סיפור לשבת למשפטנים (ולבורגנים משועממים אחרים)

היה היה פעם, בעיר סבירה, גר לו איש אחד, איש סביר. האיש הסביר גר בבית סביר עם דלת סבירה וחלונות סבירים. הייתה לו אישה סבירה ושני ילדים סבירים. ובלילות הוא היה ישן במיטה הסבירה שלו וחולם חלומות סבירים-סבירים.
-
יום אחד, קם האיש הסביר בבוקר סביר, נעל נעלים סבירות, לבש חולצה סבירה ומכנסים סבירים. לראשו חבש כובע סביר ויצא החוצה. האיש הסביר נכנס לאוטו הסביר שלו ונסע בכביש הסביר. מצד אחד של הכביש ראה האיש ים סביר ומצד שני המון פרחים סבירים. זה היה יום יפה, והאיש הסביר שמח ושר שירים סבירים ועישן סיגריה סבירה עם עשן סביר.
-
ואז ראה האיש הסביר שעל שפת הכביש עומד איש מידתי. האיש הסביר עצר את האוטו הסביר שלו ושאל את האיש המידתי:
-
"היי, איש מידתי, מה אתה עושה פה?"
-
"אני?" אמר האיש המידתי, "אני מפסק דין אחר".

לדבר ללמפארד

טוד חזק-לואי, התקנא, כך נראה, ברועי ובי, והוא שילב בספרו "שבויים", אותו הזכרתי כאן, את השיח הבא, בין דניאל, יהודי אמריקאי שמבקר בישראל, לבין נדב, ישראלי שמלווה את דניאל במסעו בארץ הקודש:

נדב: אתה אוהב אייס קפה?
-
דניאל: אייס קפה?
-
נדב: כששמים את בבלנדר עם סוכר?
-
דניאל: יש לכם דברים כאלה כאן?
-
נדב: ברור
-
דניאל: בטח. למה לא
-
נדב: אז נשב לנו על החוף ונסתכל על הבחורות ונעמיד פנים שאנחנו סקסיים.
-
דניאל: אתה מאוד סקסי
-
נדב: כן, כן, אתה ממש מצחיק. אם הייתי הומו, החיים שלי היו הרבה יותר קלים.
-
דניאל: למה?
-
נדב: ככה זה. אני לא יודע איך לדבר עם בחורות, האמת. רק עם בנים.
-
דניאל: ניסית?
-
נדב: מה? להזדיין עם גבר?
-
דניאל: כן
-
נדב: אני לא רוצה. אני רק רוצה לרצות.
-
דניאל: הבנתי
-
נדב: יופי. אז בוא נשתה אייס קפה ונצטער שאנחנו לא הומואים.

פוסט יום העצמאות

הספר שבויים של טוד חזק-לואי (אותו כבר הזכרתי כאן) עוסק בדניאל, תסריטאי אמריקאי בעל זיקה מפוקפקת ליהדות, שנמצא במשבר כתיבה. חלק מההתמודדות עם אותו משבר הוא מחליט לבקר בישראל בתקופת פיגועי התופת במחצית הראשונה של העשור הקודם.
-
=
-
הספר, שמטבע הדברים לא יועד בראש ובראשונה לקהל הקוראים הישראלי, רצוף בהבחנות מעניינות על ישראל ועל הישראליות. בין היתר לואי (או דניאל) מתייחס לחיים בכביש הישראלי:

"ציות לרמזורים, לסימוני הנתיבים ואפילו לזכויות אדם בסיסיות של הולכי הרגל הוא לכל היותר בלתי עקבי ונעשה באי-חשק. נדמה שכל צומת מספק דוגמא מרעישה נוספת להתגרות מאולתרת במוות. יתר על כן, גודלן של המכוניות (...) מאפשר כל מיני ניסיונות הידחקות ועקיפה שלא היו עולות על הדעת אפילו ברחובותיה הסואנים והמסוכנים של לוס אנג'לס.

-
בין כל המכוניות הנדחקות והעוקפות, קטנועים ואופנועים מזגזגים באגרסיביות בין הרכבים הגדולים מהם, ובהם מספר גדול של מוניות לבנות ונקיות להפתיע, שנהגיהן המנוסים בעליל לא שמים זין על שום דבר ועל אף אחד, ואוטובוסים אדומים וכחולים, ענקיים ומאיימים, שמבחינת דניאל אינם אלא פצצות על גלגלים.

-
פס הקול של הסט העמוס הזה הוא מקהלת צופרים רמה ופשוט בלתי פוסקת, עיקשת ושרירותית עד כדי כך שאין להסבירה אלא כביטוי של היסטריה קולקטיבית לא מודעת. כל התנועה התזזיתית הזאת והרעש מחריש האוזניים מוצאים ביטוי מושלם בריבוי השערורייתי של מדבקות לרכב. על רוב המכוניות יש מדבקה או שתיים, ועל מיעוט מרשים בגודלו יש חצי תריסר או יותר. אף שדניאל אינו מסוגל לפענח את המסרים הצפונים במדבקות, הוא מקבל את הרושם שהשיח הבין-רכבי הזה אינו מתאפיין במסרים דקי משמעות".

-
=
-
כל זה נכון, כאמור, לתקופה המתוארת בספר. בינתיים תופעת הסטיקרים די נעלמה מהנוף הישראלי, ומבחינה מסויימת שירת הסטיקר של דויד גרוסמן והדג נחש הייתה גם שירת הברבור של המדיום הזה.
-
ניתן לחשוב על מספר סיבות לירידת קרנו של הסטיקר. פגושי המכוניות, שהיו מקומם הטבעי של רוב הסטיקרים, אינם שחורים עוד במכוניות החדשות, אלא הם צבועים בצבע הרכב כולו. כך גם חלק ניכר מן המכוניות על הכביש אינן בבעלות נוהגיהן, אלא הן בבעלות המעסיקים או חברות הליסינג, ולכן הנהגים חשים כנראה פחות חופשיים לבטא עמדותיהם באמצעות הרכב. בנוסף, נראה כי בשנים האחרונות השיח הפוליטי הפך למנומנם והעימות הבין-גושי שאִפְיין את תקופת שלטון רבין (בסיבוב השני) ונתניהו (בסיבוב הראשון) נעלם. בנוסף, כפי שמזכיר איתמר זהר, ניבולי הפה עברו לטוקבקים (ראו את יובל דרור כאן וכאן).
-
=
-
הסטיקר המצליח ביותר בכל הזמנים, לכל הפחות מבחינת תפוצתו בתקופה הרלבנטית, הוא הסטיקר "העם עם הגולן" (שמיוחס לאורי אורבך). הסטיקר היה פופולרי בתקופת שלטונו השנייה של רבין במחצית הראשונה של שנות התשעים. לפני זמן מה נתקבלתי בסטיקר הזה, שמור במצב רע.

-

בתמונה: ישראל מתייבשת

כשניטשה מחה

בימים האחרונים מתחוללת סערה בעקבות החלטת רשת החנויות צומת ספרים שלא להציע עוד למכירה את "מניפסט השמאל הלאומי" יחד עם דגל הלאום בעלות של שקל אחד.

-

כשאני אומר "סערה" כוונתי לכך שנפתחה קבוצת פייסבוק ושניזומה עצומה של אנשי אקדמיה מכובדים (באמת) המוחות על החלטת הרשת.

-

שמה של קבוצת הפייסבוק הוא "חרם על רשת צומת ספרים בעקבות הסרת ספר השמאל". לא ארחיב עם דעתי בנושא, בעיקר משום שנכון לעכשיו היא לא נשענת על משנה סדורה, אלא על אינטואיציות חזקות.

-

האינטואיציות החזקות שלי מורות לי שלא לבוא בטענות כלפי החלטת הרשת. בעיני שמה של קבוצת הפייסבוק הוא מוטעה הן משום שאין מדובר ב"ספר" והן משום שאין מדובר ב"שמאל" (אם כי האוריינטציה הפוליטית של המניפסט לא באמת חשובה כאן).

-

יום אחד עוד אנסה להסביר מדוע נראה לי שהביוגרפיה המעריצה של אהוד ברק, שפורסמה בחודשים שלפני בחירות 1999, היא "ספר", ומדוע הקובץ שפרסם יהושע סובול לפני בחירות 2006, שם דובר בזכותו של עמיר פרץ, הוא גם כן "ספר", ואילו המניפסט הזה הוא לא. אולי זה קשור לעובדה שיוצרי המניפסט תמחרו אותו כפי שתמחרו, ואולי זה קשור לעובדה שבחרו לצרף למניפסט דגל מתנה. אגב, סביר להניח שההיפך הוא הנכון ושהיזמים סברו שהדרך היעילה להפצת המניפסט היא באמצעות הצמדתו כמוצר לוואי לדגלים המוצעים למכירה ערב יום העצמאות.

-

למישהו ידוע אם "סטימצקי" או חנויות הספרים הפרטיות מציעות את המניפסט הזה? אני איני יודע. אני מניח שבחנויות שאינן צומת ספרים מלכתחילה לא הציעו את החוברות וממילא לא היה צורך להסירן מהמדפים.

-

עוד אזכיר כי מדי פעם מניפסטים פוליטיים (או מיסיונריים) מצורפים חינם אין כסף לעיתוני סוף השבוע. להבנתי כאשר עיתון מצרף את החוברות האלה לגיליונותיו הוא לא עושה כן כשירות לציבור שזכותו לדעת, אלא מדובר בדיל שנסגר בין יוזמי החוברות לבין המחלקה המסחרית בעיתון.

-

=

-

ולמה להתלונן על הספרים(?) שרשת צומת ספרים אינה מציעה ללקוחותיה כאשר ניתן להתלונן על הספרים(?) שהיא דווקא כן מציעה?

-

הרשת מבחינה בין ספרי הפסיכולוגיה לבין הספרים של התיאורטיקנים הגדולים בתחום, ובראשם זיגמונד פרויד וארווין יאלום. ולגבי יאנג - לא ברור לי אם מדובר בספרים של ניל יאנג או של פול יאנג.

יש ספר אחד שעוסק בכל השלושה, או שאני צריך לקרוא ספרים נפרדים?

=

לפני מספר חודשים תמהתי על החלטת רשת בתי הקפה אילן'ס להימנע מלהציע ללקוחותיה קפה תורכי ("תערובת איסטנבול") על רקע המתיחות בין ישראל ותורכיה.

-

מי שיבקר בימים אלה בבתי הקפה של הרשת, והדבר כידוע מומלץ, יראה כי הרשת עורכת מבצע על אותה תערובת קפה שהוחרמה אך לפני מספר חודשים.

יש להניח כי החרם היה כה מוצלח עד שהרשת נשארה עם עודפים אותם יש למכור בטרם יפוג תוקפם.

-

(בגרסה הראשונה של הפוסט היו כאן עוד שתי פסקאות בהן עמדתי על המשמעות הרחבה של הדברים, ואז העורך האכזר הבהיר לי שאין צורך בהן).

נתברר להם שאין הם יודעים דבר על חורבננו באירופה

(לצערי ובניגוד למתוכנן יצא ארוך. וכמו שמארק טוויין אמר פעם: לא היה לי הזמן כדי לקצר, ולכן הארכתי. ואזהרה לבל ייחסו לי הכחשת שואה: ישנה להלן פסקה שלא נסמכת על מקורות מוסמכים. כל היתר – אמת לאמיתה)
-
=
-
הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסוטה ליוטאר ידוע בין היתר בטענתו לפיה השואה הייתה רעידת אדמה שהשמידה גם את הסיסמוגרפים שהיו אמורים לאומדה. במלים אחרות, מדובר באירוע שנטל מן האנשים בין היתר או היכולת להכיל אותו, למלל אותו, להבין אותו לעומקו.
-
=
-
אחת השאלות המעניינות ביחס לתפיסת השואה מתרכזת לאופן בו קיבלו אנשים את הידיעה על הפשעים שבוצעו. במקביל, ומבחינות מסויימות צפייה בבן-אדם מקבל בשורת איוב, ההתמקדות בתווי פניו והציפייה לתמורות בהם, הם הפורנוגרפיה בהתגלמותה.
-
=
-
השואה נתפסת בכללותה באירוע שהתחולל על יהדות אירופה, כלומר מדובר ב"טראומה של אשכנזים". כאשר לוב נשלטה על ידי האיטלקים היו יהודים שגורשו למחנות ריכוז ואחרים נלקחו לעבודות כפייה. לאחר השתלטות הגרמנים על איטליה חלק מיהודים אלה נשלחו לברגן בלזן. בתוניס הגרמנים שלטו לתקופה קצרה ומספר יהודים נלקחו לעבודות כפייה. על אחרים הושת כופר כבד. באלג'יר ובחלק ממרוקו, שנשלטו על ידי צרפת של וישי, נקבעו חוקי גזע ששללו אזרחות היהודים, הפקיעו רכושם והגבילו לימודיהם ועיסוקיהם. במקביל, בעירק, ביוני 1941 פרצו פרעות, "הפרהוד", במהלכן נרצחו כ-200 יהודים ונבזז רכושם של רבים אחרים, כאשר ללא ספק מדובר במאורעות ששינו את פני הקהילה בבבל עד שחרבה.
-
עם זאת מכלול האירועים הקשים הללו, אינו משתווה לאירועים שהתחוללו באותן שנים באירופה. כך השואה עוצבה כאירוע של אשכנזים ולמעשה קולם של המזרחיים לא נשמע. לא ניתן להתעלם מהעובדה שלשואה השלכות חשובות על השסע העדתי, בין היתר על רקע כלכלי: כאשר המדינה בחיתוליה הייתה ענייה ורוב אזרחיהם היו פליטים עניים מרודים, רק חלק מהציבור החל לקבל פיצויים, שאפשרו להם להתקדם בסולם החברתי.
-
=
-
בשנות המלחמה הנתק בין אירופה לבין צפון אפריקה היה כמעט מוחלט. הגיעו שמועות על המשטר הגזעני שקם בגרמניה, על פיטורי יהודים מעבודתם או על החרמת רכושם, אבל לא הגיעו ידיעות על אירועים קשים מאלה.
-
בספרה הרחק מהמסילה – המזרחים והשואה מציינת חנה יבלונקה כי הרגע בו החל להיוודע ליהודי צפון אפריקה על השואה המתחוללת באירופה (כמובן אירועים אלה עוד לא כונו אז "שואה") אירע בנובמבר 1942, כאשר הובס צבאו של רומל באל-עלמיין וכאשר נפגשו יהודי צפון אפריקה עם חיילים יהודים מארץ ישראל שלחמו בשורות הבריטים.
-
המפגש מתואר כמפגש מרגש שלדעת יבלונקה מהווה אירוע מכונן של ממש בתולדות הציונות, שכן עד אז מרבית יהודי צפון אפריקה לא היו ציונים. הידיעות על הזוועה שהתחוללה גרמו ליהודי צפון אפריקה להתפכח מהערצתם לתרבות המערב ובמיוחד לתרבות הצרפתית. יבלונקה מביאה מכתב של חייל שכותב למשפחתו בארץ על המפגש עם יהודי תוניס:

"לאחר הסעודה נתאספו ובאו שכנים. סיפרתי להם על הארץ. נתברר להם שאין הם יודעים דבר על חורבננו באירופה. סיפרתי להם מה עשו בנו הנאצים בארצות הכיבוש. איך האזינו לדברים!"

=
-
הזעזוע, כמובן, היה מיידי, אבל פערי התפיסה היו מהותיים. את השנים שמאז הקמת המדינה ועד למשפט אייכמן מכנה יבלונקה כ"שנות ההדרה". השואה נתפסה באותן שנים כחלק מהביוגרפיה האישית של מי שמשפחתו נכוותה באותם אירועים. השואה הפכה להיות חלק מהביוגרפיה הקולקטיבית, ובכלל כך של יהודי המזרח, רק עם משפט אייכמן, ששודר ברדיו והביא את השואה לכל בית ובית.
-
=
-
ישנה מחלוקת על דמותו של אדולף אייכמן, אם הוא היה הדֵמוֹן שהציג גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפטו, או אם היה איש אפור נטול מחשבה רצחנית או אידיאולוגיות אותו הציגה חנה ארנדט.
-
ז'וזה ברונר, במאמרו "ביקורת הבנאליות הטהורה: על הדה-הומניזציה של אייכמן אצל ארנדט" יוצא כנגד שתי הגישות שנוטלות מאייכמן את אנושיותו. הוא מנסה לשרטט דמות אחרת. לשם כך הוא מעיין בזכרונותיו של אייכמן שכתב במהלך ישיבתו בכלא הישראלי, זכרונות שהיו גנוזים בגנזך המדינה במשך 40 שנה. אייכמן טוען שפוּתה על ידי ראשי הנאצים, אותם הוא כינה בזכרונותיו "האלים"' וכי הוא הצטרף לשורותיהם בשל חוסר הצדק של חוזה וורסאי. כאשר גילה אייכמן שהאלים הם אלי שקר, כבר היה מאוחר מדי. ברונר מספר:

"אייכמן הופך את רעיון 'אלי השקר' לכותרת זכרונותיו, וכך הוא מציג את כל ההיסטוריה של מעורבותו בנאציזם כאי הבנה שהיא בגדר פארסה וטרגדיה כאחד, שבה בן אנוש חף מפשע וחסר כוח נעשה בעל כורחו למשרתם של האלים. אם נאמין לגרסתו, טעות מגוחכת למדי היא היא שקלעה אותו בסך הבירוקרטיה הנאצית. הוא רצה להיות קצין ביטחון, לוחם חמוש למען הצדק, כביכול, אך משום מה לא הבין את שם היחידה הרלבנטית – Reichsicherheitsdienst – ובמקום ליחידה זו הוא התנדב ל-Sicherheitsdienst, יחידה שהיו בה רק תפקידים משרדיים. 'כך מילאתי אם כן את תפקידי: תפקיד משרדי שלא התאים לי פיזית ואף לא נפשית; הדבר היה כרוך אצלי בסבל, שבגללו היה עלי להיאבק ולהתגבר על עצמי כל יום מחדש לפני שהתחלתי בביצוע התפקיד היומי שהוטל עלי לבצעו".

=
-
אפרוריותו של התפקיד כפתה את עצמה על אייכמן גם בביתו כאשר שימש כאב לילדים וכבן-זוג. הוא היה מנשק גרוע, וניסיונותיו לבצע באשתו מין אוראלי מעולם לא הותירו עליה רושם רב. חנה ארנדט הגדירה זאת כהתגלמות "הבנאליות של הלוע".
-
=
-
כאמור יבלונקה מתארת את משפט אייכמן כאירוע שהפך עם הזמן לחלק מהגדרתו העצמית של כל ישראלי:

"אצל המזרחיים בני 'הדור השלישי' כולם כבר צרובה השואה כנתון, כליבת הזהות הקהילתית הקיבוצית, זהות שאינה מבחינה עוד בביוגרפיה האישית והמשפחתית, זהות שנכונה לכל אתגר".

יבלונקה מוסיפה:

"בינתיים החלו קבוצות חדשות בחברה הישראלית לתור אחר אפיקי התחברות לשואה. ב-2002 דיברה רחל מלסה, עולה מאתיופיה. היא סיפרה שעד שהגיעה לארץ והיא בת 16 לא שמעה דבר על השואה 'ופה אתם לא מפסיקים לדבר על זה'".

-

=
-
בנובלה היפה נוף עם שלושה עצים מתאר יהושע קנז את היחסים בין שתי משפחות ממוצא שונה, שגרות בשכנות בחיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בנוסף מסופר סיפורה של דורה, שבן זוגה הרצל התגייס לצבא ונפל בשבי הגרמנים, כשמאז לא הגיע ממנו כל אות חיים. היעדרו של בן-הזוג, שלפני כן גם התנדב להילחם במלחמת האזרחים בספרד, העיק על דורה, שלעתים מזומנות הייתה ממררת בבכי באוזני בקי, אמו של הילד העומד במרכז הנובלה.
-
עם הזמן החל להתפתח רומן בין דורה לבין גבר אחר. היה ברומן, כך נדמה, כדי להקל על דורה, אשר סברה שהרצל לא ישוב, ושסבלה מבדידות ומעוני רב. הרומן הזה הביא להיריון בלתי צפוי, שגרר דיבורים רבים בעיר.
-

בתמונה: נוף עם שלושה עצים לרמברנדט
-

=
-
עם תום המלחמה חזרה משפחתו של הילד למושבה, עליה נדבר בפוסט אחר. יום אחד נסעו הילד והוריו לחיפה, ביקרו בשכונת מגוריהם הישנה, דיברו עם שכן ותיק, וביקשו לברר ממנו מה שלום מכריהם. השכן סיפר שדורה עזבה את השכונה עם בתה מהרצל ועם התינוק פרי ההיריון הלא-רצוי. אבי התינוק לא רצה עוד בדורה ולא רצה בתינוק. מאז שדורה עזבה לא שמעו ממנה.

"והרצל?
-
הוא חזר מהשבי, סיפר השכן, אנשים שהכירו אותו סיפרו שהוא הסתובב בארץ ונתן הרצאות בכל מיני קלוּבּים. אחר כך עזב את הארץ בשביל להגיע לרוסיה. אולי הצליח להיכנס לשם.
-
בני המשפחות נאספו בעיר התחתית כדי לקבל את פני השבויים שהגיעו לנמל. הרצל, שאיש לא בא לקבל את פניו, נסע לבדו באוטובוס העולה לשכונה ודפק על דלת ביתו. דורה עמדה בפתח והתינוק בזרועותיה, וכשראתה אותו פרצה בבכי גדול והתינוק בכה עמה. 'היה כל כך קשה!' צעקה דורה בקול נשבר. הרצל הניח על הרצפה את המזוודה הקטנה שנשא עמו, ונכנס לחדר. מן המדף, שכתבי מרקס ואנגלס ולנין עומדים עליו, ברר לו כמה ספרים, הביא מאי-שם חבל דק וצרר אותם יחד. בידו האחת המזוודה, צרור הספרים ביד האחרת, הלך אל הדלת ובטרם יפתח אותה ויצא לבלי שוב עמד ופנה לעבר דורה, הביט בה משתומם ואמר חרש:
-
'הרגו שם את כל היהודים – ואת, עם החיים הפרטיים שלך'".

חוזרים לכיכר

פעם, וזה לא היה כל כך מזמן, בטרם היו מגדלי עזריאלי, הפסל "התרוממות" של מנשה קדישמן, שניצב בכיכר הבימה, שימש אולי בתור הסמל מובהק של העיר תל-אביב.

-

כך, למשל, בעבודה האפוקליפטית היפה "תל אביב 2040", תיאר דוד טרקטובר הרס מוחלט שמאחוריו ניצב במלוא אונו אותו פסל קדישמני מחליד ואיננו כלה*.
-
*את העבודה של טרטקובר לא הצבתי בגלל עניינים שבזכויות יוצרים. היא זמינה באתר של טרטקובר בתיק השונות של העבודות הפוליטיות.
-
בשנים האחרונות משופצת כיכר הבימה. ומראה המקום בזמן השיפוץ הזכיר את ההרס שחזה טרטקובר.
-
אמנם העבודות נמשכות, אולם בזמן האחרון הכיכר החלה לקבל צורה בהתאם לתכנונו של דני קרוון.
-

(להגדלה לחצו כאן)

יש להניח כי עם השלמת העבודות בימים אלה יחזור ויוצב לו בגאון "התרוממות" השמח והעגלגל.
-

(להגדלה לחצו כאן)

- -
רבים תהו לאן נעלם לו "התרוממות" במהלך תקופת השיפוצים, ואף הביעו דאגה שהוא מעלה לו חלודה במחסן אפל וחסר תנאים מינימליים של עיריית תל-אביב. ואולם, לא כך הם פני הדברים. בחשיפה ראשונה שמח החתול שבפנים להציג תחנות נבחרות במסע המופלא של "התרוממות" ברחבי מדינת ישראל, מסע שהיה פיזי ונפשי כאחד.
-
=
-
"התרוממות" בילה ימים ארוכים בכנסת וסייע ככל יכולתו לחברי הכנסת במלאכת החקיקה. עיקר גאוותו היא על תרומתו בהעברת חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות בוכרה

-

לא ניתן למסור פרטים רבים, ואולם על פי פרסומים זרים "התרוממות" נטל תפקיד מרכזי בהמשך טיפוחה של מדיניות העמימות הגרעינית של מדינת ישראל.

-

"התרוממות" הוא לא טיפוס של סימני קריאה, אלא של סימני שאלה, ובתור שכזה הוא חיפש תשובות במקומות שונים. כך למשל הוא חרג ממנהגו ושתק תקופה ארוכה במנזר בלטרון.
-

כך הוא גם בילה תקופה בחיפה עם הבהאיים בניסיון ללמד אותם אסתטיקה מהי.

-

לאחר האפיזודות הדתיות ביקש "התרוממות" ללמוד על בוריים את יסודות המרקסיזם החילוני. מאחר שהמליצו לו לקרוא את מרקס בשפת המקור, הוא החליט קודם כל לתרגל את הגרמנית שלו עם ידידו המזוקן משכבר הימים.
-

במסגרת חגיגות בר המצווה של בנו, "התרוממות" ערך טיול של כל המשפחה המתרוממת למצדה. הירידה בשביל הנחש, תחת השמש הקופחת, לא סייעה לגוף הברזל של גיבורנו.

-

לא הייתה ברירה אלא לצוות על חופשה ארוכה בבית ההבראה בזכרון יעקב.

-

הטיול במצדה לא היה המקום היחיד בו נפגש "התרוממות" עם מתרוממים אחרים.

-

במהלך המצעד חבר הציע ל"התרוממות" ג'וינט. גיבורנו הגיב לא טוב והוא התחיל לפתח פרנויות כאילו הוא בעצם עשן שפולטות הארובות בחדרה.
-

כשחזר לתל-אביב ונתקל בבניין הידוע בסמוך לנתיבי איילון תהה "התרוממות" כיצד זה כל האדריכלים הומואים.

-

וכשקפץ לרחובות וערך טיול רומנטי במכון ויצמן הוא הבין שהליבידו הפרובינציאלי אינו פחות מזה המטרופוליני.

-

יש להודות כי היו גם רגעי משבר, ו"התרוממות" עמד על סף איבוד עצמו לדעת. אבל ברגע האחרון ניצל "התרוממות" מעצמו.
-

ועכשיו הוא מוכן לקאמבק הגדול בכיכר הבימה.

אלה בקצרה קורותיו של "התרומות" בשנים האחרונות. כשיחזור לכיכר הוא יפגוש את בניין הבימה המחודש העצום והמכוער, שקירותיו הלבנים, במיוחד זה המערבי הפונה לרחוב תרס"ט, עוררו רוגז רב. מובן שהרוגז מיותר לחלוטין, והרי הקירות הלבנים לא יישארו כאלה לאורך זמן. סביר להניח שיעטרו אותם תמונותיה הנאות (באמת) של הגברת הראשונה של התיאטרון.
-

(להגדלה לחצו כאן)

הבעיה היא שבארץ יש הרבה גברות ראשונות לתיאטרון. בנוסף לגילה אלמגור יש את ליא קניג, את חנה מרון ואת אורנה פורת, ואין לשכוח את זהרירה חריפאי, ויש כנראה עוד ועוד טוענות לכתר. מהבחינה הזו בלוב הרבה יותר קל. בלוב יש רק גברת ראשונה אחת לתיאטרון.

-

(להגדלה לחצו כאן)

בזכות החוטיני

יפתח: חשבתי על השיר של סיימון וגרפונקל Sound of Silence. מצחיקה אותי השורה שם "People writing thongs that voices never share"

-

רועי: ויש להם שיר בשם Kathy's thong. ושיר אחר בשם Thong for the asking. לפול מקרטני יש את Silly love thong. ולדפש מוד יש אלבום שלם - Thongs of Faith and Devotion.

-

וברוח התחרויות של יובל דרור, עכשיו תורכם: אנא רשמו בתגובות את שמות שירי החוטיני האהובים עליכם. מי שיציין את שם השיר הטוב ביותר יקבל במתנה חוטיני משומש שמור במצב ממש טוב.

-

נטליה גינצבורג לעניים

אבי, כמוני, הוא אדם נוח להתרגז. הוא מודע לכך, ולטענתו הדבר נובע מהעובדה שבעורקיו זורם דם לטיני. אבי נולד בעיירה קטנה בדרום צרפת. את השאלה אם צרפתים הם לטיניים נשים בצד, וזה משום שגם אם כן, הרי שאבי אינו בעל דם צרפתי. אמו ברחה מגרמניה לצרפת בשנת 1937, ושם היא פגשה את אביו, יליד ורשה שנסע ללמוד הנדסת חשמל בצרפת ונשאר לעבוד בה. במלחמת העולם השנייה האב (שהוא סבי) לחם(?) בצבא הצרפתי ומאוחר יותר נטל חלק בפעילות הרזיסטנס. ועם כל הגאווה הלאומית הזו סבי, דוד שמו, היה פולני בן פולנים.

בתמונה: אבי התינוק בזרועות הוריו בצרפת המשוחררת של תחילת 1945

בתמונה: סבי, ז'אק (אבי, מוחזק בידי סבי), מארי-רוז ושארל. סבי מתהדר באף שלי

=
-

כלל לא ברור מה מקור שם משפחתנו. מסתבר שהשם הוא כשמו של הר בנורבגיה אשר אפילו מוזכר במחזה "פר גינט" של איבסן. בכל אופן סקנדינביים אנחנו לא.

-

בתמונה: פול קליי מצייר הר אחר ("ניסֶן") במקום אחר (שוויץ)

-
לפני מספר ימים קיבלתי העתקי מכתבים שהסבא רבא שלי, משה, אביו של דוד, שלח מוורשה לבנו השני, יעקב, שהיגר לארץ ישראל. למשה הייתה חנות צעיפים שפירנסה אותו יפה ואף איפשרה לו לסייע כלכלית לבני משפחה ולחברים. במהלך שנות השלושים אירע משבר כלכלי שהביא להתרוששותו. משה אמנם לא יצא מפולין אלא לגיחה של מספר שנים לרוסיה, שם הכיר ונשא לאשה את מרים, אולם הוא שלט בשפות רבות: אנגלית, גרמנית, עברית, ערבית, פולנית, צרפתית ורוסית. הוא נהרג בהפצצות הראשונות של הגרמנים על ורשה בספטמבר 1939. מכתביו מראים שפולנית אפשר לדבר בכל שפה.

-

=

-
מכתב ממשה לבנו יעקב בארץ ישראל בשפה העברית:

17.11.37

ילדי היקרים יעקב, הלה וכרמי שלום ואושר לכם.
-
קיבלתי את מכתבך, והידיעה, כי נולד לכם בן זכר. שמח שימחתני לאין קץ, והנני נותן לכם את ברכתי כי הבן הנולד יביא לכם הצלחה מרובה, ותזכרו לגדלו ולחנכו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. בימיו ובימינו ייוושע עמנו וישכון לבטח בארצו על אף כל שונאינו-מְנַדֵּינוּ הרוצים לכלותנו ולעקור אותנו מן הארץ פה בארץ הדמים, ושם, ועינינו תחזינה נקמת דמנו השפוך כמים על לא חמס ולא חטא בידנו. פריסת שלום קיבלתי על ידי הגברת גינצבורג, והיא גם תמסור לך ממני דרישת שלום.
-
אנוכי עוד לא נרפאתי מן חבורה-מכה אשר זה כארבעה חודשים תענה אותי בייסורים נוראים אשר אי אפשר לפרטם. כשתי פעמים עשו לי ניתוח בראש, אך הפצע אינו חפץ להיגלד, ואין בידי הרופאים להביא ארוכה (=הבראה) למכה. והיום אמר לי הרופא שכפי הנראה צריך לעשות לי ניתוח שלישי. לשמע הדבר הזה תסמר שערת בשרי, וכבר נמאסו עלי החיים והיו לטורח. חיו בשלום וכולו בטובה. אביכם אוהבכם בכל נימי לבבו. עשו עימדי חסד וכתבו אלי פעם בכל חודש. נחום ואשתו ובנו דורשים בשלומכם. נחום איננו בביתו כי הלך למסעיו.

=

-

תרגום מכתב ברוסית ממשה בוורשה לבנו יעקב בארץ ישראל, שנה מאוחר יותר:

3.10.38

בני היקר יאשה,
-
קיבלתי את מכתבך ואת הכסף. תודה על שניהם. אחרי שדוד לא שלח לי כבר מזה חמישה חודשים, אתה מבין עד כמה עזר לי שהכסף הגיע עכשיו. לא מזמן קיבלתי מכתב מדוד. יכול להיות שגם אצלו העסקים לא כל-כך טובים, או שיש סיבה אחרת. יתכן שזה שניהם. עד עכשיו הוא עשה הרבה בעבורי, אבל עכשיו – ברגע הכי קריטי בחיי – הוא נטש אותי. אני חושב שלא אחיה עוד זמן רב.
-
מה המצב אצלך, יאשה? יש לך ילד נפלא. הלב מתמלא שמחה להסתכל עליו. לא יכולתי להספיק להתפעל מהפנים שלו. אני מתאר לעצמי שאתה מרגיש מאושר איתו. שיגדל לשמחה, ויגדל עם בריאות טובה. מהחדשות שמגיעות על מה שקורה אצלכם אני פשוט לא מבין איך אפשר לחיות שם. זה סיוט שלם. אצלנו לא יותר טוב. ביום החג הם עשו פוגרום רשמי. הרבה יהודים נהרגו ואת רכושם גנבו. לעיתונים אסור היה להזכיר זאת אפילו במילה אחת. יש שמועות שבעוד זמן מה הממשלה תחוקק חוק חדש. עתיד נורא מחכה לנו.
-
הגד בבקשה מה יהיה איתנו. כל יום חדש הצרות נופלות על ראשינו ואין סוף לסבלנו. פעם ראשונה אני מבקש ממך (... חסר ...) הציע לך לנסוע ל (...) חבל שלא ידעתי על כך כלום. אבל שום דבר לא היה עוזר, כי אתה התנגדת ונטית אל ארץ אוכלת יושיב. בכלל התנגדותכם טעיתם טעות שלא ניתן לתקנה. עם כשרונותיכם יכולת אתה ודוד לחבק עולמות, אבל תמיד הייתם עומדים על דעתכם בעקשנות שאין כמוה, ולא הייתם משגיחים אלא בזו הדעה שהגיתם בה, ומצאתם על פי טעות טובה מכולם, ואין כל איומים יכולים היו להבעיתכם כדי להזניחה. מה שסאשה עשה הוא בלי ראש, כמו התאבדות. אבל למה לו לזרות מלח על הפצעים. מ(השם חסר) אין חדשות כבר מזמן. מאז שנסע לא שמעתי ממנו אף מילה. דוד כותב שסשה הודיע לו שקיבל משרה ב-800 פרנקים בחודש.
-
לבקשתי לרשום לי תרופה למחלה שאני סובל ממנה (יעקה היה רופא), אתה קראת למחלה בשמה. האם לנשמה שלי נעשה יותר קל עם זה? אצל מוניה (עמנואל) הבריאות השתפרה קצת. אני מאחל לכם כל טוב, ואני מתחנן אליך מאוד לכתוב יותר. אוהב אתכם בכל מאודי. אבא"

=

-

תרגום חלקי של מכתב ברוסית ממשה בוורשה לבנו יעקב בארץ ישראל, חודש לאחר מכן:

13.11.38

יאשה היקר והחמוד,
-
קיבלתי עכשיו את הגלוייה השנייה שלך, אחרי שנסעתי לקליש לשמונה ימים. לצערי הייתי בלווייה של בן-אחי. לבי חולה, חונק אותי, ואני חי בקושי. נסיעה לברלין זה דבר בלתי אפשרי (...) בוא אלינו ונוכל להתראות בדנציג, אבל בלי המשפחה. יש לי מום לב מולד. אני בטוח שלא אחיה עוד הרבה זמן. היה בריא. אוהב אותך מאוד.

אלוף עצלות ואלוף שום

לחגים היהודיים ישנו קשר עמוק לחקלאות ולעונות השנה. כך גם למעשה המאכלים המסורתיים של כל חג וחג הם אינם אלא מאכלים המבוססים על רכיבי המזון המצויים באותה העונה. כך, בראש השנה אנו אמנם אוכלים רימונים כדי שנהיה מלאים מצוות כרימון, אבל במקרה זו גם העונה שבה עץ הרימון נותן פירותיו. כך בפורים אנו אוכלים אוזני המן מלאות בפרג, שנמצא בשיא טריותו, וכך גם בשבועות אנו אוכלים מוצרי חלב שמצוי בשפע באותה העונה, לאחר שהפרות והעזים המליטו את צאצאיהן.
-
ובפסח יש שום. שום טרי, סגול, שמפיץ בכל הבית ריח טוב באמת, לא הריח המוכר מהשום היבש. ישנם כאלה שקונים בפסח שום למשך יתר ימות השנה. את ערימות השום שקונים ניתן לקלוע בצמות או לקחת לקורס מקרמה למתקדמים, ואז לתלות בבית עד לשימוש. זה גם טעים, זה יפה וגם מגרש שדים מהבית.
-

-
שום בדרך כלל לא הולך לבדו. אחד מחבריו הטובים הוא הפלפל המתוק. חבר טוב אחר הוא החציל, אבל על החציל, נזר הבריאה, נדבר בפעם אחרת.
-