מטומטמים

היום, במסגרת העבודה, ערכתי סיור במזרח ירושלים ובאבו-דיס. האיש הנחמד שהנהיג את הסיור לבש חולצת פולו מכוערת של לקוסט בגוני אפרסק ומכנסיים אלגנטיים בצבע אפור כהה. הגרבים שלו היו בצבע בז'. הם היו מעוטרים בדגלי פלסטין קטנים.

-

=

-

החתול שבפנים נוטה לא להתייחס בכתביו לפוליטיקה. הדבר לא נובע מרצונו להתחבב על כל קצוות הקשת הפוליטית, אלא נובע מהשעמום שהעניין ממיט עליו. ואולם ישנם מקרים בהם כנראה קשה להתאפק.

-

בחייו ומותו של השער האחורי (אליו התייחסתי כבר כאן) מביא עוזי וייל ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה:

"לא נשלים עם היעדר מוטיבציה הנובע מהיעדר אתגרים ביטחוניים"

וייל מציע לקרוא את המשפט הזה שוב, הפעם לאט לאט.

תזכורת

לפני שנים מספר רועי התחיל לעבוד במשרד עורכי דין אשר שכן במגדל משה אביב ברמת- גן.
-
אתם יודעים, מדובר בבניין שחברי פ' מגדיר בתור המגדל עם מסיבת הגייז בקומת הגג.
-

-
ככל שרועי ימצא לנכון לספר אי פעם על המשרד הזה, הרווח יהיה כולו שלנו. ובינתים נעסוק בנגזרת קטנה שעניינה אותי, הנגזרת הקפאינית, שכידוע טורדת אותי.

יפתח: מה אתה עושה עם ארוחת צהריים?
-
רועי: או מביא מהבית או רוכש בחוץ. היום, למשל, רכשתי בחוץ מנת נודלס גדולה דיה שתספיק לי גם למחר בצהריים

יפתח: מה עם קפה?
-
רועי: יש במשרד טייסטרז צ'ויס, נסטלה ושני סוגי קפה שחור. אם אני רוצה אספרסו, אני תמיד יכול לרדת לארומה, בקומת הכניסה של הבניין
-
יפתח: באיזו קומה אתה עובד?
-
רועי: 42. אבל עוד כמה חודשים אנו אמורים לעבור ל-51
-
יפתח: ואתה רוצה להגיד לי שהארומה של ארומה לא מתנשאת לקומה ה-42?
-
רועי: השבח לאל, לא. אם כי מהחלון שלי רואים את השמשיות של המרפסת שלהם
-
יפתח: אם תרצה להתאבד אי פעם
-
רועי: אני אחכה שנעבור לקומה 51. אני רוצה לוודא שאני גורם נזק אמיתי לשמשיות שלהם.

-
תודה לרועי על שפינה את סדר יומו העמוס כבלוגר נבחר וכצייצן צמרת וניאות לכתת רגליו עד לתחת של הבורסה ברמת-גן כדי לצלם את מסיבת הגייז.

זנבו המורם של החתול הוא דגלנו

היובש היצירתי שניחת עלי הוא הזדמנות טובה להביא דברים בשם אומרם ולחזור לדבר על היומנים של ויקטור קלמפרר, שכתב בזמן אמת על השלטון הנאצי ועל חייו בצילם. קלמפרר, יהודי מתבולל, הצליח לשרוד את השואה כשהוא מתגורר בגרמניה. חייו ניצלו אולם בדרך היה עליו להתמודד עם אימי המשטר, וזאת כאשר "שיקולי הגסטפו נעשים יותר ויותר חידתיים" וכאשר "המוות מאיים על ראשו של כל אחד בכל רגע".
-
=

15 במאי 1942, יום שישי, לפנות ערב
"[...] גברת אידה קריידל, שפגשתי בדרך לקניות, סיפרה לי על הצו החדש, ואחר כך הראתה לנו אותו בביטאון הקהילה היהודית: מעכשיו נאסר על יהודים שעונדים טלאים ועל כל מי שגר איתם להחזיק חיית מחמד (כלבים, חתולים, ציפורים), כמו כן, אסור למסור את חיית המחמד לידיים אחרות. זהו גזר דין מוות למוּשֶל, שנמצא איתנו יותר מ-11 שנים, ואווה (אשתו של קלמפרר) קשורה אליו מאוד. אנחנו מתכוונים לקחת אותו מחר לווטרינר כדי לחסוך ממנו את הפחד שבאיסוף ובהמתה המשותפת. איזו אכזריות שפלה ומרושעת נגד מעט היהודים. אני מריר מאוד בגלל אווה. פעמים רבות כל כך אמרנו זה לזה: זנבו המורם של החתול הוא דגלנו, לא נלטף אותו, נשמור על ראש זקוף, נעביר את החתול בשלום את התקופה הזאת ובחגיגות הניצחון יקבל מושל "שניצל מִקאם" (הקצב המשובח ביותר שיש כאן). הורדת הדגל עכשיו כמעט גורמת לי להאמין באמונות טפלות. בזמן האחרון היה החתול, בן יותר מ-11 שנים, נמרץ וצעיר במיוחד. לאווה הוא היה תמיד מקור למשענת ולנחמה. יכולת העמידה שלה תיחלש עכשיו".

לפני מותו, זכה מושל מבעליו לסעודה אחרונה בת 450 גרם בשר בקר, וזאת כאשר ההקצבה השבועית לזוג באותה תקופה עמדה על 600 גרם בשר.

יש לכם את ההמינגוויי הסגול?

לפני מספר ימים שוטטתי לי בחנות ספרים שמשולבת עם בית קפה. בסמוך למדפי הפרוזה באותיות ק'-ת' עמדו שולחן ושתי כורסאות. גבר בן 35 למראה ואשה שנחזתה לידידתו התיישבו ליד השולחן כשפניו של הגבר אל מדפי הספרים. תוך זמן קצר הגבר שלח מבט אל המדפים וקרא, "אה! ספרים של הרלן קובן!"
-
הגבר היטה את ראשו לשמאל וניסה לזהות אילו מבין הספרים הוא קרא, ואילו הוא טרם הספיק לקרוא. הוא חלף במבטו ספר ספר, שם שם, צבע צבע, ואמר בקול רם "קראתי, קראתי, קראתי, לא קראתי, קראתי, קראתי, לא קראתי וגו'".
-
ידידתו הפסיקה את סקירתו של הגבר והפטירה לעברו, "אנחנו צריכים לסדר לך בחורה".
-

=

עמוס עוז:

ארנסט המינגוויי:

הרלן קובן:

תודה לרועי

טאוטולוגיה ב'

אחד היתרונות (ואולי היחיד) שיש בקריאת שני כרכי "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" מאת אמנון רובינשטיין בגיל 14, הוא בכך שלאחר מכן אתה מתפנה לקרוא דברים מעניינים יותר.
-
=
-
את עמוס קינן למדתי להכיר דרך הטורים שלו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". הוא היה נוהג להגיב לאירועי השעה בחדות ובקיצור שבאופן כללי אינם מאפיינים את הכתיבה הנוהגת בבלוג הזה. אפשר לומר שקינן עזר לי לגבש את השקפת עולמי בנערותי, והוא היה הראשון שלימד אותי פמיניזם מהו.
-
באחד מטוריו, מתישהו בשנת 1995, הוא טען – ואני מצטט מן הזיכרון – ש"הסכסוך ארוך השנים בין גברים לנשים יגיע לכדי פתרון רק לאחר שהצדדים יפנו לנהל משא ומתן על שולחן הדיונים במקום על מיטת הזיונים".
-
=
-
באופן אישי אני כלל לא מבין מה יש לגברים ולנשים לעשות יחד על מיטת הזיונים אבל על כך, אולי, בהזדמנות אחרת.
-
=
-
בספר על דעת עצמו, מתארת נורית גרץ, בת הזוג של קינן, ארבעה פרקים מחייו, כשהראשון שבהם הוא ילדותו עם אב נעדר.
-
גרץ מביאה מדברים שכתב קינן ביומנו בגיל 14:

"אני לבד בבית. במטבח מיילל הקומקום ואני חושב מחשבות נוגות מאוד, מרירות מאוד: לא אוהבים אותי, לפעמים מתעבים אותי. למה? כה קשה לי לשאת את משא נפשי בעצמי, ואין מי שייטה שכם. לפעמים נדמה לי שאני אמות צעיר, האם זה נכון? אני כבר מכין לי פירמידות. לפעמים היית חושב מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרים המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים".

=
-
גם קריאה של שני כרכי "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" מאת אמנון רובינשטיין בגיל 14 היא מעין מוות, אבל בלי לאהוב קודם.
-
=
-
למרות הערכתי הרבה לקינן ספק בעיני אם היינו יכולים להיות חברים. כבר מטוריו היה אפשר ללמוד שהוא היה, איך לומר, איש קשה. המבט הזועף והקול הזועף שאפיינו אותו בכל ריאיון רדיופוני או טלוויזיוני רק אוששו את הרושם. ספרה של גרץ לא משנה ממנו. היא מביאה דיאלוג ביניהם שנערך בשנת 2002 במסגרת ניסיונה של גרץ להבין את הרקע לצריכת האלכוהול המוגזמת של קינן. לגרץ, כך נראה, יש הכישרון לנהל חקירה נגדית מוצלחת. הבעיה היא שיש עדים שלא מתמסרים גם לחוקר המיומן ביותר.

גרץ: אתה יכול להסביר לי למה שתית?
-
קינן: אני לא יכול להסביר כלום. פשוט שתיתי. נקודה.
-
גרץ: אתה יכול לנסות לומר למה, מה הייתה הסיבה?
-
קינן: אני לא יודע מה הייתה הסיבה. עשיתי את זה בלי סיבה.
-
גרץ: אתה לא יכול לזרוק איזה רעיון, מה לפי דעתך.
-
קינן: אין לי שום רעיון בעניין הזה
-
גרץ: אבל נניח, יש איזו מסיבה.
-
קינן: מה נניח, שמניח, אני לא מניח כלום.
-
גרץ: אז נניח סתם אחרי הצהרים, אתה יוצא לאיזה בית קפה ושותה, מה הסיבה?
-
קינן: הסיבה היא שאני רוצה לשתות.
-
גרץ: אבל נניח שלא היית שותה, היית קם בבוקר או הולך לטייל, מתיישב ב'כסית' ולא לוקח כוס משקה. איך זה היה...
-
קינן: אז אני הייתי פשוט מישהו אחר.
-
גרץ: מי למשל היית?
-
קינן: הייתי בן אדם שלא שותה.
-
גרץ: איזה בן אדם?
-
קינן: הייתי נעשה בן אדם נודניק ששואל קְלוֹץ קַשֶס.
-
גרץ: אולי כששתית יכול להרגיש שאתה לא נמצא במציאות, שאולי אתה נמצא עדיין בלח"י, במלחמה, במקומות אחרים? לאן רצית להגיע עם השתייה?
-
קינן: לא רציתי להגיע לשום מקום. רציתי לשתות.
-
גרץ: בעצם, כל החגיגות הללו, ללכת מבקבוק לבקבוק, מאישה לאישה, זה לא היה במקום...
-
קינן: את יודעת, את אמנם פרופסור, אבל יש דבר כזה שנקרא קלוץ קשס. אז את פרופסור קלוץ קשס. עכשיו אם את באמת רוצה אז אני אגיד לך, את יכולה לקחת את זה גם באופן אישי: אתה יושב לך באיזה מקום עם הרבה אנשים, וכל מה שאתה בעצם רוצה זה לא לראות אותם ולא לשמוע אותם. כדי להגיע לזה אתה צריך ארבע שעות של שתייה מרוכזת.
-
גרץ: אז למה בכלל לשבת איתם?
-
קינן: ככה.

סיפור לשבת למשפטנים (ולבורגנים משועממים אחרים)

היה היה פעם, בעיר סבירה, גר לו איש אחד, איש סביר. האיש הסביר גר בבית סביר עם דלת סבירה וחלונות סבירים. הייתה לו אישה סבירה ושני ילדים סבירים. ובלילות הוא היה ישן במיטה הסבירה שלו וחולם חלומות סבירים-סבירים.
-
יום אחד, קם האיש הסביר בבוקר סביר, נעל נעלים סבירות, לבש חולצה סבירה ומכנסים סבירים. לראשו חבש כובע סביר ויצא החוצה. האיש הסביר נכנס לאוטו הסביר שלו ונסע בכביש הסביר. מצד אחד של הכביש ראה האיש ים סביר ומצד שני המון פרחים סבירים. זה היה יום יפה, והאיש הסביר שמח ושר שירים סבירים ועישן סיגריה סבירה עם עשן סביר.
-
ואז ראה האיש הסביר שעל שפת הכביש עומד איש מידתי. האיש הסביר עצר את האוטו הסביר שלו ושאל את האיש המידתי:
-
"היי, איש מידתי, מה אתה עושה פה?"
-
"אני?" אמר האיש המידתי, "אני מפסק דין אחר".

לדבר ללמפארד

טוד חזק-לואי, התקנא, כך נראה, ברועי ובי, והוא שילב בספרו "שבויים", אותו הזכרתי כאן, את השיח הבא, בין דניאל, יהודי אמריקאי שמבקר בישראל, לבין נדב, ישראלי שמלווה את דניאל במסעו בארץ הקודש:

נדב: אתה אוהב אייס קפה?
-
דניאל: אייס קפה?
-
נדב: כששמים את בבלנדר עם סוכר?
-
דניאל: יש לכם דברים כאלה כאן?
-
נדב: ברור
-
דניאל: בטח. למה לא
-
נדב: אז נשב לנו על החוף ונסתכל על הבחורות ונעמיד פנים שאנחנו סקסיים.
-
דניאל: אתה מאוד סקסי
-
נדב: כן, כן, אתה ממש מצחיק. אם הייתי הומו, החיים שלי היו הרבה יותר קלים.
-
דניאל: למה?
-
נדב: ככה זה. אני לא יודע איך לדבר עם בחורות, האמת. רק עם בנים.
-
דניאל: ניסית?
-
נדב: מה? להזדיין עם גבר?
-
דניאל: כן
-
נדב: אני לא רוצה. אני רק רוצה לרצות.
-
דניאל: הבנתי
-
נדב: יופי. אז בוא נשתה אייס קפה ונצטער שאנחנו לא הומואים.