רק חיימקה שלי יודע איך לפלוט כדור

משבר הרופאים המתמחים ממשיך לעורר עניין. שלשום נערך דיון בבג"ץ בעתירת המתמחים כנגד החלטת בית הדין לעבודה שקבע כי התפטרותם של 387 רופאים מתמחים היא צעד ארגוני אסור ולפיכך היא בטלה.

בית המשפט העליון מקבל את הכרעותיו בהרכב של שלושה שופטים. לפיכך, כאשר השופט חנן מלצר זימן את הצדדים לדיון מקדמי בפניו כשהוא בגפו היה ברור שהוא מבקש לגשר בין הצדדים ושהוא לא מעוניין להביא להכרעה בטווח הזמן המיידי.

שי ניב, כתב העבודה של גלובס, פרסם אתמול בערב מאמר על הדיון בבג"ץ, ממנו עולה שכל הצדדים יצאו ממנו לא מרוצים.

ניב טוען שהשופט מלצר גילה הבנה מוגבלת בעולם העבודה (הרי ענייני עבודה בדרך כלל לא נידונים בבתי המשפט אלא בבתי הדין לעבודה), אשר הכעיסה את שני הצדדים. על פי דיווחו, בחלקו הראשון של הדיון השופט הכעיס את נציגי המדינה וההסתדרות הרפואית כאשר הוא ציין שהוא מתקשה להבין מהי הבעיה בפתיחת ההסכם הקיבוצי שנחתם לפני כחודש.

בחלקו השני של הדיון השופט גילה דעתו לפיה המתמחים הם יחידת מיקוח עצמאית (דעה שאף אחד מן המעורבים לא מחזיק בה: לא המדינה, לא ההסתדרות הרפואית, לא הרופאים המתמחים ולא בית הדין הארצי לעבודה), ומשמעות הדבר היא שלדעתו המתמחים זכאים להציג דרישות אך ורק ביחס לתקופת התמחותם, ולא ביחס לימיהם כמומחים צעירים (חלק ניכר מדרישות המתמחים, במידה רבה של צדק, מתייחס דווקא ליום שאחרי סיום התמחותם).

‫סיכומו של דבר: כל הצדדים יצאו מן הדיון לא מרוצים.

זו הזדמנות טובה לעסוק בפער בין תפיסת הציבור הרחב את מערכת בתי המשפט לבין תפיסת מערכת המשפט את עצמה.

רבים כעסו על בית הדין הארצי לעבודה על ניסיונו לדחות את ההכרעה בפרשה העגומה הזו, מתוך שאיפה שחלוף הזמן יסייע לצדדים להידבר ולהגיע להסכמה. כעסם נבע מן התפיסה, המקובלת בציבור הרחב ש"תפקידו של בית המשפט הוא להכריע בסכסוכים".

התפיסה הזו רואה בבית המשפט מעין כור שבו מותכים עובדות, עדויות, חוקים והלכות, כאשר השופט, בכוחותיו הצנטריפוגליים, מפריד בין עיקר לטפל ובין אמת לשקר עד אשר נוצר כדור פלוטוניום של צדק טהור.

ואולם, תפיסה זו היא מוטעית, גם להלכה וגם למעשה.

גם כאשר מערכת המשפט היא מושלמת, יש להעדיף הסכמה בין הצדדים על פני הכרעה של שופט ביניהם. יש לכך סיבות רבות. החשובה שבהן היא העובדה שהשופט נמצא בנחיתות אינפורמטיבית לעומת הצדדים: הוא לא מכיר את הנפשות הפועלות, הוא לא מכיר את הפרקטיקה שלהם, הוא לא מכיר את האינטרסים שלהם ולא מכיר את קווי הנסיגה שלהם. בהכרעתו שופט עלול לנהוג כפיל בחנות חרסינה, ולכן יש למזער את המקרים בהם הצדדים מפקידים את גורלם בידו.

אשר על כן תפקידו הראוי של בית המשפט הוא לא להכריע בסכסוכים. תפקידו הוא לתת לצדדים את הסביבה ואת הכלים ליישב את הסכסוכים, ולהכריע בהם רק בלית ברירה.

דגם אחד של שופט שעשוי לסייע ביישוב הסכסוכים הוא דגם השופט החכם והמנוסה, שראה הכל בחיים: כאשר הצדדים באים לפניו הוא מסביר לכל אחד מהם את הנקודות החזקות בטיעוניהם וכן גם את החולשות שלהם. כך, בהנחה שהצדדים רציונליים, השופט מסייע לצדדים להגדיר את המחלוקת האמיתית, שהיא מצומצמת משנדמה, באופן שמקל על השגת פשרה.

דגם אחר של שופט הוא זה הקטסטרופלי. השופט מפגין בורות ומציע הצעות בלתי סבירות עבור כל הצדדים. בשלב זה הצדדים מתחילים להריח את האסון שבקבלת פסק דין ואז הם מתחילים להידבר ביניהם בניסיון להימנע מהכרעת השופט. כמובן, רק שופטים חכמים מאוד מסוגלים להיות שופטים קטסטרופליים.