לא ברור

בימים אלה, בהם מדובר על השיח הכלכלי הרדוד במדינה ונדונה השאלה אם יש להביא לאישור הכנסת הכרעות כלכליות משמעותיות, אמליץ לכם לקרוא את "כלכלה פוליטית", ספרו של יורם גבאי.

גבאי, היה במהלך שנות השמונים והתשעים פקיד באוצר, והוא ליווה את התהליכים הכלכליים המשמעותיים שעברו על המשק הישראלי באותן שנים.

הספר הוא לא פחות מחרפה עריכתית, אבל בהתעלם מכך הוא בהיר, מעניין וכן בצורה יוצאת דופן.

באחד הפרקים גבאי מתאר את תהליך הליברליזציה בייבוא הסחורות. הוא מציין שבתכנית הייצוב של 1985 ישראל פעלה בהתאם לדרישות האמריקאים שליוו את התכנית וסייעו לה, בכפוף למילוי דרישותיהם הפיסקליות. גבאי מגלה שחלק מדרישות האמריקאים הועלו על ידי פקידי האוצר הישראלים עצמם שביקשו לכפות את עמדתם על הדרג הפוליטי.

גבאי מרחיב בנוגע להשקפת העולם ששררה באותן שנים במשרד האוצר, השקפת עולם שכנראה עדיין שוררת בו:

"דעתי האישית היא שאין מגבלות לדרג המקצועי בממשלה. תפקיד איש המקצוע הוא להבהיר את העמדות המקצועיות וליישמן, ולשם כך מותר גם לנצל כל סעיף חוקי לקדם את הנושא, גם אם הוא עוקף כנסת. הרשות המבצעת – היינו הממשלה, צריכה לפעול בתיחכום במסגרת החקיקה הקיימת לקידום עמדותיה.

תהליך הגלובליזציה השפיע ועודנו משפיע מהותית על כל המערכת הכלכלית והחברתית במדינה. הוא משנה באופן משמעותי את ההעדפות ואת הערכים של החברה, ומקטין את ריבונותה של הממשלה והשפעתה על התנהלות המשק לפחות בטווח הקצר.בהינתן טיעונים אלה, השאלה היא האם תהליכים אלה צריכים היו לעבור דיון ציבורי מקיף ושקוף, והאם על הרשות המחוקקת מוטל היה לאשר את כל הקונצפציה ולא רק פריט חוקי זה או אחר.

 עמדתנו באוצר הייתה, שראוי לקדם דיון ציבורי בנושא, אך עדיף שלא לערב את הרשות המחוקקת בדיונים פרלמנטריים רחבים. אם כי הסברנו בוועדת הכספים את עמדותינו, בכל זאת ביצענו תהליך חוקי עוקף כנסת, כדי למנוע לחץ מצד לוביסטים, כיוון שזה יכול היה לעצור את התהליך או לעכבו לזמן ממושך. באופן פרדוקסלי ניצלנו את החקיקה הקיימת להימנעות מדיון מפורט ברפורמה בכנסת. האם הדבר חוקי? כן. האם ראוי ולגיטימי? לא ברור.

נשמעת לעתים טענה, שתפקיד הדרג המקצועי הוא לייעל ולבצע, וכי הדרג הפוליטי הוא שצריך להחליט. אינני סבור כך. לדעתי תפקיד הדרג המקצועי להעביר ולבצע נושאים מקצועיים כמעט בכל מחיר ובכל טקטיקה. אולם אסור לו להתערב בנושאים אידאולוגיים. קיים כמובן קושי ביחס להבחנה בין 'מקצועיות' ו'אידאולוגיה', ובעניין זה יש לומר, הגבול אינו ברור באופן מובהק".

Ignore

ערב אחד, כשהייתי בן 6, נסענו כל המשפחה מערד לבאר-שבע, כדי להיפגש לראשונה עם חבר לעבודה של אבי ועם משפחתו. שהינו זמן קצר בבית המשפחה ואז נסענו למסעדה בשם "בית הלימון". זו הייתה הפעם הראשונה שבה סעדתי במסעדה.

בדרך למסעדה ישבתי במושב האחורי ב"דלתא" הכתומה שלנו, כשמימיני אחותי הגדולה, ומשמאלי רועי, בן גילי, בנו של החבר של אבי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את המשפחה הזו ואת רועי.

כבר בתחילת הנסיעה רועי פנה ושאל אותי, "אתה רוצה להיות חבר שלי?"

שאלתו של רועי הביכה אותי. אמנם בן 6 הייתי, אבל ידעתי שהצעתו של רועי היא אידיוטית: הרי חברות היא פרי תהליך שמתרחש לאורך זמן בין שני אנשים, ובטח שהיא לא נוצרת בהצעה של אחד ובהסכמתו של אחר.

מרוב מבוכה לא השבתי לרועי. אבל רועי היה עיקש, והוא חזר ושאל, אף על פי שהוא לא זכה למענה.

"אתה רוצה להיות חבר שלי?"

"אתה רוצה להיות חבר שלי?"

"אתה רוצה להיות חבר שלי?"

התקליט החוזר של רועי עיצבן את אחותי שרצתה שקט. היא צעקה עלי, "תגיד לו כבר שאתה רוצה להיות חבר שלו!"

אז הסכמתי.

המשך הערב לא כל כך זכור לי, מעבר לכך שהריח במסעדה לא היה טוב, וכך גם האוכל עצמו. אבל רועי ואני מאוד נהנינו זה בחברת זה, ונפרדנו בתחושה שמדובר בחברות שלא תנותק לעד.

פגשתי את המשפחה הזו, ואת רועי, עוד פעמיים שלוש, בהפרשים של חודשים מפגישה לפגישה, ואז הקשר נותק.

אני לא יודע אם הוא עדיין אוהב לשחק טאקי, אני לא יודע אם הוא עדיין מתקשה בשיעורי הבית, ואני אפילו לא יודע אם הוא כבר התחיל לחשוב על טיול בר המצווה לחו"ל.

הדבר היחיד שזכור לי מרועי הוא הנסיעה עמו במושב האחורי במכונית, ואני נזכר בו בכל פעם מחדש, כאשר פייסבוק מודיע לי, Mitzi Mitzi wants to be your friend

אברהם אברהם

לפני מספר חודשים, כשעוד הייתה תינוקת, שירה, בתו של רועי, לא חשה בטוב. הוריה לקחו אותה לבית החולים, ולאחר מספר שעות ביקשתי לברר מה שלומה.

רועי: אנחנו עדיין במיון. זו כנראה דלקת בדרכי השתן, אבל מחכים לתשובות סופות. כנראה שיאשפזו אותה לשלושה ימים. העיקר שזה לא לופוס

יפתח: אוי, מסכנה. שלא תשתין בשירותים ציבוריים. תופסים שם כולירות

רועי: כולירות יותר גרועות מאלה שאפשר לתפוס במיון?

יפתח: אולי תתפוס לי במיון (מקרב הרופאים) חתן?

רועי: יש פה רק רופאות ואחיות. אבל אולי נחפש לך איזה סניטר אתיופי

יפתח: איך אתה מבחין בין סניטר אתיופי למאבטח סודאני?

רועי: לאתיופי קוראים אברהם. לסודאני קוראים כושי

יפתח: ואיך קוראים לבן של הסניטר האתיופי?

רועי: אברהם

יפתח: ועל שם מי יקראו לנכד שיגדל בעזרת השם להיות סניטר?

רועי: על שם אחיו המנוח של אביו, אברהם

יפתח: לאשה שלו, שהוא ירצח מחר בערב, יש שם?

רועי: כן, המנוחה.

מהממת

"בדיזיין אנד דיבני, בן גוריון 9 ר"ג, מצאתי ספה ה ו ר ס ת!! רהיטים מדהימים מאיטליה במחירים ממש שפויים! בשוק" (ג'ודי שלום-ניר-מוזס מצייצת)

ישנן תיאוריות בלשניות, שהבלוג אינו בקי בהן, ובוודאי שהוא אינו יכול להגן עליהן, לפיהן השפה אינה רק מבטאת את רגשותינו, אלא רגשותינו מעוצבים על ידי השפה.

בספרו עיין ערך: אהבה דויד גרוסמן הציג את התזה הזו בשפתו היפה, תוך שהוא התייחס למילה "תיסכול":

"מילה זו איננה מופיעה באוצר המלים העברי עד אמצע שנות השבעים, ואמנם, עד שנשתלבה בשפת היום-יום לא היו האנשים הדוברים עברית-בלבד 'מתוסכלים'. הם היו, כמובן, 'נרגזים', הם היו 'מאוכזבים', הם חשו במפח נפש כלשהו במצבים מסויימים, אך את תחושת התיסכול עצמה הכירו במלוא חריפותה רק כשתורגמה המילה 'פראסטרישן' מן האנגלית, שדובריה זכו להיות 'מתוסכלים' זמן רב לפני דוברי העברית".

=

לאחרונה פגשתי בג'ינג'י מצוייר שהציג בפניי פיתוח של התזה הזו לחיים הדיגיטליים: הוא טען שהאמוטיקונים (ובעברית: רגשונים) בהם אנחנו עושים שימוש, למשל בסמסים או בג'יטוק, לא רק מבטאים את מנעד התחושות העולות בנו במהלך השיחות, אלא הם מגדירים אותו.

שוק הבשר הסטרייטי אינו מוכר לי, אבל באטרף כאשר אתה נתקל בכרטיס של בחור שמצא חן בעיניך, אתה יכול לסמן לו שאתה מעוניין גם מבלי לפתוח עמו בשיחה, וזאת באמצעות השארת "עקבות". העקבות הגרפיות שניתן להשאיר אמורות לבטא רגש או מסר מסויים לאותו פרטנר פוטנציאלי עמו כלל לא שוחחת. בין העקבות הללו ניתן למצוא סמיילי עם חיוך רחב שמשמעו "החיוך שלך מקסים", סמיילי עם כובע מצחיה שמשמעו "אתה חמוד", ציור של עגלת תינוקות שמשמעו "תעשה לי ילד" וציור של נעל עקב שמשמעו "מהממת".

=

לפני מספר ימים ג'ודי צייצה והמליצה בחום על חנות בה היא מצאה ספה הורסת. זמן קצר לאחר מכן, היא צייצה על חברה משה דץ:

"דץ נהיה חתיך הורס!!!!!!"

טרם זכיתי לצפות בתמונות, אבל דיווחה של ג'ודי הזכיר לי עד כמה אסירי תודה עלינו להיות על השפה אותה אנחנו דוברים, שפה שאנו עדים להשתכללותה מיום ליום.

הרי עד לפני שנים לא רבות כאשר צפינו בתמונותיו של משה דץ, ראינו גבר יפה, או נאה, סקסי ומושך, חטוב ובנוי לתלפיות. אבל גבר הורס? ללא השפה העברית המתחדשת לא היינו זוכים לחזות בפלא הזה.

רק חיימקה שלי יודע איך לפלוט כדור

משבר הרופאים המתמחים ממשיך לעורר עניין. שלשום נערך דיון בבג"ץ בעתירת המתמחים כנגד החלטת בית הדין לעבודה שקבע כי התפטרותם של 387 רופאים מתמחים היא צעד ארגוני אסור ולפיכך היא בטלה.

בית המשפט העליון מקבל את הכרעותיו בהרכב של שלושה שופטים. לפיכך, כאשר השופט חנן מלצר זימן את הצדדים לדיון מקדמי בפניו כשהוא בגפו היה ברור שהוא מבקש לגשר בין הצדדים ושהוא לא מעוניין להביא להכרעה בטווח הזמן המיידי.

שי ניב, כתב העבודה של גלובס, פרסם אתמול בערב מאמר על הדיון בבג"ץ, ממנו עולה שכל הצדדים יצאו ממנו לא מרוצים.

ניב טוען שהשופט מלצר גילה הבנה מוגבלת בעולם העבודה (הרי ענייני עבודה בדרך כלל לא נידונים בבתי המשפט אלא בבתי הדין לעבודה), אשר הכעיסה את שני הצדדים. על פי דיווחו, בחלקו הראשון של הדיון השופט הכעיס את נציגי המדינה וההסתדרות הרפואית כאשר הוא ציין שהוא מתקשה להבין מהי הבעיה בפתיחת ההסכם הקיבוצי שנחתם לפני כחודש.

בחלקו השני של הדיון השופט גילה דעתו לפיה המתמחים הם יחידת מיקוח עצמאית (דעה שאף אחד מן המעורבים לא מחזיק בה: לא המדינה, לא ההסתדרות הרפואית, לא הרופאים המתמחים ולא בית הדין הארצי לעבודה), ומשמעות הדבר היא שלדעתו המתמחים זכאים להציג דרישות אך ורק ביחס לתקופת התמחותם, ולא ביחס לימיהם כמומחים צעירים (חלק ניכר מדרישות המתמחים, במידה רבה של צדק, מתייחס דווקא ליום שאחרי סיום התמחותם).

‫סיכומו של דבר: כל הצדדים יצאו מן הדיון לא מרוצים.

זו הזדמנות טובה לעסוק בפער בין תפיסת הציבור הרחב את מערכת בתי המשפט לבין תפיסת מערכת המשפט את עצמה.

רבים כעסו על בית הדין הארצי לעבודה על ניסיונו לדחות את ההכרעה בפרשה העגומה הזו, מתוך שאיפה שחלוף הזמן יסייע לצדדים להידבר ולהגיע להסכמה. כעסם נבע מן התפיסה, המקובלת בציבור הרחב ש"תפקידו של בית המשפט הוא להכריע בסכסוכים".

התפיסה הזו רואה בבית המשפט מעין כור שבו מותכים עובדות, עדויות, חוקים והלכות, כאשר השופט, בכוחותיו הצנטריפוגליים, מפריד בין עיקר לטפל ובין אמת לשקר עד אשר נוצר כדור פלוטוניום של צדק טהור.

ואולם, תפיסה זו היא מוטעית, גם להלכה וגם למעשה.

גם כאשר מערכת המשפט היא מושלמת, יש להעדיף הסכמה בין הצדדים על פני הכרעה של שופט ביניהם. יש לכך סיבות רבות. החשובה שבהן היא העובדה שהשופט נמצא בנחיתות אינפורמטיבית לעומת הצדדים: הוא לא מכיר את הנפשות הפועלות, הוא לא מכיר את הפרקטיקה שלהם, הוא לא מכיר את האינטרסים שלהם ולא מכיר את קווי הנסיגה שלהם. בהכרעתו שופט עלול לנהוג כפיל בחנות חרסינה, ולכן יש למזער את המקרים בהם הצדדים מפקידים את גורלם בידו.

אשר על כן תפקידו הראוי של בית המשפט הוא לא להכריע בסכסוכים. תפקידו הוא לתת לצדדים את הסביבה ואת הכלים ליישב את הסכסוכים, ולהכריע בהם רק בלית ברירה.

דגם אחד של שופט שעשוי לסייע ביישוב הסכסוכים הוא דגם השופט החכם והמנוסה, שראה הכל בחיים: כאשר הצדדים באים לפניו הוא מסביר לכל אחד מהם את הנקודות החזקות בטיעוניהם וכן גם את החולשות שלהם. כך, בהנחה שהצדדים רציונליים, השופט מסייע לצדדים להגדיר את המחלוקת האמיתית, שהיא מצומצמת משנדמה, באופן שמקל על השגת פשרה.

דגם אחר של שופט הוא זה הקטסטרופלי. השופט מפגין בורות ומציע הצעות בלתי סבירות עבור כל הצדדים. בשלב זה הצדדים מתחילים להריח את האסון שבקבלת פסק דין ואז הם מתחילים להידבר ביניהם בניסיון להימנע מהכרעת השופט. כמובן, רק שופטים חכמים מאוד מסוגלים להיות שופטים קטסטרופליים.

לעשות נעים בגב

קראתי מאמר מעניין של עידו באום ב"הארץ" בנושא עתירת הרופאים המתמחים לבג"ץ, והוא עשה לי חשק לכתוב על נושא אחר והוא השפעת התחרות העסקית על מקצוע עריכת הדין.

הגישה הרווחת היא שתחרות עסקית מועילה לציבור: כאשר בעלי מקצוע פועלים במציאות תחרותית, ציבור צרכניהם נהנה משירותים ברמה גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר. אנסה להראות כיצד התחרות העסקית בין עורכי הדין עשוייה דווקא לפגוע בלקוחותיהם.

=

בעבר, כאשר בן אדם הלך לבעל מקצוע, כמו עורך דין או רופא, והציג את בעייתו, בעל המקצוע היה עורך את הדיאגנוזה וקובע את המתווה לטיפול. הוא היה אומר ללקוחו: זה יפה מאוד שאתה רוצה לנהוג על עגלת חייך, אבל כישורי הניווט המפוקפקים שלך הביאו אותך למקומך הנוכחי (כתב אישום בפלילים, תביעת מיליונים, סרטן), ולכן אני מבקש ממך לסגת לאחור ולתת לי לנהוג את עגלתך למקום מבטחים.

בימינו הרופאים הם עדיין בעלי סמכות, כאשר דוקטור גוגל, עמו מתייעצים החולים מעת לעת, הוא יותר מיטרד מאתגר של ממש. הבעיה של עורכי הדין היא חמורה יותר, משום שהם עוסקים במלים. ולקוחות נוטים לסבור, משום מה, שגם הם מבינים במלים.

במשך תקופה ארוכה אני מלווה לקוח במאבקיו בבעלי תפקיד חשובים במשרד ממשלתי. ללא ספק מדובר במאבק בעל חשיבות ללקוח, ולמעשה כל עתידו המקצועי תלוי בתוצאותיו. הלקוח מתעקש להיות מעורב בכל שורה ושורה במסמכים שיוצאים מתחת ידי בעניינו. לפני מספר חודשים הגשנו עתירה לבית המשפט. כתבתי את העתירה במשך יומיים, ואז במשך יומיים נוספים הייתי עסוק בהתמודדות עם ההערות של הלקוח לעתירה.

מעורבות של לקוחות בכתבי טענות שמוגשים לבית המשפט היא בעייתית. הם מתקשים להבחין בין עיקר לטפל, הם לא יודעים להבחין בין טענות שלבתי המשפט קל לקבל לבין טענות שבתי המשפט נוטים לדחות, והם לא יודעים להתאים עצמם לקשב המוגבל של שופט שהעומס המוטל עליו הוא כבד.

במציאות תחרותית, כאשר הוא נאבק עם עוד עשרה עורכי דין על כל תיק, עורך הדין אינו יכול להרשות לעצמו לפסול את הערות הלקוח ולהגיד לו "אני יודע מה טוב בשבילך יותר טוב ממך". התוצאה היא שכאשר עורך הדין כותב את המסמך הוא מתרכז בניסיון לרצות את הלקוח ולא בניסיון לשכנע את השופט.

הלקוח עליו אני מדבר היה מאוד לא מרוצה מן השפה ה"חלבית", לטענתו, בה השתמשתי בעתירה. הוא היה מעוניין שנציין במפורש שפקידי הציבור באותו משרד ממשלתי "מחפשים אותו", "החליטו להרוס אותו", ושהם "נוהגים ברשעות כלפיו". ניסיתי להסביר לו שאני לא נוהג להתנסח כך. זה לא רק עניין של סגנון, אמרתי, אלא גם עניין מהותי: בתי משפט לא אוהבים שפה מתלהמת, והם לא אוהבים שמייחסים לעובדי ציבור שיקולים זרים (אלא אם יש ראיות טובות שיגבו את הטענה). הרבה יותר קל לשכנע את בית המשפט שעובד הציבור נהג בתום לב, אבל פשוט שגה.

=

במאמרו, עידו באום מספר על העתירה לבג"ץ של הרופאים המתמחים ועל לשונה הבוטה. בין היתר הוא מצטט מכתב העתירה את המשפט הבא: "התעלמות בין הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים המתמחים ושל הרופאים המומחים, ובכלל זה מהתפטרותם האישית של העותרים, מהווה את חקיקתו של חוק יסוד: העבודה בכפייה".

איני מכיר את עורכת הדין של הרופאים המתמחים, אך יש לי יסוד סביר להניח שהיא עורכת דין מצויינת. ככל שאני צודק אז היא יודעת שמדובר במשפט שמוטב היה לולא נכתב בעתירה. מדובר במשפט בוטה במיוחד, שאמור להקפיץ לשופטים את הפיוז. אם שופטים לא אוהבים שמטילים רבב בעובדי ציבור, בטח שהם לא יאהבו לקרוא שמייחסים לשופטים אחרים אחריות על "עבודת כפייה", על כל המשתמע מן הביטוי הקשה הזה. למעשה אני חושב שאם היה מדובר בעניין אחר, פחות חשוב ותקשורתי, אז היה במשפט מהסוג הזה כדי לסגור את ליבם של השופטים ולשכנע אותם באי-צדקת הטוען, שכן ההתלהמות היא מפלטו של מי שאין לו טיעונים משפטיים של ממש*.

*יש לי זוג חברים, עורכי דין בעוונותיהם. הגבר עובד במשרד של אביו, עורך דין מצליח. כאשר האב מופיע בבית משפט ומושמעת באוזניו טענה טובה שאין באפשרותו להתמודד איתה בצורה אינטיליגנטית, הוא טוען בנחרצות "בכל שנותיי כעורך-דין לא נתקלתי בטענה כל כך חסרת בסיס". בימיו הראשונים של הבן כעורך דין, כשזה התכונן לדיון ושאל את אביו כיצד ניתן להשיב לטענת הצד השני, האב חזר על המנטרה הזו. הבעיה היא שטענה כזו עושה הרבה יותר רושם כשהיא נשמעת מפי עורך דין עם ותק של 30 שנה, ולא מפי עורך דין בן יומו.

אני לא נכנס כאן לתוכנו של הטיעון אלא רק לסגנון: ניתן היה לטעון, למשל ש"התעלמות בית הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים ... מהווה פגיעה אנושה ובלתי מידתית באוטונומיה של הפרט המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". החלופה שהצעתי, לדעתי, היא קשה, אבל לא בוטה, וקיים סיכוי לא מבוטל שהיא הייתה מדברת ללבם של השופטים ומשכנעת אותם, או לפחות מאלצת אותם להתמודד איתה בצורה יסודית.

אבל גם אם אתה עורך דין מצויין הרי יש לך לקוחות שתמיד יכולים למצוא עורך דין אחר. כאמור, קשה להסביר ללקוחות שיש עוצמה באנדרסטייטמנט, ולפעמים יותר קל ופשוט להיכנע להתלהמותם. למעשה גם חברת הביטוח של עורך הדין אמורה להיות יותר מרוצה: הלקוחות לא יכולים לתבוע את עורך הדין על רשלנות מקצועית שעה שהוא פעל בהתאם להוראותיהם.

=

את התחרות בין עורכי הדין לא נבטל, אז אסתפק בהמלצה (ללא תשלום!): אם חס וחלילה תיקלעו להליך משפטי, אל תבקשו מעורך הדין לכתוב כתב טענות שישכנע אתכם (ואתם ממילא משוכנעים), אלא תבקשו ממנו לכתוב כתב טענות שישכנע את השופט. נכון, זה לא יעשה לכם נעים בזמן קריאת כתב הטענות, אבל אולי זה יעשה נעים בשעת קריאת פסק הדין.

לב שבור הוא

נושא שביתת הרופאים מכאיב לי ומרתיח את דמי יותר מכל נושא אחר שנדון בתקופה האחרונה בציבוריות הישראלית. הדם מבעבע בראשי, כך נדמה, משום שמדובר בנושא עדין, מורכב וחשוב, שהשתלט עליו שיח שטחי, מיתמם, מתלהם ועלוב. אתחיל מהסוף ואגלה שאין לי את הכלים לדעת אם הסכם השכר עליו חתמו המדינה והסתדרות הרופאים הוא הסכם טוב (למי?) או לא. ההבדל ביני לבין אחרים, במיוחד כאלה שמסוגלים להיות נחרצים ב-140 תווים, הוא שאני מודה בזה. מאחר שאין לי את הכלים לנתח את הפרשה העגומה הזאת, ממילא אין לי השקפה סדורה בנושא. מה שיש לי הוא מספר הערות בצד הדברים, מתוך שאיפה, אולי נאיבית, שאשכנע גם אתכם שאולי יש כאן יותר ממה שנדמה. אני מתנצל מראש שיצא פוסט ארוך מדי, בערך פי ארבעה מן המומלץ. אבל העורך האכזר יצא לחופשת הסוכות והוא הותיר אותי בודד במערכה.

1. הציבור בעד שביתה? הציבור הישראלי מתעב שביתות: הוא לא אוהב את העבודה המאורגנת, לא מבין את ההצדקות לקיומה ולא אוהב את העובדים המאורגנים. לעתים מזומנות התקשורת מדווחת על שביתות מבלי להסביר בכלל מהו הסכסוך שהביא לשביתה, כאשר היא מתרכזת אך ורק בהשלכות השביתה על הציבור. ובכל זאת, במקרה של שביתת הרופאים, פתאום הציבור והתקשורת גם כן, התנהגו אחרת. מישהו שמע דיווחים על חולים שהמתינו במשך חודשים לניתוח ואז יום לפני התאריך המיועד הודיעו להם שיש שביתה והניתוח מבוטל? כיצד זה קורה שמי שהטיסה שלו לחופשה ביוון התעכבה בארבע שעות בשל שביתה נחשב כמי שחווה אסון נורא ואילו זה שחיכה חמישה חודשים לניתוח קטרקט בכלל לא קיים במשוואה הזו?

סיבה חשובה לכך היא שמקצוע הרפואה נחשב כנאצל ומוערך. אבל זו לא הסיבה היחידה או החשובה. הסיבה לכך היא שהרופאים, ובראשם הרופאים המתמחים, הם לא העובדים המאורגנים שאנחנו רגילים לראות. הם משכילים, יש להם עברית מושלמת - בלי ח' ו-ע' חס וחלילה, הם צעירים אבל כבר מצאו את עצמם בחיים, יש להם את רוב שערם בראשם, הם עונדים טבעת נישואין מוזהבת וגדולה מדי, והם מטפחים כרס קטנטנה וחיננית. הם בדיוק מי שאנחנו רוצים או היינו רוצים להיות, ואם לא אנחנו אז לפחות שילדינו יהיו כאלה. העובדה שהרופאים המתמחים מצטלמים כל כך יפה היא גורם חשוב למאבק הזה, והיא גם מאפשרת לחלקם להתנהג בצורה כל כך פסולה, תוך הפרת החוק ותוך סיכון חיי אדם.

2. שקרים שסיפרתי לעצמי. בשנתיים האחרונות מתפתחת תופעה מדאיגה של סכסוכי עבודה שמונהגים על ידי דמגוגים שלא נרתעים מהצגת יעדים בלתי אפשריים למשא ומתן. משא ומתן קיבוצי, כמו פוליטיקה, הוא אמנות האפשר, ובמידה רבה כבר בתחילת המשא ומתן ניתן לדעת מה אפשרי ומה לא. מנהיגי העובדים יודעים זאת היטב ובכל זאת קורה שהם מציגים דרישות, שלא רק שלא ניתן לגשר ביניהן לבין עמדות האוצר, אלא שלא ניתן לגשר ביניהן לבין ההישגים שיוצגו בסוף המשא ומתן. הסיבה לכך היא פשוטה: הצגת יעדים גרנדיוזיים היא כלי מצויין לסחיפת ההמונים וליצירת מוטיבציה למאבק. זה לא פשוט לשכנע עובדים לצאת לשביתה במהלכה הם לא יקבלו שכר. לכן המנהגים מבטחים להם הרים וגבעות. הבעיה מתחילה כשהעובדים לא מקבלים את אשר הובטח להם והם לא רוצים לחזור לעבודה. הפרקטיקה הזאת יוצרת משבר אמון גדול, שמבע אחד שלו היה בקרע בין ההסתדרות לעובדים הסוציאליים, ומבע אחר שלו הוא במרד של חלק מן הרופאים במתמחים בהסתדרות הרופאים המייצגת אותם. הדבר דומה, במידה מסויימת, למלחמת לבנון השנייה: על מנת להצדיק את המלחמה ראש הממשלה אולמרט הגדיר כיעד את שחרור החיילים החטופים, וזאת אף על פי שכל מי שעיניו בראשו ידע שמדובר ביעד שאינו בר-השגה. בכך אולמרט כרה לעצמו את הבור אליו נפל, שכן ללא יעד זה יתכן והמלחמה לא הייתה נתפסת ככישלון. אגב, המירמור של הרופאים על מנהיגיהם, ולפני כן גם הכעס של העובדים הסוציאליים ושל המורים, לא היה נחלתם של פרקליטי המדינה כשהסתיימה שביתתם. בדרך כלל אין לי דברים טובים להגיד על עורכי דין, אבל נראה שהעיסוק שלהם סייע להם להבחין בין דרישות ריאליות במשא ומתן לבין דרישות מופרכות שלא תושגנה בסוף התהליך. במלים אחרות, הם לא התפתו להאמין לשקרים שהם סיפרו לעצמם.

3. נלחמים על עתיד הרפואה הציבורית בישראל? כמו המורים בשביתתם הגדולה, כך גם הרופאים הצליחו לשכנע את דעת הקהל שהמאבק שלהם הוא בכלל לא מאבק על תנאי עבודתם, אלא על פני החברה הישראלית. אבל בסופו של דבר המשא ומתן הוא על תנאי העבודה ולא מעבר לזה. אני לא סבור שיש משהו רע בכך. מדובר בסכסוך ראוי ולגיטימי, אבל לא צריך לקשור לו כתרים לא לו.

מובן שרווחת ציבור הרופאים (או המורים, העובדים הסוציאליים, הפרקליטים, וכן של השוטרים שנמנעת מהם הזכות לשבות) היא אינטרס של הציבור כולו. אולם הרופאים עצמם לא אמונים על האינטרס של הציבור. אני מתקשה להבין איך מישהו הצליח לשכנע את הציבור שעתיד הרפואה הציבורית אמור להיקבע במשא ומתן עם הנציגים של 20,000 רופאים ולא, נניח, עם נציגי 7 מיליון האזרחים צרכני מערכת הבריאות. אני לא אומר, חלילה, שהרופאים לא אמורים להיות חלק משמעותי בתהליך, אבל העמדה שלהם היא בהחלט לא חזות הכל.

אמנם יש השקה בין האינטרסים של הרופאים לבין האינטרסים של הציבור הרחב, אבל יש גם ניגוד אינטרסים בין הרופאים לציבור, למשל בכל מה שקשור להפרטת מערכת הבריאות. בעיני (וזה עניין של השקפת עולם, אפשר לסבור אחרת) התהליך של הפרטת מערכת הבריאות הוא תהליך מתועב, והאינטרס הציבורי בעיני הוא בלימת התהליך והפיכתו. לכאורה הרופאים, או חלק ניכר מהם, לא יסברו כמוני, משום שעיסוקם הפרטי הוא זה שמניב להם, או שהם מצפים שיניב להם, בהמשך הקריירה, הכנסות נאות שלעולם לא ישתלמו להם במגזר הציבורי. לו הדבר היה תלוי בי הממשלה הייתה מתחילה היום בתהליך של הלאמת בתי החולים והמרפאות הפרטיים ואוסרת על הקמת מרפאות פרטיות חדשות. יש להניח שהרופאים לא יאהבו את היוזמה הזו, בלשון המעטה.

אם אני מבין נכון, וכאמור לא פשוט להבין מה קורה כאן, הרופאים מציגים שני טיעונים מדוע יוטב האינטרס הציבורי אם תתקבלנה דרישותיהם.

ראשית, לטענתם, הם עייפים. הם עובדים יותר מדי, במשמרות ארוכות מדי, וקיימת סכנה שהטיפול שהם מעניקים לחולים ייפגע כתוצאה מכך. זה טיעון משכנע. אבל הטיעון הזה נכון לא רק לגבי הרופאים המתמחים שעובדים בשירות המדינה. הוא נכון גם לגבי הרופאים המומחים שלאחר עבודתם בבית החולים הציבורי הולכים לעבוד במרפאות פרטיות. האינטרס הציבורי, אם כך, הוא שלא רק שמספר שעות העבודה של הרופאים בשירות המדינה יצומצם, אלא שהוא יוגבל גם בעבודתם במגזר הפרטי. אני בספק אם הרופאים יסכימו להגביל את מספר שעות העבודה שלהם במרפאות הפרטיות.

שנית, הרופאים טוענים שאם שכרם לא יעלה דרמטית הם ינטשו את המקצוע ויעברו להייטק, או לחילופין יעזבו את הארץ. גם הטענה הזו משכנעת במידה מסויימת. לטענה יש שני חסרונות: האחד: כפי שאציין בהמשך, הרופאים מאוד אוהבים את המקצוע שלהם, וספק אם הם ימהרו לעבור להייטק. השני: אני מניח שרוב רובם של הרופאים אוהבים את ישראל וקשורים אליה, וספק אם הם יהגרו לחו"ל. בכל אופן, גם אם מקבלים את הטענה כפי שהיא, היא טענה מרגיזה. היא לא טענה שמדברת על גמול ראוי לעבודה ראויה, אלא מדובר בטענה כוחנית שאומרת "תן לי כי אני יכול לדרוש את זה". כמובן, זו טענה לגיטימית, וזו נראית כמו טענה שעשוייה לגרום לאוצר המדינה לפתוח את הכיס, אבל לא מדובר בטענה שאמורה לעורר סימפטיה, ובטח שהיא לא מבטאת דאגה ל"עתיד הרפואה הציבורית בישראל".

4. רופאים אוהבים את העבודה שלהם. רופאים נמנים על הזן הנדיר של האנשים שבאמת אוהב את העבודה שלהם. זאת עבודה מעניינת, מאתגרת, מספקת, ומרגשת, גם במובן הסנטימנטלי וגם במובן האדרנליני. הגמול האישי שרופא מקבל מעבודתו עולה על זה שמקבלים בעלי מקצוע אחרים. יש לזה מחיר כלכלי: מי שאוהב את העבודה שלו ימשיך לבצע אותה גם אם השכר עבורה הוא נמוך יחסית. מצד שני, יש אנשים רבים שהיו מוותרים על חלק משכרם כדי לחוש סיפוק מעבודתם.

5. מרוויחים פחות מהעוזרת? בסכסוכי עבודה מסויימים העובדים שמחים להציג את תלוש שכרם כדי להראות כמה עלובה משכורתם. לעתים רבות המשכורת היא באמת עלובה. אני מניח שרוב הציבור התבייש לראות את תלושי השכר של העובדים הסוציאליים, שככל הנראה משתכרים פחות מחלק ניכר ממטופליהם. במשך חצי שנה של מאבקם לא נתקלתי ברופא שניאות לחשוף את תלוש השכר שלו. רק הושמעה שוב ושוב הטענה שהם משתכרים 26 ש"ח לשעה, פחות מהעוזרת שלהם. מנגד, גם האוצר לא חשף את תלושי השכר של הרופאים (השבוע הוא מסר נתונים על שכרם של מנהלי מחלקות בכירים, שלא ניתן ללמוד מהם דבר). מהמיסוך שנקטו שני הצדדים היה ניתן להסיק שהאמת אינה נחלתו של מי מן הצדדים בסיפור. והנה, בשעה טובה, "הארץ" פרסם השבוע תלוש שכר חודשי של מתמחה ממרכז הארץ, שביצע שש תורנויות. תלוש זה מראה ששכרו החודשי של המתמחה, עבור 258 שעות (זה המון, ללא ספק) הוא 15,609 ש"ח ברוטו (לפני התוספת שיעניק ההסכם שנחתם). אם מחלקים את שכר זה באופן גס ל-180 שעות + 108 שעות נוספות לפי תעריף של 200% מגיעים לשכר שעתי בסיסי של 39.5 ש"ח לשעה. האם מדובר בשכר ראוי לרופא? חד משמעית לא. האם הייתי מעניק להם שכר גבוה יותר? בהחלט כן. אבל מרגיז אותי שבניסיון לקבל את אהדתי משקרים לי. העוזרת מרוויחה פחות מהרופא ששוכר את שירותיה. בנוסף, לעוזרת אין אופק קידום, לא חוסכים לעוזרת לקרן פנסיה (אף על פי שכיום ישנה חובה חוקית לעשות כן), לא חוסכים לה לקרן השתלמות, והיא לא מקבלת 26 ימי חופשה בשנה + 20 ימי מחלה. כמובן, אין שום פסול בהטבות הסוציאליות האלה. הלוואי על כולנו. [אני חייב לציין, עם זאת, ששכר הבסיס המחושב עבור ההטבות הסוציאליות של הרופאים הוא מגוחך ממש - שליש בלבד מהשכר ברוטו. אבל זאת שאלה אם הרופאים המתמחים מעוניינים לקבל תוספת שכר מוקטנת יחסית, שתיחשב להם גם לצורך הפנסיה, או שהם מעדיפים לקבל תוספת שכר גבוהה כבר עתה, שלא תיחשב לצרכי פנסיה, מתוך הנחה שממילא החיסכון בימי ההתמחות יתגמד מול החיסכון הפנסיוני שיצטבר בתקופת עבודתם כמומחים].

6. האם אפשר להקטין את מספר התורנויות של הרופאים? אחד הנושאים הסבוכים שבהם דנו הוא מספר התורנויות הלא-הגיוני שהרופאים המתמחים נדרשים לבצע בחודש. הרופאים דרשו להקטין את מספר התורנויות הללו. עושים זאת, על ידי הוספת תקנים למערכת. השאלה כאן היא אם יש אנשים שיאיישו את אותם תקנים. אין לי מושג, אבל להבנתי התשובה היא שלילית. כלומר, אין יותר מדי רופאים מובטלים בארץ שמחכים שהמערכת תקלוט אותם. זו, אגב, אחת הסיבות לכך שהרופאים המתמחים העזו לאיים ב"התפטרות" המונית: לא מידפקים על המערכת רופאים נוספים, והם ידעו שהמדינה תילחץ והם יחזרו לתפקידם בסופו של דבר. אם כך, השאיפה להקטין את מספר התורנויות היא ראוייה, אבל ישנן מגבלות אובייקטיביות שאני לא בטוח שהוצגו לציבור באופן הוגן.

7. מי "התפטר"? אחזור בי במקצת משאמרתי קודם ואציין שלאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, הוא כנראה באמת אידאליסט שביקש להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על האינטרסים של הרופאים כעובדים. כך, בין היתר, הוא ביקש, יחד עם משרד האוצר, לחזק את בתי החולים בפריפריה, תוך מתן הטבות כספיות לרופאים בעובדים בהם. מנהלי בתי החולים במרכז הארץ לא אהבו את זה. הם לא אהבו את הרעיון שהם יקבלו פחות משאבים מבתי חולים אחרים (אף על פי שהם בתי חולים עשירים משמעותית). ובאופן מפתיע רק המתמחים בבתי החולים במרכז הארץ "התפטרו". בפריפריה לא. האם יכול להיות שה"מתפטרים" קיבלו עידוד ממנהלי בתי החולים שבכלל רצו לקבל יותר משאבים למוסדותיהם? האם יכול להיות שבפריפריה מרוצים מההסכם? ובעצם, למה ש-387 מתמחים ינסו לכפות שינוי של הסכם שאושר על ידי המוסדות המוסמכים של ארגון המאגד 20,000 רופאים?

8. התפטרות - סוס או מכונה? אחד הויכוחים הסוערים ביותר בעולם המשפט ב-20 השנים האחרונות, הגם שאינו מעניין את הציבור הרחב, נוגע להלכה שקבע השופט ברק המכונה "הלכת אפרופים". פסק הדין "אפרופים" דן בפרשנות של חוזים, והוא תוהה אם יתכן שבית המשפט, כאשר הוא מפרש הסכם, יתעלם מהלשון המפורשת של ההסכם והוא יקבע - על סמך ראיות שיוצגו בפניו - שהצדדים התכוונו לדבר אחר. הדוגמא הקלאסית היא של הסכם למכר דירה, במסגרתו הצדדים מסכימים בעל פה שהתמורה תעמוד על מיליון וחצי ש"ח אבל הם כותבים בחוזה מיליון ש"ח בלבד, על מנת להונות את רשות המסים. אם הדבר ייוודע, בית המשפט יקבע שההסכם האמיתי הוא על תמורה של מיליון וחצי ₪ אף על פי שהכתוב טוען אחרת. השופט ברק בחר להדגים זאת באופן ציורי:

"טול את ראובן האומר לשמעון: אני מציע למכור לך סוס שבבעלותי במחיר פלוני. שמעון משיב כי הוא רוצה לקנות את סוסו של ראובן באותו מחיר. שני הצדדים התכוונו למכונה ישנה שבידי ראובן, אשר בלקסיקון של שניהם מכונה 'סוס'. מהו החוזה שנכרת? נניח כי מלשונו הברורה של החוזה - שעניינו קנייה ומכירה של סוס - עולה כי אומד דעתם של הצדדים הוא במכירתה של חיה ההולכת על ארבע המכונה בעברית 'סוס'. זו הייתה הבנתו של כל קורא סביר (אובייקטיבי). מה טעם יש להכיר בחוזה בעל תוכן זה, כאשר שני הצדדים גמרו בדעתם למכור מכונה ישנה, אשר הנסיבות החיצוניות מלמדות כי הם כינו אותה 'סוס'?"

כלומר ברק אומר, שאם שני הצדדים להסכם מדברים על עסקה בסוס אולם למעשה מתכוונים לעסקה במכונה, יש להתייחס להסכם כאל הסכם במכונה, וזה אף על פי שהאדם הסביר, שלא מכיר את הצדדים, יקרא את ההסכם ויסבור שמדובר בעסקה בסוס. ברק אומר כאן את המובן מאליו. הבעיות מתחילות כשהמקרים הם פחות מובהקים.

מכתבי "ההתפטרות" של הרופאים המתמחים מזכירים את הלכת "אפרופים", משום שגם בעניינם ישנו פער בין הטקסט לבין התכלית העומדת בבסיסו. כאשר 387 הרופאים המתמחים הגישו את מכתבי "ההתפטרות" שלהם הם לא באמת ביקשו להתנתק מהמעביד שלהם ולחפש עבודה חדשה. הם ביקשו להפעיל לחץ קולקטיבי על המעביד הנוכחי שלהם על מנת להישאר עובדים שלו בתנאים טובים יותר. בעולם יחסי העבודה קוראים לזה "שביתה". הבעיה היא שלאחר שנחתם ההסכם, השביתה של המתמחים היא לא חוקית.

הרופאים המתמחים טענו שהם אנשים עצמאיים שהגישו את מכתבי ההתפטרות אינדיבידואלית. אכן כל רופא הגיש מכתב "התפטרות" באופן אינדיבדואלי, והוא עשה כן, באופן אינדיבדואלי באותו המועד, לאחר ההחלטה הקודמת של בית הדין וכמחאה על ההסכם הקיבוצי שנחתם. כל המתמחים מינו באופן אינדיבידואלי את אותם נציגים שיידברו עם משרד האוצר, נעזרו באופן אינדיבדואלי בייעוץ תקשורת של אותו "יועץ אסטרטגי" דוחה, ובאופן אינדיבדואלי הם כולם פנו לאותה עורכת דין שתייצג אותם בבית הדין. נדמה שכל האינדיבדואליות הזאת מוציאה שם רע לעדריות.

בנסיבות אלה, ולאחר שציטט בהרחבה מייל ששלחו מנהיגי המתמחים שקראו לרופאים להתפטר באופן אישי על מנת להשיג הישגים ארגוניים, בית הדין קבע, ולמעשה קשה לחשוב שהיה ניתן לקבוע אחרת, שמה שהם מכנים "התפטרות" הוא למעשה "שביתה". ולא סתם שביתה: מדובר בשביתה קשה, פוגענית, שמסכנת חיי אדם.

מספר ימים לפני כניסת "התפטרותם" לתוקף נפגשו נציגי המתמחים עם ראש הממשלה שביקש לתת לו ארכה של מספר ימים, והוא ביקש מהם לגלות אחריות. הדבר גרר ביקורת קשה ונטען כי על הממשלה היה לנהוג באחריות. אפשר לשאול בעצם מהו גילוי אחריות מטעם הממשלה, הרי לעולם משא ומתן תלוי בשני הצדדים. אבל גם אם על הממשלה רובצת אחריות, וגם אם היא השתחררה ממנה, אין הדבר אומר שעל הרופאים המתמחים לא רובצת אחריות. ובצורה בוטה ודמגוגית: כמה אנשים היו צריכים למות כאן, מבחינת הרופאים, כדי ללמד את נתניהו לקח?

אז האם בית הדין הארצי לעבודה פגע בזכות היסוד של כל אדם להתפטר? לא. המתמחים שחזרו למקום העבודה הם לא "עובדי כפייה". בית הדין אסר על עובדים מאוגדים לנקוט בצעדים ארגוניים לא-חוקיים, ואלה כמובן חדשות ישנות מאוד. בית הדין לא ימנע מאף רופא שמאס במקום עבודתו לעזוב אותה. אבל יש לזכור שעובד (מאורגן, להבדיל, אולי, מעובד בחוזה אישי) לא מתפטר ובמקביל מנהל משא ומתן על המשך תנאי העסקתו.

9. קשה. מקריאת פסק הדין של בית הדין עולה שלא היה ניתן להכריע אחרת. ובכל זאת היה לבית הדין מאוד קשה לתת את פסק הדין הזה, והשופטים ציינו במפורש בפסק הדין. הדבר נובע ממשבר אמון קשה בין ציבור הרופאים, והציבור הרחב הרחב לבין ההסתדרות הרפואית, הממשלה ובית הדין לעבודה, ומן הידיעה שפסק הדין לא ייקרא ושלא יהיה בו כדי לפתור את המשבר.

משבר האמון הזה נוצר, כמובן, מתנאי ההעסקה הלא-פשוטים של הרופאים, בעיקר המתמחים. אבל לא היה די בכך. המשבר לא היה יכול להיווצר ללא ההתנהגות הכוחנית של כל המעורבים, ללא הדמגוגיה, ללא המלים הריקות והמלים המסתירות, ללא האטימות וההיאטמות של המעורבים וחוסר היכולת להקשיב לאחר והיכולת לתת לו את התחושה שאתה מקשיב לו. את הנזקים נאמוד בעתיד, ובינתים כואב בעיקר הלב.