יום שישי, 14 באוקטובר 2011

לב שבור הוא

נושא שביתת הרופאים מכאיב לי ומרתיח את דמי יותר מכל נושא אחר שנדון בתקופה האחרונה בציבוריות הישראלית. הדם מבעבע בראשי, כך נדמה, משום שמדובר בנושא עדין, מורכב וחשוב, שהשתלט עליו שיח שטחי, מיתמם, מתלהם ועלוב. אתחיל מהסוף ואגלה שאין לי את הכלים לדעת אם הסכם השכר עליו חתמו המדינה והסתדרות הרופאים הוא הסכם טוב (למי?) או לא. ההבדל ביני לבין אחרים, במיוחד כאלה שמסוגלים להיות נחרצים ב-140 תווים, הוא שאני מודה בזה. מאחר שאין לי את הכלים לנתח את הפרשה העגומה הזאת, ממילא אין לי השקפה סדורה בנושא. מה שיש לי הוא מספר הערות בצד הדברים, מתוך שאיפה, אולי נאיבית, שאשכנע גם אתכם שאולי יש כאן יותר ממה שנדמה. אני מתנצל מראש שיצא פוסט ארוך מדי, בערך פי ארבעה מן המומלץ. אבל העורך האכזר יצא לחופשת הסוכות והוא הותיר אותי בודד במערכה.


1. הציבור בעד שביתה? הציבור הישראלי מתעב שביתות: הוא לא אוהב את העבודה המאורגנת, לא מבין את ההצדקות לקיומה ולא אוהב את העובדים המאורגנים. לעתים מזומנות התקשורת מדווחת על שביתות מבלי להסביר בכלל מהו הסכסוך שהביא לשביתה, כאשר היא מתרכזת אך ורק בהשלכות השביתה על הציבור. ובכל זאת, במקרה של שביתת הרופאים, פתאום הציבור והתקשורת גם כן, התנהגו אחרת. מישהו שמע דיווחים על חולים שהמתינו במשך חודשים לניתוח ואז יום לפני התאריך המיועד הודיעו להם שיש שביתה והניתוח מבוטל? כיצד זה קורה שמי שהטיסה שלו לחופשה ביוון התעכבה בארבע שעות בשל שביתה נחשב כמי שחווה אסון נורא ואילו זה שחיכה חמישה חודשים לניתוח קטרקט בכלל לא קיים במשוואה הזו?


סיבה חשובה לכך היא שמקצוע הרפואה נחשב כנאצל ומוערך. אבל זו לא הסיבה היחידה או החשובה. הסיבה לכך היא שהרופאים, ובראשם הרופאים המתמחים, הם לא העובדים המאורגנים שאנחנו רגילים לראות. הם משכילים, יש להם עברית מושלמת - בלי ח' ו-ע' חס וחלילה, הם צעירים אבל כבר מצאו את עצמם בחיים, יש להם את רוב שערם בראשם, הם עונדים טבעת נישואין מוזהבת וגדולה מדי, והם מטפחים כרס קטנטנה וחיננית. הם בדיוק מי שאנחנו רוצים או היינו רוצים להיות, ואם לא אנחנו אז לפחות שילדינו יהיו כאלה. העובדה שהרופאים המתמחים מצטלמים כל כך יפה היא גורם חשוב למאבק הזה, והיא גם מאפשרת לחלקם להתנהג בצורה כל כך פסולה, תוך הפרת החוק ותוך סיכון חיי אדם.


2. שקרים שסיפרתי לעצמי. בשנתיים האחרונות מתפתחת תופעה מדאיגה של סכסוכי עבודה שמונהגים על ידי דמגוגים שלא נרתעים מהצגת יעדים בלתי אפשריים למשא ומתן. משא ומתן קיבוצי, כמו פוליטיקה, הוא אמנות האפשר, ובמידה רבה כבר בתחילת המשא ומתן ניתן לדעת מה אפשרי ומה לא. מנהיגי העובדים יודעים זאת היטב ובכל זאת קורה שהם מציגים דרישות, שלא רק שלא ניתן לגשר ביניהן לבין עמדות האוצר, אלא שלא ניתן לגשר ביניהן לבין ההישגים שיוצגו בסוף המשא ומתן. הסיבה לכך היא פשוטה: הצגת יעדים גרנדיוזיים היא כלי מצויין לסחיפת ההמונים וליצירת מוטיבציה למאבק. זה לא פשוט לשכנע עובדים לצאת לשביתה במהלכה הם לא יקבלו שכר. לכן המנהגים מבטחים להם הרים וגבעות. הבעיה מתחילה כשהעובדים לא מקבלים את אשר הובטח להם והם לא רוצים לחזור לעבודה. הפרקטיקה הזאת יוצרת משבר אמון גדול, שמבע אחד שלו היה בקרע בין ההסתדרות לעובדים הסוציאליים, ומבע אחר שלו הוא במרד של חלק מן הרופאים במתמחים בהסתדרות הרופאים המייצגת אותם. הדבר דומה, במידה מסויימת, למלחמת לבנון השנייה: על מנת להצדיק את המלחמה ראש הממשלה אולמרט הגדיר כיעד את שחרור החיילים החטופים, וזאת אף על פי שכל מי שעיניו בראשו ידע שמדובר ביעד שאינו בר-השגה. בכך אולמרט כרה לעצמו את הבור אליו נפל, שכן ללא יעד זה יתכן והמלחמה לא הייתה נתפסת ככישלון. אגב, המירמור של הרופאים על מנהיגיהם, ולפני כן גם הכעס של העובדים הסוציאליים ושל המורים, לא היה נחלתם של פרקליטי המדינה כשהסתיימה שביתתם. בדרך כלל אין לי דברים טובים להגיד על עורכי דין, אבל נראה שהעיסוק שלהם סייע להם להבחין בין דרישות ריאליות במשא ומתן לבין דרישות מופרכות שלא תושגנה בסוף התהליך. במלים אחרות, הם לא התפתו להאמין לשקרים שהם סיפרו לעצמם.


3. נלחמים על עתיד הרפואה הציבורית בישראל? כמו המורים בשביתתם הגדולה, כך גם הרופאים הצליחו לשכנע את דעת הקהל שהמאבק שלהם הוא בכלל לא מאבק על תנאי עבודתם, אלא על פני החברה הישראלית. אבל בסופו של דבר המשא ומתן הוא על תנאי העבודה ולא מעבר לזה. אני לא סבור שיש משהו רע בכך. מדובר בסכסוך ראוי ולגיטימי, אבל לא צריך לקשור לו כתרים לא לו.


מובן שרווחת ציבור הרופאים (או המורים, העובדים הסוציאליים, הפרקליטים, וכן של השוטרים שנמנעת מהם הזכות לשבות) היא אינטרס של הציבור כולו. אולם הרופאים עצמם לא אמונים על האינטרס של הציבור. אני מתקשה להבין איך מישהו הצליח לשכנע את הציבור שעתיד הרפואה הציבורית אמור להיקבע במשא ומתן עם הנציגים של 20,000 רופאים ולא, נניח, עם נציגי 7 מיליון האזרחים צרכני מערכת הבריאות. אני לא אומר, חלילה, שהרופאים לא אמורים להיות חלק משמעותי בתהליך, אבל העמדה שלהם היא בהחלט לא חזות הכל.


אמנם יש השקה בין האינטרסים של הרופאים לבין האינטרסים של הציבור הרחב, אבל יש גם ניגוד אינטרסים בין הרופאים לציבור, למשל בכל מה שקשור להפרטת מערכת הבריאות. בעיני (וזה עניין של השקפת עולם, אפשר לסבור אחרת) התהליך של הפרטת מערכת הבריאות הוא תהליך מתועב, והאינטרס הציבורי בעיני הוא בלימת התהליך והפיכתו. לכאורה הרופאים, או חלק ניכר מהם, לא יסברו כמוני, משום שעיסוקם הפרטי הוא זה שמניב להם, או שהם מצפים שיניב להם, בהמשך הקריירה, הכנסות נאות שלעולם לא ישתלמו להם במגזר הציבורי. לו הדבר היה תלוי בי הממשלה הייתה מתחילה היום בתהליך של הלאמת בתי החולים והמרפאות הפרטיים ואוסרת על הקמת מרפאות פרטיות חדשות. יש להניח שהרופאים לא יאהבו את היוזמה הזו, בלשון המעטה.


אם אני מבין נכון, וכאמור לא פשוט להבין מה קורה כאן, הרופאים מציגים שני טיעונים מדוע יוטב האינטרס הציבורי אם תתקבלנה דרישותיהם.


ראשית, לטענתם, הם עייפים. הם עובדים יותר מדי, במשמרות ארוכות מדי, וקיימת סכנה שהטיפול שהם מעניקים לחולים ייפגע כתוצאה מכך. זה טיעון משכנע. אבל הטיעון הזה נכון לא רק לגבי הרופאים המתמחים שעובדים בשירות המדינה. הוא נכון גם לגבי הרופאים המומחים שלאחר עבודתם בבית החולים הציבורי הולכים לעבוד במרפאות פרטיות. האינטרס הציבורי, אם כך, הוא שלא רק שמספר שעות העבודה של הרופאים בשירות המדינה יצומצם, אלא שהוא יוגבל גם בעבודתם במגזר הפרטי. אני בספק אם הרופאים יסכימו להגביל את מספר שעות העבודה שלהם במרפאות הפרטיות.


שנית, הרופאים טוענים שאם שכרם לא יעלה דרמטית הם ינטשו את המקצוע ויעברו להייטק, או לחילופין יעזבו את הארץ. גם הטענה הזו משכנעת במידה מסויימת. לטענה יש שני חסרונות: האחד: כפי שאציין בהמשך, הרופאים מאוד אוהבים את המקצוע שלהם, וספק אם הם ימהרו לעבור להייטק. השני: אני מניח שרוב רובם של הרופאים אוהבים את ישראל וקשורים אליה, וספק אם הם יהגרו לחו"ל. בכל אופן, גם אם מקבלים את הטענה כפי שהיא, היא טענה מרגיזה. היא לא טענה שמדברת על גמול ראוי לעבודה ראויה, אלא מדובר בטענה כוחנית שאומרת "תן לי כי אני יכול לדרוש את זה". כמובן, זו טענה לגיטימית, וזו נראית כמו טענה שעשוייה לגרום לאוצר המדינה לפתוח את הכיס, אבל לא מדובר בטענה שאמורה לעורר סימפטיה, ובטח שהיא לא מבטאת דאגה ל"עתיד הרפואה הציבורית בישראל".


4. רופאים אוהבים את העבודה שלהם. רופאים נמנים על הזן הנדיר של האנשים שבאמת אוהב את העבודה שלהם. זאת עבודה מעניינת, מאתגרת, מספקת, ומרגשת, גם במובן הסנטימנטלי וגם במובן האדרנליני. הגמול האישי שרופא מקבל מעבודתו עולה על זה שמקבלים בעלי מקצוע אחרים. יש לזה מחיר כלכלי: מי שאוהב את העבודה שלו ימשיך לבצע אותה גם אם השכר עבורה הוא נמוך יחסית. מצד שני, יש אנשים רבים שהיו מוותרים על חלק משכרם כדי לחוש סיפוק מעבודתם.


5. מרוויחים פחות מהעוזרת? בסכסוכי עבודה מסויימים העובדים שמחים להציג את תלוש שכרם כדי להראות כמה עלובה משכורתם. לעתים רבות המשכורת היא באמת עלובה. אני מניח שרוב הציבור התבייש לראות את תלושי השכר של העובדים הסוציאליים, שככל הנראה משתכרים פחות מחלק ניכר ממטופליהם. במשך חצי שנה של מאבקם לא נתקלתי ברופא שניאות לחשוף את תלוש השכר שלו. רק הושמעה שוב ושוב הטענה שהם משתכרים 26 ש"ח לשעה, פחות מהעוזרת שלהם. מנגד, גם האוצר לא חשף את תלושי השכר של הרופאים (השבוע הוא מסר נתונים על שכרם של מנהלי מחלקות בכירים, שלא ניתן ללמוד מהם דבר). מהמיסוך שנקטו שני הצדדים היה ניתן להסיק שהאמת אינה נחלתו של מי מן הצדדים בסיפור. והנה, בשעה טובה, "הארץ" פרסם השבוע תלוש שכר חודשי של מתמחה ממרכז הארץ, שביצע שש תורנויות. תלוש זה מראה ששכרו החודשי של המתמחה, עבור 258 שעות (זה המון, ללא ספק) הוא 15,609 ש"ח ברוטו (לפני התוספת שיעניק ההסכם שנחתם). אם מחלקים את שכר זה באופן גס ל-180 שעות + 108 שעות נוספות לפי תעריף של 200% מגיעים לשכר שעתי בסיסי של 39.5 ש"ח לשעה. האם מדובר בשכר ראוי לרופא? חד משמעית לא. האם הייתי מעניק להם שכר גבוה יותר? בהחלט כן. אבל מרגיז אותי שבניסיון לקבל את אהדתי משקרים לי. העוזרת מרוויחה פחות מהרופא ששוכר את שירותיה. בנוסף, לעוזרת אין אופק קידום, לא חוסכים לעוזרת לקרן פנסיה (אף על פי שכיום ישנה חובה חוקית לעשות כן), לא חוסכים לה לקרן השתלמות, והיא לא מקבלת 26 ימי חופשה בשנה + 20 ימי מחלה. כמובן, אין שום פסול בהטבות הסוציאליות האלה. הלוואי על כולנו. [אני חייב לציין, עם זאת, ששכר הבסיס המחושב עבור ההטבות הסוציאליות של הרופאים הוא מגוחך ממש - שליש בלבד מהשכר ברוטו. אבל זאת שאלה אם הרופאים המתמחים מעוניינים לקבל תוספת שכר מוקטנת יחסית, שתיחשב להם גם לצורך הפנסיה, או שהם מעדיפים לקבל תוספת שכר גבוהה כבר עתה, שלא תיחשב לצרכי פנסיה, מתוך הנחה שממילא החיסכון בימי ההתמחות יתגמד מול החיסכון הפנסיוני שיצטבר בתקופת עבודתם כמומחים].


6. האם אפשר להקטין את מספר התורנויות של הרופאים? אחד הנושאים הסבוכים שבהם דנו הוא מספר התורנויות הלא-הגיוני שהרופאים המתמחים נדרשים לבצע בחודש. הרופאים דרשו להקטין את מספר התורנויות הללו. עושים זאת, על ידי הוספת תקנים למערכת. השאלה כאן היא אם יש אנשים שיאיישו את אותם תקנים. אין לי מושג, אבל להבנתי התשובה היא שלילית. כלומר, אין יותר מדי רופאים מובטלים בארץ שמחכים שהמערכת תקלוט אותם. זו, אגב, אחת הסיבות לכך שהרופאים המתמחים העזו לאיים ב"התפטרות" המונית: לא מידפקים על המערכת רופאים נוספים, והם ידעו שהמדינה תילחץ והם יחזרו לתפקידם בסופו של דבר. אם כך, השאיפה להקטין את מספר התורנויות היא ראוייה, אבל ישנן מגבלות אובייקטיביות שאני לא בטוח שהוצגו לציבור באופן הוגן.


7. מי "התפטר"? אחזור בי במקצת משאמרתי קודם ואציין שלאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, הוא כנראה באמת אידאליסט שביקש להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על האינטרסים של הרופאים כעובדים. כך, בין היתר, הוא ביקש, יחד עם משרד האוצר, לחזק את בתי החולים בפריפריה, תוך מתן הטבות כספיות לרופאים בעובדים בהם. מנהלי בתי החולים במרכז הארץ לא אהבו את זה. הם לא אהבו את הרעיון שהם יקבלו פחות משאבים מבתי חולים אחרים (אף על פי שהם בתי חולים עשירים משמעותית). ובאופן מפתיע רק המתמחים בבתי החולים במרכז הארץ "התפטרו". בפריפריה לא. האם יכול להיות שה"מתפטרים" קיבלו עידוד ממנהלי בתי החולים שבכלל רצו לקבל יותר משאבים למוסדותיהם? האם יכול להיות שבפריפריה מרוצים מההסכם? ובעצם, למה ש-387 מתמחים ינסו לכפות שינוי של הסכם שאושר על ידי המוסדות המוסמכים של ארגון המאגד 20,000 רופאים?


8. התפטרות - סוס או מכונה? אחד הויכוחים הסוערים ביותר בעולם המשפט ב-20 השנים האחרונות, הגם שאינו מעניין את הציבור הרחב, נוגע להלכה שקבע השופט ברק המכונה "הלכת אפרופים". פסק הדין "אפרופים" דן בפרשנות של חוזים, והוא תוהה אם יתכן שבית המשפט, כאשר הוא מפרש הסכם, יתעלם מהלשון המפורשת של ההסכם והוא יקבע - על סמך ראיות שיוצגו בפניו - שהצדדים התכוונו לדבר אחר. הדוגמא הקלאסית היא של הסכם למכר דירה, במסגרתו הצדדים מסכימים בעל פה שהתמורה תעמוד על מיליון וחצי ש"ח אבל הם כותבים בחוזה מיליון ש"ח בלבד, על מנת להונות את רשות המסים. אם הדבר ייוודע, בית המשפט יקבע שההסכם האמיתי הוא על תמורה של מיליון וחצי ₪ אף על פי שהכתוב טוען אחרת. השופט ברק בחר להדגים זאת באופן ציורי:



"טול את ראובן האומר לשמעון: אני מציע למכור לך סוס שבבעלותי במחיר פלוני. שמעון משיב כי הוא רוצה לקנות את סוסו של ראובן באותו מחיר. שני הצדדים התכוונו למכונה ישנה שבידי ראובן, אשר בלקסיקון של שניהם מכונה 'סוס'. מהו החוזה שנכרת? נניח כי מלשונו הברורה של החוזה - שעניינו קנייה ומכירה של סוס - עולה כי אומד דעתם של הצדדים הוא במכירתה של חיה ההולכת על ארבע המכונה בעברית 'סוס'. זו הייתה הבנתו של כל קורא סביר (אובייקטיבי). מה טעם יש להכיר בחוזה בעל תוכן זה, כאשר שני הצדדים גמרו בדעתם למכור מכונה ישנה, אשר הנסיבות החיצוניות מלמדות כי הם כינו אותה 'סוס'?"


כלומר ברק אומר, שאם שני הצדדים להסכם מדברים על עסקה בסוס אולם למעשה מתכוונים לעסקה במכונה, יש להתייחס להסכם כאל הסכם במכונה, וזה אף על פי שהאדם הסביר, שלא מכיר את הצדדים, יקרא את ההסכם ויסבור שמדובר בעסקה בסוס. ברק אומר כאן את המובן מאליו. הבעיות מתחילות כשהמקרים הם פחות מובהקים.


מכתבי "ההתפטרות" של הרופאים המתמחים מזכירים את הלכת "אפרופים", משום שגם בעניינם ישנו פער בין הטקסט לבין התכלית העומדת בבסיסו. כאשר 387 הרופאים המתמחים הגישו את מכתבי "ההתפטרות" שלהם הם לא באמת ביקשו להתנתק מהמעביד שלהם ולחפש עבודה חדשה. הם ביקשו להפעיל לחץ קולקטיבי על המעביד הנוכחי שלהם על מנת להישאר עובדים שלו בתנאים טובים יותר. בעולם יחסי העבודה קוראים לזה "שביתה". הבעיה היא שלאחר שנחתם ההסכם, השביתה של המתמחים היא לא חוקית.


הרופאים המתמחים טענו שהם אנשים עצמאיים שהגישו את מכתבי ההתפטרות אינדיבידואלית. אכן כל רופא הגיש מכתב "התפטרות" באופן אינדיבדואלי, והוא עשה כן, באופן אינדיבדואלי באותו המועד, לאחר ההחלטה הקודמת של בית הדין וכמחאה על ההסכם הקיבוצי שנחתם. כל המתמחים מינו באופן אינדיבידואלי את אותם נציגים שיידברו עם משרד האוצר, נעזרו באופן אינדיבדואלי בייעוץ תקשורת של אותו "יועץ אסטרטגי" דוחה, ובאופן אינדיבדואלי הם כולם פנו לאותה עורכת דין שתייצג אותם בבית הדין. נדמה שכל האינדיבדואליות הזאת מוציאה שם רע לעדריות.


בנסיבות אלה, ולאחר שציטט בהרחבה מייל ששלחו מנהיגי המתמחים שקראו לרופאים להתפטר באופן אישי על מנת להשיג הישגים ארגוניים, בית הדין קבע, ולמעשה קשה לחשוב שהיה ניתן לקבוע אחרת, שמה שהם מכנים "התפטרות" הוא למעשה "שביתה". ולא סתם שביתה: מדובר בשביתה קשה, פוגענית, שמסכנת חיי אדם.


מספר ימים לפני כניסת "התפטרותם" לתוקף נפגשו נציגי המתמחים עם ראש הממשלה שביקש לתת לו ארכה של מספר ימים, והוא ביקש מהם לגלות אחריות. הדבר גרר ביקורת קשה ונטען כי על הממשלה היה לנהוג באחריות. אפשר לשאול בעצם מהו גילוי אחריות מטעם הממשלה, הרי לעולם משא ומתן תלוי בשני הצדדים. אבל גם אם על הממשלה רובצת אחריות, וגם אם היא השתחררה ממנה, אין הדבר אומר שעל הרופאים המתמחים לא רובצת אחריות. ובצורה בוטה ודמגוגית: כמה אנשים היו צריכים למות כאן, מבחינת הרופאים, כדי ללמד את נתניהו לקח?


אז האם בית הדין הארצי לעבודה פגע בזכות היסוד של כל אדם להתפטר? לא. המתמחים שחזרו למקום העבודה הם לא "עובדי כפייה". בית הדין אסר על עובדים מאוגדים לנקוט בצעדים ארגוניים לא-חוקיים, ואלה כמובן חדשות ישנות מאוד. בית הדין לא ימנע מאף רופא שמאס במקום עבודתו לעזוב אותה. אבל יש לזכור שעובד (מאורגן, להבדיל, אולי, מעובד בחוזה אישי) לא מתפטר ובמקביל מנהל משא ומתן על המשך תנאי העסקתו.



9. קשה. מקריאת פסק הדין של בית הדין עולה שלא היה ניתן להכריע אחרת. ובכל זאת היה לבית הדין מאוד קשה לתת את פסק הדין הזה, והשופטים ציינו במפורש בפסק הדין. הדבר נובע ממשבר אמון קשה בין ציבור הרופאים, והציבור הרחב הרחב לבין ההסתדרות הרפואית, הממשלה ובית הדין לעבודה, ומן הידיעה שפסק הדין לא ייקרא ושלא יהיה בו כדי לפתור את המשבר.


משבר האמון הזה נוצר, כמובן, מתנאי ההעסקה הלא-פשוטים של הרופאים, בעיקר המתמחים. אבל לא היה די בכך. המשבר לא היה יכול להיווצר ללא ההתנהגות הכוחנית של כל המעורבים, ללא הדמגוגיה, ללא המלים הריקות והמלים המסתירות, ללא האטימות וההיאטמות של המעורבים וחוסר היכולת להקשיב לאחר והיכולת לתת לו את התחושה שאתה מקשיב לו. את הנזקים נאמוד בעתיד, ובינתים כואב בעיקר הלב.

47 תגובות:

  1. כמה הערות, לא לפי הסדר.

    ראשית, פרק 9. כשאני קורא פסק דין שמוליך אותי למסקנה שלא ניתן היה להכריע אחרת, מתעוררים בי לעתים חשדות שמא פסק הדין נכתב בכוונה כך שהקורא יחשוב שאין אפשרות להגיע למסקנה אחרת.

    אי-אהבת השביתות של הציבור היא נקודה מעניינת. התחושה שלי היא שהציבור לא שונא שביתות, עבודה מאורגנת ועובדים מאורגנים. הציבור שונא עובדים מאורגנים שיוצאים לשביתה שמשפיעה ישירות על חייו. על כן, שביתת העובדים הסוציאליים או שביתת הפרקליטות לא הזיזה לציבור כמעט, ואילו שביתות בנתב"ג, ברכבת או במערכת החינוך זוכה לקיתונות של רותחין. שביתת הרופאים היא יוצא דופן לעקרון הכללי הזה, ואני לא בטוח שהוא נובע מהיותם של המתמחים חלומה של כל יידישע מאמע. אני לא בטוח שאם הם היו יוצאים לשביתה כה חריפה לפני שנה, בלי שיש להם את מחאת האוהלים של הקיץ האחרון ברקע, הם היו מקבלים כזה יחס נעים ונוח.

    ולעניין ההתפטרות: נדמה לי שזה אחד המכשולים הגדולים שמונעים מאנשים מלבקר את המתמחים. לאנשים קל יותר לחשוב על זה שמשלמים למישהו פחות משמגיע לו או מעבידים אותו שעות ארוכות בתנאים קשים, מאשר לחשוב על זה שלא נותנים לו להחליט שנשבר לו והוא הולך לעבוד בהייטק. הקושי הזה אחראי גם הוא, לדעתי, ליחס האוהד שהמתמחים מקבלים מהרגע שהחליטו ללכת על צעד של פסאודו-התפטרות.

    גם לי אין תשובות טובות למה שצריך לעשות. תחושת הבטן שלי קוראת למתמחים שלא להגיע לעבודה (או לצאת בסוג של שביתה איטלקית), אבל אני לא בטוח שאני יודע לנסח לעצמי נימוק טוב מעבר ל"רק כוח הם מבינים". לצערי, לעתים יש לי הרגשה שזה נימוק מצוין.

    השבמחק
  2. תודה על פוסט מעניין וחשוב. הערה אחת - לא התייחסת לשיקול חשוב והוא מבנה הקריירה של רופאים. אם יבוא איש צבא קבע ויתלונן על שכרו החודשי, אשיב לו מיד - אבל לך זכות לצאת לפנסיה בגיל (שערורייתי) צעיר ביותר. צריך לקחת זאת בחשבון. אותו דבר לגבי ציבור הרופאים. ראוי לבחון מה מבנה הקריירה של הרופאים, כמה מהם עתידים לשלב עבודה פרטית עם עבודה ציבורית ומה השכר שירוויחו בעתיד. לכך השפעה מכרעת על הערכת גובה התשלום הראוי בשנות עבודתם הראשונות.

    ועוד מילה - צריך לזכור בסופו של יום כי המתמחים הם בשנות הקריירה הראשונות שלהם. אם נשווה זאת לעו"ד, הרי בראשית ההתמחות הם כמו עו"ד עם שנתיים-שלוש נסיון. אני מתקשה לחשוב על הרבה עו"ד שמרוויחים 15,000 ש"ח בשלב זה, ודאי שלא במגזר הציבורי.

    השבמחק
  3. מדובר בניתוח יפה עבור אדם השואב את נתוניו מן התקשורת. הבעיה היא שהתקשורת מציגה נתונים חלקיים בלבד, שפוגעים בשני הצדדים במאבק הזה.
    בתור מישהי שרואה את המצב מהצד ביום-יום, אני יכולה לספר שתנאי העבודה של מרבית המתמחים הם קטסטרופה בלתי נתפסת. אני לא ארחיב ואפרט ואתקן כל סעיף במה שצויין כאן, כי זמני קצר. רק אציין שני דברים:
    1. כלל וכלל (וכלל וכלל) לא ניתן להשוות את תנאי העבודה של מתמחים לתנאי העבודה של מומחים ברי מזל אשר עובדים חצי יום במגזר הציבורי וחצי יום בפרטי: המומחים עובדים, בימים קשים מאוד, 12-14 שעות רצוף. המתמחים עובדים, בעת תורנות (אשר מתבצעת פעמיים בשבוע), בממוצע 30 שעות רצוף. אני רואה את ההשלכות של התורנויות האלו, הן על התפקוד המקצועי והן על החיים האישיים של המתמחים.
    סעיף 6 מציג, לכאורה, סיבה למה מצב זה בלתי הפיך: כי אין מי שיאייש עוד תורנויות. אולם, ישנו מספר לא מבוטל של פתרונות שאינו מוצג בתקשורת מכיוון שזה לא תואם לאינטרס של שתי הקבוצות (למשל- שינוי מהותי של מהלך התורנות, הקלה על הבאת תורני חוץ ועוד). ובכל מקרה, ללא קשר לפתרונות האפשריים, לצפות מבן אדם לעשות כמות אסטרונומית של תורנויות כי "אין ברירה אחרת" היא לא ציפייה הוגנת.
    חבל שלא הושם דגש רב יותר על פתרונות ריאליים לכך. זה אולי לא הירואי כמו חלק מהדרישות האחרות, אבל מדובר באחד הדברים העיקריים שיכולים באמת לשפר איכות חיים.

    2. "סיפוק מעבודה" בתור יתרון שאמור להוות ריץ'-אראונד? זה לא פקטור שאמור כלל להיכנס למשוואה הסופית. כמובן שאפשר להכניס אותו ולטעון שהוא רלוונטי, אבל אז ניאלץ להכניס גם הרבה מאוד פקטורים אחרים, בעלי תוקף פנים אך חסרי כל תוקף מעשי אחר.
    בכל מקרה, זה לא העניין עליו רציתי להגיב, אלא- רופאים רבים אינם חשים את הסיפוק מהעבודה המתואר. אולי בעבר הם חשו, כשרפואה אכן הייתה מקצוע אצילי, אבל כיום מרבית הרופאים (הצעירים!) שראיתי מתייחסים אליו כאל .. עוד מקצוע.
    הם לא התחילו ככה, אבל מספיק חודש אחד מפוצץ בתורנויות כדי שתאבד את התשוקה שלך.


    הכותבת, אגב, היא סטודנטית לרפואה בשנה חמישית- שראתה מה העתיד צופן ואינה מתכננת להמשיך להתמחות בתום ה-MD. לצער העולם, גם אינה מייצגת מיעוט בקרב הסטודנטים לרפואה.

    השבמחק
  4. מעניין מאוד, ונראה שהכל נכון.

    יש לי בעיה עם המושג של "שביתה" בארץ: כל פעם שעורכים פה שביתה, המשמעות היא שמישהו לא מגיע לעבודה או לא נותן שרות דומה לנורמל. שביתה כזו מפעילה לחץ אדיר על הציבור (מקבלי השרות), ורק בעקיפין על המעביד (משלם המשכורות).
    להבדיל, שמעתי על מקומות בהם "שביתה" היא בראש ובראשונה של מייצרי ההכנסות למעביד: פקחי חניה, גובי מס, מבקרי כרטיסים... דמיין מצב בו הרופאים בבתי החולים הציבוריים מקבלים אנשים לניתוח חינם, עובדי רכבת ישראל פותחים את השערים ללא צורך בכרטיס נסיעה - תוך יום נוצרת אמפתיה מיידית מצד הציבור והמעביד מאבד הכנסות חשובות.

    השבמחק
  5. אה אה אה ועוד דבר אחד: המאבק על השכר הוא יותר מאבק עקרוני מאשר מאבק מעשי. לא חושבת שקיים מתמחה אחד בחוץ שיתנגד לכך שישפרו לו את התנאים (ולמשל, יתאימו אותם לכאלו של עו"ד צעירים?) ויותירו את השכר על כנו (או אולי אף יורידו אותם- למשל, יתאימו לכאלו של עו"ד צעירים? אני מצטערת, ההשוואה הזו פשוט מקוממת מאוד). אבל למתמחים ברור שאין שום דרך לשפר את תנאי העבודה, אז אם נאבקים על הדבר היחיד שהוא בר שינוי.

    השבמחק
  6. תקן אותי אם אני טועה, אבל כיום - מבחינה חוקית - כל רופא בארץ חייב להיות מאוגד במסגרת הר"י, לא?.

    השבמחק
  7. ועוד משהו: להבנתי, צעדים ארגוניים מגינים על הנוקטים בהם בעיקר מפיטורים או מציאת עובדים חלופיים. צעד ההתפטרות בעצם מהווה ויתור על ההגנה הזו שהחוק מספק, ככה שאני לא מבין מה ההצדקה של פסק הדין. הרופאים ויתרו על כל ההגנה החוקית של צעד מאורגן, אז מה זה משנה אם הצעד שלהם מאורגן או לא?

    לפי הדיווחים בעיתונות, האיומים כעת על הרופאים שהתפטרו הם שאם הם לא יחזרו לעבוד אז לא סתם יפטרו אותם (שזה מן הסתם איום ריק) אלא גם ינקטו נגדם הליכים פליליים (של בזיון בית משפט).

    השבמחק
  8. אנסה להגיב לחלק מהדברים, לצערי לא אוכל להגיב לכולם, בעיקר משום שגם כך כתבתי יותר מדי.
    רועי - אני חושב שהישראלים ברובם באמת ובתמים לא אוהבים עבודה מאורגנת, כאשר ברור שהשביתות שמעצבנות אותן הן אלה שהם חשים על בשרם. אני חושב שישראלים לא אוהבים עבודה מאורגנת משום שחלק ניכר מהם סובל מביטחון עצמי מופרז שגורם להם לחשוב שבמשא ומתן אישי הם ישיגו תנאי שכר גבוהים.
    לגבי המשך מאבק המתמחים-מאזור-המרכז, אני חושב שמוצו הצעדים הארגוניים. בוודאי שאני לא יכול לתמוך בשביתה איטלקית, שהיא מושג בעייתי בעיני ובכל אופן לא ממש ישים במקצוע כזה. הם יכולים להמשיך להיאבק במישור הציבורי והפוליטי. אציע להם, בין היתר, להצביע בתבונה בבחירות לכנסת ובבחירות להסתדרות הרופאים. לגבי הטענה שפסק הדין נכתב כך שייראה שלא ניתן היה לכתוב פסק דין אחר: אני מציע לקרוא את הדואר האלקטרוני שקרא להתפטרות הרופאים (צוטט בסעיף 30 לפסק הדין) ואז לחשוב אם היה ניתן להכריע אחרת.
    יובל - לכאורה אתה צודק, אבל בפועל רק באופן חלקי. הרופאים המתמחים הם מבוגרים בכמה שנים מעורכי הדין המתמחים. לפיכך לא צריך להשוות אותם למעמד של עורכי דין מתמחים אלא לעורכי דין עם ותק של שלוש-ארבע שנים.
    אנונימית - ההשוואה שערכתי בין מומחים למתמחים נועדה להבהיר שאין לכידות אינטרסים בין הרופאים לבין הציבור הרחב, לפיכך הערתך מקובלת עלי. לגבי מספר התורנויות - לא אמרתי שהמצב הוא בלתי הפיך, אלא אמרתי שקשה לשנותו. בהחלט אפשר לפעול להגדלת מספרים התלמידים לרפואה על מנת שבעוד עשר שנים המצב לא יהיה כזה. אבל המחשבה שהמצב ישתנה עכשיו היא מגוחכת בעיני. לגבי השאלה אם סיפוק בעבודה היא פקטור או לא - אנחנו חלוקים. ולגבי השאלה אם רופאים חשים סיפוק מהעבודה - חוץ מלקוות שאתה טועה אין לי מה להגיד. בהצלחה בהמשך דרכך.
    יאיר - אני בהחלט מסכים שקצת אבד הקלח על השביתה הקלאסית ושצריך לחשוב על חלופות. הרעיון שלך לגבי הרופאים כמובן הוא לא ישים משום שבשביתה הלחץ הוא דו-צדדי - העובד לא מקבל את שכרו והמעביד לא מקבל תוצרת (וכאשר מדובר במדינה: הציבור לא מקבל שירות). קבלת חולים לניתוח ללא תשלום עשוייה להזיק למעביד אבל היא לא מפעילה לחץ מקביל על העובדים.
    יובל (אחר) - למיטב הבנתי, ויתכן שאני טועה, הרופאים לא חייבים להיות חברים בהר"י, אבל מאחר שהיא ארגון העובדים של הרופאים אזי כלל הרופאים חייבים להעביר אליה דמי טיפול. לגבי השאלה מדוע התפטרות הרופאים היא צעד ארגוני - כפי שציינתי בפוסט, בית הדין קבע (בצדק) שהעובדים לא ביקשו לנתק את יחסי העבודה אלא ביקשו להפעיל לחץ על המעביד שלהם. כאשר מדובר בצעדים יש כללים של מותר ואסור, למשל בנוגע למידתיות השביתה ולמניעת השלכות קשות על הציבור. ואכן כפי שציינת ברמה התיאורטית (לא חושב שלמעשה) עובדים שיפרו את צו בית המשפט חשופים לסקנציות מבית המשפט, וכן הם חשופים לאחריות פלילית ואזרחית ככל שבצעדיהם הם יגרמו נזק למטופלים, וכן הם מסכנים את הרישיון שלהם.

    השבמחק
  9. אני חושב שמעניין במיוחד הוא הטיעון של "מגיע לנו" ששומעים אצל המתמחים לא מעט.

    מגיע לנו כי אנחנו עובדים קשה? כי רפואה זה חשוב? כי אנחנו אנשים איכותיים?
    איכשהו אני חושב שזו הסיבה האחרונה שמניעה אותם (אחרי הכל, הם מרוויחים פחות מהעוזרת, שלה פחות מגיע), וזה מצחיק איך בקפיטליזם אנשים מבלבלים אינטליגנציה עם הזכות (או היכולת) להרוויח הרבה.

    השבמחק
  10. העלת טענות מעניינות עד שהגעת לטענת ההתפטרות האינדבידואלית ופעולת היחיד מול ייצוגו בגוף מאורגן. כתסריטאי הדבר מזכיר לי מאד את מה שקרה לנו באיגוד התסריטאים: ניהלנו מו"מ על הסכמי שכר מול גופי השידור השונים ואפילו הגענו להסכם מול קשת, עד שצץ לו פתאום הממונה על הגבלים עסקיים והחליט שאיגוד התסריטאים הוא הסכם כובל ואסור לו לנהל מו"מ משום שהתסריטאים ה"חזקים" מנצלים כך את גופי השידור ה"מסכנים". פתאום מצאנו את עצמנו כגוף כמעט לא חוקי שאסור לו לעשות כמעט כלום, עד שפתרנו זאת ע"י הצטרפות להסתדרות.

    השבמחק
  11. אני מציע לקוראי הפוסט לקרוא את הרשימה התפרסמה ב"הארץ" של יום ג' שלפני החג, חלק הדעות, תחת הכותרת "וישבנו שם גם אנחנו, שישה רופאים". לא רשימה. סיפור. אליעזר מילר, שאני פשוט מסכים אתו בכל מילה לגבי המסקנה, לא חייב להיות רופא מתמחה. למעשה, מרבית המתקבלים לרפואה הם אנשים מספיק מוכשרים כדי לעסוק בעבודה מכניסה יותר ממשכורת מתמחה. אליעזר מילר יוכל להיות סופר מצויין, ואיש לא יאמר שהוא "רופא מוחמץ", כשם שאיש לא יאמר זאת על מיכאיל בולגאקוב, למשל. על שר האוצר שלנו, אגב, אני כן אומר שהוא פילוסוף מוחמץ, ועל הפילוסופיה האנליטית, תחום עיסוקו בעבר, אומר שהיא תחום חמוץ.

    לעצם הטענה. הזכות להתפטר ראשונית יותר מהזכות לשבות, או להשאר במקצוע. זוהי זכות יסוד, מעבר להחלטה של בית-דין לעבודה, שמאמין שכל מה שמובא לפניו הוא ממילא סכסוך בין כוחות, ולכן מתעלם מזכויות-יסוד. אבל לשם כך ישנו בג"ץ.
    המתמחים חשים שהונו אותם. הם מוכנים להשאר במקרה שיוצע להם "New deal", ומוכנים גם שלא להשאר. זו זכותם היסודית, גם אם הם עושים זאת בצורה קולקטיבית. גם מחאת האוהלים היתה קולקטיבית, ואין בכך רע במדינות דמוקרטיות, כל עוד הן דמוקרטיות.
    אין לצעד ההתפטרות כל קשר עם הלכת אפרופים, שכן המתמחים אכן חושפים עצמם בפני מצב של פיטורין, גם אם הם מאמינים ומקווים שיקרה אחרת. זאת ועוד, כאן אין מדובר על מסמך הבא ליצור מצג שווא מתוקף היותו "חוזה". לחוזה יש תוקף משפטי מיוחד. מסמך ההתפטרות אינו אלא הודעה מטעם צד אחד. חלק ניכר מהחותמים על ההודעה מבינים שייתכן והיא תהיה למציאות, ואומרים פשוט "ייקוב הדין את ההר", כלומר - אם כך יתממשו הדברים - המציאות החדשה תשקף את אחריותם של מי ששיחקו בה.
    "ייקוב הדין את ההר" הוא בדיוק מה שדייני ביה"ד לענייני עבודה אינם מאמינים בו. הם מבינים את תפקידם כ"מבוגר אחראי", בהיעדר גילוי אחריות מתאימה מטעם הממשלה. אולם כאן בדיוק הכשל שלהם: תפקידם אינו לגלות מנהיגות, אלא לפסוק בנוגע לקוצו של יו"ד. אסור לבית משפט (בדרג כלשהו) לנסות להוות buffer - שכבת הגנה - כנגד החלטת הממשלה, שבסופו של דבר היא גוף נבחר, הנשפט על מעשיו ומחדליו.
    וכאן אני רוצה להזכיר פסיקה נוספת, גם היא שגויה, מטעם בג"ץ הפעם. כאשר רוה"מ יצחק רבין ז"ל הוציא צו לגירוש 415 פעלי חמאס, קיבל בג"ץ את טענת העותרים כי הגירוש פסול בהיותו גירוש המוני, ואפשר לעומת זאת למדינה להוציא צו גירוש אישי לכל פעיל ופעיל, שנידון בתורו ונדחה בתורו.
    אז ממה נפשך: כשהרופאים עוקפים את החלטת בית המשפט באמצעות technicallities, זה משחק, זה make believe, זה מעשה אפרופים, וכשהממשלה נוקטת בצעד כזה - זה כשר???

    השבמחק
  12. אילן - עד שנגיע לעולם שבו כל אחד מקבל בהתאם לצרכיו, אני בהחלט חושב שראוי שאנשים שעובדים במקצועות עם תרומה חיובית לחברה - ורפואה היא מהמקצועות המועילים ביותר - יקבלו שכר גבוה יותר מאנשים עם מקצועות שתרומתם מפוקפקת (עורכי דין, למשל).
    עדן - אני לא מכיר את נושא התסריטאים, אבל באופן כללי יש לי הרבה דברים רעים להגיד על הממונים על ההגבלים העסקיים לדורותיהם, ואני חושב שיש להם תרומה משמעותית לאי-השיוויון בחברה.
    ניצן - השאלה אם יראו בן-אדם כבעל מקצוע "מוחמץ" אם לאו היא שאלה מרתקת. להבדיל מרופאים או או מורים, תרומתם של סופרים ופילוסופים עשוייה להיות נצחית ולקהל רחב של אנשים. ואולם, אם ד"ר האוס יחליט לפרוש ממקצועו בהחלט הוא יוגדר כרופא מוחמץ.
    כפי שציינתי, בית הדין לא פגע בזכות היסוד להתפטר, משום שההתפטרות של הרופאים המתמחים לא הייתה אותנטית. בפוסט לא ציינתי זאת במפורש אבל אני חושב שהפסיקה של בית הדין לעבודה היא פרו-עובדים: אם בית הדין היה מקבל החלטה הפוכה היה בכך כדי לערער את כל עולם יחסי העבודה כפי שאנחנו מכירים, כאשר מעסיקים היו נמנעים מראש מלחתום על הסכמים קיבוציים. מי שהיה נפגע מכך הוא בראש ובראשונה ציבור העובדים.
    מה שמטריד אותי בתגובתך הוא התפיסה שלך את מערכת הצדק, שהיא נראית בעיני תפיסה בעייתית: בית הדין לא אמור להניח שייקוב הדין את ההר ולו משום שזה לא נכון. כמעט בכל סכסוך, ובמיוחד בסכסוכי עבודה, הדבר האחרון שכל הצדדים רוצים הוא הכרעה של בית המשפט, וזה משום שלעולם אין לו את הידע הכישורים והכלים כדי לתת החלטה מאוזנת. ועל מגבלות הכוח של בתי המשפט שירבטתי כאן - http://mitzidlaw.blogspot.com/2009/09/blog-post_8157.html וכאן - http://mitzidlaw.blogspot.com/2009/09/blog-post_8157.html.
    ולגבי פסיקת בג"ץ בעניין המגורשים, אני לא רואה דמיון בין הפרשה היא לפרשה הזו, ובכל אופן אני סבור שהפסיקה שם הייתה שגוייה מטעמים שאינם רלבנטיים לכאן.
    עדו - מה שאמרתי לניצן

    השבמחק
  13. יפתח, זה יפה שאתה מודה ששכר בסיס של 40 ש"ח לחודש הוא לא ראוי לרופא, אבל זה לא מספיק. זה לא שכר לא ראוי, זה שכר הזוי. העוזרת אולי לא מקבלת הטבות סוציאליות, אבל מצד שני היא גם מקבלת את שכרה במזומן ולא תמיד משלמת עליו מסים. אבל נעזוב את העוזרת - היא לא השקיעה הון תועפות ושבע שנות לימוד כדי ללמוד לתפעל מגב ומטאטא, וההשוואה עצמה מופרכת. גם 80 ש"ח לשעה זה עדיין לא שכר באמת ראוי לרופא. 40 זה נון סטארטר. נקודה.

    השבמחק
  14. 1. נפלא, אז התחלנו להאשים את כל מי שתומך ברופאים בגזענות. מעכשיו, כמובן, כל מה שאני אומר רק מוכיח שאני תומך ברופאים בגלל שהם לא מדברים ב-חי"ת ועי"ן. לא, חס וחלילה, כי אני מכיר כמה רופאים, יודע כמה הם עובדים וכמה הם מרוויחים.

    2. ההסכם לא "לא השיג את מה שרצו המתמחים", הוא העלה את המתמחים קורבן עבור השגת יעדים של הרופאים הבכירים, בצורה כל כך דוחה עד שגם רבים מהרופאים הבכירים זעו בחוסר נעימות כשהוצג ההסכם. ההסכם הזה אינו שונה מהותית מהסכמים אחרים שנחתמו במשק לאורך השנים האחרונות ויצרו מעמד של דור א' ודור ב', ומנציח את מעמדם של המתמחים כעובדי הכפייה של מערכת הרפואה בישראל. זה שגם כופים עליהם עכשיו להגיע לעבודה בצו בית משפט רק מדגיש את האירוניה.

    3. כאן מתחילה הסאגה של הסתירה העצמית ברשומה הזו. בהמשך, תספר לנו כמה שהרופאים אוהבים את העבודה שלהם ונאמנים לה, ורואים בה דבר חשוב שנותן להם סיפוק עצום. וזה אפילו די נכון, רוב הזמן, אבל אז צריך לשאול למה שרופא כזה, שאוהב את העבודה שלו ומקבל סיפוק כה רב, מוצא את עצמו מעביר את שעותיו בעבודה המשמימה למדי של רופא פרטי כדי להשלים הכנסה. התשובה היא שהרופאים מעדיפים את העבודה בבית החולים הציבורי. שאם היו משלמים להם משכורת נאה כבר מלכתחילה, הרבה פחות מהם היו פונים לרפואה פרטית.
    אבל אתה מתהדר בנוצות של התנגדות להפרטה. אם אתה מתנגד להפרטה, מדוע אתה דוגל במהלך שאפקטיבית אומר לרופאים "עכשיו אתם בשר צעיר, אז נדפוק אתכם קצת, אבל אתם תסכימו כי אתם יודעים שכשיהיה לכם פז"מ, תוכלו גם אתם לדפוק את הצעירים וללכת לעשות קופה ברפואה הפרטית"? אתה יודע מה, אני חוזר בי מהטענה לגבי דור א' ודור ב'. ההסכם הזה הרבה יותר דומה להגיון הצה"לי של הפז"מניקיות. הצעירים צריכים לקבל בהבנה שדופקים אותם כצעירים כי הם יודעים שכשיגדלו, הם יוכלו לדפוק אחרים. ככה לא בונים מערכת רפואה ציבורית.

    5. אתה שוכח שתורנות היא לא רק שעות העבודה שאתה משקיע, היא שורפת לך יומיים שבהם אתה לא מסוגל לעשות כלום - הרבה מעבר לשעות שאתה נמצא ממש בעבודה. ולא הבנתי מאיפה הבאת את פילוח השעות הזה.

    6. "כ-20-25% ממסיימי לימודי רפואה בישראל אינם עובדים כרופאים בישראל כ-10 שנים לאחר סיום הלימודים." (http://www.mirsham.org.il/2011/07/03/kenes-2/) - וזה בלי לספור אפילו את אלו שעוברים לעבוד בחו"ל - כ-5% לפי נתונים מראשית שנות ה-2000, אחוז שני רק למרצים באוניברסיטאות, שמטבע עבודתם נוטים לעזוב את הארץ במספרים גבוהים יותר, ואחוז גבוה הרבה יותר מאשר מדענים ומהנדסים שלהם דווקא קל מאוד להגר לחו"ל בדרך כלל (http://www.knesset.gov.il/committees/heb/material/data/mada2006-06-28.doc). אבל אמרת "אין לי מושג", אז זה מקנה לך זכות לבדות טענות משוללות בסיס.

    7. אין זה נכון שבפריפריה לא היו מתפטרים. עשרות חתמו על מכתבי התפטרות גם בפריפריה, אבל בגלל שבכל זאת לא היה אחוז מספיק גדול, הוחלט לא להגיש אותם. צריך גם לזכור שהמתמחים בפריפריה הם בד"כ גם אוכלוסיה חלשה יחסית לשאר הרופאים, רבים מהם עולים חדשים שלא יכולים לשאת בנטל של התפטרות. בנוסף, אפשר לציין גם (בלי כוונה להעליב איש) שהמתמחים שהתקבלו לבתי חולים במרכז (כולל רמב"ם, לצורך העניין) הם לעיתים קרובות הרופאים המבטיחים יותר, ולהם יש יותר אופציות (כמו מעבר לחו"ל), כך שזה לא מפתיע שבפריפריה הייתה יותר הענות לצעד קיצוני כל כך שמעמיד את המתמחה עצמו בסכנה. אין משמעות הדבר שבפריפריה כולם היו מרוצים מההסכם.
    יצויין עוד שהתוספות למתמחים בפריפריה זה הכל טוב ויפה, אבל כל עוד אין תקציבים לבתי החולים הללו, מתמחה שרוצה להתפתח מקצועית ולהפוך לרופא טוב מאוד, יאלץ לעבוד במרכז. המתמחים בפריפריה נמצאים בעמדת נחיתות, ולזרוק עליהם קצת כסף כדי לנסות להוציא את המתמחים בבתי החולים הגדולים כמפונקים לא ישנה את העובדה הזו. והם יודעים זאת. אבל להשקיע בבתי החולים בפריפריה זה גדול מדי על מדינת ישראל. המדינה יודעת לשלוח אנשים לפריפריה ("לכו ללוד!", זוכר?) אבל לא יודעים להשקיע בפריפריה עצמה כדי להפוך אותה לאטרקטיבית לכולם.

    השבמחק
  15. יש כבר דפוס חוזר על עצמו, שבו ההסתדרות כגוף שמייצג את העובדים, מוכרת אותם בזול, לטובת אינטרסים אחרים.
    זה מתחיל בעובדים הסוציאליים, ממשיך בעובדי חברות קבלן שההסתדרות גובה עבורם דמי חבר, אך לא מגינה אליהם, ונגמר ברופאים.
    אצל הרופאים המצב הוא עוד יותר מעניין, שכן ההסתדרות הרפואית בצורה היסטורית פעלה תמיד למען הרופאים המומחים, ודפקה את המתמחים והסטאג'רים.
    יש בכלל בקרב הרופאים תפיסה שאומרת שבגלל המעמד הזמני של המתמחים, אין מה להשקיע בהם, קצת כמו שבפלוגה של גולני הסמלים דופקים את הצעירים, והם מוכנים לזה כי גם הם יהיו סמלים פעם, וידפקו בתורם את הצעירים.
    העניין הוא שאת בתי החולים זה הורס ובגדול, בפועל מאושפז בקושי רואה רופא מומחה, וכמעט תמיד מוצא את עצמו מטופל על ידי מתמחה. השאלה היא באמת, איך מחזירים את הרופאים המומחים לבתי החולים.

    השבמחק
  16. טוב, אין שום סיכוי שאצליח לקרוא את כל התגובות. אני מקווה שהתגובה שלי רלוונטית גם לאור התגובות האחרות ומקווה שהיא לא חוטאת מדי לפוסט המושקע הזה.

    עשית עבודה מוצלחת בלנפות חלק מהבולשיט שהמאבק הזה מפזר סביבו. עם זאת, אני לא ממהר להתרשם, לכאן או לכאן, מהבולשיט. במאבקים ציבוריים תמיד יש מידה לא קטנה של חרא תקשורתי, וברבים מהם החרא הזה הכרחי. לא נעים, לא משמח, אבל ככה זה. החרא, במלים אחרות, לא הופך את המתמחים לצודקים פחות.

    אבל האם הם צודקים? אין לי מושג. בדומה לך, גם אני לא מצוי בפרטי ההסכם עם האוצר או התנאים של המתמחים. אני כן יודע, עם זאת, שיש כאן חתיכת בעיה ושמעטים התייחסו אליה כראוי (למעט נעמה כרמי, אם אני לא טועה, ואתה). שביתות הן נשק הגיוני במגזר הפרטי, שם הן מזיקות ישירות - פחות או יותר - לכיסו של בעל ההון. במגזר הציבורי, לעומת זאת, השביתות מזיקות לציבור עצמו, מתוך תקווה שהנזק הזה יתרגם, בסופו של יום, גם לנזק תקשורתי לפוליטיקאים שאחראים על המערכת.

    בד"כ זה לא קורה, מכל מני סיבות, ואני לא חושב שמישהו פיתח כבר אמצעי מאבק עובדים חלופי. וזו בעיה, במיוחד כאשר מדובר במערכות שתפקידן הצלת חיים. זה המקום שמאבק המתמחים נמצא בו כעת, מוצדק או לא, וקשה לי להאשים אותם בכך שהם פונים לנשק היחיד שזמין להם.

    כי בעוד שאתה צודק לחלוטין בנוגע לכך שההתפטרויות הן צעד מאורגן, אין זה אומר שהצעד אינו מוצדק, ו-ודאי שקשה להטיל את מלוא משקל האחריות על המתמחים בלבד. האוצר הוא גם חלק מהסיפור הזה, ולרשותו עומד מגוון צעדים גדול יותר. כרגע, על פי הדיווחים (ולך תדע, באלוהים, מבלי להפוך את הנושא לתזה) האוצר הוא זה שמסרב להתפשר.

    אבל ההתפטרויות מציבות גם כמה בעיות אחרות. ראשית, קשה לדעת אם כל מתמחה שהתפטר עשה זאת כצעד מחאה מאורגן או מרצון כן לעזוב את המערכת. המתמחים הם אלו שהציבו את הבעיה הזו, נכון, אבל היא לא הופכת לאמיתית פחות. ואני לא יודע איך בית הדין לעבודה יכול להתמודד עם הבעיה הזו בכנות.

    בנוסף לכך, חלה כאן גם בעיה מבחינת סמכותו של בית הדין עצמו. אני לא משפטן, אבל נראה לי הגיוני שמטרת בית הדין לעבודה בסכסוכי עבודה היא להגדיר האם כל צעד שנעשה בסכסוך הוא חוקי, על מנת לקבוע האם אחד הצדדים בסכסוך זכאי להגנות החלות על סכסוכי עבודה. אני מסוגל להבין אם בית הדין לעבודה יאמר שההתפטרויות אינן זכאיות להגנות אלה, אך קשה לי לקבל מקרה שבו בית הדין קובע שהתפטרות עונשה כלא. מצד שני, המתמחים הם אלו שהכניסו את עצמם ואת בית הדין לבוץ הזה מלכתחילה. מאחר שמדובר במערכת ציבורית מצילת חיים, ומאחר שכנראה ואין תחליף אמיתי למתמחים, קשה למצוא מפלט חוקי מהמלכודת הזו.

    אבל אני לא יודע, עדיין, האם בית הדין לעבודה הוא התשובה. כי אם המתמחים, מצד אחד, מחזיקים בכוח נורא על המערכת, משרד האוצר מחזיק בכוח גדול אפילו יותר, בדיוק מכיוון ש - שוב - מדובר במערכת ציבורית חיונית.

    אז אני לא לגמרי יודע איפה אני עומד במאבק הזה. בד"כ ליבי נתון למי שנאבק באוצר, ואני לא חושב שהמתמחים דומים לאיגוד עובדי הנמל, למשל. אבל אין לי ספק שיש כאן בעיה אמיתית מבחינת חוקי העבודה ומבחינת האפקטיביות של מאבקי עבודה במגזר הציבורי. ואני לא יודע איך לפתור אותו בשיט. הפוסט שלך רק הדגים עד כמה הסיפור הזה מסורבל באמת.

    השבמחק
  17. רחביה - אני לא מעסיק אף אחד ואני לא קובע את שכרו של אף אחד. לפיכך אין צורך להחמיא לי על דעתי לגבי השכר הנוכחי של המתמחים לפני התוספת.
    בכל אופן הטיעון שלך לגבי השנים שהרופאים השקיעו בלימודיהם הוא נכון אבל חלקית בלבד - אף אחד לא אמר שהרופאים צריכים "להחזיר את השקעתם" כבר בשנים הראשונות שח עבודתם. למעשה בראייה של קריירה שלמה מדובר בהשקעה משתלמת. יש גם אנשים שיגידו לך ההיפך: הלימודים של הרופאים הם מאוד יקרים. המדינה משקיעה הון עתק בהכשרת רופאים בישראל, ולו היה שכר לימוד דיפרנציאלי באוניברסיטאות בישראל הסטודנטים היו צריכים לשלם הרבה יותר. במלים אחרות ניתן לומר שבשנותיהם הראשונות הרופאים זכאים לשכר נמוך כשההצדקה לכך היא שמדובר במעין החזר ההלוואה שהם קיבלו בצורת שכר לימוד מסובסד. אני לא אומר שאני חושב כך, אני רק אומר שאפשר לסבור כך.
    אנונימי - אני מודע לכך שיש אנשים שטוענים שההסתדרות "מכרה בזול" עובדים במקרים כאלה ואחרים. אני לא מכיר סיפורים ספציפיים שיאששו זאת. לדעתי התזה הזו היא ביטוי לפערים הבלתי נסבלים, עליהם כתבתי, בין היעדים המוצהרים של המשא ומתן לבין אלה הריאליים. בכל אופן הסתדרות הרופאים היא לא חלק מההסתדרות.
    ולגבי השאלה מי ידאג לתנאי המתמחים - זו שאלה מצויינת. אם תקרא את פסק הדין תגלה שההתפטרות של המתמחים לא נועדה אלא לשפר את תנאי העסקתם כ-מומחים- צעירים.

    השבמחק
  18. דובי - אני לא יודע אם ההסכם דפק את המתמחים או לא. אני מוכן להניח שכן. בכל אופן כפי שכבר ציינתי בתגובה לאחד מהאנונימים פסק הדין מציין שהמאבק הנוכחי של המתמחים נועד דווקא לשפר את את תנאי ההעסקה של המומחים הצעירים. הטעם לכך הוא שהתורנויות הרבות של של המתמחים הן אמנם מאוד תובעניות, אבל מצד שני הן גם מכניסות כסף לא רע. כך קורה שמומחים צעירים שלא עושים תורנויות מחד אבל מאידך עוד לא רכשו מוניטין בתחומם, מוצאים את עצמם עם שכר נמוך יותר מזה של המתמחים.
    אני לא חושב שאני סותר את עצמי: אני מתייחס פה ושם לאוטופיה, אבל רוב הזמן אני מנסה לחשוב כיצד להגיע לתוצאה הראוייה ביותר בהתחשב בנתונים הקיימים ובהתחשב בכך שכל שינוי במערכת הסבוכה הזו יהיה כרוך בשנים רבות. בעולם האוטופי שלי הרופאים במערכת הציבורית היו מקבלים שכר משמעותית יותר גבוה, אולם אני מודע לכך שלא משנה מה השכר שמערכת הציבורית תציע - לעולם הוא יהיה יותר גבוה בהייטק או בחו"ל.
    אני בהחלט חושב שיש אמת מסויימת בבסיס הטענה ש"יש כבוד לפז"מ". כמובן זה לא אומר שצריך לבזות אף אחד.
    התיאור שאתה מביא על ההתפטרויות בפריפריה הוא מאיר עיניים ואני מבטיח לחשוב עליו. בכל אופן אני לא חוזר בי מהביקורת הקשה שיש לי על מנהלי בתי החולים באזור המרכז, שלא רואים לנגד עיניהם את טובת המערכת כולה. בכל אופן אם אתה צודק והתפטרויות רבות של רופאים בפריפריה לא הוגשו אזי אתה מחזק את קביעת בית הדין שמדובר באקט ארגוני פר אקסלנס.
    ואכן אני לא מכיר את הנתון לגבי 20%-25% מבוגרי בית הספר לרפואה ש"נושרים" בדרך ואני לא יודע אם הוא נכון וכיצד יש לנתח אותו. אני אשמח לראות נתונים נוספים בעניין הזה.
    תודה על התגובה הארוכה ואני שמח שיש מי שמתרגז מהעניין לא פחות ממני. כמובן, הטענה כאילו האשמתי את תומכי מאבק הרופאים בגזענות היא לא נכונה.

    איתמר - זה נכון שיש הבדל בין שביתה של עובדי גוף פרטי לבין שביתה של עובדי מדינה, שחייבת להיתרגם ללחץ פוליטי. נדמה לי שזה עובד לא רע בכלל. הבעיה, כפי שכתבתי, היא עניין ציפיות. העובדה שמדובר בסקטורים גדולים של רבבות עובדים היא מקור עוצמתם של העובדים, אבל היא גם מקור חולשתם: הרי תוספות שכר שברמת הפרט נראות כמעט זניחות עשויות להגיע למאות מיליוני שקלים ולמיליארדים. בגלל זה אני לא חושב שסכסוכי עבודה הם הדרך להשיג שינויים מרחיקי לכת. שינויים כאלה אמורים להתבצע במישור הפוליטי ויש לעודד אותם באמצעות הצבעה נכונה בקלפי ובאמצעות כל פעילות אזרחית אחרת.
    לא כתבתי את זה בפוסט עצמו אבל כתבתי באחת התגובות: בית הדין הציל את העובדים מעצמם. יתכן שפסיקה אחרת של בית הדין הייתה מחזקת את המתמחים בסכסוך הנוכחי, אבל היא הייתה פוגעת אנושות בעובדים רבים אחרים, שכן מעסיקים היו נמנעים מלחתום על הסכמים קיבוציים בידיעה שחתימה על הסכם היא לא סוף פסוק לסכסוך. אטומיזציה של ארגוני העובדים היא דבר רע מאוד לציבור העובדים.
    אני מסכים איתך שיתכן ונוצר עוול כלפי מי שבאמת ובתמים ביקש להתפטר ולסיים את יחסי העבודה. אבל אני בספק שיש רבים כאלה, ואני עוד יותר בספק אם יימנע מן העובד ללכת ככל שהוא יבהיר למעסיקיו שהוא רוצה ללכת הביתה ללא קשר למשא ומתן, למשל בדרך של חתימה על תצהיר.
    האיום של כלא הוא לא נעים אבל הוא נראה לי וירטואלי לחלוטין, ובכל אופן יש לי ציפייה (נאיבית?) שהרופאים יצייתו לצווים כי שמירה על החוק היא ערך ראוי כשלעצמו, גם אם לא צפוייה סנקציה.
    בכל אופן הסכסוכים האלה קשים משום שהם מערבים אינטרסים וערכים רבים. החוק כאן הוא שולי והפתרון הוא לא בשינויו.
    ותודה גם לך על התגובה הארוכה.

    השבמחק
  19. תוספת מינורית (זה מה שקורה למי שמגיע מאוחר :-)).

    אין לי מושג מי צודק. אני יודע למי אני לא מאמין באופן בסיסי: למי שחותם על הסכם בוררות בין הרופאים למדינה ואז כשמגיע פסק בורר לא מוצלח לטעמו, הוא מבקש לבטל אותו ומתנער ממנו; למי במשך שנים לא מוסיף תקנים לסגל רפואי (רופאים, אחיות וכיוצב') ומיטות ומתעלם מהגידול הטבעי; למי שבציניות מנופף במשכורות של הבכירים בדו"ח מקבלי השכר הציבורי כדי להראות לציבור שבעצם מדובר בחזירים; למי שבאופן קבוע מציג נתונים מעוותים ומטעים של עלויות שכר ולא של השכר בפועל.

    נראה לי שהתמונה ברורה. זה לא ציבור הרופאים. בנקודה כזו, אני מתקשה להאמין לאוצר.

    שים לב באיזה מצב המתמחים נמצאים: בגלל שיש תת-תקינה (וגם לא מספיק רופאים כפי שציינת בצדק. עוד מחדל, הפעם אני מעריך של ות"ת ומשרד הבריאות)רופאים צריכים לעבוד בתנאים שמנוגדים באופן בסיסי לחוקי המגן.

    אגב, אם הייתי במקום המתמחים לא הייתי מתפטר. הייתי פשוט אומר שאני מתחיל לעבוד רק על פי חוקי המגן. המשמרות לא היו 30 שעות. היו ימי מנוחה וכיוצב'.

    שים לב איך בנוי ההסכם שכן נחתם. הם מתהדרים בכך שמוסיפים 1,000 תקנים בפריפריה. למה לעזאזל הרופאים צריכים לבזבז את כוח המיקוח שלהם על דבר טריוויאלי, שאמורים לעבוד באופן אוטומטי על פי הגידול באוכלוסייה?

    התשובה שוב נובעת מהציניות של האוצר. למה לטרוח להגדיל תקנים, אם אפשר פשוט לחכות 10 שנים עד למו"מ הבא עם הרופאים?

    השבמחק
  20. אני מוצא עצמי בד"כ תומך בצד החלש או המוחלש בסכסוכים מהסוג הזה. זה אחד המקרים הנדירים שאני ממש מתקשה להחליט מי פה החלש, שלא לדבר על צודק.

    אם המטרה של המתמחים היא לשנות את פני מערכת הרפואה הציבורית זה לא יקרה דרך סכסוך עבודה שמהותו הוא שכר, אולי רק שינוי מזערי, אם בכלל. לכן, אני מסכים עם יפתח ששינוי צריך להיות ברמה הפוליטית, לצערי, אני לא זוכר מפלגה שהציבה את מערכת הבריאות במרכז קמפיין הבחירות שלה.

    לנושא ההתפטרות, אין לי ספק שמדובר בצעד שהוא המשך ישיר לשביתה עצמה, למעשה שביתה. אבל להגיע למצב שבו בית המשפט מונע את ההתפטרות באמצעות צו, מטריד אותי מאוד. אין לי מושג או רעיון איך זה יכול היה להתפתח אחרת, אבל זה כנראה המקרה הקלאסי שבו כל הצדדים, כולל אולי אפילו בית המשפט, טיפסו כל אחד בתורו על עץ גבוה מדי שהירידה ממנו הולכת לכאוב מאוד. כולם יצטרכו לרדת מהעץ שעליו הם טיפסו.

    איך לרדת מהעץ? שאלה טובה, אני לא רואה את המתמחים חוזרים לעבודה כאילו כלום לא קרה, ואני גם לא רואה את האוצר מתיישב למשא ומתן אמיתי ופותח הסכם שכר שזה עתה נחתם. זה מוביל אותי למסקנה שדרושה התערבות פוליטית מסיבית, אולי אפילו ניו-דיל במערכת הביראות. האם הדרג הפוליטי פתוח לבצע שינויים כאלה? רוה"מ ביקש שבועיים כדי ללמוד את המצב, היום ניתן כבר לשער שהוא ביקש שבועיים כדי להשלים את עסקת שליט לפני שיוכל לפנות את שולחנו לנושאים בוערים אחרים. השבוע שליט צפוי לחזור וזה גם השבוע שיהווה מבחן לכוונותיו של נתניהו בהקשר מערכת הבריאות. מעניין יהיה לראות איך זה מתפתח.

    אני יכול רק להגיד שאני מקווה שתוצאות המשבר לא יובילו לכך שישונה החוק שמאפשר שביתה במערכת הרפואה הציבורית ושהסטטוס שלה לא יושווה לזה של המשטרה למשל, זה רק יוביל אותה להיות כזו שגם אם חייכם תלויים בה אולי תעדיפו להמנע ממנה.

    השבמחק
  21. איל - הערה אחת לגבי המחסור ברופאים, שלדעתי גם כן ממחישה עד כמה הסיפור הזה מורכב. זה נכון שות"ת היא זו שקובעת כמה תלמידי רפואה ילמדו באוניברסיטאות מדי שנה, אבל גם היא פועלת תחת אילוצים כבדים, ובראשם המקומות בבתי החולים אשר מסוגלים להכשיר את אותם סטודנטים. הבעיה היא שבתי החולים לא רוצים לקבל עוד סטודנטים ישראליים. הם מעדיפים להכשיר סטודנטים מחו"ל משום שזה מעשיר את קופתם. גם כאן אני חושב שמנהלי בתי החולים במרכז נוהגים בניגוד לאינטרס הציבורי הרחב. כמובן אתה יכול להגיד שהם מתנהגים כך משום שבהיעדר תיקצוב ראוי מהאוצר הם מחפשים מקורות מימון חלופיים. בנושא הזה יש התקטשות משפטית בין האגפים השונים של המדינה - במשרד הבריאות ובמשרד החינוך - אם זה בכלל חוקי (הרי למעשה מדובר בקיום לימודים אקדמיים של מוסד זר ללא רישיון מהמל"ג). חלק מהאגפים האלה מקבלים סיוע משפטי ממשרדי עורכי דין פרטיים, אבל על זה נשוחח באדום.
    דן - יתכן שיש מקום שהחוק יאסור על שביתה אבל יחייב בוררות בין הצדדים. אני לא בטוח ששני הצדדים מעוניינים בזה, משום שלהערכתי בוררות היא כלי מוצלח לעדכוני שכר תקופתיים אבל היא לא טובה לשינויים משמעותיים יותר.

    השבמחק
  22. איזה משרדי עורכי דין יעזרו לאגפים כאלה?

    השבמחק
  23. המשרדים הנכלוליים ביותר.

    השבמחק
  24. וואו אני חייב לציין שסוף סוף קיבלתי מידע אמיתי ומסוכם נפלא בסיפור הזה,כל הכבוד.
    דעתי האישית ובעיקר אחרי שקראתי את הנתונים שאספת היא שהבעיה הגדולה באמת של המתמחים זו העובדה שהם ניסו לשקר לנו, הציבור רגיל לשקרים וספינים מגופים כמו האוצר אבל לא מאנשים הרואים עצמם ואנחנו אותם (בצד או לא בצדק יש מקצועות לא פחות קשים מרפואה שלא מתוגמלים) כעיליתה של החברה הישראלית .
    גם הציבור סבר שהמתמחים צודקים אפילו ללא עובדות נקרא לכך אמונה עיוורת למי שחשבנו שהם האנדרדוג.
    לערי לאט לאט שקר אחר שקר הם יצרו אנטגוניזם לא קטן בגלל ההתנהלות הזו שרק הלך והתגבר כשהם התפטרו בצורה קולקטיבית.
    אישית אני לא מכיר מגזר שעשה זאת מעולם בארץ,התקדים לא יכול להיווצר גם במחיר החלפת כל המתמחים ועלות של מיליארדים מכיוון שהוא ישנה סדרי עולם ויתן לגיטימציה למגזרים נוספים חזקים יותר ורעבים יותר להתפטר לשם השגת מטרה.
    אתם יכולים לחשוב מה יקרה שעובדי הנמלים יתפטרו קולקטיבית ?או חברת החשמל?(הרעבים ביותר במשק:) ).
    בקשר לשכר של 40 שקל לשעה האם הוא מוצדק ביחס לכמות הלימוד ? כנראה שלא ..האם הם עושים יותר מידי תורנויות ושעות כנראה שכן אבל אני לא כלכך בטוח שזה שונה משאר העולם גם שם מתמחים עושים הרבה שעות בשכר לא גבוהה .
    ההבדל הוא שרופא מומחה מרוויח ממש טוב בחול אבל גם כאן יש השלמות הכנסה לרופאים על ידי איגודים כמו קרן מחקרים וכדמ.
    מתמחה הוא רופא בתחילת דרכו הוא צריך ללמוד ולהתנסות ברור שצריך לעזור ולהוריד את העומס בשבילם וגם בשבילנו אבל לכמה זו השאלה.
    נוצר גם מצב מוזר במדינה הזו שמשווים הכל להיי טק כי מרווחים הרבה לא לשכוח שגם שם 220 שעות בחודש הם לא דבר שכיח והמשכורת היא גבוהה בהשוואה לכל מקום בעולם לא רק בישראל רק שבגיל 40 סיימת את הקריירה בעוד שרופא עובד עד גיל 60 אפילו 70 כמו כלום.

    השבמחק
  25. סליחה יפתח, אבל לא התייחסת לטענה שזכות ההתפטרות הינה יסודית, ושום טענה על היותה מתואמת לא גורעת מכך. בנוסף, אתה מקבל מראש את מה שהניח בה"ד לעבודה, שהרופאים לא באמת מוכנים להתפטר, כאשר מקריאת הרשימה של אליעזר מילר ב"הארץ", וכן ממידע שנמסר לי מרופא, עולה כי הרבה מהרופאים השובתים כבר סידרו לעצמם מקום עבודה בחו"ל, שכן תנאי העבודה שם טובים פי כמה.
    מותר לכל עובד להתפטר ומותר לכל אזרח לחפש עבודה בחו"ל. וזה כנראה מה שהולך לקרות: מאות רופאים יעזבו לחו"ל (ודאי המוצלחים שבהם), ומדינת ישראל תצא המורווחת, לדעת שר האוצר, שכן יודגם בהצלחה העיקרון שאין פורצים הסכמי שכר.

    השבמחק
  26. ניצן - התייחסתי גם התייחסתי וטענתי שככלל פסק הדין לא פוגע בזכות היסוד להתפטר משום שמלכתחילה לא הייתה להם כוונה להתפטר אלא אך ורק להפעיל לחץ ארגוני על המעסיק שלהם. יש היבט נוסף, שהתייחסתי אליו רק במעטפת, והוא בהשפעת הלשון על התודעה והרגש: הביטוי "התפטרות" התמלא במטען חדש, של מאבק ארגוני, מבלי שאיבד את המטען הקודם שהיה לו. זה מה שגרם לכך שאף על פי שלא הייתה פגיעה בזכות היסוד להתפטר במובן האובייקטיבי, הרי שבפועל אנשים חשים סובייקטיבית שהיא כן נפגעה. כשדיברתי על כאב הלב התכוונתי גם לגבי זה.
    לגבי אנשים שבאמת ובתמים ביקשו לנתק את יחסי העבודה שלהם עם המדינה ולעבור לעבודה אחרת - אכן נגרם להם עוול, אבל אני בטוח שככל שהם יציפו את הנושא בפני הממונים עליהם הם ישוחררו לאלתר (ותמיד פתוחה להם הדרך לבתי הדין האזוריים לעבודה). בכל אופן אני בטוח שזו תופעה שולית ביותר.
    אם הנושא מעניין אותך אני ממליץ לקרוא את פסק הדין.

    השבמחק
  27. סליחה מכבודך יפתח וסליחה מכבודו של בית המשפט אבל מאיפה לעזאזל אתם יודעים?
    בוא נניח שאני מתמחה, בוא נניח שאחרי שהמאבק הזה מתנהל (לפחות מה4 לספטמבר) ואחרי שמכתב התפטרות אחד שלי נפסל כ'מעושה' אני חוטף את הקריזה, כותב מכתב נוסף ושולח אותו לבוס שלי. מה לעשות שיחד איתי עושים את זה עוד אנשים, נו אז מה? תוכיח בבקשה שהמכתב שלי לא אמיתי (מה גם, כפי שנכתב פה, שיש כאלו שכבר התחילו לארגן לעצמם תעסוקה חליפית).
    אם בית המשפט באמת היה רוצה לעשות צדק הוא היה צריך לעבור מכתב מכתב ולקבוע לגבי כל מתמחה אם הוא משקר או לא.
    אגב, כל זה נראה לי די מוזר גם ככה. כתבתי מכתב התפטרות - מי הקלוץ (שיקראו לו שמגר/ברק/יפתח/בייניש מצידי) שיחליט שלא התכוונתי להתפטר? מצטער מאד אבל כאן אין מצב של 'סוס' שהוא לא באמת סוס, כאן יש התפטרות - אם לא התכוונתי באמת להתפטר זאת אמורה להיות הבעיה שלי כשארצה לחזור לעבודה לא של הבוס שלא רוצה לאבד אותי כעובד.

    השבמחק
  28. עדו - בתי משפט נאלצים כדבר שבשגרה לאתר את כוונותיהם של האנשים. כך, למשל, המשפט הפלילי בנוי גם על הוכחת "היסוד הנפשי" של העבירה. זו אכן עשוייה להיות מלאכה לא פשוטה ועשויות גם להיות טעויות. קרא את פסק הדין ולמד ממנו שבכפוף לסיכון לטעות לגבי פלוני או אלמוני העבודה של בית הדין כאן הייתה מאוד קלה, לאור הסממנים החיצוניים המובהקים לכוונות האמיתיות בבסיס מכתבי ההתפטרות.

    השבמחק
  29. רק על דבר אחד עדיין לא ניתן פה הדין. והוא, כמובן - האמת הברורה לכל. הדבר שבסופו של סכסוך יאמרו כולם עליו "כרגיל יצא מי שנלחם באוצר כשחרסו בידו". יאמרו כך גם אלו שעסקו בקטנות בכדי לנסות לדלות פיסת צדק במקום שבו האמת צועקת ביריעות שלמות.
    שהרי בסופו של דבר הדמגוגיה של עבודה רבת סיפוק, כמוה כהעלאת האישה על כן האלה ואח"כ פסילת אפשרותה מלהתנהג באופן שאינו הולם את האלוהי (להלן - עשיית צרכים, או במקרה המדובר - מעבר לחו"ל לצורך קיום בכבוד).
    עובדה היא שהרפואה בארץ נמצאת במצב מזעזע. מעמד המתמחים הוא פיקציה מבישה של עבדות, והתנהלות המומחים היא הצעד היחידי האפשרי בתנאים הנתונים.
    בדיון ששמעתי בין ד"ר אידלמן לנציגי משרד האוצר לפני מספר חודשים טובים, הציג אידלמן את משנתו האידאולוגית, והיא תואמת באופן מדהים לטענותיהם של המתמחים. בדיון זה טען אידלמן שהבעיה העיקרית היא חוסר בתקציבים להקמת מוסדות להכשרת רופאים חדשים, זאת באופן חלקי, לטענתו, מטעם מונופול של מוסדות הלימוד הקיימים. האחראי העיקרי לכך, על פיו, הוא אטימות הממשלה לנתונים ברורים מאליהם של אוכלוסיה גדלה וצורך גדל.
    הוא דיבר על תנאי העסקתם המחפירים של הרופאים המתמחים, ועל כך שהיציאה לרפואה פרטית היא מפלט יחיד במדינה בה העבודה הציבורית היא עבודת חינם.
    אינך יכול להניח, יפתח, ראשית כי הרופא המתמחה יהיה ביום מן הימים ממחתימי השעון בארבע הבורחים לקליניקה הפרטית, ומן הצד השני לדבר על הפרטת מערכת הבריאות המזיקה לכולנו. אתה צודק רק בהנחה אחת מן השתיים - אין שום סיבה שרופא מתמחה יפנה לרפואה פרטית כדי לכלכל עצמו בכבוד, ואין שום דרך להעביר ביקורת על כך אלא על המדינה האחראית לזה.
    מפתיע איך במדינה של "מגיע לי", בה החלום הרטוב הוא עשיית כמה שיותר כסף בכמה שפחות מאמץ, יכול למצוא עצמו מישהו במעמד להעביר ביקורת על האדם שבחר להיות רופא. הרי 3 שנים של מחשבים+מנהל עסקים ישתלמו יותר מהר ולא ישחקו את שכר לומדיהם לאורך הקריירה - לא ביחס לשכר הרופאים המומחים ולא בכלל.

    איני בקיאה בדיני עבודה, אך ברור לי שצעד ההתפטרות הוא צעד קיבוצי ונואש. קיבוצי, משום שכפי שטוען יפתח, מהותו בהשגת מטרה ולא בהתפטרות. נואש, משום שהמטרה אינה אגואיסטית, אלא מייצגת, לטעמי, שבר. מעין התמוטטות עצבים של אוכלוסיה המבינה לעומק את אוזלת היד. ובמובן זה אני סולחת לרופאים המתמחים על משחקיהם ה"מלוכלכים" מול ביה"ד, ומברכת על שבירת הכלים מתוך תקווה (מעט נאיבית, אני מודה), שהיא תוליד שינוי מהותי (או לפחות צעד מדיני אחר שראש הממשלה שומר למטרת ניהול משברים, כמו הסכם שלום עם הפלסטינים).

    השבמחק
  30. מיטל - נדמה לי שהשבתי לרוב הדברים שאמרת כבר קודם. אציין בקצרה כך:
    מצב מערכת הבריאות בישראל הוא לא רע מנקודת מבטם של החולים עצמם. הם זוכרים לרמת טיפול גבוהה, הן מבחינת כוח האדם של המערכת והן מבחינת המשאבים שלה. אנחנו עדים לתהליך קבוע של פגיעה במערכת הזאת ולחילופין בהעלאת העלות לאזרח של אותה מערכת, ובזה יש לפגוע.
    מנקודת מבטם ששל הרופאים, ובמיוחד של המתמחים אני מוכן בהחלט לקבל את זה שהמצב קשה, אבל צריך לשים לב לשני דברים חשובים: (א) לא משנה כמה המדינה תשלם לרופאים, לעולם הם ימצאו אופציות אחרות חלופיות יותר. זה נכון גם לגבי כל בעל מקצוע בשירות המדינה, במיוחד - אגב - כל הפקידים המרושעים באוצר. (ב) המתמחים עכשיו ריכזו את המאבק בשיפור מצב של המומחים הצעירים ולא בשיפור מצבם של המתמחים.
    לגבי ההשוואה לאנשי המחשבים, נדמה לי שחלק ניכר מן הרופאים (למעט בעלי ההתמחויות הלא-מכניסות) מכניסים לאורך הקריירה שכר שלא נופל מבוגרי לימודי המחשבים.
    ולגבי צעד הייאוש - עם כל הכבוד אני לא רואה כאן צעד של ייאוש אלא עד כוחנית. בהתפטרותם הם הצליחו לזעזע את המערכת ולהכניס אותה למשא ומתן. בשעה שבה הם החליטו לא להיענות לקריאת ראש הממשלה הפער בין הצדדים לא היה אדיר ויש להניח שהיה ניתן לגשר עליו (ואני מאמין שתוך מספר ימים הוא יגושר). כלומר לא הייתה כאן סיבה לייאוש והלכה למעשה לא היה מדובר בצעד של ייאוש. היה כאן צעד כוחני שראוי היה להימנע ממנו גם ערכית וגם פרקטית. על הרמה הערכית דיברתי וברמה הפרקטית בכך שהם הלכו רחוק מדי הם איבדו את אמצעי הלחץ שהיה בידם שכן הם אילצו את בית הדין להוציא צווי מניעה.

    השבמחק
  31. יפתח, האם הורדת תגובה שלי? האם בשל העובדה שהמילה "מטומטם" היתה כלולה בה?

    השבמחק
  32. יפתח, אני מניח שהיתה לי טעות בשליחת התגובה ומתנצל אם חשדתי בכשרים

    השבמחק
  33. ניצן - במשך למעלה משנתיים מחקתי בבלוג שתי תגובות בלבד, שהיו של גורמים מסחריים. אפילו השארתי תגובה שלי לפוסט הזה, למרות שגיאת כתיב קשה שנפלה בה. כמובן, אני לא מתחייב לא למחוק בעתיד תגובות עם שפה בוטה. עם זאת המילה "מטומטם", ככל שהיא מתייחסת לטיעון ולא לדובר עצמו, נשמעת לי בשדה הלגיטימי.
    אציין שבימים האחרונות היו שתי תגובות - ארוכות מאוד - שהמערכת זיהתה כספאם, והן הועלו אך ורק לאחר שבדקתי ואישרתי אותן. אם מישהו כתב תגובה והיא נעלמה - שישלח לי מייל ואני אבדוק. נכון לעכשיו סל הספאם ריק, כך שאם מישהו הגיב ותגובתו לא נרשמה - מדובר בתקלה שאינה בשליטתי ואין מנוס מכתיבה חוזרת.

    כמו כן ראו הדיווח של דה-מארקר על התקדמות המשא ומתן בין הצדדים, שממחיש כמה היה מיותר לאלץ את בית הדין לתת את פסק הדין. כמו כן ניתן ללמוד שבניגוד לאשר אמרתי קודם המתמחים גם מעלים דרישות לגבי תנאי עבודתם נכון להיום, ולא רק לגבי העתיד. http://www.themarker.com/consumer/health/1.1524348

    השבמחק
  34. שאלת תם - ומה יעשה לרופא שלא מתייצב לעבודה? מה הסנקציה?

    השבמחק
  35. אסף - הייתי רוצה לחשוב שעצם אי-החוקיות של המעשה היא סיבה טובה להימנע מאי-התייצבות לעבודה, בלי קשר לסנקציות שעשויות להיכרך בכך.
    כאשר אדם מפר צו בית משפט הוא חשוף למאסר או קנס. לא מדובר בעונש אלא באמצעי אכיפה. כלומר, מי שהפר צו ונשלח למאסר - הוא אמור להשתחרר בשעה שהוא מודיע שהוא חזר בו ושהוא עומד למלא את הוראות הצו.
    בנוסף, ככל שבאי-התייצבותו של הרופא הוא יגרום נזק למטופליו (כמובן, זה ספקולטיבי וטעון הוכחת קשר סיבתי) יש חשיפה לאחריות פלילית ונזיקית.
    כמו כן, הוא חשוף לדין משמעתי ויתכן שגם מסכן את הרישיון שלו.
    בקיצור, עשויות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת, אם כי הן תיאורטיות לחלוטין.

    השבמחק
  36. http://nimrodavissar.com/blogica/archives/1447#comments

    השבמחק
  37. במקרה שלא תקרא את התגובה שלי אצל נמרוד אני בכל זאת אחזור עליה כאן.
    אם באוניברסיטאות מחייבים מורים מהחוץ להפקיד מכתבי התפטרות כך שכל שנה הם 'מתפטרים' ואז מועסקים מחדש בלי ותק. מה יעשה בית המשפט אם יבוא אחד מאותם מורים ויגיד שהוא דורש את כל הוותק שמגיע לו כי ההתפטרות שלו הייתה פיקטיבית באבו אבוה? איך בדיוק בית המשפט ידחה את התביעה הזאת וגם את זו של הרופאים באותו זמן?

    השבמחק
  38. עדו - אני לא רואה דימיון בין המקרים ולפיכך אני לא חושב שפסיקה בעניין אחד אמורה להשליך על העניין האחר. בכל אופן במקרה שאתה מתאר הייתי נוטה לקבוע שאין תוקף למכתבי ההתפטרות של המרצים מן החוץ. למעשה, ככל שהדברים הם כפי שאתה מתאר, אני מתקשה לראות כיצד שופט אחר יפסוק אחרת. אגב, זו פסיקה הרבה יותר "קלה" מעניין הרופאים ממספר סיבות, אחת מהן היא שמדובר בתביעה כספית בדיעבד ולא בתביעה צופה פני עתיד לאכיפת יחסי עובד-מעביד.

    השבמחק
  39. דמיון בין המקרים- מכתבי התפטרות פיקטיביים
    'אתה' היית נוטה לקבוע שאין תוקף למכתבים האלו, השאלה היא מה יפסוק בית משפט.
    מעבר לזה, זאת פסיקה 'צופה פני עתיד' כי מעכשיו אי אפשר יהיה להשתמש בטריק הזה יותר.

    השבמחק
  40. עולם המשפט, ובפרט משפט העבודה, מלאים בפיקציות. זה לא אומר שאין דומות האחת לשנייה.

    אתה צודק שהפסיקה מאכוונת התנהגות מעתה ואילך, אבל היא לא מכריחה שני צדדים יריבים לעבוד ביחד כמו שקורה בתיקים בהם בית משפט מוציא צווי מניעה (או צווי עשה).

    אם אתה לא רוצה לדעת את מה שאני נוטה לקבוע אלא את מה שיפסוק בית משפט - אתה צריך לשלם לי יותר.

    השבמחק
  41. כותב הפוסט מתחיל בהבדלתו מכל אותם דמגוגים שרואים רק צד אחד של המטבע, והוא לא יודע אלא תוהה, וזה כבר כשלעצמו מכעיס, שמישהו מתיימר להיות "אובייקטיבי" והוא כמובן לא ניטרלי וגם לא תוהה, אלא קובע, וגם לא חף מדמגוגיה. הרופאים שואבים סיפוק מעבודתם??? טוב שלא צורפו לפוסט תמונות של רופאים מחייכים על רקע שמיים כחולים. שינסה כותב הפוסט לעבוד מעל 80 שעות בשבוע ולגדל ככה ילדים... ויש פתרונות, כמובן שיש, אפשר לעודד צעירים ללמוד רפואה (זה גם יקרה באופן טבעי אם ישתפרו התנאים והמשכורות של הרופאים) ובינתיים אפשר ליזום מסגרות בהן יקלטו רופאים מחו"ל (אלא שהשמועות אומרות שהם לא רוצים לבוא, ותנחש למה). ולמה להבדיל את זה משאר המאבקים? מה עם מאבק העובדים הסוציאליים? גם שם יש סיבות טובות לזלזול והניצול של העובדים? ולמה לא ריאלי לבקש משכורת הוגנת במגזר הציבורי. לא ריאלי כי לא תקבל? ואולי אם נתאגד ונאבק כולנו יחד בכל הכח כן נקבל. אולי כן יש תקציב והוא פשוט לא מנוהל נכון?

    לא הוגן לכתוב שזה "לא ריאלי" וש"אין פתרונות" וש"אין ברירה" מבלי לבדוק את העניין באמת לעומק.

    השבמחק
  42. אני מוכן להכפיל את מה שאני משלם לך עכשיו. גש לעבודה.

    השבמחק
  43. שתי הערות לתגובות דווקא.

    האחת, ביחס למספר המקומות לתלמידי רפואה באוניברסיטאות: נכון שהמספר נקבע לפי מספר המקומות הפנוי בבתי-החולים האוניברסיטאיים; נכון גם שבבתי-החולים מוכשרים בין-היתר סטודנטים מחו"ל. שני אלה הם דברים שגם הם קשורים למצב הכללי של מערכת הבריאות - המחסור בתקציב והמחסור בתקנים. בתי-החולים נמצאים במצב בעייתי מאוד מבחינה תקציבית, ולהציג את מנהלי בתי החולים כ"מעשירים את קופתם" זה אולי נכון, אבל נשמע אחרת לגמרי מהמצב בפועל: גם לאחר ה"העשרה" ישנה בעיה תקציבית רצינית.
    מעבר לכך, הצבעה על הסטודנטים מחו"ל בעניין המקומות החסרים לסטודנטים לרפואה בארץ נראית כאילו לדעתך אם אותם מקומות היו פנויים לסטודנטים מהארץ בעיית מקומות הלימוד הייתה נפתרת. גם עם אותם מקומות - שהם מעטים ביחס לסטודנטים מהארץ שמוכשרים בבתי-החולים - המכסה תהיה חסרה מאוד. הבעיה בסופו של דבר היא בתקנים - אותם תקנים שעליהם מדברים גם המתמחים. תוספת התקנים, שמשמעה תוספת רופאים ותוספת מיטות, משמעה גם, בסופו של דבר, אפשרות להגדיל את מכסת המקומות לסטודנטים לרפואה (שנכון לעכשיו היא ממש מגוחכת - ולא ארחיב כאן על תנאי הקבלה הבלתי-אפשריים לעומת איכות הלימודים הגבוהה-אך-לא-עד-כדי-כך, שבהחלט מסייעת 'להבריח' רופאים לעתיד ללימודים בחו"ל).

    הנושא השני הוא לגבי מה שכתבת על מצב מערכת הבריאות מנקודת מבטם של החולים. שם נראה לי שאתה מבלבל בין מה שמבחינתך הוא רפואה הציבורית לבין העבודה הציבורית של הרופאים. אין ספק שאם אתה זקוק לרופא משפחה או רופא אחר בקופת חולים, לרוב השירות שתקבל יהיה משביע רצון - אם אתה מבוטח בביטוח משלים כלשהו, אפילו מאוד. זה יפה מאוד, אבל לא זו העבודה הציבורית של הרופאים: הרופאים הם עובדי ציבור רק בבתי-החולים. כשהם מקבלים אותך בקופת חולים, גם כשהם לא גובים ממך דבר עבור הביקור, הם רופאים (בכירים בדרך כלל) שנמצאים בעבודה הפרטית שלהם - המעסיק שלהם אינו המדינה. אם תזדקק (ואני מקווה בשבילך שלא) לביקור בבית-החולים, לעומת זאת, אני משוכנעת שלא תמצא חולים שבעי רצון וכנראה שגם אתה לא תהיה כזה: ההמתנה ארוכה (אלא אם אתה בסכנת חיים גלויה), הרופא שמקבל אותך הוא מתמחה צעיר עם שקיות שחורות מתחת לעיניים, ואם השעה אחרי 22:00 גם לא ערני במיוחד, שמטפל בעוד 10 חולים לפחות במקביל. כל זה נעשה נעים במיוחד כשמאחר שאתה לא המקרה החשוב של היום, והמחלקה ב-150% תפוסה, המיטה שלך ממוקמת במסדרון. אם התמזל מזלך ולא הזדקקת לאשפוז, תשוחרר תוך 8-12 שעות קצרות. אני לא יודעת מתי חווית את החוויה הזו בפעם האחרונה, אבל אני די משוכנעת שלא אליה התייחסת כמצב משביע רצון. חשוב להבין את זה כשטוענים שרצוי לבטל את כל הרפואה הפרטית בישראל. קופת החולים שלך נכללת בה, גם אם אתה לא משלם 500 ש"ח לביקור אצל רופא. לא בטוח בכלל שהשירות של מרפאה ציבורית אמיתית ישביע את רצונך כל-כך, במיוחד לא אם היא תיראה כמו בתי-החולים היום.

    השבמחק
  44. ביום ג' 25 באוקטובר - מחר בבוקר - אמור להתקיים הדיון בבג"ץ. אינני חושב שאסתכן הרבה אם אנבא שבג"ץ לא יסתור באופן גורף את פסיקתה של נילי ארד. גם אם יכיר "עקרונית" בזכותו של כל אדם להתפטר, וזכותו שיכירו בהודעתו על התפטרותו כהודעה קבילה.
    זה בכלל לא יהיה במרכז הדיון, לדעתי.
    בג"ץ יטול על עצמו, כמי שכפאו שד, את תפקיד המבוגר האחראי, הרוצה למנוע את שבירת הכלים.
    בג"ץ בד"כ זהיר מאד בכבודם של שופטים מכהנים.
    ומכיוון שבג"ץ לא ייאמר כנראה דברים ברורים, אומר אני אותם: הזכות להתפטר הינה זכות יסודית. מעשה ההתפטרות אינו יכול להיחשב כלחץ בלתי לגיטימי, גם אם הרבה אנשים מתפטרים בו זמנית, וגם היו בהם אנשים שיעצו לחבריהם להתפטר. העובדה שהרופאים מצפים שבסוף יקרה משהו אחר אינה הופכת את מעשה ההתפטרות לצעד בלתי לגיטימי. באותה מידה, כאשר אני מזהיר את שכני, שאם לא יפנה את האשפה שזרק ליד דלתי אתלונן עליו למשטרה, זהו לחץ לגיטימי. אני מצפה שהוא יתעשת ויפנה את האשפה - אבל אין זה אומר שהאזהרה אינה אזהרה. לעומת מקרה "אפרופים" שיפתח הזכיר, אין כאן שום "קריצה" - אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר.
    כאמור, אינני מאמין ששופטי בית המשפט העליון יציגו את נילי ארד ככלי ריק. אבל אשמח אם בהחלטתם הם ידברו על זכותם של העובדים להתכנס ולהחליט דברים במשותף. בית הדין לעבודה קיבל את טענת הממשלה שמעשה ההתפטרות היה למעשה קולקטיבי, אבל מצד שני לא אורגן ע"י הוועד. בעיני, העמדה של ביה"ד לעבודה בהקשר זה מסוכנת: הם הופכים את זכות ההתאגדות, שהיא למעשה כלי בידי העובדים, לעניין פרוצדוראלי שחשיבותו עומדת מעל זכותו של העובד: מישהו זז בלי החלטת הוועד - הרי זהו מעשה לא לגיטימי. זו גישה פורמליסטית המוכיחה עיוורון לנושא הזכויות, במקרה הטוב, וציניות במקרה הרע.

    השבמחק
  45. אני מסכימה איתך שהנושא הוא כאוב ביותר, ומודה לך על כך שחלקת עימנו את המחשבות שלך. אני מאמינה שרבים חשים כמוך ובעצם לא יודעים איך להרגיש עם הנושא. עם זאת, אני מאמינה שדבר אחד הוא ברור- להמשיך לתת לרופאים לעבוד ולקבל חולים אחרי כמות מסויימת של שעות זהה ללכפות עליהם רשלנות רפואית, וזה, לא יכול להמשיך.

    השבמחק
  46. זה לא יכול להמשיך ככה, אבל לצערי זה כן יימשך ככה, למרות כל המחאות. אני באמת לא יודעת איך נצליח להיחלץ מהברוך הזה. באמת שלא.

    השבמחק