "אפרופים", משום שגם בעניינם ישנו פער בין הטקסט לבין התכלית העומדת בבסיסו. כאשר 387 הרופאים המתמחים הגישו את מכתבי "ההתפטרות" שלהם הם לא באמת ביקשו להתנתק מהמעביד שלהם ולחפש עבודה חדשה. הם ביקשו להפעיל לחץ קולקטיבי על המעביד הנוכחי שלהם על מנת להישאר עובדים שלו בתנאים טובים יותר. בעולם יחסי העבודה קוראים לזה "שביתה". הבעיה היא שלאחר שנחתם ההסכם, השביתה של המתמחים היא לא חוקית.

הרופאים המתמחים טענו שהם אנשים עצמאיים שהגישו את מכתבי ההתפטרות אינדיבידואלית. אכן כל רופא הגיש מכתב "התפטרות" באופן אינדיבדואלי, והוא עשה כן, באופן אינדיבדואלי באותו המועד, לאחר ההחלטה הקודמת של בית הדין וכמחאה על ההסכם הקיבוצי שנחתם. כל המתמחים מינו באופן אינדיבידואלי את אותם נציגים שיידברו עם משרד האוצר, נעזרו באופן אינדיבדואלי בייעוץ תקשורת של אותו "יועץ אסטרטגי" דוחה, ובאופן אינדיבדואלי הם כולם פנו לאותה עורכת דין שתייצג אותם בבית הדין. נדמה שכל האינדיבדואליות הזאת מוציאה שם רע לעדריות.

בנסיבות אלה, ולאחר שציטט בהרחבה מייל ששלחו מנהיגי המתמחים שקראו לרופאים להתפטר באופן אישי על מנת להשיג הישגים ארגוניים, בית הדין קבע, ולמעשה קשה לחשוב שהיה ניתן לקבוע אחרת, שמה שהם מכנים "התפטרות" הוא למעשה "שביתה". ולא סתם שביתה: מדובר בשביתה קשה, פוגענית, שמסכנת חיי אדם.

מספר ימים לפני כניסת "התפטרותם" לתוקף נפגשו נציגי המתמחים עם ראש הממשלה שביקש לתת לו ארכה של מספר ימים, והוא ביקש מהם לגלות אחריות. הדבר גרר ביקורת קשה ונטען כי על הממשלה היה לנהוג באחריות. אפשר לשאול בעצם מהו גילוי אחריות מטעם הממשלה, הרי לעולם משא ומתן תלוי בשני הצדדים. אבל גם אם על הממשלה רובצת אחריות, וגם אם היא השתחררה ממנה, אין הדבר אומר שעל הרופאים המתמחים לא רובצת אחריות. ובצורה בוטה ודמגוגית: כמה אנשים היו צריכים למות כאן, מבחינת הרופאים, כדי ללמד את נתניהו לקח?

אז האם בית הדין הארצי לעבודה פגע בזכות היסוד של כל אדם להתפטר? לא. המתמחים שחזרו למקום העבודה הם לא "עובדי כפייה". בית הדין אסר על עובדים מאוגדים לנקוט בצעדים ארגוניים לא-חוקיים, ואלה כמובן חדשות ישנות מאוד. בית הדין לא ימנע מאף רופא שמאס במקום עבודתו לעזוב אותה. אבל יש לזכור שעובד (מאורגן, להבדיל, אולי, מעובד בחוזה אישי) לא מתפטר ובמקביל מנהל משא ומתן על המשך תנאי העסקתו.

9. קשה. מקריאת פסק הדין של בית הדין עולה שלא היה ניתן להכריע אחרת. ובכל זאת היה לבית הדין מאוד קשה לתת את פסק הדין הזה, והשופטים ציינו במפורש בפסק הדין. הדבר נובע ממשבר אמון קשה בין ציבור הרופאים, והציבור הרחב הרחב לבין ההסתדרות הרפואית, הממשלה ובית הדין לעבודה, ומן הידיעה שפסק הדין לא ייקרא ושלא יהיה בו כדי לפתור את המשבר.

משבר האמון הזה נוצר, כמובן, מתנאי ההעסקה הלא-פשוטים של הרופאים, בעיקר המתמחים. אבל לא היה די בכך. המשבר לא היה יכול להיווצר ללא ההתנהגות הכוחנית של כל המעורבים, ללא הדמגוגיה, ללא המלים הריקות והמלים המסתירות, ללא האטימות וההיאטמות של המעורבים וחוסר היכולת להקשיב לאחר והיכולת לתת לו את התחושה שאתה מקשיב לו. את הנזקים נאמוד בעתיד, ובינתים כואב בעיקר הלב.