כאן בגרמניה זה משחק אחר

(ושוב פוסט ארוך מן המומלץ, שתחילתו ביסודות בדיני עונשין, המשכו בתהייה על הפער בין שימוש בביטויים לבין משמעותם המקורית, וסופו בסקס ברלינאי עם אלמנטים סאדו-מזוכיסטיים. אכן, מחלקת הכתיבה בבלוג אינה בוחלת בעיסוק בנושאים פרובוקטיביים, ומחלקת הפרומו לא נותרת מאחור).
כג
=

"היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין"
(אני שוכב לי על הגב מלים: יענקלה רוטבליט; לחן: גדעון אלרן)

=
כג
רוב העבירות בספר החוקים (ועל כך שאין דבר כזה באמת "ספר החוקים", כפי שכבר הבטחתי כאן, אכתוב בהזדמנות) הן עבירות הדורשות מה שקרוי "יסוד נפשי", ובשפת העם "כוונה פלילית" (לא ארד לדקויות המשפטיות, אולם אציין שכוונה היא רק סוג מסויים של יסוד נפשי). משמעות הדבר היא שמי שמבצע מעשה אסור ("היסוד העובדתי") מבלי שהתקיים בו היסוד הנפשי – לא עבר את העבירה.
כג
המקרים הקשים בהקשר זה מתנקזים לעבירת האונס, אז יש להיכנס לתוך נבכי נפשו של הנאשם ולבחון (בין היתר) האמנם הוא היה מודע לכך שהגברת לא נתנה הסכמתה לקבל את מתת האל שהוא מחזיק בין הרגלים. הבעיה במקרים האלה היא כפולה: ראשית, במישור הראייתי, ישנו הקושי הטבעי בהוכחת המתרחש אצל אדם פנימה. שנית, במישור המהותי, ישנם גברים שלתומם אכן לא מעלים על דעתם שהגברת לא מעוניינת, ואז לכאורה הם לא מתאפיינים בכוונה פלילית, וכפועל יוצא הם אינם אנסים. בפועל, על מנת להתמודד עם הבעיה השנייה, ולמורת רוחו של המרצה שלי לדיני עונשין, בתי המשפט מעט התרחקו ממה שבאמת קורה בראשו של הנאשם והם החלו לבדוק מה היה קורה בראשו של האדם הסביר באותן נסיבות (פסק הדין המשמעותי בעניין זה הוא ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח' הידוע כפרשת האונס בשמרת).
כג
=
כג
"עקרון המזיגה" קובע כי על מנת להרשיע נאשם בדין לא די בהוכחת היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, אלא יש להוכיח ששני יסודות אלה התקיימו בד בבד. ככל שהיסודות הללו לא התקיימו במקביל – לא בוצעה עבירה. למשל, אם נורא רציתי להרוג חבר לעבודה, כי הוא ממש עיצבן אותי ביום מסויים, ואחרי חודש, לגמרי במקרה, דרסתי אותו למוות אף על פי שלא התכוונתי – היסוד העובדתי והיסוד הנפשי התקיימו, אך לא בד בבד, ולכן לא ניתן להרשיע אותי בהריגה.
כג
ישנם רבים שעוסקים במשפט הפלילי ואוהבים לתפוס אותו כתחום אנאליטי בעל היגיון פנימי מוחלט. כאשר בתי המשפט סוטים מן הניתוח האנאליטי, בדרך כלל כי שיקולים אחרים (כמו הבטן שלהם) מנחים אותם לעשות כן, האנאליטיקאים מתמלאים קצף רב. עקרון המזיגה הוא דוגמא לְעיקרון שבתי המשפט אינם מקפידים עליו, או לכל הפחות הם נותנים לו פרשנות רחבה, באופן שמכעיס את אותם אנאליטיקאים, דוגמת אותו מרצה (מצויין) לדיני עונשין, שניתן להגדירו כאנליטיקאי אנאלי למדי.
כג
בפסק הדין בע"פ 334/74 אחמד עיד אסעד ג'מאמעה נ' מדינת ישראל סופר על נאשם, שהתפתח דין ודברים בינו לבין ארוסתו, שהייתה במקרה גם בת-דודתו (ועל כך ש"הכי טוב בת-דודה" ראו את דבריו של רומפלשטילצכן כאן). כדי לשים קץ לויכוח הנאשם היכה בארוסתו עם מקל והביא לאובדן הכרתה. הנאשם סבר שארוסתו מתה ולכן השליך לבאר את מה שחשב לגווייתה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הארוסה הושלכה לבאר בעודה בחיים, והיא מתה מטביעה במי הבאר.
כג
בא כוחו של הנאשם טען שאין להרשיע את מרשו ברצח שכן לא התקיים בעניינו עקרון המזיגה: המעשה שהביא למות הארוסה לא היה, מסתבר, ההכאה במקל אלא ההשלכה לבאר. ואולם הנאשם, עת השליך את ארוסתו לבאר, כלל לא רצה להביא למותה. הוא בסך הכל רצה להיפטר מגופתה.
כג
השופט משה לנדוי קבע כי "הטענה חריפה, אך אין לקבלה", והוא נימק זאת באחד המשפטים היפים שיש בנמצא בפסקי דין שנתן בית המשפט העליון, אף על פי שמבחינות מסויימות המשפט הזה לא אומר אלא "תעזוב אותי, באמאש'ך":

"מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה - כוונה להרוג הייתה שם מכל מקום, וסידרת הפעולות של המערער, שהייתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה".

=
כג
לעתים מזומנות אנו עושים שימוש בביטויים בהקשרים שאינם רלבנטיים למקורות של אותם ביטויים. אנו עושים כן ללא מחשבה יתירה וכנראה כך צריך לעשות. העיקר, כנראה, שבן שיחנו יבין את כוונתנו. אבל מה לעשות שיש אנשים טרחנים בעולם?
כג
מעשה בבחור שמטעמים שלא יפורטו ייקרא להלן "הפסיכופת", אשר מצא לנכון, משום מה, לספר לי על העדפתו במיטה. הוא אמר, "בעיקרון אני פאסיבי".
כג
יש להניח שכאשר הפסיכופת השתמש בביטוי "בעיקרון" הוא התכוון לומר "על פי רוב". בווריאציה על עקרון המזיגה יש להזכיר שהעובדה שאנו נוהגים לעשות מעשה כזה או אחר, אין משמעה שאנו עושים כן הודות לעיקרון קדוש שגיבשנו לעצמנו. פעולותינו אינן משקפות אך ורק עקרונות, אלא גם (ובעיקר) העדפות, קיבעונות או סתם הרגלים.
כג
בכל אופן המחשבה על כך שאדם בעל העדפה ברורה במיטה יגדיר את עצמו כ"איש עקרונות" שיעשעה אותי. שיתפתי במחשבה זו את הפסיכופת, אולם משום מה הוא סירב להשתעשע.
כג
=
גד
קשה לקטלג את ישראלים, ברלין ספרה היפה של פניה עוז-זלצברגר, פרי שהייה של שנת שבתון בעיר שהיא –

"עיר רוצחי היהודים (ש)אירחה כאן פעם את ראשוני היהודים החילונים. את ראשוני הסופרים העבריים של הזמן החדש. שהיא המציאה כאן את המודל להתעוררות הלאומית היהודית. שהיא הייתה התבנית של כל התועים והמיטלטלים בין יהדות למודרנה. שהיא העמידה עריסה לציונות העירונית, המטרופוליטנית. שהיא, ברלין, הייתה עיר-שיח של ירושלים ועיר-אם של תל-אביב".

זה ספר מסע, כהגדרתה, של עוז-זלצברגר, בו היא מספרת על מפגשיה עם ישראלים בברלין, על מפגשיה עם גרמנים בברלין, ועל טיוליה באתרי העיר הגדולה, הרצופים אסוציאציות ספרותיות והיסטוריות.
כג
עם כל הצניעות המתחייבת, אומר שבמהלך ריפרוף בספר לקראת כתיבת הפוסט הבנתי שהוא היווה עבורי השראה לא-מודעת לסגנון הכתיבה בבלוג הזה, או לפחות ליומרות שלו. וגם בברלין, ואצל עוז-זלצברגר, תאמינו או לא, יש הומואים. ויש לא סתם הומואים: ישנם אנשי עקרונות.

"הארוטיקה הישראלית-גרמנית הנצה עם בואם של ראשוני המתנדבים הגרמנים לקיבוצים שהסכימו לקבל אותם, בשנות הששים והשבעים. היו בין הצעירים המצפוניים ואוהבי השמש ההם דמויות סטריאוטיפיות עד להביך, עד להכאיב, עד להקסים. בהירי שיער, קלי שיזוף, דהרו אותם הלמוטים וסאבינות על הטרקטורים שהפקידו בידיהם מרכזי ענפים שמוטי לסתות. והם עצמם, היו שהתאהבו אהבת בוסר גדולה בקיבוץ או במי מאנשיו, ממש באותו להט עצמו בו התאהבו בני דורם במהפכני ניקרגואה ובאנשי גרילה כורדים, בלוחמי הפ.ק.ק.
גד
אבל עכשיו התהפכה הקערה על פיה, וישראלים הם הבאים למינכן ולברלין גם כדי להתאהב, גם כתיירי מין. במודע ובמכוון. זה חלק מסיפורִי.
גד
למחרת ליל הסילבסטר של שנת אלפיים, בבית הקפה בָּריו, לא רחוק מ'המשולש הורוד' של הרחובות מוץ ומרטין לותר, בוהים בליינים עייפים לתוך כוסותיהם. באווירו של המילניום החדש מיתמר ריחה הישן של מריחואנה מגולגלת בנייר שקצהו הוצת. בחוץ עוד מתגלגלים שרידי הזיקוקים הפיראטיים שהאירו את ליל אמש המעורפל והנלהב, מכאן ועד מתחם הרייכסטאג ובואכה אנדרטת הניצחון. אורחינו לשבוע הם בני הזוג הירושלמים מ' ו-ח', מאוהבים וליברלים מתוך הסכמה. כך שבמהלך הלילות הקודמים הם גילו בהנאה גדול, כל אחד לחוד, את נפלאות הסאונה אפולו ואת בר המועדון שוינֶה ואת חדר החושך האגדי של טומ'ס בר. אנחנו שותים בירה ברלינאית חיוורת, ברלינר וייסֶה, ואנחנו נכנסים קצת לפרטים. 'מה אתה אוהב לעשות שם בחושך', אני שואלת את מ', שאף צד מצדדיה של אהבת גברים לא זר לו. 'כאן בגרמניה?' עונה מ' לי ואיזה זיק מרצד בעינו. 'כאן בגרמניה זה משחק אחר. כאן אני רק טופ. ולא רק שאני רק טופ, אני גם כל כך נהנה להכות בהם ולהשפיל אותם ולזיין אותם. כל כך נהנה, את הבנים הבלונדינים האלה'.
גד
'אתה מספר להם שאתה ישראלי?'
גד
'לא תמיד מדברים, הוא אומר לי בחיוך. אבל לאחד או שניים כן. סיפרתי שאני ישראלי. לפעמים זה מדליק גם אותם'".

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק ב')

(פוסט המשך על המלצות ספרים, גם בו לניטשה תהיה הופעת אורח קצרה. כמו כן יוזכרו בו סופרים רבים אחרים שאת ספריהם לא קראתי מעולם. יש להניח שיהיה מתישהו פוסט שלישי).
כג
=
כג
בתחילת סרטו "הרומן שלי עם אנני" (annie Hall) מספר אלבי סינגר, בן דמותו של וודי אלן, את הבדיחה הידועה המיוחסת לגראוצ'ו מארקס לפיה הוא אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו. אלבי אומר שזה למעשה המוטו בחייו בכל הנוגע ליחסיו עם נשים. הוא מספר על כך שהוא הגיע לגיל 40 והוא מצוי במשבר. זה לא שהוא מוטרד מגילו, הוא דווקא מניח שהוא יתבגר יפה. המשבר של אלבי נובע מכך שהוא נפרד מאנני (דיאן קיטון), והוא עדיין משחזר בראשו פיסות מיחסיהם המשותפים, מתוך ניסיון להבין מה מקור הכישלון. במהלך הסרט מוצגות על המרקע אותן פיסות מחיי הזוגיות שלהם.
כג
שמה של בת הזוג, כשמו של הסרט באנגלית, annie hall, נגזר מן המושג anhedonia, כלומר חוסר היכולת ליהנות (ובעברית: פולניוּת).
כג
אם דמותה של דיאן קיטון ב"מנהטן" (הסרט העוקב ל"רומן שלי עם אנני"), הייתה דמות חכמה ואינטלקטואלית, שנתנה קונטרה לדמותו של אייזק (בגילומו של אלן), הרי שאנני הול היא דמות שנופלת משמעותית מחוכמתו וידענותו של אלבי. אלבי מבקר בדירתה של אנני והוא מבחין בספר שירים של סילביה פלאת'.

Alvy: "Sylvia Plath! Interesting poetess whose tragic suicide was misinterpreted as romantic by the college-girl mentality"

Annie: "oh, yeah, right. I don't know, I mean: some of her poems seem neat"

עולה התחושה שלמעשה אלבי לא מצליח לראות את אנני כבת-אדם וכבת-זוג שווה. כאשר היא מבטלת את התור שלה לפסיכולוג, הוא חש את זה כאקט פוגעני כלפיו.
כג
אחת הבעיות ביחסים בין השניים, כך נדמה, היא שאלבי מנסה לעצב את אנני בתור הגרסה הנשית שלו. כשהשניים מטיילים בחנות ספרים, הוא בוחר שני ספרים, "The Denial of Death", ו-"Death and Western Thought" ומסביר לאנני, "אני אקנה לך את הספרים האלה, אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם, במקום הספר הזה על החתול". אנני מעט נרתעת משמות הספרים ומעירה, "זה נראה כמו חומר ממש רציני". אלבי מסביר: "זה משום שאני אובססיבי לגבי המוות, נראה לי. זה נורא משמעותי עבורי". או אז אלבי נוגע בכתפה של אנני ומוסיף להסביר, "השקפת העולם שלי על החיים היא מאוד פסימית. את צריכה לדעת את זה אם נהיה ביחד".
כג
=
כג
איזכורים קצרים ל"הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי כבר הבאתי כאן וכאן (תרגום: ש.מ. עוגן). הספר עוקב אחר מחצית חייו הראשונה של גארי, בצלה של אמו, והוא מספר גם על מספר מערכות יחסים קצרות שהיו לגארי עם נשים, דוגמת אדֵל, "נערת המעדניה":

"בבוקר נאה אחד נעצרה לפתחו של מלון מרמון מונית ומתוכה יצאה נערת המעדניה שלי. היא ניגשה ישר אל אמי והקימה שערורייה עצומה – ים של דמעות, התייפחויות, איומים רצופי חיתוך-ורידים ובליעות רעל. הדבר החניף לאמי מאוד. לכך ציפתה ממני. הייתי לאיש העולם. היא לא איבדה אף רגע. עוד באותו יום ידעו על כך בעלי הדוכנים של שוק ביפה, ובכל מקום קיבלו את פניי מבטים מלאים הערכה. השקפתה של 'הקורבן שלי' הייתה פשוטה בתכלית: מחובתי לשאת אותה. היא הביאה לכך את הנימוק המוזר ביותר שנשמע אי פעם: 'הוא הכריח אותי לקרוא את פרוסט, דוסטוייבסקי וטולסטוי' הכריזה אותה נערה אומללה כשעל פניה נסוכה הבעה שהייתה מרככת אף את הלב הקשה ביותר. מה ייהא עלי אתה? מי ירצה לשאתני?"
גד
עלי לציין שאמי נפגעה קשות על ידי גילוי זה של כוונותיי. היא התבוננה בי בחומרה. כנראה הרחקתי לכת. אני עצמי נמצאתי במבוכה. האמת היא שאילצתי את אדל לבלוע את פרוסט כרך אחר כרך בזה אחר זה, דבר שנתפרש לה כהצעת נישואין. יסלח לי אלוהים! אפילו אנסתי אותה ללמוד בעל פה קטעים שלמים מתוך 'כה אמר זרטוסטרה'. אמנם לא הכנסתי אותה להיריון, אבל לא אוכל להכחיש את העובדה, ומוטב שאודה בכך – הכרחתי אותה לקרוא את פלובר, גובינו ו-יסלח לי אלוהים, את לוטרמון, כך שלא יכולתי לנער חצני מכל הענין".

אמו של גארי ניסתה להרגיע את המעורבים באמצעות תה ומרקחת תותים מעשה ידיה. לאחר שהאם שוחחה עם אדל היא חזרה ושוחחה עם בנה:

"'האם אתה מאוהב בה באמת ובתמים?'
גד
'לא. אני אוהב אותה בכל ליבי אבל לא באמת ובתמים'
גד
'אז מדוע הבטחת לה הבטחות?'
גד
'לא הבטחתי לה דבר'
גד
'כמה כרכים יש לפרוסט?'
גד
'אמא, הקשיבי...'
גד
היא נענעה ראשה. 'לא נהגת בה יפה'".

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק א')

לפני מספר ימים הלכתי בהפסקת הצהרים לקנות קפה בבית הקפה הקבוע שליד העבודה. בדרך לשם קפצתי לחנות הספרים בה רכשתי ספר כמתנה, על פי הזמנה שניתנה לי מראש. בכניסה לבית הקפה פגשתי את קובי, שעבד עד לא מכבר כמלצר בבית הקפה, ועכשיו הוא סטודנט בצפון הארץ.
כג
קובי: יפתח!
כג
יפתח: מה שלומך?
כג
קובי: מצויין
כג
יפתח: איך החיים בצפון?
כג
קובי: דבש, אחי
כג
קובי מבחין בשקית עם הספר בידי, ומבקש: תגיד, אחי, יש איזה ספר שאתה יכול להמליץ עליו?
כג
יפתח: לא יודע, אני לא כל כך אוהב להמליץ על ספרים
כג
קובי: נו, מה אכפת לך? תמליץ על משהו, אבל משהו שיזרום, אתה יודע
כג
יפתח: נו, אבל זאת בעיה. אני אוהב ספרים שלא זורמים
כג
קובי: מה אתה אוהב?
כג
יפתח: כל מיני. כל ספר של דויד גרוסמן או א.ב. יהושע זה מצויין
כג
קובי: וואי, אחי, זה כבד עלי. אני קורא עכשיו את "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה
כג
יפתח: זה ספר יקר, נדמה לי
כג
קובי: כן, בשביל זה אני קורא אותו לאט לאט.
כג
=
דש

רועי קרא לפני כשנה את הבשורה על פי ישו מאת ז'וזה סאראמאגו. אם אני מבין נכון, הוא סבור שהספר מוצלח. הוא העלה את הנושא לפני מספר ימים.
כג
רועי: תגיד, את "הבשורה על פי ישו" כבר קראת?
כג
יפתח: לא
כג
רועי: נו כבר! מה אתה קורא עכשיו?
כג
יפתח: אני "קורא" את מאיר שלו החדש. בפועל כבר זמן רב אני לא מרוכז
גכ
רועי: תעזוב אותו באמצע. משפחה, עמק, משוגע, אנקדוטות, חתול. זהו. עכשיו אתה יכול לעבור בשקט ל"הבשורה על פי ישו"
כג
יפתח: אולי בסוף החודש אקח כמה ימי חופש ואשקיע אותם בקריאת "הבשורה"
כג
רועי: לא, לא. זה עוד המון זמן. תתחיל היום בערב!
כג
יפתח: מה יותר חשוב לך - שהיום בערב אתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו" או שאכתוב פוסט שמאוד יצחיק אותך?
כג
רועי: שהיום בערב תתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו". אין בכלל שאלה.
כג
יפתח: אני אגיד לך, אגב, מה אעשה היום בערב. אני אכתוב תגובה לבג"צ.
כג
רועי: לא, לא. היום בערב אתה תתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו". את התגובה לבג"צ תכתוב כשתסיים את "הבשורה". למה אתה כותב תגובה לבג"צ?
כג
יפתח: מה זאת אומרת למה? כי צריך.
כג
רועי: מי אמר?
כג
יפתח: בית המשפט הנכבד
כג
רועי: תערער. תגיש בקשה לעיון מחדש. תגיש עתירה לבג"צ! תקרא את "הבשורה על פי ישו"!!

ביקשת חדק - קיבלת כל הפיל

מעשה שהיה כך היה (ויתכן שלא היה): ל-א' היה שותף חדש לדירה, שותף שהוא לא הכיר קודם לכן. חלף זמן מה ו-א' התחיל לחשוד שהשותף שלו הומו. לא שהדבר הפריע ל-א', ולא שהוא חש איום על גבריותו, אבל א' היה סקרן לדעת.
גד
א' זימן לביתו את זוג חבריו מנשה ואלברט על מנת שאלה יערכו סיור קצר בחדרו של השותף, ירחרחו ויפעילו את יתר החושים והמכשירים העומדים לרשותם ולרשות אנשים שכמותם, וידווחו לו האמנם חשדו מבוסס. מנשה ואלברט נכנסו לחדרו של השותף ויצאו לאחר עשר שניות בהכרזה משותפת: "הוא הומו".

כג
"איך אתם יודעים?", שאל א', תמה על יעילות ומהירות התחקיר.

גד
"לפי דגל הגאווה על הקיר", הם הסבירו.
גד
=
גד
ביקרתי לראשונה בדירתו של א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם) לאחר מספר חודשים של היכרות. חשדתי בנטיותיו הלא-טבעיות של א' כבר בפעם הראשונה בה ראיתיו, אולם הנושא לא עלה – לא מצדי ולא מצדו, לא ביחס אלי ולא ביחס אליו.
גד
ניתן לומר כי בעת שהותנו בסלון דירתו נכח יחד איתנו פיל ענק בצבע ורוד. השאלה הייתה אם מי מאיתנו יתייחס לנוכחותו של אותו פיל.
גד
א' הלך רגע למטבח ואני נשארתי בסלון לסקור את הדיסקייה שלו. עד ש-א' חזר לסלון כבר אספתי די מידע שתמך בהערכותיי הראשוניות. החלטתי לפתוח בחקירה נגדית.

יפתח: "יש לך דיסק של ריטה!"

גד
א': "כן, ריטה היא זמרת מצויינת"

דש
יפתח: "ויש לך דיסק של סלין דיון!"

דש
הטון בו נאמרו הדברים היה חד משמעי והוא נשא עמו אישום חמור. בשלב הזה, לפי ציפיותיי, היה על א' להישבר ולהתוודות, "כן! אני הומו! עלית עלי!"

גד
במקום זה א' השיב, "כן, אבל תשים לב שזה דיסק של השירים שלה בצרפתית".
גד
אפשר לומר ש-א' אכן הודה באותו רגע באישומים שכוונו כלפיו, אולם לפיל הענק בצבע הורוד הוא לא התייחס.

גד
את שארית הערב בילינו בצפייה במשחק כדורגל.
גד

גד

בתמונות: פיל ורוד על רקע גן החשמל

=
גד
א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם, וגם לא מזה שקדם לו) הלך להופעתה החדשה של ירדנה ארזי (או "ירדנה", כפי שהוא קורא לה), וחזר נרגש. הוא הודיע מיד שהוא שוקל לשוב ולצפות במופע.
גד
שאלתי אותו אם בזמן אמת הוא העדיף את ארזי על פני עפרה חזה (או "עפרה", כפי שהוא קורא לה), והוא השיב שברור שלא, ושחזה הייתה הרבה יותר מוכשרת.
גד
וכך שיחתנו גלשה מזמרת אחת לאחרת.
גד
אני דיברתי בשבחה של סזריה אבורה, ואף הפניתי אותו לשיר יפה כדוגמא.
גד
א' הכיר את אבורה ואמר בתגובה, "סזריה חביבה, אבל לא מרגשת כמו מרסדס הגדולה". הוא התכוון, כמובן, למרסדס סוסה.
גד
"אני מקנא בך", אמרתי לו, "על כך שאתה מכיר את כולן באופן כה עמוק ואישי, שאתה מרשה לעצמך להתייחס אליהן בשמן הפרטי".
גד
ועכשיו אצא בפנייה לקהל: אשמח לקבל בתגובות הסבר על שום מה ולמה הומואים מתייחסים לכל זמרת אהובה עליהם בשמה הפרטי בלבד. בין בעלי ההסברים הטובים ביותר יוגרל שם משפחתה של ריטה.
גד
=
כג
לפני זמן מה א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם, וגם לא מאלה שקדמו לו) הודיע, "אל תשאל אותי למה, אבל אתמול הטלוויזיה בחדר השינה הייתה פתוחה על VH1. מצאנו את עצמנו בוהים בזה, ומיד רציתי לדווח לך:


דש

א' גם הפנה אותי לתגובה של אחד הגולשים ביוטיוב שבאדיבותו נתן אנליזה לחברי הווילג' פיפל:

Cowboy – Queer
Indian – Queer
Armed Forces Guy (Sailor) - Queer
Biker - Surprisingly Not Gay
Police Man - Again Surprisingly Not Gay
Construction Guy - Not Gay

אודה שלא שרדתי יותר מדקה וחצי של הקליפ הזה. כל אחד מן הקוראים מוזמן לדווח כמה זמן הוא שרד, והוא גם מוזמן לערוך אנליזה משלו לחברי הלהקה.
גד
אגב, הסיפור של א' נראה לי קצת לא אמין. לדעתי הוא לא צפה בקליפ הזה בערוץ VH1, אלא דווקא בערוץ HIV.

כג

גד

=

תודה לאבשי (לא א' מכל אחד מארבעת הסיפורים הקודמים) על מלאכת הצילום והרעיון לכותרת, ותודה לפינק פלויד על שירותי הדוגמנות.

כג

כל מה שתאמר עשוי לשמש כנגדך בבית המשפט

אחת מהשאלות שמשפטן שואל את עצמו ביחס להוראות החוק והרלבנטיות שלהן למצבים קונקרטיים בעולם האמיתי היא השאלה אם ההסדר החוקי מהווה "הסדר שלילי", ובמלים אחרות ולא יותר ברורות: אם מכלל ההן שומעים את הלאו.
כג
אסביר בדוגמא: בפסק הדין בע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי* נדונה השאלה אם יש לפסול הודאה של נאשם במידה שזו ניתנה תוך שנמנעה ממנו הזכות להיוועץ בעורך-דין. אנשים שרכשו את השכלתם המשפטית ב"חוק וסדר" יתפלאו לשמוע שכלל מדובר בשאלה במחלוקת בישראל, והרי בארצות הברית, מאז בית המשפט העליון נתן את פסק הדין בתיק Miranda v. Arizona בשנת 1966, חלים כללי פסילה נוקשים למדי בנוגע לראיות שהושגו תוך הפרת כללי ההליך ההוגן.
*טריוויה: האירועים נשוא פסק הדין אירעו ב- 17-18.12.1996 כשהמערער היה טוראי. פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן כעשור לאחר מכן, ב-4.5.2006. אני מקווה שגייסו את המערער למילואים כדי שישמע את פסק הדין.
כג
ואולם, בישראל אין חוק הקובע כלל פסילה רחב המתייחס לראיות שהושגו בדרכים מפוקפקות. מה שיש בנמצא הוא הוראות חוק שפוסלות ראיות שהושגו שלא כדין במקרים קונקרטיים בלבד: ראיות שהושגו תוך הפרת הזכות לפרטיות, ראיות שהושגו באמצעות האזנת סתר לא-חוקית, וכן הודאות נאשם שנתינתן לא הייתה "חופשית ומרצון" (כלומר: הודאת נאשם שקיבל מכות עד שנתן אותה).
כג
בית המשפט העליון שאל את עצמו אם בהינתן המצב החוקי הנוכחי, שמאפשר פסילת ראיות שהושגו בדרך-לא-דרך רק בקטגוריות ספציפיות, הוא רשאי לקבוע בדרך של פסיקה (כפי שעשה מקבילו האמריקאי בפרשת Miranda) כלל פסילת ראיות שהושגו בדרך לא-ראויה המתייחסת לקטגוריות מהן התעלם המחוקק עד כה, כמו מניעת מפגש עם עורך-דין. האפשרות החלופית היא שבית המשפט העליון אינו רשאי לעשות כן משום ששתיקתו של המחוקק (למעט בעניינים הקונקרטיים האמורים) היא ביטוי לעמדה ערכית של המחוקק האוסרת על פסילת ראיות אפילו שהושגו בניגוד לחוק. הטוענים לאפשרות השנייה טוענים למה שנקרא הסדר שלילי.
כג
כלומר כאשר אומרים על חוק מסויים שהוא הסדר שלילי אנחנו טוענים שצריך להקשיב לא רק למה שהוא אומר, אלא גם למה שהוא לא אומר, ואי-האמירה הזו לעתים מחייבת לא פחות.
כג
כיצד מכריעים בשאלה אם מדובר בהסדר שלילי? למשפטן עומדים כללי פרשנות רבים, ובהם לשון הוראות החוק, תכלית החוק, וכן שיקולים רחבים שהשופט ברק מכנה "עקרונות היסוד של השיטה". כמובן יתכן שבהקשר אחד ייקבע שקיים הסדר שלילי ובהקשר אחר ייקבע שלא.
כג
במקרה של יששכרוף יש להניח שהשיקולים שיש לשקול הם מחד הצורך להגיע לחקר האמת ולעשיית דין עם העוברים על החוק ומאידך הרצון להקפיד על זכויות אדם והרצון לחנך את המשטרה לנהוג בהתאם לחוק.
כג
בפסק הדין האמור לעיל קבע בית המשפט העליון באופן תקדימי, מפי השופטת ביניש, כי החסר החוקי אינו יוצר הסדר שלילי וכי לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסול ראיות ככל שאלה הושגו שלא כדין וככל שיש בהן כדי לפגוע באופן מהותי בזכות הנאשם להליך הוגן. אעיר כי בעיקרון מדובר בכלל גמיש יותר מזה שנקבע בארצות הברית.
כג
=
גכ
לקראת היום הראשון ללימודים של כיתה ב' הייתי מאוד נרגש. הרגשתי גדול, או מבוגר, שעבר כברת דרך בחייו. כיתה א' הייתה מאחורי. סוף סוף ידעתי לקרוא ולכתוב וידעתי גם מעט חשבון פשוט.
כג
במהלך ההכנות לטקס קבלת הפנים שנערך לתלמידי כיתה א' החדשים, אלה הצעירים כל-כך שבעצם היו צעירים בשנה, חשבתי ביני וביני שיתכן וכל זה חלום. שיתכן שכל זה לא היה ולא נברא. שלא באמת הגעתי כבר לבית הספר, שאיני יודע באמת קרוא וכתוב, ושבעצם אני בעיצומו של חלום ארוך במיוחד שבסופו אתעורר ואלך לגן הילדים.

כג
אני מניח שהכרתי כבר את השיר של רחל "ואולי", שנפתח בשאלה "ואולי לא היו הדברים מעולם" ונגמר בשאלה המופנית לכנרת "ההיית או חלמתי חלום", אבל יש להניח שלא ידעתי לעמוד על טיבו.
כג
=
כג
המחשבות האלה, שבעצם לא התקדמתי בחיי ושהכל הוא לא יותר מחלום, לא עזבו אותי והן חוזרות אלי מדי פעם בפעם – בדרך כלל בסיומה של תקופה משמעותית בחיים כמו השירות הצבאי או הלימודים באוניברסיטה.

אני תוהה לעצמי כמה זה יהיה מוזר להיקיץ פתאום מן השעון המעורר בחדר שלי בבסיס בצבא, צעיר בעשור, וללכת למלא את משימותיי. באופן מוזר התשובה שאני נותן לעצמי היא שכנראה אני אחיה עם זה יחסית בסדר. כלומר זה לא שאני רוצה שזה יקרה, אבל כנראה זה ייראה לי הגיוני. השאלה היא אם אזכור את כל החלום הזה, ואוכל ללמוד ממנו משהו עבור החיים האמיתיים.
כג
=
כג
לעברי לידר יש שיר רע בשם מתעורר שכנראה עוסק במחשבות דומות. לאחר שהוא מתאר מפגש עם דמויות שונות מהעבר שבינתיים השתנו התבגרו והתברגנו (כנראה להבדיל ממנו) הוא אומר:

"אז מחלון של המלון זה נראה כמו ציור
כנראה שעוד שנייה צועקים לך ואתה תיכף מתעורר".

=
כג
באופן מעניין כאשר שיתפתי חברים במחשבות הללו, שיתכן וכל זה חלום ותיכף הם יתעוררו בתיכון, בצבא או באוניברסיטה, התגובה שלהם הייתה קשה. מסתבר שהם ממש לא רוצים לעבור את כל זה שוב.
כג
=
כג
ומדוע סיפקתי הסבר נרחב בעניין השאלה "הסדר שלילי" מהו? ובכן, בהמשך טענתי כי שירו של עברי לידר "מתעורר" הוא שיר רע. ורציתי להבהיר שאין בטענה הזו כדי להביא למסקנה כאילו אני סבור ששאר שיריו של עברי לידר טובים.

היקיצה הייתה גסה

שוב פעם פוסט של רועי הצית את מחשבותיי המלוכלכות, כשכוונתי היא לביטוי "ניחוחות הומו-אנטישמיים", אותו הוא הגה וקשר לערך הויקיפדי על אודות ארנסט רֶהם, שותפו לדרך של אדולף היטלר עד לסמוך לעליית הנאצים לשלטון, וראש ה-SA, שהיה גם נאצי והומו, שילוב שכנראה נתן השראה לקונספט הישראלי של קצין ודוקטור.
גד
עברו מספר ימים מאז רועי פרסם את הפוסט, ועוד בטרם מחשבותיי התגבשו לכדי אמירה (ספויילר: אין אמירה), רועי סיפר לי על אביו שהעביר את זמנו הפנוי במהלך מלחמת יום הכיפורים בקריאה להנאתו (כך במקור) של שני כרכי "עלייתו ונפילתו הרייך השלישי" מאת העיתונאי האמריקאי וויליאם שיירר.
דש
=
דש
ב"ליל הסכינים הארוכות", שנערך ביום בליל ה-30 ביוני 1934 עצרו וחיסלו אנשי SS את אנשי הנהגת ה-SA ובראשם ארנסט רהם. בחיסולה של צמרת ה-SA למעשה הושם קץ למספר מאבקי כוח בהנהגה הגרמנית של אותה תקופה: הושתקו הקולות הרדיקליים שדיברו בזכות "מהפכה שנייה" שנועדה לצאת כנגד הגורמים השמרניים של הצבא ובעלי ההון; הושם קץ למאבק בין הצבא השמרני לבין ה-SA העממי שמנה אז כ-2.5 מיליון חברים; וכן הוכרע המאבק הפנים-מפלגתי בין ה-SA בעל המחלצות החומות לבין ה-SS בעל המחלצות השחורות.
דש
=
דש
לפני כמה שנים ראיתי את הסצינה הארוכה והמרשימה מהסרט "הארורים" של לוקינו ויסקונטי המתארת את הטבח שנעשה בהנהגת ה-SA ואת האירועים שקדמו לו במלון פסטורלי על שפת האגם. אם אתאר את הסצינה הזו כמתאפיינת באלמנטים הומו-אירוטיים תהיה זו לשון המעטה. בטרם מותם זכו בחורי ה-SA לרחוץ בנהר בעירום, לשתות, לאכול, לשתות, לשיר שירי הלל לפיהרר, לשתות, לרקוד (יש להודות שבריקודים מופיעות גם מספר נשים) ולקרוס מעייפות ערומים כביום היוולדם. הכל מאוד נעים ושמח, עד אשר אחד הבחורים שנותר ער, חשוף חזה, לבוש חצאית וביריות, שמע כלי רכב מתקרבים.
דש
תהיתי ביני וביני, ועודני תוהה, מדוע בחר הבמאי ויסקונטי, הומו בעצמו, לשים דגש על עניין ההומוסקסואליות (מעבר לרצון לשזוף את עיניו בעשרות גברברים עירומים על הסט). הרי ה-SA, כאמור, היה ארגון עממי ועצום מימדים, וברור שגם אם העומד בראשו היה הומו, וגם אם הוא דאג לסידור עבודה עבור כמה מחבריו הטובים, עדיין לא מדובר במאפיין משמעותי, ובטח לא חשוב בפרספקטיבה היסטורית. מה גם שאני בטוח שלוּ הייתה השפעה משמעותית להומואים על הארגון, הוא היה מתאפיין במדים הרבה יותר מוצלחים מאלה החומים והמכוערים.
דש
=
דש
שלמה זנד, בספרו מאיר העיניים הקולנוע כהיסטוריה, טוען כי "הארורים" (שהופק ב-1969), שביקש לספק ניתוח מרקסיסטי להיסטוריה של אותן שנים, שילב גם ניתוח המתייחס למתחים מיניים ופרברסיה מינית כעומדים בבסיס התופעה הנאצית, כאשר הומוסקסואליות היא חלק ממנה.

"ההפיכה הכוחנית (במשפחה בסרט, המהווה מיקרוקוסמוס גרמני) המתחוללת מתנהלת באמצעות אלימות, מניפולציה מתוחכמת ובעיקר משיכה מינית. חלק מהדיונים על השליטה מתנהלים בחדר המיטות תוך כדי קריאה ב'מיין קאמפף'".

=
דש
קריאה בפרק הרלבנטי ב"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מגלה שגם שיירר משום מה מאוד הוטרד מן הסוגייה ההומוסקסואלית ב-SA.
דש
כאשר שיירר מבקש לתאר את הסלידה שחשו אנשי הגווארדיה הותיקה בצבא מאנשי ה-SA והעומד בראשם הוא אומר:

"הגנרלים היו מזועזעים מן המעשיות, שעתה החלו לזכות לתפוצה רב, בדבר השחיתות ומעשי הניאוף של החבורה ההומוסכסואלית שסביב ראש ה-SA. כפי שעתיד היה לימים להעיד גנרל פון בראוכיץ', 'החימוש היה עניין יותר מדי רציני וקשה מלשתף בו ספסרים, שיכורים והומוסכסואלים'".

חיסול צמרת ה-SA נעשה לאחר שגרינג והימלר, יריביו של רֶהם, הציפו את היטלר במידע לפיו רהם מתכנן הפיכה נגדו. וכך יצא המבצע לדרך:

"ב-2 לפנות בוקר ב-30 ביוני, כאשר היטלר ולצדו גבלס המריאו משדה התעופה האנגלר שליד בון, היו סרן רֶהם וסגניו ב-SA נמים בנחת במיטותיהם במלון 'האנזלבאואר' בוויסה שעל חופי טרגנזי. אדמונד היינס, אובגרופנפיהרר ה-SA של שלזיה, רוצח שהורשע, הומוסקסואל נודע לשמצה, בעל פרצוף של נערה וגוף אדיר של סבל-פסנתרים, היה במיטה עם בחור צעיר. כה רחוקים היו ראשי ה-SA ממחשבה על מרד, שרהם השאיר את שומרי ראשו במינכן. דומה שמנהיגי ה-SA היו שטופים בהוללות אך לא בקשירת קשר.
גד
...
גד
זמן קצר אחרי עלות השחר חשו היטלר וכנופייתו אל מחוץ למינכן לעבר ויסה בטור ארוך של מכוניות. הם מצאו את רהם וידידיו שקועים עדיין בשינה עמוקה במלון 'האנזלבאואר'. היקיצה הייתה גסה. היינס וידידו הצעיר נגררו מן המיטה, הוצאו אל מחוץ למלון ונורו בו במקום לפי פקודת היטלר. הפיהרר ... נכנס לבדו לחדרו של רהם, גער בו גערה חריפה וציווה להחזירו למינכן ולהשכינו בכלא שטאדלהיים, מקום שם ישב ראש ה-SA לאחר שהשתתף יחד עם היטלר בפוטש של מרתף הבירה ב-1923. לאחר ארבע עשרה שנים סוערות נפרדו דרכיהם של שני הידידים. ...
גד
היטלר, תוך פעולה אחרונה שנראתה בעיניו כמעשה חסד, ציווה להניח אקדוֹח על שולחן ידידו הוותיק. רהם סירב להשתמש בו. 'אם צריך להרוג אותי - יעשה זאת אדולף בעצמו', מספרים כי אמר. אז נכנסו שני קציני SA (כנראה צ"ל קציני SS) לתא, לפי מה שסיפר עד ראיה, קצין משטרה, במשפט במאי 1957 ... וירו באקדוחיהם ברֶהם ממרחק קצר. 'רהם רצה לומר משהו', אמר העד, 'אך קצין ה-SS נתן לו אות לסתום פה. אז עמד רהם עמידת דום – הוא היה חשוף עד למותניו – פניו מלאי בוז'. וכך מת, מוות אלים כחייו, מלא בוז לידיד אשר עזר לו להמריא לגבהים אשר שום גרמני אחד הגיע עדיהם".*

*הספר, בתרגומו של חיים גליקשטיין, נדפס בשנת 1969. נדמה שמאז אירעו תמורות בכללי הכתיב והתעתיק של מלים לועזיות. בנוסף, למרבה הצער, הספר מתאפיין בעבודת הגהה רשלנית מאין כמוה. לשם הקלת הקריאה, שיניתי את הכתיב בציטוטים מן הספר, למעט המילה "הומוסכסואליות" בה הותרתי את הכתיב המעצבן, למען יראו וייראו. ניתן ללמוד כי לפי המגיהים של 1969 המחלה היא הומוסכסואליות, אבל החולה הוא הומוסקסואל. לא מצאתי כל לגיטימציה לשונית לשימוש במילה "אקדוח" אם כי מאיר שלו מספר בספרו האחרון שכך היה נהוג לומר בעמק. בתוכן הדברים, כמובן, לא נגעתי.

אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש

חברי פ' בילה את הימים האחרונים בקורס נגדים. הוא התייחס לזה כקורס שבו הוא לומד לשתות קפה "נשיא" ולעשן סיגריות "טיים", אבל הצבא סבור שהוא מקנה ל-פ', סוף סוף, ערכים וכן קצת מודעות למורשת ישראל. בטח הוא עבר דינמיקה קבוצתית בה היה עליו להגדיר אם הוא חש קודם כל ישראלי או קודם כל יהודי. תשובות עמוקות, יש להניח, לא התקבלו בברכה.
גד
=
גד
בגיליון השבוע שעבר של "7 לילות" נערך ראיון עם הסופר האמריקאי מייקל שייבון, לרגל צאת התרגום למתח גבוה, קובץ סיפורי אימה ומתח שערך.
גד
שייבון הוא יהודי שגר בברקלי עם אשתו הישראלית (והסופרת בזכות עצמה) איילת ולדמן. יהדותו של שייבון מורגשת עד מאוד בספריו, בייחוד בהרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי וכמובן באיגוד השוטרים היידים.

גד
בריאיון עמו שייבון נשאל על ישראל, ומדוע הוא ממעט מבקר בה. הוא השיב בין היתר:

"אין לי אפשרות להתווכח בעברית כדי להסתדר אצלכם. אני לא מצליח לייצר את כמות העלבונות והקללות שדרושה כדי לרכוש מסטיק בישראל".

=
גד
נתן אנגלנדר, סופר אמריקאי-יהודי גם כן, אולם מן החוף המזרחי. הוא בילה כמה שנים בישראל, וחלקים מקובץ הסיפורים היפה שכתב, "גלגול בפארק אווניו" (תרגום: יערית טאובר בן-יעקב), אותו הזכרתי כאן, נכתבו – כך נטען – במהלך שהותו בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום".

גד
הסיפור האחרון בקובץ, "בזאת חוכמתנו", מתרחש בירושלים בשעת פיגוע בבית קפה. הגיבור, בן דמותו של אנגלנדר העונה לשם נתן, נחרד כולו מן הפיגוע. הוא חש מיד במרחק הנפשי שבינו לבין הילידים:

"הירושלמים אינם נחרדים כדרכם של סוסים. אינם מתעופפים כעש אל תוך האש. הם למדו לשאת את האקלים שהם חיים בו. הטרור הוא להם חורף שני, חלק ממזג האוויר. דבר שבא והולך".

נתן יושב בביתו לאחר הפיגוע עם בת זוגו הישראלית, והשניים צופים בחדשות בטלוויזיה:

"ענבר מספרת לי דברים ישראליים, חולקת איתי אמרות על גורל ומזל. 'אסור לנו לחיות בפחד', היא אומרת. 'זה מפחיד, כמובן, אחרי הכל, זה טרור'. יש לה גם סטטיסטיקות חסרות שחר. 'הסיכוי שלך להידרס גדול פי חמישה. הסיכוי למות במכונית גדול פי עשרה. אבל אתה ממשיך לחצות את הכביש, נכון?'
היא מעסה את צווארי. מחליקה יד מתחת לחולצתי ומעסה את גבי.
'אולי אני צריך להפסיק', אני אומר. נשיקה על אוזני. החלפת תחנה. 'אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש'".

=
דש
טוד חזק-לואי, סופר אמריקאי-יהודי אף הוא, שונה על פי עדותו משייבון ומאנגלנדר (ומחבריו הברוקלינאים ג'ונתן ספרן-פויר וניקול קראוס, שהרזון, החיוורון והצמחונות שלהם לא היו יכולים, כנראה, לעמוד באקלים הישראלי). אם מקורות ההשפעה של האחרונים באים מן המורשת הספרותית האמריקאית רבת השנים, הרי שלטענת חזק-לואי דווקא הספרות העברית לימדה אותו לכתוב אנגלית.
דש
באחרית הדבר לקובץ הסיפורים המשעשע שלו משימתו של מתרגם זה (עברית: יצהר ורדי) חזק-לואי מספר שהוא קרא את וויליאם פוקנר רק לאחר שקרא את א.ב. יהושע ושקריאת "זכרון דברים" של יעקב שבתאי בעברית היא זו שהציתה בו את יצר הכתיבה.

"כשאני קורא סופרים עבריים – מברנר דרך גרוסמן ועד סייד קשוע – ברור לי שהם לוקחים חלק בכתיבת ספרות שאפתנית ורצינית אפילו כשהם כותבים סיפורים קצרים ורווי אירוניה. אין ספק שמצב זה נובע מהעובדה המכאיבה שמאז מנדליי ועד היום ספרות עברית נכתבה, בדרך כלל, מתוך משבר, או לפחות מתוך קושי. בארצות הברית המצב שונה לגמרי, כמובן: החיים קלים ובטוחים יותר. אלה חיים שהם כמעט א-היסטוריים".

=
דש
חזק-לואי בילה שנה מחייו בהשקייה בקיבוץ אורים, סמוך לבסיס בו ביליתי את שירותי הצבאי בהשקייה מטאפורית, והוא גם למד זמן קצר באוניברסיטת תל-אביב. נראה שבמהלך שהותו הוא למד גם כן דבר או שניים על הישראליות. אם מייקל שייבון נרתע מהגילויים החיצוניים של הישראליות, הרי חזק-לואי התקדם צעד אחד או שניים.
דש
לסיפור הראשון בקובץ הסיפורים שלו קוראים "בתחומי הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים". כך חזק-לואי מכנה את "יד ושם". חזק-לואי מספר שבקיפטריה של "יד ושם" נמכרים מאפים גם לאחר שהם כבר אינם ראויים למאכל אדם, וזאת ביוזמת מנהל הקפיטריה:

"המנהל קיבל את ההחלטה העקרונית האמורה מכיוון שלא האמין שלקוחות טיפוסיים בקיפטריה הספציפית הזאת – כלומר קפיטריית הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים – יטרחו להשמיע טענות בנוגע לטריותם של מוצרי המאפה לאחר שבילו כל אחר הצהרים בעיון בכל סוגי הרזון, הרעב וכיו"ב".

ואולם נראה שמנהל הקפיטריה לא צפה את ביקורו היהודי האמריקאי, המכונה "האמריקאי". הוא לא נרתע מלהתלונן בפני הקופאי הישראלי, שגם כן לא נמצא ראוי לשֵם ספציפי, והתלונה הזו הביאה לעימות מילולי ואף לתגרת ידיים, כשברקע קבוצת תיירים גרמנים מסיירים במקום, ובראשם מדריך ישראלי שלפי המסופר שואב "עונג סדיסטי" מהסבל שמסב להם הביקור.
דש
בתום התגרה, הישראלי והאמריקאי נמלאים תחושת אשמה ואי-נוחות ממאבקם המטופש. האמריקאי הולך לשירותים כדי להתאושש ואילו הישראלי חוזר לקופה, שכן -

"בתוך כמה דקות ייכנסו הגרמנים, ישתרכו בעקבות היהודי שלהם. הם יקנו פרטי מזון שונים ומשונים, כולל מאפים מקולקלים, ויאכלו אותם עד הפירור האחרון בלי להרגיש כלום".

טאוטולוגיה א'

רועי, למי שפיספס, מבלה את ימיו במחשבות על החינוך הראוי לו יזכו יורשיו עוד במהלך שהותם ברחם אמם.

גד

=

גד

יפתח: איך יודעים אם בן-אדם הומו?

רועי: הוא נועל נעלים ורודות. אתה צריך לכתוב פוסט על נעלים ורודות

יפתח: יש לי תחושה שאתה צריך לכתוב פוסט על נעלים ורודות

רועי: לא, אתה צריך. כדי שהחיפוש בגוגל "נעלים ורודות" יביא אנשים אליך, ולא אלי

יפתח: ומה אני אכתוב בפוסט הזה?

רועי: שאתה הומו עם נעלים ורודות. אתה יכול להוסיף שאתה אוהד ארסנל

יפתח: אוהדי ארסנל נועלים נעלים ורודות?

רועי: הם הומואים, אז אני מניח שכן.

יפתח: כל ההומואים נועלים נעלים ורודות?

רועי: בוודאי. אחרת איך ידעו לזהות אותם? אם אתה רואה הומו שאינו נועל נעלים ורודות, סימן ש(א) ההומו עיוור צבעים; או ש(ב) אתה עיוור צבעים.

מוסר השכל

כמעט את כל שירותי הצבאי ביליתי בחברת א'. ימינו הראשונים האחד בחברת השני היו לא קלים עבורי. כיצד נאמר? לא נראה שהוא קורץ מהחומר ממנו מקורצים חבריי. את רוב זמנו הפנוי הוא העביר בדיבורים על איזו שווארמייה בנתניה.
כג
נראה שעבור א' הייתי כספר פתוח החל מן היום הראשון. אחרי מספר ימים ששהינו אחד בחברת השני בעל כורחנו הוא שאל אותי, "נכון שאתה לא מאמין שיש לי תעודת בגרות?"
כג
לא הייתה ברירה והודיתי שאולי לא חשבתי על הנושא, אולם משהוא עלה על סדר היום, אכן זה לא נראה מובן מאליו. הנאתו מן התשובה הייתה רבה.
כג
למען האמת לא לקח עוד הרבה זמן להבין שמדובר בבחור חכם במיוחד. רק שאת חוכמתו הוא השקיע בדיבורים על שווארמה, טנקים וציצים.
כג
מאז ועד סוף השירות הצבאי הוא היה פונה אלי, ב"יפתח" מלעילי ומזעזע, ואומר לי שלא יעזור לי אם אני חושב שאני חכם או מוכשר או שווה משהו, כי בסופו של דבר הצבא דפק אותי באותו מקום ובאותו תפקיד יחד איתו.
כג
=
כג
יום אחד הייתה קבועה לנו משמרת ערב, והבוקר שלפניה היה חופשי. אני התעוררתי בחדרנו לקראת 12:00, והתחלתי להתארגן לארוחת הצהרים. א' היה כבר ער שעות רבות. הוא שכב במיטתו עם מדים ועם קסדה על הראש, וקרא מגזינים על טנקים.
כג
כשגמרתי להתארגן התחלנו ללכת מחדרנו לחדר האוכל הבסיסי, ומתחת לשמש הקופחת דיברנו על העתיד.
כג
"כשאני אהיה גדול", הוא אמר, "אני אגור באמסטרדם ואני אהיה מפיק של סרטים כחולים. תהיה לי חברה גדולה והיא תפיק סרטים כחולים מכל הסוגים. לכל ז'אנר של סרטים תהיה מחלקה משלו. תהיה מחלקה של סרטים כחולים רגילים. ותהיה מחלקה של סרטים עם אורגיות. ותהיה מחלקה של סרטים כחולים עם חיות. אבל לא תהיה מחלקה של סרטים של הומואים, כי זה מגעיל".

מה שעובד בתרגום

(אזהרה: הפוסט הזה אינו עוסק בפסגת הקולינריה המוזיקלית)
גד
=
גד
כשהייתי בן 4 השיר אני חוזר הביתה של דורון מזר היה להיט ענק בארץ. גם אני מאוד אהבתי אותו. השיר זוהה אצלי עם שיבתו של אבי מתקופת מילואים ארוכה בלבנון שבערה אז. מעולם לא שאלתי את אבי מה הוא עשה בלבנון במלחמה. אני מחכה שהוא יעשה מזה סרט.
גד
בסמוך לחזרתו של אבי הביתה נסענו באוטובוס כל המשפחה לעיר הגדולה (הלא היא באר-שבע) ונהנינו מכל הטוב שהיה לה להציע לנו : "גלידה תל-חנן" וחטיף קוקוס בצבע ורוד זוהר בתחנה המרכזית, וגולת הכותרת בדמות סיור בשלוש הקומות(!) של "המשביר לצרכן", ובהן אגף צעצועים שלא היה גדול ממנו.
גד
כשסיירנו במשביר לצרכן נשמע ברקע שירו של דורון מזר, ומישהו אמר שהשיר הוא איטלקי במקורו. טענתי באזני אמי שאי אפשר לתרגם שיר (להבדיל מפרוזה) משפה אחת לשפה אחרת. היא שאלה מדוע, והסברתי, ממרום גילי, שהצליל של מילה בשפה אחת הוא שונה מהצליל של מקבילתה בשפה האחרת. והעובדה ששתי מלים מתחרזות בעברית, אין משמעה שאותן מלים בשפה האחרת תתחרזנה גם כן.
גד
בחוכמה שלאחר מעשה אני מצטער שלא ציטטתי בפניה את קביעתו המופלאה של רוברט פרוסט (ולא משנה אם היא נכונה אם לאו) "שירה היא מה שאובד בתרגום".
גד
אמי לא התווכחה עם דבריי, אבל איכשהו שתיקתה והמשך ההאזנה לשיר שברקע העמידו אותי מיד על טעותי , אם כי לא הודיתי בה בקול רם.
גד
=
גד
בדיקה מאוחרת מגלה כי "אני חוזר הביתה" (נוסח עברי: שמרית אור) אמנם מאמץ את הלחן של טוטו קוטוניו, אבל לא מדובר בתרגום אלא בטקסט מקורי של אור. בשפת המקור קוראים לשיר "האיטלקי" - L’italiano. זה שיר שמנסה, כך נראה, לתאר פרופיל של איטליה, מעין ספירת מלאי איטלקית ולא כל-כך מוצלחת.
גד



קוטוניו, כמו בראד פיט בתפקידו הנהדר ב"ממזרים חסרי כבוד", מאחל "Buongiorno" לאיטליה ולכל מי שנקרה בדרכו. אז מה מייצג את איטליה בעיני קוטוניו? ספגטי אל-דנטה, כמה מפתיע, פרטיזן בתור נשיא (סנדרו פרטיני, אם זה מעניין מישהו), משחת שיניים בטעם מנטה(!), וכמובן קפה ריסטרטו, שהוא אספרסו מקוצרר – 7 ג' קפה ו-20 מ"ל מים (להבדיל מהאספרסו הקצר שאמור להכיל 7 גר' קפה ו-30 מ"ל מים).
גד
בפזמון קוטוניו מבקש שכאיטלקי גאה יתנו לו לשיר עם הגיטרה. כמו שניתן לראות בהופעה של קוטוניו בפסטיבל סן-רמו, שמתאפיינת בפלייבק מזעזע, דווקא כשקוטוניו מגיע לשורות הללו הוא לא טורח לפרוט על הגיטרה.
גד
=
גד
שמות של צרפתים מתחלקים לשני סוגים – ישנם שמות צרפתיים שנשמעים כמו שמות של מוצרי קוסמטיקה, בדגש על בישום, וישנם שמות צרפתים שנשמעים כמו שמות של מאכלים ומשקאות.
גד
אני זוכר את המורה שלי לכימיה בתיכון, שהתאפיין במבטא צרפתי-מרוקאי רך, ודיבר על עקרון לה-שטלייה, על שם הכימאי אנרי לה-שטלייה. עד היום אני לא בטוח איזה יחס בין יין לבן לחמאה קובע העיקרון הזה.
גד
כשמדובר בשמות איטלקים - הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, נשמעים כמו שמות של אוכל. קוטוניו הוגה את המילה "פרטיזן" כ"פרטיג'אנו". אני רוצה לראות את מי שיסרב לאכול פסטה עם פרטיג'אנו מלמעלה.
גד
=
גד
ומעניין איזו מדינה אירופית (או: פסאודו-אירופית) אחרת מזכירה איטליה בסרטון הוותיק והמשעשע הזה.

טריוויה

פסק הדין שביטל את החוק המאפשר הקמת בתי סוהר פרטיים בישראל מאזכר (אם ספרתי נכון) לא פחות מ-30(!) פסקי דין שנתן השופט בדימוס אהרן ברק.

ד

למעשה, רוב מכריע של פסקי הדין המאוזכרים בו הם פרי עטו של השופט ברק.

גד

בנוסף, פסק הדין מאזכר שני ספרים וארבעה מאמרים שכתב פרופ' אהרן ברק.

דש

אהרן ברק אינו שופט בית המשפט העליון כבר שלוש שנים. יתכן שמעולם הוא לא היה מורגש יותר.

מיעוט של אדוני בבקשה!

"אני חושב שריימונד דומאנק הוא המאמן הגרוע ביותר מאז לואי ה-16"

(אריק קנטונה, צרפתי לשעבר)

דש
כפי שכולם כבר יודעים, נבחרתנו הלאומית השלימה את המשימה, באופן מעט מביך, והיא צפוייה ליטול חלק במונדיאל בדרום אפריקה. אם טענתי שהנבחרת מתקשה כיום במשחק הראש שלה, אז מסתבר שעם הידיים אין לה כל בעיה.
דש
=
דש
ולאור ההישג המרשים, נמשיך ונהגה בעפיפונים, ספרו היפה של רומן גארי.
דש
אמברואז פלרי, דודו של המספר לוֹדוֹ, בילה את מיטב זמנו במחיצת העפיפונים שבנה. הוא ביקש להרביץ בלוֹדוׁאת אהבת העפיפונים בהגיעו לגיל 7.

"'יש להחזיק בהם חזק', הסביר לי, 'כי הם מושכים ולפעמים נתלשים מהיד, נוסקים למרום, יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים ונעלמים לעד, או מוחזרים לנו שבורים ורצוצים'.
'אבל אם אחזיק בהם חזק מדי – האם לא אתעופף גם אני איתם?'
הוא חייך, וחיוכו הוסיף חביבות לשפמו הגדול.
'זה עלול לקרות', אמר. 'ואתה היזהר שלא תעוף'".

=
דש
מהם עפיפונים? עפיפונים הם צבעוניים, מסמלים חופש, מעט ילדותיים. ובשעת הצורך הם גם אמצעי תקשורת.
דש
הימים הם ימי הכיבוש הצרפתי בצרפת. הדוד פלרי בנה כל עפיפון בצורה שונה וכינה אותו בשם. חלק מהעפיפונים היו בדמויות של אנשים מפורסמים. היה "עפיפון ויקטור הוגו" והיה "עפיפון ז'אן ז'אק רוסו" והיה גם "עפיפון שארל דה-גול' ומסיבות כאלה ואחרות גם "עפיפון מרשל פטן", מנהיג ממשלת הבובות שגרמניה מינתה עבור דרום צרפת:

"לעולם לא אדע אם תיכנן אמברואז פלרי את הפרשה, או שלא הייתה אלא צירוף מקרים מצער. דומה היה כי הוא מתקשה קצת להזניק את העפיפון, שמידותיו הלמו את גודל השעה ההיסטורית יותר משהלמו את כוח הנשיאה של זרמי האוויר העולים, ורב-טוראי גרמני שמֵח לעזור נחפז לסייע לו – ואולי דודי הוא שביקש את עזרתו. סוף סוף הצליח המרשל פטן להמריא אל על, אך כשפרש זרועותיו המכונפות שלושים מטרים מעל לראשינו ראינו רב-טוראי גרמני מחזיק בקצה החוט, וכך גם צולם. איש לא נתן דעתו על כך בעת החגיגה, ורק לפני פרסום התצלום בעיתונות מצאה בו הצנזורה כוונת זדון. התצלום לא ראה אור, אך נמצא תצלום אחר, שאיש אינו יודע מי צילמוֹ, אשר עד תום הכיבוש לא חדלו להדפיסו על כרוזי מחתרת: מרשל פטן מפואר המרחף באוויר ובקצה החוט מחזיק בחוזקה רב-טוראי גרמני צוהל".

=
דש
אחת הדמויות המרכזיות בשער האחורי של עוזי וייל, הייתה פרופ' קרל גוסטב, איש שהמבטא הייקי שלו הוא כה חזק, עד שניתן לשמוע אותו במהלך הקריאה מן הדף:

"פעם כשהייתי עוד שטודנט בברלין, הייתי אוהב ביום ראשון ללכת בפארק גדול בשרלוטנבורג, ולהעיף עפיפונים בשמיים. שעפיפון זה כמו הנפש של האדם, שתמיד רוצה להיות בשמים. וכמו הנפש של האדם, שיש לה חוטים מניילון, וצורה של פרצוף של אדון היטלר. והייתי מעיף חזק ברוח, ויום אחד אני מעיף ומעיף, ולא מתרומם. אז אני רץ מאתיים שלוש-מאות מטר, ולא מתרומם העפיפון. רק נסחב על הארץ, בום בום, ונתקל באנשים ובאבנים ומתקמט. ואחר כך גם צועק, העפיפון: אוך אוך אוך.

דש
ואז אני בודק ורואה שפרופסור קרל (זה אני, אבל לא הייתי אז פרופסור), הוא עשה טעות קטן. שזה לא עפיפון בכלל, זה אדון היטלר בעצמו. שהוא בא לפארק בשביל ללחוץ ידיים לבחירות, ובטעות הוא התחבר לחוט הניילון שלי.

דש
ואז הוא ניקה את הבגדים שלו וירק את כל דשא שנכנס לו בפה ממה שסחבתי אותו שלוש מאות מטר קשור בחוט, ואמר: אדון יגיד לי מיד מאיזה מיעוט הוא, ואני יעשה לכם צרות גדול! ואמרתי לו, אדון היטלר, לא צריך מתרגז. תיקח דוגמא ממני שסחבתי אותך שלוש מאות מטר ולא התרומם באוויר בכלל, והיה מאוד כבד – והנה אני לא מתרגז בכלל.

דש
אז הוא אמר לי: לא אותו דבר לסחוב ולהיות נסחב! מיעוט של אדוני בבקשה!

דש
אז אני להגיד לו: שמי פרופ' קרל גוסטב, ואני כושי. וגם זאתי לו שיר קטן של ג'אז. וכמעט היה מצליח, והיה נחסך הרבה בעיה לעם יהודי, אבל מזל רע שבאותו יום הלך אדון היטלר לחנות תקליטים של מוזיקה כושי, וביקש לקנות תקליט עם שיר ששרתי לו כל כך יפה. ושר למוכר את השיר, והמוכר אמר: ממתי א-יידשע מאמע נחשב כושי?"

Party Pooping

(מצטער, שוב יצא ארוך. מצד שני, פסק הדין שאני עומד לדבר עליו הרבה יותר ארוך).

גד

=

גד

טרם הספקתי לקרוא את 147 העמודים של פסק הדין שנתן אתמול בית המשפט העליון, בו הוכרז כי החוק שאיפשר הקמת בית סוהר פרטי בישראל הוא בלתי-חוקתי ולפיכך בטל, אלא אך ריפרפתי עליו. ואולם, ההתרגשות היא רבה, ובאופן עקרוני עורכי דין לא נרתעים מלעסוק בעניינים שהם אינם מבינים בהם, ולפיכך אבקש לומר מלים על פסק הדין.
עכ
כאמור, ההתרגשות היא רבה, ולמיטב זכרוני לא היה לה בקרבי אח ורע מאז התחלתי (לא) לקרוא פסקי דין. הרעיון המתועב של הקמת בית סוהר פרטי טרד אותי עד מאוד במהלך השנים האחרונות. האמת היא שניסיתי להימנע מלחשוב על הנושא משום שעצם המחשבה עליו חוללה שמות בבטני.
גד
פיקפקתי באפשרות שהרעיון הזה יסולק בדרך של חקיקה (יש לציין כאן לטובה את ח"כ שלי יחימוביץ, ח"כ דב חנין וח"כ דוד אזולאי שדווקא ניסו; ויש לגנות את השר גלעד ארדן ששם מקלות בגלגלים, ואולי יזכה לטיפול מיוחד בפוסט נפרד). וגם פיקפקתי בסיכויי העתירה שהגישה חטיבת זכויות האדם של המכללה למשפטים ברמת-גן להתקבל. והנה טעיתי.
גד
=
גד
קשה להפריז בחשיבות הכרעת בית המשפט העליון מאתמול. בעיני זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מבטל חוק של הכנסת תוך שהוא אומר "הכרעתך הערכית לא ראויה: היא פוגעת בזכויות אדם ודינה לעבור מן העולם". עד כה העליון פסל רק זוטות של חוקים, תוך שהוא לא התריס באופן בוטה נגד הערכים בשמם פעל הרוב שהעביר את החוק, אלא הוא רק אמר שנשכח עניין קטן כזה או אחר שראוי להתייחסות. הפעם מדובר בביטול של חוק שלם, שהיה פרי של עבודת חקיקה רצינית למדי, וביטא עמדה ערכית (איומה ונוראה) ברורה. בנוסף מדובר בעניין בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת. ואכן כבר ניתן לשמוע, שלב לבייב, היזם של בית הסוהר הפרטי, שוקד על תביעת הפיצויים שלו*.
כג

* זו שאלה מרתקת, אילו פיצויים זכאי לקבל צד לחוזה עם המדינה שנערך על פי חוק שהוכרז מאוחר יותר כלא חוקתי. כלומר, זו שאלה מרתקת למשפטנים חנונים. בני אדם לא אמורים להתעניין בזה. בכל אופן, ככל שהמדינה זקוקה לעזרה, החתול שבפנים כבר גיבש קונסטרוקציה משפטית שתעיף את התביעה הזו לכל הרוחות ותותיר את לב לבייב במכולת.
גד
זו שעתו היפה של בית המשפט העליון, בה הוא מגן על המיעוט (אסירים) שהרוב הדמוקרטי לא ממש טרח להתחשב בזכויותיו. (למען האמת הדבר תמוה – הרי נראה שסטטיסטית הסיכויים שמי מחברי הכנסת ימצא עצמו בכלא הם גבוהים יותר מהסיכויים שמי מקוראי הבלוג הזה יישלח לצינוק). גם צריך לציין שבמידה מסויימת פסק הדין הזה ניצב מול הגל הציבורי האחרון שמגלה התלהבות יתירה מהחמרת הענישה והיחס לאסירים. בתוך כך ניתן להזכיר את שביעות הרצון הרחבה והדוחה מהתאבדותם של עצירים בבית המעצר וכן את הצעת החוק שחבורת חברי כנסת אופורטוניסטים ולא-חכמים הציעה, להטלת עונש מוות לרוצחים-שמעשיהם-הגיעו-לכותרת-הראשית-בעיתון.
גד
=
גד
ודווקא בשעה יפה זו אני רוצה לקלקל. כזה אני. פסק הדין הזה חשוב מאוד בגלל הנושא הקונקרטי שהוא עסק בו. ואולם אני לא בטוח שנסתם סופית הגולל על האפשרות של הקמת בית סוהר פרטי בישראל. בנוסף, לא צריך להפליג במשמעויות הרחבות של פסק הדין: אני מתקשה לראות את הממשלה מרסנת את מגמת ההפרטה הלא נגמרת שלה, ואני מתקשה לראות את בית המשפט העליון מתערב בענייני הפרטה כאלה ואחרים, מה גם שאני מניח שרוב שופטיו הם דווקא אוהדי ההשקפה הכלכלית והחברתית העומדת בבסיסה.
גד
=
גד
סטודנטים למשפטים גדלים על האתוס שיש בתפקידו ובכוחו של בית המשפט העליון להציל את האומה מעצמה, כאשר מתעצמים בה יסודות בלתי-דמוקרטיים. הם הוגים בינם לבינם בכללים ובדוקטרינות המשפטיות שיאפשרו לבית המשפט לעמוד על רגליו ברגע האמת, ולמנוע את המפולת, אותה מפולת שכזכור רפובליקת ויימאר קרסה כתוצאה ממנה.
גד
האתוס הזה הוא לא נחלת פרחי משפטים בלבד, אלא הוא אפילו מאפיין שופטים עליונים בולטים. ניתן לציין בהקשר זה את השופט יואל זוסמן (בפסק הדין שפסל את הרשימה הערבית "אלארד" בשנות הששים), את השופט אדמונד לוי (בחוות הדעת התמוהה שנתן בפסק הדין בנושא ההתנתקות) ואת השופט מישאל חשין (בחוות הדעת התמוהה לא פחות שנתן בפסק הדין מ-2006 בנושא גיוס בחורי הישיבות). אפילו השופט אהרן ברק, שאין מיומן ממנו בעמידה על מגבלות הכוח, היגג בנושא אי שם בסוף שנות השמונים.
גד
מתוך מודעות מלאה לחוק גודווין, לא נותר לי אלא לחזור לספרו של סבטיאן הפנר סיפור של גרמני 1914-1933 (תרגום: שולמית וולקוב).
גד
=
גד
סבסטיאן הפנר, גרמני (לא יהודי, חלילה), מתאר בספרו (משנת 1939) את עליית הנאצים בגרמניה. הפנר לא חיבב את הנאצים והוא היגר מגרמניה בשנת 1938. הוא מציין: "מה שהציל אותי היה האף שלי". הוא ידע להריח את האסון שמביאים עמם הנאצים.
גד
=
גד
הפנר הצטיין בלימודי המשפטים והוא התמחה בבית המשפט העליון בגרמניה בדיוק כאשר הנאצים עלו לשלטון. הוא מספר על המתחולל בבית המשפט:

"מוזר היה לחזור ולשבת בבית המשפט, באותו אולם כמו תמיד, על אותם ספסלים, ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אותם שומרים ניצבו בדלתות ושמרו על כבוד בית המשפט כמו תמיד. אפילו השופטים היו ברוב המקרים אותם שופטים. אמנם השופט היהודי בהרכב בית המשפט העליון שלנו לא הופיע יותר, כמובן, אך הוא לא פוטר, שכן היה כבר זקן למדי ושימש כשופט עוד בתקופת הקיסרות. תקעו אותו במשרד הטאבו או במחלקת החשבונות של אחד מבית משפט השלום האזוריים. במקומו ישב בהרכב שלנו, חריג באורח מוזר בין השופטים הוותיקים של בית המשפט העליון, שופט צעיר מבית המשפט השלום, בלונדיני, גבוה ואדום-לחיים. אם שופט בית המשפט העליון הוא מעין אלוף, הרי ששופט שלום הוא בערך סגן. הכל התלחשו, שמחוץ לעבודה הוא היה קצין ס"ס. הוא הקפיד לברך את כולם במועל-יד נמרץ ובקריאת 'הייל היטלר' קולנית, ונשיא ההרכב ושאר השופטים הזקנים השיבו איכשהו בניפנוף-יד ומילמלו משהו לא ברור. בחדר ההתייעצויות, בשעת ארוחת הבוקר, נהגו השופטים בדרך כלל לפטפט ביניהם קצת, בשקט ובניחותא, כמקובל בין זקנים משכילים, על ענייני דיומא או על אנשים אחרים במערכת המשפט. כל זה נפסק כעת לגמרי. בהפסקות בין הדיונים הם ישבו ואכלו את הסנדוויצ'ים שלהם בדממה מוחלטת.

דש
לעתים קרובות התנהלו גם הדיונים עצמם באורח מוזר. השופט החדש הסביר משהו בענייני חוק בקול צלול ובביטחון עצמי, ובעוד הוא נואם היינו אנו המתמחים, אמונים על חומר הבחינות הטרי שלנו, מחליפים בינינו מבטים. 'וכי לא פסחת במקרה, עמית נכבד, על סעיף 816 בחוק האזרחי?' אמר לבסוף נשיא ההרכב במלוא האדיבות, ואילו השופט העליון החדש, קצת בדומה לתלמיד שמצא עצמו לכוד בבחינה, דפדף במבוכה בספר החוקים שלו, ולבסוף הצליח לענות בקול ערני ועליז: 'אה, כן, נכון. אז בעצם זה הכל בדיוק להיפך'. היו אלה ניצחונותיה הקטנים של שיטת המשפט הישנה.

כג
היו גם מקרים אחרים, מקרים בהם סירב השופט החדש להודות בטעותו, ובהסבירו לעמיתיו המלומדים שהמשמעות קובעת ולא אותיות החוק היבש, טען ברהיטות ובקול רם מדי שלסעיפים הישנים אין עוד תוקף כלל. הוא ציטט את היטלר, ובמחוות של שחקן תיאטרון צעיר התעקש על איזו פסיקה מופרכת בעליל. היה זה מעורר רחמים להתבונן בפניהם של השופטים הוותיקים. קשה לתאר את המצוקה ששידרו שעה שהשפילו את מבטם את התיקים שלפניהם, נאחזים באצבעות מעוותות בקלסרים המשרדיים ובפיסות הנייר-סופג שעל שולחנם. על נאומים כאלה שנאלצו כעת לשמוע כמופת של חוכמה הם נהגו להכשיל ללא היסוס מועמדים לשירות המדינה. אבל מאחורי הנאומים האלה ניצבה כעת המדינה במלוא כוחה והסתתר איום בפיטורין בגלל 'חוסר אחריות פוליטית-לאומית', וכן קשיי פרנסה, מחנה-ריכוז... השופטים כיחכחו בגרונם: 'כמובן, דעתנו ממש כדעתך, עמית נכבד, אך הרשה נא לנו להסביר...' לא נותר להם אלא להתחנן למעט הבנה בכל הקשור לספר החוקים האזרחי של גרמניה ולהציל את מה שעוד ניתן להציל.

גד
כך פעל בית המשפט העליון בברלין, שנת 1933. היה זה אותו בית משפט עליון שלפני מאה וחמישים שנה היה פרידריך הגדול משליך את שופטיו לכלא אם העזו לפסוק בניגוד לדעתם המקצועית ועל-פי הוראות הממשלה. כל תלמיד בית ספר בפרוסיה מכיר עד היום את האגדה מאותו זמן, סיפור אמיתי פחות או יותר, שקיבע את שמו הטוב של בית המשפט הזה: כשפרידריך בנה את ארמון סַנְסוֹסִי, הוא ביקש להרוס את טחנת הרוח שעומדת שם עד היום. המלך הציע לטוחן לקנות ממנו את הטחנה, אך הטוחן סירב. הוא רצה להמשיך ולהפעיל אותה. המלך איים עליו שיחרים את רכושו, ועל כך ענה הטוחן: 'אכן יכולת, הוד מלכותו, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין!'".

==============

הערה (23/11/2009): פנו אלי מלשכת הנשיאה ביניש (נניח) והזכירו לי שלפני כשלוש שנים בית המשפט העליון פסל סעיף ב"חוק האנתיפאדה" שנועד להגביל את אפשרותם של פלסטינים תושבי השטחים להגיש תביעות בנזיקין נגד המדינה. זו בהחלט הוראת חוק משמעותית שבוטלה והיא אינה בגדר "זוטי דברים". ואכן מדובר בפסק דין חשוב גם כן. עם זאת יוזכר כי בית המשפט נעתר לעתירה חלקית בלבד (ביטל סעיף אחד, הותיר אחרים), והוא יצר מעין פשרה בין עמדת העותרים לזו של המדינה. בפרשה של בית הסוהר הפרטי מדובר בקבלה מלאה של העתירה ובביטול של חוק שלם. תודה לקרן.

שלום לך, חבר בולגקוב

חורף 1991-1992 היה גשום במיוחד. סערה אחת רדפה אחרת. במהלך אותו חורף הוכרז על בחירות חדשות שנערכו בסופו של דבר ביוני 1992, אז אירע המהפך השני ויצחק רבין חזר לכהן כראש הממשלה.

גד

במסגרת מערכת הבחירות התכנס מרכז הליכוד לישיבה נינוחה, במהלכה נאם בדרן הבית ספי ריבלין. ריבלין הפליג בשבחי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ובשבחי ממשלת הליכוד כולה, תוך שהוא מציין בגאווה שרק ממשלת הליכוד מסוגלת להביא למדינה כל כך הרבה גשמי ברכה.
גד
בדיחתו של ריבלין התקבלה בצחוק גדול של הקהל. מצלמת הטלוויזיה שסיקרה את האירוע התמקדה ביצחק שמיר, ראש הממשלה, שישב על שולחן הנשיאות בבמה. מחיוכו היה ניתן ללמוד שהוא מבין שסופרה בדיחה. אולם גם היה ניתן ללמוד שהוא עצמו לא הבין אותה, ולפיכך אריאל שרון, שישב לצדו, התקרב לאוזנו וניסה להסביר. אבל, כידוע, יצחק שמיר, היה ראש ממשלה עיקש, והוא התקשה להבין.
גד
=
גד
מנהיגים עם חוש הומור הם משאב מוגבל במיוחד. נסו לחשוב על בנימין נתניהו מספר בדיחה. כלומר, בדיחה מצחיקה. די מייאש, לא?
גד
מצד שני, ניסיון החיים מגלה שכאשר למנהיג יש הומור, בסבירות גבוהה מתברר שההומור הזה הוא על חשבון האזרחים.
גד

=
גד
לתרגום הספר האמן ומרגריטה (אליו התייחסתי גם כאן) צורפה אחרית דבר מאת המתרגם פטר קריקסונוב. באחרית דבר זו קריקסונוב מספר על בולגקוב ועל גלגוליו השונים של הספר, שנכתב בתקופה שהחלה ב-1929 והסתיימה עם מותו בשנת 1940. הספר פורסם לראשונה (בנוסח מצונזר) בשנים 1966-1967. הגרסה המלאה פורסמה בשנת 1973.
גד
=
גד
קריקסונוב מתאר יחס מורכב בין בולגקוב לבין השליט הגדול יוסף סטלין ובמקביל בין היוצר לבין עמיתיו ומבקריו. בשנת 1930 בולגקוב מוחרם ומחזותיו אסורים להעלאה על הבימות. בולגקוב שולח מכתב לסטלין ובו הוא מבקש סיוע במציאת פרנסה, ולחילופין הוא מבקש היתר לצאת מחוץ לברית המועצות.
גד
פניותיו של בולגקוב זכו להתייחסות, ויום אחד התקבלה שיחת טלפון בביתו של בולגקוב:

"[...] – 'עכשיו ידבר איתך החבר סטלין'.
- 'מה? סטלין סטלין?'
ומיד שמע קול עם מבטא גרוזיני מובהק:
- 'כן, סטלין מדבר איתך. שלום לך, חבר בולגקוב [...] קיבלנו את המכתב שלך. קראנו אותו יחד עם החברים. תינתן לך עליו תשובה חיובית... ואולי אתה באמת מבקש לצאת לחוץ לארץ? מה, נמאסנו עליך כבר יותר מדי?'"

סטלין מבקש למצוא פתרון שישאיר את בולגקוב במולדת:

"-' ... איפה אתה רוצה לעבוד? בתיאטרון האמנותי?'
- 'כן, הייתי רוצה, אבל דיברתי איתם על זה, והם סירבו'.
- 'רק תגיש לשם בקשה בכתב. נדמה לי שהם יסכימו ...'".

היכונו לבואה של נבחרת הטריקולד

היום נבחרתנו הלאומית תעלה לכר הדשא בקרוק פארק בדבלין לחלקו הראשון של הקרב מול אירלנד על הכרטיס למונדיאל הבא עלינו לטובה. החתול שבפנים מתוח מן האפשרות שתישנה החרפה שהמיטה עלינו נבחרת מזרח-תיכונית פרימיטיבית לפני 16 שנה ומנעה מאיתנו לנסוע לטורניר בארצות הברית. לא שאנחנו כל כך אוהבים את האמריקאים, אבל זה כבר סיפור אחר.
גד
=
גד
יש להודות כי אנחנו לא כל כך מרשימים מאז המונדיאל הקודם ב-2006, אז הגענו לגמר והפסדנו לנבחרת איומה שהגיע לה לנצח אפילו פחות משהגיע לנו. הבעיה העיקרית, כמו שרועי אומר, היא ירידת היכולת המשמעותית במשחק הראש שלנו.



=

דש

כידוע, צרפתים לעולם ערוכים לקרב. אבל הצרפתים הם גם אלה שבוחרים את השדה בו הקרב ייערך.
גד
עפיפונים, ספרו היפה של רומן גארי, מתרחש ברובו בכפר קטן בחבל נורמנדי בתקופת הכיבוש הנאצי.
גד
גארי, אף שגוּדל מקטנותו כצרפתי (כפי שניתן ללמוד מ"הבטחה עם שחר" היפה, שנזקקתי לו כאן ושיש להניח שאזקק לו בעתיד) הוא יהודי יליד ליטא, ובמהלך המלחמה, בשרתו כטייס, הוא שהה בצפון אפריקה ובאנגליה. נראה שיש בביוגרפיה של גארי כדי לאפשר לו להתבונן בריחוק קל, ובעיקר בהומור, בצרפתים.
גד
=
גד
אחת הדמויות החביבות ב'עפיפונים', היא דמותו של מארסלן דוּפּרה, השף של המסעדה המקומית 'קְלוֹ ז'ולי'. דופרה עורר מחלוקת בכפר משום שהוא ניאות לבשל עבור הכובש הגרמני. הוא מצדו טען, שהוא שומר על הגחלת. בספר מתואר עימות בין מאזיֶה, נוטריון הכפר, לבין דופרה:

"'בוש והיכלם, דופרה. שעה שצרפת כולה אוכלת לפת שבדית, אתה מגיש לגרמנים כמהין וכבד אווז מפוטם. אתה יודע איך מכנים בסביבה את תפריט 'קלו ז'ולי' שלך? תפריט הקלון'.
...
'אני מחרבן עליך, מאזיֶה, אם אתם מטומטמים כל-כך שאינכם מבינים מה אני מנסה לעשות, צרפת אכן אבודה'.
'מה בדיוק אתה מנסה לעשות, מנוול שכמוך?'
איש לא שמע מעודו לשון כזאת בפי נוטריון.
'אני שומר על הגחלת', רטן דופרה.
'איזו גחלת? הגחלת של כתיתת סן-ז'ק בעירית? או של מרק סרטנים במִזְהַב ירקות? או של פוטית בקציפה של כרישה ושל מולית אדומה מטוגנת בפרחי קורנית? מיטב הנוער הצרפתי מתים מות גיבורים או נמקים במחנות שבויים, ואתה ... מקצפת של סולית בחמאה עם עשבי תיבול! סלט של זנבות סרטני נהר! ביום חמישי שעבר כיבדת את הכובש בכריכה של בשר סרטנים ותימוס של עגל, בנקניק של פירות הים בכמהין ואגוזי-בָּטנה, במקצפת כבדים מוזהבים באוכמניות...'
הוא הוציא ממחטה מכיסו והספיג את שפתיו. דומני כי ריר נזל מפיו".

=
גד
אבל אי אפשר לזלזל בגאוותו המקומית של השף. יום אחד הוא סיפר בזעזוע, ועם דמעות בעיניים, על מפגש לא נעים שהיה לו עם קצין גרמני:

"אתה יודע מה אמר לפני כמה ימים אחד האדונים האלה? הוא קם מהשולחן והכריז באוזני בחיוך: 'הֶר דופרה, הצבא הגרמני והמטבח הצרפתי, יחד נבנה את אירופה! אירופה שֶכּוֹחה יהיה גרמניה וניחוֹחהּ – צרפת! אתם תתנו לאירופה של העתיד מה שהיא מצפה לו מצרפת, ואנו נעשה את צרפת כולה לקלו ז'ולי גדולה אחת!' ועוד אמר: 'אתה יודע מה עשה הצבא הגרמני כשהגיע לקו מז'ינו? הוא עבר אותו! ואתה יודע מה הוא עשה כשהגיע אל קלו ז'ולי? הוא נעצר! חה, חה, חה! והוא צחק".

=
גד
בחלוף תקופה הגרמנים עצרו את דופרה לחקירה מעצר שנמשך שבוע. כששוחרר הצהיר דופרה, "איני מרכין ראשי לפניהם, זהו", וסירב לפרט. אמברואז פלֶרי, דודו של לודו המספר, העריך שדופרה נעצר משום שהגרמנים ניסו לחלץ ממנו מידע קולינארי יקר מפז:

הפריצים רצו לדעת איך עושים ארנבון-חוָה בחומץ פטל, חזה עוף קתדרלת-שארטר, בקיצור את כל התפריט מאלף עד תו, מבינים? אבל מארסלן (דופרה) הממזר סירב לדבר. עינו אותו עינויים קשים, אמבטיה וכל השאר, אבל הוא לא נשבר".

הולכת למכולת וקונה שם תרנגולת

גם אחרי הקריסה של "אפריקה ישראל" לא צריך לדאוג. יש שפה, יש פרנסה.
גד

אנסמבל האומה שהודברה

באחד השיעורים בקורס "מבוא לנאציזם" באוניברסיטת תל-אביב, אותו העביר ד"ר בעז נוימן שניחן בכריזמה נוירוטית מקסימה למדי, טען המרצה כי התשעה בנובמבר הוא תאריך מיתולוגי בהיסטוריה גרמנית, תאריך שרבים מהאירועים המשמעותיים בתולדותיה התרכזו בו.
גד
ואכן, עיון בלוח השנה מגלה כי ביום זה התמוטט הרייך השני וקמה רפובליקת ווימאר (1918), וביום זה התבצע ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה (1923). בימי הרייך השלישי הוגדר יום זה כ"יום אבל על חללי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ויקטור קלמפרר, ביומניו שכנראה עוד נדון בהם בעתיד, מספר שביום זה נקראו האזרחים לתלות דגלים מחוץ לבתיהם. קלמפרר מדווח בסיפוק, בשנת 1934, שרוב הציבור בשכונתו לא נענה לקריאה ולא טרח לתלות דגלים.
גד
בשבעה בנובמבר 1938 התנקש הרשל גרינשפן בעובד שגרירות גרמניה בצרפת ארנסט פום ראט, שמת בתשעה בנובמבר. מותו של פום ראט היה התירוץ לליל הבדולח שאירע בלילה שבין התשעה לעשרה בחודש.
גד
ובתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, לאחר החלטת הפוליטבירו המזרח-גרמנית שאיפשרה מעבר של תושבי מזרח ברלין למערבה.
דג
ד"ר נוימן ניסה להשוות את התאריך הזה לתאריך הישראלי של 4 ביוני, ערב מלחמת ששת הימים ב-1967 והיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה באופן מעניין בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב). אחד התלמידים בקהל ביקש להוסיף את הניצחון 5:0 של נבחרת ישראל על נבחרת אוסטריה. נוימן הודה שהאירוע המיתולוגי הזה דילג מעליו. המשחק, אגב, נערך דווקא ב-6 ביוני 1999.
גד
=
גד
מולכו, ספרו היפה של א. ב. יהושע, שמתאפיין בניחוח אייטיז נעים (וזה מבלי שיוזכרו בו בוי ג'ורג', כריות בכתפים, "על הברזלים" או "שושלת"), מתאר שנה בחייו של מולכו לאחר מות אשתו האהובה. מולכו, ספרדי ירושלמי, מבקר פעמיים במהלך אותה שנה בברלין, עיר מוצאה של האשה המנוחה, והעיר שסירבה לחזור אליה בחייה.
גד
דרור משעני מדבר על התפעמותו של מולכו מן האירופי, ובעיקר הגרמני, באשר הוא "תרבותי". כשהוא נוחת בברלין לראשונה הוא מגלה כי "הרחובות נראו תרבותיים ושקטים למדי בהתחשב בשעת הצהרים המאוחרת".
דג
את ביקורו הראשון בברלין עורך מולכו עם היועצת המשפטית ממשרדו, אלמנה אף היא, בניסיון מוקדם מדי ליצור זוגיות חדשה. ואולם התכניות מעט משתבשות. מולכו מרדים את היועצת עם כדור חזק מדי נגד כאב שנתקפה בו, והוא מבלה ברחובות העיר המערבית בגפו.

"הוא עבר ליד בניין שנראה לו עזוב, נעצר מול קיר בטון שחסם את הדרך בין שני בתים ועליו ציור דהוי, ואז הבחין בתַיִל חלוד מבצבץ מתוך ערימת שלג, וכמו זיכרון עמום ישן עלה בו, כאילו כבר היה במקום הזה, והוא ניסה להציץ אל מאחורי קיר הבטון אבל לא היה יכול לעבור, הוא פנה שמאלה וחיפש מעבר, אבל שם שוב ניצב קיר גבוה מקומת אדם ועליו כתובות גדולות בכתב מרושל, ורק עתה הוא הבין שהוא נוגע בחומת ברלין, לא שיער שהיא כל כך נמוכה ואפורה. הוא נרתע לאחור, אבל שב וניסה להציץ ולראות מה מאחוריה, נראו שם כמה בתים נטושים, ומעין אגם או בריכה קפואה, וזיכרון ירושלים המחולקת של ימי נעוריו הגיח בו בעוצמה ובעונג, והוא החל פוסע מעט לאורך החומה, קצת חושש שמישהו ישתלח פתאום ויחטוף אותו".

בביקורו השני בברלין, מולכו מתלווה לעולה מברית המועצות שלא נקלטה כראוי בישראל ולפיכך היא מבקשת לחזור למכורתה. הם טסים למערב ברלין ועוברים למזרחה. העולה פונה לנציגות הסובייטית בעיר כדי לבקש להסדיר את חזרתה, ומולכו, שנותר לבדו, מטייל ברחובות העיר המזרחית:

"שער ברנדנבורג המפורסם אינו רחוק כלל ובעצם הוא תכליתו של הבולובאר. ולא עברה שעה קלה וכבר היה לידו, מתבונן מקרוב גם בחומה וגם במגדלי השמירה שאותם ראה בחורף שעבר מן העבר המערבי, ומצאו אז חן בעיניו. גם עכשיו לא שינה מיחסו אליהם, ובניין הרייכסאג השחור המזדקר מהעבר האחר נראה לו מצטרף יפה לאנסמבל האומה שהודברה. החתך הזה, שבו נקרע העם הגרמני לשניים, נעם לו מאוד. צלקת מכוערת ונשמרת בקפדנות שתזכיר גם בעוד מאה שנה לתיירים כמוהו את אשר יבקשו לשכוח".

(c) Claire Louise

=
גד
מולכו הוא לא הראשון ולא האחרון שרואה את ברלין ונזכר בירושלים. במוסף "הארץ" האחרון, חוזר תום שגב עשרים שנים לאחור, לנפילת החומה שהיה עד לה:

"הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".

ומה עשו המזרח-גרמנים המאושרים עם נפילת החומה? שגב מספר:

"שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא".

כוורת חוזרת

היום מלאו 92 שנים למהפכת אוקטובר. שיהיה במזל טוב.
דש

אדם מן היישוב

(סליחה, יצא ארוך. אבל מבטיח שיהיה מעניין: יש ציטוטים של מישאל חשין ואפילו תמונה שלו)
דג

=
גד

מישהו פה מבת-ים? פשוט, אחת השאלות שמעסיקות אותי מאז גיל 12 היא השאלה מה עובר במוחו של ערס כאשר הוא שומע בדיחה על ערסים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא מבין שהוא ערס? האם הוא מבין ערס מהו וערס מיהו? האם הוא מסוגל ליהנות מהבדיחות שמסופרות על חשבונו?
גד

=

באותה מידה ניתן לשאול מיהו ומהו "הציבור הנאור" אליו נשא עיניו השופט אהרן ברק בפסיקותיו במהלך השנים.

גד

השופט ברק הבהיר כי שופט לא פוסק לפי עקרונות הצדק האישיים שלו אלא לפי "תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל", תחושות אותן השופט החכם יודע לזהות. האם השופט ברק סבר כי הוא עצמו בא בקהלו של הציבור הנאור? האם הוא סבר שערסים באים בקהל זה?*

*השופט ברק נתקל בביקורת חריפה על השימוש בביטוי הזה, "הציבור הנאור בישראל", שעצם השימוש בו מניח, כך נראה, את קיומו של ציבור שנתפס על ידי השופט כבלתי-נאור. לאור הביקורת הזו ברק נטש את מטבע הלשון הזו.
כג

=

ד
אם נשלוף אדם אחד מן "הציבור הנאור" יש להניח שנעניק לו את הכינוי "האדם הסביר". פעמים רבות נזקק בית המשפט לשאלה אם פלוני או אלמוני נהג כפי שהיה נוהג "האדם הסביר" באותן נסיבות. תשובה לשאלה הזו יכול שתקבע אם אותו אדם אחראי בנזיקין כלפי אדם אחר או אפילו אשם בפלילים.
ג

=

גד
בהחלטה בתיק דנ"פ 983/02 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, נזקק השופט מישאל חשין לסוגיית האדם הסביר. ראשית יהיה זה ראוי להביא את סיפור המעשה שנדון באותו מקרה, ונעשה זאת בלשונו של השופט חשין, שנסמך העובדות שהוכחו בפני הערכאות הקודמות:

"שמונה שנים הייתה גלינה יעקובוב נשואה לבעלה בוריס יעקובוב".

הקורא המיומן (הסביר?) כבר יודע מהמשפט הזה, הפותח את החלטתו של השופט חשין, מהי מידת הסימפטיה של השופט למבקש בוריס יעקובוב ומה תהיה התוצאה לאחר 13 עמודים. נמשיך:

שלוש בנות נולדו לבני-הזוג, ואלו נוספו על בנה של גלינה מנישואים קודמים. שנים רעות לגלינה היו אותן שנים. בוריס היה מכה אותה, מתעלל בה ומשפיל אותה דרך קבע. פעם אחת אף נזקקה גלינה לאשפוז בשל חבלה שחבל בוריס באוזניה, ונאמר לה כי נצרכת היא לניתוח. ואולם גלינה לא התלוננה על ההתעללות בה ועל ביזויה בשל יראתה מבוריס ומחשש שמא ידעו הכול שאישה מוכה היא. כך היה עד ליום 25 באוגוסט 1996.
גלינה הייתה מפרנסת המשפחה, ואותו בוקר היכה אותה בוריס בשל סירובה ליתן לו את משכורתה. זו הפעם אזרה גלינה כוחות-נפש והתלוננה לפני מנהלת לשכת הרווחה של מקום מגוריה אור עקיבא על מעשיו של בוריס. הייתה זו תלונתה הראשונה של גלינה על התנהגותו של בוריס. הייתה זו גם תלונתה האחרונה.
מנהלת לשכת הרווחה הזעיקה את המשטרה, ובבוא גלינה הביתה בלוויית שני שוטרים קיבל בוריס את פניהם בחרפות ובגידופים. גלינה סיפרה לשוטרים בנוכחותו של בוריס על המכות שהכה אותה ועל ההתעללויות הבלתי פוסקות שהיו מנת-חלקה, ומשסיימה את דבריה הורו השוטרים את בוריס כי יילווה אליהם לתחנת המשטרה. מששמע כך, החל בוריס מקלל את גלינה ודרש ממנה כי תבטל את התלונה. גלינה נכנעה גם זו הפעם וחזרה בה מתלונתה. ... אך יצאו השוטרים את הדירה התפרץ בוריס שוב באיימו כי עתה יפרק את הבית. ובצרפו מעשה לדיבור נטל סכין גדולה בידו והחל משחית את הווילונות ואת ריפוד הרהיטים בדירה; השליך את הרהיטים מבעד לחלון לחצר, וכל זאת תוך שהוא מאיים על גלינה, כדרכו.
בעת שבוריס השתולל והשחית את חפצי הבית הסתגרה גלינה בחדר הילדים עם בנה, מכונסת בתוך עצמה ... לפתע עלתה גלינה על אדן-החלון והטילה עצמה מן הקומה הרביעית אל החלל. כך מצאה גלינה את מותה, והיא בת שלושים ואחת".

=

דש
גלינה יעקובוב שמה קץ לחייה, ובית המשפט, שייחס את התאבדות האשה להתעללות מצד בן-זוגה, הן זו שליוותה את שנות נישואיהם והן שליוותה את רגעיה האחרונים, הרשיע את הגבר בגרימת מוות ברשלנות. החלטתו של השופט חשין דנה בבקשה של הגבר לדון מחדש בהרשעתו בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, באשר נקבעה "נורמה חדשה לפיה לאדם (הסביר) יש יכולת לצפות התאבדות של בת זוגו עקב התנהגות אלימה".

דש
השופט חשין דחה את הבקשה לדיון נוסף בהרשעה (הטעמים הספציפיים פחות רלבנטיים לכאן), תוך שהוא מאשר כי לתפיסתו האדם הסביר היה צופה כי התעללות פיזית ארוכת שנים מצד הגבר עשויה להביא להתאבדות האישה המוכה. בוריס יעקובוב לא נהג כאדם הסביר – והרי לו היה צופה את התוצאה הקטלנית הוא היה נמנע ממעשיו – ולפיכך הרשעתו נותרה על כנה.
דג

=

מיהו האדם הסביר? האדם הסביר אינו האדם הממוצע. השופט חשין מסביר כי האדם הסביר הוא -

"ידידנו הווירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים ... אותו אדם סביר אינו אלא בית-המשפט, הוא-עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית-המשפט, יקל עליו על בית-המשפט לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש".

האדם הסביר, יש להניח, לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה מזמן לזמן וממקום למקום. כך, למשל, במקרה שתואר לעיל, יתכן שהתוצאה הייתה שונה לו היה נדון מספר שנים קודם ולא היו מונחים לפני בית המשפט מחקרים מודרניים יחסית על אודות "סינדרום האישה המוכה".

דש
השימוש במושג "האדם הסביר" גורר אחריו ביקורת רבה (ולא פעם מוצדקת). באופן מעניין מתגלה כי האדם הסביר הוא יהודי, הוא גבר, הוא כנראה חילוני, יש להניח שהוא אשכנזי וכן יש להניח שהוא סטרייט. הוא תו התקן של מערכת המשפט, כאשר כל שאר הציבור נדרש להידמות לו.

גד
=

דש
האדם הסביר ומושג הסבירות (וכך גם אחותה הצעירה והמכוערת, המידתיות) הם מושגים שמזמן יצאו מאולמות המשפט והשתלבו בשפה הרווחת בציבור, הן בהקשרים המוכרים והן בהקשרים חדשים. שלומי שבן, בשירו אינטואיציה, מספר על הבחורה שלא הייתה אינטליגנטית בכלל:

"וכשרצתה לחלץ מין סביר הייתה מכריזה: 'אנחנו מין מדהים'".

=

מין סביר

מין מדהים
כג

=

דש
בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ובהוראות הרלבנטיות שהוספו לא דובר על "האדם הסביר" אלא על הביטוי המקביל "אדם מן היישוב". מן הביטוי ניתן ללמוד שתכונותיו של אדם, או לפחות תכונותיו של אדם ממוצע או סביר, מבטאות את הנהוג ביישובו. ושאול טשרניחובסקי אף הרחיק לכת וקבע כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
ש

=

דש
בתחילת השבוע הותר לפרסום דבר מעצרו של יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלסטינים, סמיר בלביסי ועיסא מחאמרה, ובחבלה חמורה בפרופ' זאב שטרנהל ובנער מאריאל (שני מקרים שהם למעשה ניסיון רצח). באופן כללי נראה כי מדובר באיש מקסים למדי, היודע להבחין בין טוב (הוא עצמו ושכמותו) לרע (ערבים; שמאלנים; הומואים, או כלשונו: "סדומאים"; אנשים בעלי אמונה דתית אחרת משלו).

גדדש
יעקב טייטל בא מן היישוב שבות רחל, שהוא מאחז בלתי חוקי בשטחים בו מתגוררות כ-120 משפחות. מתוך חשש שהמעשים המיוחסים לטייטל ייוחסו ליישוב כולו, פורסמה תגובה בה הובהר כי "מזכירות היישוב ותושביו מופתעים מאוד מהחשדות", והרי "משפחת טייטל הינה חלק מהקהילה ביישוב, והתא המשפחתי מהווה מרכז בחייהם של בני הזוג". מובהר כי "הישוב מביע סלידה ממעשי אלימות" וכי כל עוד טייטל לא הורשע בדין כולם ביישוב מאמינים בחפותו.
גד

כפי שרועי מזכיר, מאותו יישוב ממש בא אשר וייזגן, שרצח ארבעה פועלים פלסטינים ערב יישום תוכנית ההתנתקות.
גד

וביום שלישי נעצר (ושוחרר לאחר מכן), בחשד למעורבות בפרשת טייטל, עוד אדם מן היישוב.גד

גד

=

גד
מעניין מה עבר במוחו של תושב סדום כאשר הוא שמע, בזמנו של אברהם אבינו, בדיחה על סדומאים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא הבין שהוא סדומאי? האם הוא הבין סדומאי מהו וסדומאי מיהו? האם הוא היה מסוגל ליהנות מהבדיחות שסופרו על חשבונו?