דגל אורות התקווה של חלמנו

היה היה קרל מרקס. קרל מרקס המציא את המרקסיזם.
-
ואז בא ולדימיר איליץ' לנין. לנין התאים את המרקסיזם למציאות הפוליטית הרוסית והמציא את המרקסיזם-לניניזם.
-
לנין מת וירש אותו סטלין. הוא שיכלל את השיטה לנרקיסיזם-לניניזם.
-
=
-
יפתח: אני אוהב את סטלין. הוא מצחיק
-
רועי: אני חושש שאתה לא באמת יודע את משמעותן של המלים "אוהב" ו"שונא"
-
יפתח: ו"מצחיק"?
-
רועי: את זה אתה יודע. בוא נניח שתוחלת חייו של אדם בסביבתו של סטלין הייתה עולה על חמש שנים. היית רוצה להתחתן איתו?
-
יפתח: אני לא יודע. השפם שלו נראה לי מדגדג מדי
-
רועי: אתה רואה? אתה לא באמת אוהב אותו. אם באמת היית אוהב אותו, זוטי דברים כגון אלו - ואני יודע, "זוטי דברים" זה לא בדיוק תיאור הולם לשפם הספציפי הזה - לא היו מפריעים לך
-
יפתח: אצל סטלין גם בני אדם הם זוטי דברים. איזה איש מצחיק
-
רועי: מה שמעניין זה שהוא איש שההומור שלו הקדים את זמנו. בתקופת שלטונו, אף אחד לא הבין שזה מצחיק

עירוב שימושים

ביום שישי האחרון הלכתי ברחוב אבן גבירול. בצומת עם שדרות שאול המלך, בגדה הצפונית, נער מיוזע ביקש לתת לי פלאייר המודיע על מבצע של סניף "קפה קפה" הסמוך. סירבתי בנימוס. לאחר חציית הכביש לגדה הדרומית נערה מיוזעת ביקשה לתת לי פלאייר המודיע על מבצע על ה"קפה" של מקדונלדס. גם הפעם סירבתי בנימוס.

מסתבר שהנוער לא עוקב אחרי הבלוג.

=

ביום שבת, בדרך להפגנה נגד עובדי הילדים הזרים, נכנסתי ל"קפה היטלר" בשדרות רוטשילד כדי להשתין (בשירותים, בשירותים). ראיתי את ד"ר בעז נוימן יושב במקום. אז אני יכול להבין מדוע ד"ר להיסטוריה גרמנית של המאה ה-20 יימשך למקום בשם "קפה היטלר". ובכל זאת מאכזב שגם באקדמיה לא עוקבים אחרי הבלוג.

=

אין לי, נכון לעכשיו, עמדה מגובשת לגבי מדיניות ההגירה הראויה למדינת לישראל. אבל יש לי כמה כיווני חשיבה שמלווים אותי ביחס לסוגייה. אחד מהם קובע שמרגע שהמדינה החליטה שהיא זקוקה לסיועם של אזרחי מדינות זרות והיא הזמינה אותם לגבולותיה, ההגינות מחייבת שהיא תנהג בהם כמי שזקוקה להם ולא כמי שעושה להם טובה בהזמנתם הנה.

התפיסה האינסטרומנטלית הזו, לפיה ברגע שמהגר העבודה נכנס לארץ הוא מסומן כ"כבן אדם עם ייעוד ספציפי", באופן האוסר עליו להתחתן(!), להביא ילדים(!) או לעשות עוד מעשים השמורים לבני אדם "לא מסומנים" היא תפיסה בלתי נסבלת.

=

וכדאי להזכיר כמה דברים בסיסים שעמד עליהם פרופ' אריאל רובינשטיין בספרו (המאכזב) אגדות הכלכלה:

לפי חוקי המשחק הכלכלי של השוק החופשי, עודפים מזדמנים של ביקוש והיצע משפיעים על המחירים, לרבות על מחיר העבודה. ייבוא עובדים זרים בענף מסויים משפיע על היצע העבודה ומוריד את שכר העבודה של אלו העובדים או אלה שהיו יכולים לעבוד בענף. תנועת העובדים הזרים אינה נקבעת רק על ידי כוחות השוק .... קביעת מכסות הכניסה של עובדים זרים נותרה, גם במדינות הנוהגות בליברליות כלכלית, בידי מתכנן המשחק הכלכלי. כדי להיות עקבי עם עקרונות השוק החופשי הוא צריך לקבוע מדיניות ייבוא עובדים בענף מסויים שתהיה תלוייה במידת הקריטיות של המחסור בעובדים בתחום ותתעלם ממעמדם של המועסקים בו.

והנה, במשך שנים שרר בארץ 'מחסור' באחיות מוסכמות, במתכנתים ואפילו בפרופסורים לכלכלה, כמו בעובדים חקלאים, בעובדי סיעוד ובפועלי בניין. במונחים כלכליים מקובלים, הערך המוסף למשק של עובד בקבוצת המקצועות הראשונה, היה גבוה מהערך המוסף של עובד בקבוצה השנייה. בכל המקצועות הללו יש 'ים' של עובדים זרים שהיו 'מתים' לבוא ולעבוד אצלנו תמורת שכר נמוך משכר העובדים המקומיים. אבל לא ראינו בשדה התעופה רכבת אווירית של אחיות מוסמכות ומתכנתים, שלא לדבר על פרופסורים לכלכלה, וכן ראינו שם מטוסים עמוסים בפועלים תאילנדים, עובדי סיעוד פיליפינים ועובדי בניין רומנים. במשך שנים מתירה המדינה כניסת עובדים זרים בענפים שעובדיהם המקומיים אינם מאוגדים והם חסרי כוח פוליטי, ונמנעת מלעשות זאת בענפים שבהם מועסקים החזקים, למרות ששם תרומתם של העובדים הזרים למשק הייתה יכולה להיות גדולה יותר.

אז כאשר מתמזל מזלם של עורכי דין, חשבונאים, פרופסורים לכלכלה או מתכנתים והביקוש לבעלי המקצוע אלה עולה על ההיצע, הרי זה תקין ומבורך ששכרם יעלה, בבחינת 'חופש הביטוי של כוחות השוק'. ואילו כאשר נדמה שמתמזל מזלה של מי שיכולה לעבוד רק עבודה סיעודית, ועודף הביקוש מאיים להיטיב עמה, מופעלים לחצים להגמיש את חוקי המשחק ולהתיר ייבוא עובדים זרים, מה שמונע מכוחות השוק לעשות את שלהם. ... כדי להבין איך זה קורה לא צריך ללמוד כלכלה, אלא להיזכר בילדים החזקים ששינו את חוקי המשחק כאשר אלה לא מצאו חן בעיניהם".

געגועים לעוזי וייל

אני הצעתי לתלות שלט עם הכתובת "מי שלא נולד הפסיד". בסוף קיבלו את ההצעה של אוברשטורמבאנפיהרר הס לכתוב "העבודה משחררת". הוא בדיוק היה בתקופה כזו, קרא א.ד. גורדון באמבטיה (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון)
-
=
-
כשהתחלתי ללכת עם הכיפה הלבנה שלנו, גרופנפיהרר קרופס קרא לי. "הר אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס!" הוא צעק. "האם אדוני מעוניין להסביר לי מה הדבר המונח על הראש שלו?!"
-
ניסיתי לחשוב איך להסביר לו. פניתי אליו, "אחי...".הוא כבר לא אהב את זה. מוזר. חשבתי שהוא איש רחב אופקים. למשל, הוא לא שאל אף פעם את הרופא הפסיכופת הזה, עם הכפפות הלבנות, מה הוא עושה עם כל התאומות האלה (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש הסברים)
-
=
-
בכל זאת היה צריך להסביר. אמרתי לו, "דע לך, הר גרופנפיהרר קרופס, שכל רועה ורועה – יש לו ניגון מיוחד משלו".
-
אז מסתבר שאולי הוא מפקד ותיק, אבל את הניצוץ אין לו. ניסיתי להסביר עם משל אחר: "דע לך, שכל עשב ועשב – יש לו ניגון מיוחד משלו".
-
זה לא היה חכם, כנראה, כי בדיוק הייתה אז תקופת יובש מלובלין ועד לקרקוב. הוא החרים לי את הכיפה, וגם אמר לי להכניס את החולצה למכנסים. אבל כל עכבה לטובה" (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש המשך)
-
=
-
מכירים את הבחורים האלה, שחוסמים את שדרות רוקח עם הטרנזיט שלהם ומתחילים לרקוד לשם שמים? אז כל מה שהם יודעים הם למדו ממני. רק שאני לא עשיתי את זה עם טרנזיט אחד אלא עם טרנספורט שלם. כל הגנרל גוברנמן דיברו על זה ((או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש השלכות)
-
=
-
הדיבורים הגיעו אפילו לברלין, ורייכספיהרר הימלר בכבודו ובעצמו זימן אותי לבירור. בבירור ניסיתי להסביר, "מצווה גדולה להיות שמחים תמיד".
-
"ומה יותר שמח ממלחמה?!" הוא שאג.
-
אמרתי לו, "הר רייכספיהרר, אח שלי, על הרבי נחמן מברסלב שמעת?"
-
אז מסתבר שהוא לא שמע. אבל זה נתן לו רעיון לפלוש לאומן, להשתטח על קברו של הצדיק ((או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש דילוג קצר בזמן)
-
=
-
לקראת סוף המלחמה הפיהרר היה מעט אובד עצות, והרעיון להיפגש עם הרנטגן משדרות נכשל, כי הפיהרר והרנטגן התווכחו מי יבוא אל מי. חוץ מזה, התברר שהרב רנטגן לא מוכן לגבות את השכר שלו לפי הצלחה בפועל ((או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ויש סופגניות).
-
=
-
במקרה נתקלתי באותם ימים בפיהרר. זה היה טקס הדלקת נר ראשון ולא הייתה ריבת תות לסופגניות. אמרתי לו, "אחי, הר פיהרר, כל העולם כולו גשר צר מאוד". לפני שהספקתי להגיד לו את ההמשך, שהעיקר לא לפחד כלל, הוא צעק שהוא רוצה להפציץ את הגשר הזה עוד הלילה (או אובר אוברשטרומ אוברשטרומבאנפיהרר קלאוס, הנאצי הברסלבי הראשון. ובהזדמנות על ההמשך בארגנטינה)

קרלסברג וולקנו

מעת לעת אני מתלונן בפני רועי כמה קשה למצוא בחור שיידע להעריך קפה ויידע להעריך בירה טובה. רועי, מצדו, טען שהוא הוא יודע היכן מצוי שורש הרע. "זה בגלל שאתה יוצא עם בחורות. נראה לי שאתה צריך לחשוב על כל העניין הזה מחדש".

-

=

-

יפתח: שוחחתי בטלפון עם מישהו מאטרף. החלפנו כמה הודעות באתר והוא הציע לדבר בטלפון. בעיני זה היה מוקדם מדי, אבל איכשהו הסכמתי. מסתבר שהוא איש מכירות, ואכן הייתה תחושה שהוא מנסה למכור לי את עצמו. דיבר בשטף על המון דברים לא מעניינים. הוא ידע להעיד על עצמו שהוא איש מצחיק וציני

-

רועי: באמת? ויש אמת בפרסום? כי אם לא, אתה יכול להגיש תובענה ייצוגית

-

יפתח: מה ההסתברות, לדעתך, שאדם שמעיד על עצמו כאיש מצחיק וציני יתגלה כאיש מצחיק וציני?

-

רועי: נמוכה מ-10%, אני מניח

-

יפתח: הוא שאל מה אני עושה בשעות הפנאי. בין היתר אמרתי שאני קורא ספרים. הוא אמר שהוא קורא המון. כששאלתי איזה ספרים הוא אוהב הוא השיב שרק אתמול הוא היה במסיבת גייז בחוף הים

-

רועי: ומה הוא קרא במסיבה הזו?

-

יפתח: הוא שתה בירה ודיבר עם בחורים. שאלתי איזו בירה הוא אוהב. על זה הוא דווקא כן השיב

-

רועי: אוי ואבוי

-

יפתח: הוא טען שהוא אוהב "הכל. בעיקר ויינשטפן"

-

רועי: "הכל". נורא ואיום

-

יפתח: כשאמרתי שאני אוהב בירות כהות הוא אמר, "אני לא אוהב בירות כהות"

רועי: תקשיב, אני בדרך כלל לא מתערב, אבל נדמה לי שהוא לא בשבילנו.

סחי - מה הוא אומר? (פוסט מס' 100)

"העורכים ב'אאוטסייד' שאלו אותי אם מתחשק לי לסקר את אליפות

מגלשות המים הגרמנית. הסכמתי מיד, כי כילד מאוד אהבתי מגלשות.

אבל מסתבר שהחבר'ה בגרמניה לוקחים את הנושא מאוד ברצינות"

(ג'ושוע פוייר - מסתבר שלג'ונתן ספרן פוייר יש אח ושהם נראים אותו

הדבר – מגלה תכונה באופיים של הגרמנים שאף אחד אחר לא גילה לפניו)
-

=
-
ככל הידוע לי – וכמובן ניתן לתקן אותי – עברית היא השפה היחידה בה כינויו של האיש שקובע גורלות בהיכל המשפט זהה לכינויו של האיש שקובע גורלות במגרש הכדורגל: שופט.
-
=
-
א' הפסיכולוג, במקביל ללימודי הפסיכולוגיה, למד גם תקשורת. כמו רוב התארים של ימינו, התואר בתקשורת כלל כמה קורסים רציניים ומשמעותיים, ועוד כמה קורסים שכל תפקידם הוא למלא את מכסת השעות הצריכה כדי שכולם יוכלו לומר לעצמם במדובר בתואר רציני.
-
כך א' הפסיכולוג מצא עצמו לוקח קורס מיותר בשם "תקשורת ורפואה", קורס שבשל המראה המדאיג של המרצה קיבל במהירה את השם "תקשורת ומוות". במקביל, א' הפסיכולוג למד בקורס בשם "ספורט ותקשורת" אצל ד"ר יובל שחל. ליוויתי את א' למספר שיעורים בשני הקורסים, ובפירוש הקורס של שחל, שמכוח האינרציה זכה לשם המחודש "ספורט ומוות", היה המוצלח מבין השניים. השם המחודש הפך למצער במיוחד כאשר ד"ר שחל, בסמוך לסיום בדיקת עבודות הסיכום בקורס, מת מהתקף לב והוא בדמי ימיו.
-
באחד מהשיעורים של ד"ר שחל, שניחן בשמחת חיים של מי שיודע שאין לו כבר מה להפסיד, הושמע המערכון "אופסייד סטורי" של שלישיית הגשש החיוור. השמעת מערכון של למעלה מ-10 דקות היא לא מעשה מובן מאליו של מרצה, לא מבחינה אקדמית ולא מבחינת היכולת לשמור על ריכוז של כיתה. נראה כי היה מדובר בהחלטה מוצלחת.
-
המערכון, שכתבו יוסי בנאי ואפרים קישון, מיטיב לעמוד על הדומה והשונה בין חייו של שופט הכדורגל לבין עולמו של השופט הרציני יותר, שמתגלה כאחרון האוהדים.
-
=
-
הערה לסדר שלא בהכרח נובעת מהדברים עד כה, ואינה מתחברת באופן טבעי להמשך: תצפית שנערכה תוך כדי כתיבת שורות אלה מביאה לידי מסקנה כי על כל תנועה סיבובית פרונטלית שגבר מבצע באזור חלציו (כלומר: גירבוץ), ישנה תנועה סיבובית אחורית שאישה מבצעת על מנת לחלץ את תחתוניה שנתחבו לאזור שערן צור מתאר כבין הישבנים.
-
=
-
יש לא מעט מן המשותף לעולם המשפט ולעולם הספורט, ובעיקר הכדורגל. גם בכדורגל יש חוקה שקובעת את המותר והאסור, גם בכדורגל את תגורשי מהמגרש (court) ככל שלא תקפידי בכבוד השופט, וגם בכדורגל ישנם מקרים שבהם אתה לא בהכרח מסכים עם הכרעת השופט, אבל אתה סבור שהדבר מצוי בתחום שיקול הדעת שלו. גם בכדורגל יש דיני ראיות, ואלה קובעים, נכון להיום, שאין לקבל הכרעות במשחק על סמך ראיות שהושגו באמצעות עין המצלמה.
-
במהלך המונדיאל, ובמיוחד לאחר משחקי שמינית הגמר של גרמניה-אנגליה וארגנטינה-מכסיקו הרבו בתלונות על טעויות שיפוט. נראה שהמבקרים לא הבחינו, וחבל, בין שני סוגי טעויות שיפוט: סוג אחד של טעויות נובע מהעובדה שהשופט ראה או לא ראה עבירה, נבדל או גול. אלה טעויות שאיפיינו את משחקי שמינית הגמר המדובר: במשחק הראשון השופט לא ראה שהכדור שבעט לאמפרד עבר את קו השער במלוא היקפו. במשחק השני לא ראה את הימצאו של טבס בנבדל. כאשר מדובר בטעויות כאלה ניתן לבוא בטענות כלפי השופט שהוא לא רץ מספיק מהר, לא מתקרב לאירועים או סתם חולמני. אפשר גם לומר שכולם בני אדם ושלא ניתן לראות הכל.
-
סוג שני של טעויות הוא טעויות של שיקול דעת. השופט ראה שהתרחשה עבירה אבל הוא לא שרק לכרטיס צהוב כפי שהיה צריך, או ההיפך. מאחר שכאן מדובר בעניינים שבשיקול דעת, ומאחר שלכל אחד יש שיקול דעת משלו – בעיקר לרבים שכלל אין להם דעת – אז המקום לביקורת, או לפחות למחלוקת - הוא רב יותר.
-
=
-
נניח שדוד רחוק, שכלל לא ידעתם על דבר קיומו, מת בשיבה טובה והוא מוריש לכם דירה קטנה בשדרות ח"ן בתל-אביב. אתם ממהרים למכור אותה, הרי מה יש לכם לעשות עם דירה כזו? אתם מוכרים אותה לקונה הראשון שאתם מוצאים, והוא מוכן לשלם לכם תמורה של 1.2 מיליון ₪. נחתם ההסכם, הקונה הלך לדרכו ופתאום הגיע אדם אחר, שמציע לכם תמורת אותה דירה ממש 1.5 מיליון ₪. מיהרתם להודיע לקונה הראשון שבעצם לא בא לכם, ומכרתם אותה לשני בזמן. האם נהגתם כהלכה?
-
רבים יאמרו לכם שהתשובה היא חיובית. בית המשפט עליון בישראל קבע (בפס"ד אדרס) שהתשובה היא שלילית. ככל הידוע לי – ושוב, כמובן, ניתן לתקן אותי – בית המשפט הישראלי הוא היחיד, או בין היחידים בעולם, לקבוע זאת. רוב שיטות המשפט בעולם מתירות, בשם היעילות כלכלית, להפר חוזים בלתי כדאיים.
-
=
-
מדוע נזכרתי ב"תורת ההפרה היעילה"? נזכרתי בה בעקבות משחק רבע הגמר בין אורוגוואי לגאנה. 90 הדקות החוקיות של המשחק נגמרו בתוצאה 1:1. המשחק המשיך להארכה על מנת להביא להכרעה. ההארכה נמשכה ונמשכה ולא הובקע השער. והנה, בדקה ב-119 דומיניק אדייה מגאנה שיגר את הכדור אל השער, ולואיס סוארז מאורוגוואי שלח את ידו לעבר הכדור ומנע ממנו להיכנס פנימה. סוארז גורש עם כרטיס אדום, וגאנה זכתה לבעיטת עונשין שלא נכנסה פנימה. בבעיטות ההכרעה שנערכו בתום המשחק גאנה הלכה הביתה. איני יודע לומר אם נגיעת היד של סוארז בכדור, נגיעה שהעלתה את אורוגוואי לחצי הגמר, הייתה מעשה לגיטימי. במלים אחרות איני יודע אם יש להחיל על הכדורגל את תורת ההפרה היעילה.
-
=
-
עוד תהייה קטנה לטרחן עליה בטרם נגיע לסיום: כדורגל יכול להיות משחק די מלוכלך. שחקנים מתקלים אחד השני ומסיבים אחד לשני חבלות תוך כדי משחק. ברור שחלק ממעשיהם של שחקני כדורגל אחד כלפי השני עולים כדי עבירה פלילית של תקיפה או גרימת חבלה. לאותם שחקנים עומדת הגנת הצידוק שקובעת בין היתר שלא יישא אדם באחריות פלילית למעשה ככל ש"עשהו תוך פעילות ספורטיבית או משחק ספורטיבי ... ובהתאם לכללים הנהוגים בהם". אני תוהה ביני וביני מתי נגמר תפקידו של השופט האחד ומתחיל תפקידו של השופט השני. האם כל עבירה במסגרתה שופט הכדורגל שולף לעבר מבצעה כרטיס אדום היא בהכרח גם עבירה שהיא נחלתו של השופט היושב בדין?
-
=
-
וכסיכום למונדיאל, כהצדעה לרועי, וכהכנה לפוסט עתידי על שירה של רחל:

פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר
קטעי ניבים סתומים – זה די.
-
=
-
המגיבים מוזמנים להביא קישורים משל עצמם לפגישה, לחצי הפגישה ולמבט האחד והמהיר.

פורקן עצבים ב'

הפעם, ברשותכם, אהיה נודניק. נו, טוב, זו לא תהיה הפעם הראשונה.
-
=
-
לפני כשלושה שבועות, חלפתי ליד פאב פרובינציאלי, דווקא נחמד (או לפחות כך הוא היה בעבר), והתעצבנתי ממראה הדגלים שנתלו בחזיתו. ליתר דיוק התעצבנתי על הצגתו של דגל בריטניה, אשר מעידה על בורות מוחלטת בנוגע להשתתפות של האיים הבריטיים בטורנירי כדורגל בינלאומיים.
-
-
הצבתי את התמונה הזו בפייסבוק תחת הכותרת "סיפורים מרגיזים מהפרובינציה".
-
והנה, לפני מספר ימים ראיתי שגם הפאב בפרישמן, בצנטרום של הפיילה, הניף דגלים בחזיתו.
- -
וגם אנשי הפאב התל-אביבי החליטו להניף, משום מה, את דגל בריטניה. הם גם הגדילו לעשות ותלו (בערך) דגל של מדינה לבנטינית שהקשר בינה לבין כדורגל מקרי בהחלט.
- -
מבט חטוף בתכנית הלייט-נייט (הלא-טובה) של ערוץ 1 שהועלתה לרגל המונדיאל גילה שגם אנשי ערוץ הטלוויזיה שהקדיש בחודש האחרון כמעט את כל שעות השידור שלו למשחקי הגביע העולמי, לא יודעים שכאשר מדובר במונדיאל אין דבר כזה "בריטניה" ובטח שאין דבר כזה "ישראל".
-
=
-
חבר הזמין אותי לצפות עמו באחד ממשחקי חצי הגמר:

"האם תהיה מעוניין לצפות בצוותא בחבורת הצוררים נאבקת בצאצאי האינקוויזיטורים?

לחילופין, ניתן לצפות במסתירי הצוררים נאבקים במסגירי אנה פרנק".

נעניתי להזמנתו לצפות במשחק של הצוררים נגד האינקוויזיטורים. שיהיה בהצלחה לצוררים. ככה זה צרפתים: נכנעים בלי קרב ומתחילים לשתף פעולה.

אבל גם הוא, כמו כולם, פשוט עבר ונעלם

(העובדה שנבחרת אורוגוואי העפילה לחצי גמר המונדיאל הופכת את ה-0:0 שנבחרת הטריקולד סחטה ממנה ביומו הראשון של הטורניר להישג שיש להתגאות בו, הלא כן?)

-

=

-

ישבתי אתמול בבוקר בבית קפה בשדרות רוטשילד, עם הפנים לכיוון השדרה, וסקרתי את עיתונות סוף השבוע. בעודי קורא את הטור של סיד קשוע על בנו המשתכנז, חלף לנגד עיני בחור חמוד עם חולצה של נבחרת הטריקולד ועם נעלים ורודות.

-

הבחור חלף פעם נוספת, חצי שעה לאחר מכן, כאשר השתוממתי למקרא הריאיון ב"7 לילות" עם שמוליק קראוס. לגבי יוצרים כמו שמוליק קראוס תמיד עולה הדילמה עד כמה צריך להכיר להם תודה או לאהוב אותם על היותם יוצרים גדולים, וזאת נוכח היותם אנשים קטנים במיוחד. קראוס די משכנע בריאיון שלא צריך לאהוב אותו.

-

ובכל זאת היה בכתבה רגע אחד של נחת. קראוס אמר מה דעתו על כמה וכמה מהיוצרים המשמעותיים בישראל. דעתו שלילית.

"חיים חפר לא (מוכשר). הוא כותב יפה מאוד, כתב לי ארבעה שירים נהדרים, אבל הוא אוהב את הוויסקי. לא היה מוכן לוותר על הוויסקי"

חיים חפר התבקש לתת תגובתו:

"דווקא שמוליק קראוס הוא אחד שהיה לו קשה להיפרד מהבקבוק. אני שותה כוס אחת או שתיים ליום, לפי המלצות הרופאים".

תגובתו של חפר הזכירה לי ריאיון שנערך עמו באותו מוסף לפני מספר חודשים. כך נפתח הריאיון:

"שאלה: זה וויסקי שאתה שותה על הבוקר?

חפר: את בטוחה שזה בוקר?"

=

-

עניינו של הבחור החמוד העסיק אותי קצת משום שנעלים ורודות כבר יש לי, ומשום שבדיוק השבוע שקלתי לרכוש חולצה של נבחרת הטריקולד. כמו שסיפרתי לכמה מחבריי הייתי בחנות של אדידס, והייתי -ככה- קרוב לרכישת החולצה. הסברתי שככל שהם מבקשים לדעת מה זה "-ככה- קרוב", אזי התשובה היא 199 ₪. ויתרתי.

-

חבר אחד תהה אם לאור ביצועיה המחרידים של נבחרת הטריקולד החולצה לא נמכרת במכירת חיסול. רועי מצדו תהה אם כבר אין מכירת חיסול של החולצה לאור ביצועיה המחרידים של הנבחרת שצפויים ביורו 2012.

-

=

-

לאחר שסיימתי את ענייני בבית הקפה התחלתי ללכת בשדרה לכיוון צפון. קצת אחרי הצומת עם רחוב שיינקין הלכתי וממולי הגיח בחור אחר, שדווקא לא לבש חולצה של נבחרת הטריקולד, אלא חולצה לבנה. אולי הוא הבקיע גול, הוריד את חולצת הנבחרת במסגרת החגיגות, ונשאר עם החולצה הלבנה שמתחת [אגב, מי האידיוט שקבע את האיסור על שחקנים להוריד חולצה לאחר שהבקיעו גול?].

-

בעוד הבחור הלך לכיוון הנגדי ביקשתי לעיין במידותיו הטובות. הוא מצדו, גם כן שלח מבט, בין אם כדי לעיין במידותיי הטובות-פחות, ובין אם כדי להבין למה אני קצת בוהה בו.

-

חלפנו זה על פני זה, ולאחר הליכה של שני מטרים סובבתי את ראשי, הפעם כדי להמשיך במלאכת העיון אבל מזווית אחרת. בעוד אני מביט לאחור על הבחור, התברר לי שהבחור עשה את אותו הדבר. סובבתי את ראשי לכיוון הליכתי, התקדמתי חמישה מטרים ושוב סובבתי את ראשי לעברו, ושוב התברר לי שהבחור עשה את אותו הדבר. נעצרנו. היינו במרחק של 15 מטרים לערך. הוא אמר דבר מה שלא הבנתי אבל פירשתי אותו כ"מה אתה רוצה?"

-

השתפנתי. אמרתי, "פשוט נראית לי מוכר מאיזשהו מקום" בטון שאמור להישמע כאילו התכוונתי לזה.

-

המשכנו כל אחד לדרכו.

-

תחושת ההחמצה מילאה אותי, ולא נותר לי אלא לשיר לעצמי את השיר "כל יום אני מאבדת (בחור יפה ברחוב)" שכתבה רימונה די-נור ושרה כל-כך יפה חוה אלברשטיין.

-

-

<